הקטר הטראנס סיבירי

יש משהו משוגע בשעון הרכבת הרוסי, שנקבע על פי זה של מוסקבה: מוסקבה היתה רחוקה יותר מ-8,000 ק”מ – כלומר, מרחק של שמונה אזורי-זמן – מהנקודה שבה היתה הרכבת. השעה היתה אמנם שמונה בבוקר, אבל לפי השעון הרוסי היה עדיין חצות בלילה. לך תדע מה השעה ואיך מתקדם היום כשהשעון לא עובד לפי זריחה ושקיעה, אלא לפי זמן רכבת פנימי.

באירקוטסק, התחנה הגדולה הראשונה בסיביר, גיליתי שאני הנוסע היחיד שנוסע ברכבת כדי להגיע למוסקבה. כל השאר – מונגולים, קונדוקטורים וקונדוקטוריות, נהגי רכבת ושומרים – כולם היו אנשי עסקים. הם עלו על הרכבת בבירה הסינית בייג’ין, אבל לא לפני שקנו צעיפי משי, מעילי פוך, כפפות, כובעים, וסוודרים מצמר – שאין ברוסיה האסיאתית.

ברגע שהרכבת עצרה עברו הקונדוקטוריות ופתחו את החלונות שמול הרציף, עליו עמדו כבר המוני אנשים שחיכו לרכבת. המונגולים ניתלו מהחלונות והציעו את הסחורה הנחשקת מעל לראשי האנשים. המסחר התחיל. הרכבת נעצרה לשמונה דקות, ועד שלא ראיתי בעצמי לא האמנתי כמה יכול לקרות בכל כך מעט זמן: מסחר משוגע שהיה מורכב ממונגולים שהריצו את הסחורה לחלונות, ידיים שחטפו את הסחורה ורובלים.
הסוחרים זרקו את שטרות הכסף לתוך הכיסים, וכשהכיסים התמלאו, דחסו אותם לתוך בטנות המעילים. כשהרכבת צפרה והתחילה לנוע, הם פרשו במהירות לתאים לספירת הרובלים ולסידורם בערמות קטנות.

שוק על הפסים

גם המונגולי בתא שלי זרק לעברי חבילה מקומטת – (הורדתי פה 3 מילים) שאעזור לו לספור.

לפנות ערב הגענו לקראסנויארסק. ים אדם חיכה על הרציפים, אבל הראשונים שעלו היו השוטרים. הם עברו קרון-קרון, חובטים בסוחרים המונגולים שעוברים על החוק האוסר למכור סחורות מוברחות מרכבות עוברות. אחרי שמילאו את חובתם והגיעו לקצה הקרון, הם אספו שוחד מהסוחרים, שלשלו אותו לכיס ועברו לקרון הבא. המונגולים זינקו אל החלונות להספיק למכור כמה שיותר, פיצוי על הזמן
והכסף שאיבדו בגלל השוטרים.

על הרציף הצטופפו מה שנראה כמיליוני אנשים. נדמה היה שצפירת הרכבת מוציאה החוצה את כל תושבי סיביר במרחב שבין הרי אוראל לחצי האי של קמצ’טקה.
“מעיל!”, צעקה אשה צעירה מהרציף. “מעיל!”, צעקה צעירה אחרת למונגולי שזרק מעילים תמורת רובלים מחלון הרכבת. הן הושיטו ידיים עם כסף שנשאב מהן מהר מאוד, וחיכו בלהיטות לקבל את המעיל.
“זה שלי!” צרחה הראשונה כשהמעיל נפל לידיה של השנייה.
“לא, זה שלי!”, צעקה זו שתפסה את המעיל. הראשונה התנפלה עליה, נלחמת על המעיל.

מכות בנות

שוטר אחד התקרב אל שתי הנשים שנאבקו על הרציף לפי מיטב המסורת של הדוב הרוסי. “זה שלי!”, שאגו שתי הנשים יחד – והתנפלו על השוטר שלקח לרגע את המעיל בנסיון להרגיע את הרוחות. “משוגעות”, פלט השוטר והתרחק כשהוא מצויד בשריטה תוקפנית למזכרת מהשתיים, שהמשיכו להיאבק בחמת זעם.

