“אתה ישראלי?” מיהר אלי איש מגודל שיער ובעל גוף בסערה מפתח השער. ישבתי מתחת לאחת הסככות והתגוננתי כמיטב יכולתי מהיתושים שבעונה הזאת יש להם יכולות מוכחות של מלריה.

“כן.” אמרתי.

“אז אתה חייב להגיד לממשלה שלך להפסיק למכור ספינות דבורה ומטוסי כפיר לצבא של סרי לנקה!” הוא אמר בסערת נפש. הוא אמר ‘כפיר’ ו’דבורה’ בעברית.

“אני חושש שאין לי השפעה גדולה