מכות בנות

המוכרים השתדלו לאסוף כמה שיותר רובלים, קילפו עוד כמה שטרות מהרוסים, ונסוגו לתאים לארגן את הכסף לערמות, עד שהקטר צפר והרכבת הזדעזעה. יותר טוב מבורסה.

בשלוש בבוקר התעוררתי לקול צעקותיה הנואשות של המונגולית הקטנה מהתא הסמוך. היא חבטה בכל הכוח על דלת התא וכשפתחתי אותה מנומנם זינקה על המיטה בלי לחשוב פעמיים, וצעקה “תפתח! תפתח!”. לא שיש לי משהו נגד מונגוליות שצועקות ברוסית “תפתח” על המיטה שלי, בשלוש בבוקר – אבל לא הייתי בטוח מה אני צריך לפתוח, למי ובשביל מה.
“איפה אנחנו?”, שאלתי. היא לא ענתה לי.

שוק על הפסים

המונגולי הקטן והשפוף שלידי הבין אותה יותר מהר. הוא זינק אל החלון, ושניהם, בכוחות משותפים, פתחו אותו. בשלוש לפנות בוקר, הרציף ליד הרכבת היה מהצד של התאים, לא מהצד של המסדרון, והמונגולית היתה צריכה לעבוד. לא היה לה זמן לבזבז.
“רבוטה רבוטה!”, עבודה עבודה, פלטה כשהיא מטילה צעיפים דרך החלון ורובלים לתוך החזייה הפתוחה שלה. “רבוטה רבוטה”, נאנחתי כמו גבר שנושל ממיטתו על ידי אשה למטרות שונות מאלה שהוא קיווה להן. אח כך שמתי עלי את המצלמות וירדתי לרציף באומסק. שם, לפחות, אף אחד לא זרק אותי משום מיטה.

התעוררתי בעשר בבוקר, כמעט מת. הרבה אפשרויות רצו לי בראש כשעליתי לרכבת הזאת, אבל לא עלה בדעתי שיכול להיות שאמות שם מחום: התנור בתא עבד כמו מטורף, והטמפרטורה בפנים היתה לפחות 35 מעלות. הזעתי כמו חזיר.
המונגולי שלי ישב על המיטה שלו, ליד ערימות הרבה פחות נפוחות מאלה שזכרתי. הוא ספר כסף וציין בפנים נפולות: “פחות מדי”. אבל המעיל שלו היה נפוח מרובלים, ואנחנו עוד לא עברנו אפילו חצי מרחק.

באמצע סיביר, לאיפה שלא מביטה העין היו רק יערות, מים, כפרים קטנים בשולי היערות והתחלה של שלג. ככל שקו הרכבת מטפס יותר ויותר צפונה, העולם בחוץ קופא – אבל אני הייתי אפוי, מטוגן, לחוץ מהליכות לאורך המסדרון, מהמונגולית שמעירה אותי באמצע הלילה כדי להשתמש במיטה שלי להרוויח כסף ומהמונגולי הבכיין שהמשיך ליילל שהוא לא יצליח למכור הכל עד למוסקבה.

היחיד שלא הרוויח אגורה מהנסיעה הזאת היה אני. עליתי על הרכבת כי החלטתי לנסוע מבייג’ין לוונציה, אבל לא יכולתי לשער שזאת רכבת מסחרית שהתרוקנה מבגדים והתמלאה בכסף. עוד כמה ימים, ויהיה פה פחד אלוהים עם כמויות הכסף.
תהיתי באיזו תחנה יעלו השודדים הצ’צ’נים שהרוסים כל כך פוחדים מהם – אפילו באמצע ישימון של ביצות יערות, נהרות, וערימות קש קפואות שהיו מחוץ לחלונות.

איש טראנס סיבירי

הגעתי מעוך ותאב לאוויר של מקומות פתוחים לבוקר האחרון של המסע. עוד פחות מ-12 שעות נסיעה למוסקבה.  הרכבת עמדה לאחר בסך הכל בשמונה שעות – שאם מחלקים אותן על כל התחנות שבהן עמדנו זמן ממושך יותר ממה שכתוב בלוח הזמנים, זה הגיוני. סיביר מאחורינו, וכך גם רכס האוראל המפורסם עם “עמוד הדמעות”, בו היו נפרדים האומללים שהוגלו מאלה שנשארו ברוסיה האירופאית בזמן הצאר.

המונגולי שלי אמר שכולם מקבלים כסף – השוטרים, הקונדוקטורים וגם נהגי הקטר – וציין שזה העסק הגדול של אסיה. הרכבת היא רכבת מסחרית, ואני, בתור הנוסע היחיד, מתפקד כעלה התאנה הציבורי של השירות.
“תחייך!”, אמרתי למונגולי כשראיתי שנשארו לו רק כמה כפפות צמר. “אני אמכור אותן בפארק”, הוא אמר.
“כמה הרווחת בנסיעה הזאת?”.
“לא יותר מ-7,000 דולר”. הוא הביט בי במבט אומלל.
לא רע לשמונה ימי עבודה מבייג’ין ועד מוסקבה, גם אם נוריד כרטיסי רכבת. את האוכל – כיסונים עם בשר כבש – המשפחה שלו העלתה לו, ואת האלכוהול אני תרמתי.
האור האפיר שוב כשנכנסנו אל הרציפים המושלגים של מוסקבה, ומאות אנשים ירדו מהקרונות הירוקים. הקונדוקטוריות, ששכחו כבר שניצלו מאונס, שלחו לעברי נשיקה כשבוססתי על הרציף המושלג להספיק לזריחת האורות בכיכר האדומה.
הגעתי.

הכיכר האדומה

הרכבת הטראנס-סיבירית: איך, איפה, כמה

המסלולים. לרכבת הטראנס סיבירית יש שלושה נתיבי נסיעה. הראשון הוא ממוסקבה לנקחודה (בלי להיכנס לסין): זה המסלול הארוך ביותר, והוא טוב למי שנוסע או חוזר מיפן, או כשיש סידורים בדרך (כלומר, בסיביר ובקמצ’טקה). משך הנסיעה כמעט שמונה ימים.
הנתיב השני הוא הטראנס-מנצ’ורי. הוא עובר דרך רוסיה, מתפצל מעל צפון-מזרח סין, יורד דרך חרבין ומגיע לבייג’ין. קצת יותר משבעה וחצי ימים.
הנתיב השלישי, זה שמתואר בכתבה שלפניכם, הוא הטראנס-מונגולי. הרכבת יוצאת מבייגי’ן לגבול המונגולי, משם לבירת מונגוליה אולאן בטור, ואז – דרך סיביר – למוסקבה. קצת פחות משבעה וחצי ימים (תלוי במסחר). זאת הדרך היותר מעניינת, מכיוון שהיא עוברת דרך שלוש מדינות.

סידורים: אפשר לעלות על הרכבות במוסקבה, בבייג’ין או באולאן בטור, וכמובן לאורך הדרך. מה שכן, על הרכבות הסיניות (פעמיים בשבוע בכל כיוון) אי אפשר לרדת ולעלות באמצע הדרך, חוץ מאשר בתחנת אולאן בטור. בכל הרכבות צריך ויזות לרוסיה וסין; ישראלים לא צריכים יותר ויזות למונגוליה.

מחירים: כרטיס במחלקה ראשונה (שתי מיטות ברכבות הרוסיות) עומד סביב 200 דולר לכיוון, לא כולל ארוחות. מי שרוצה לחסוך יכול לקנות כרטיס למחלקה השנייה: זה עולה בערך שליש מנסיעה במחלקה הראשונה.

אוכל: ברכבות הסיניות, קרון המסעדה בסדר. ברוסיות – לא כדאי לסמוך על המזל.

למי שרוצה מידע על רכבת מלונדון והלאה יש אתר מצוין: seat 61
כרטיסים. אפשר לקנות דרך האינטרנט דרכם ואפשר לנזסות באתרי הרכבות הרוסיות והסיניות.
המונגולים עדיין לא און-ליין, אבל אפשר להשיג כרטיסים דרך משרדי נסיעות במונגוליה, באירופה, בסין וברוסיה. מעבר לזה, אפשר לקנות את כרטיסי הטראנס-סיבירית דרך משרדי נסיעות לסטודנטים ברחבי אירופה או בהונג קונג, שם מתמחים בזה כבר כמה עשרות שנים.
בדרך כלל, לתייר הצעיר , החסכן או הסבלן, יהיה עדיף וזול לקנות כרטיסים בתחנות עצמן בדרך ולא להזמין מראש.

הסיפור כולו מופיע בספר: כשפים בוונקבמבה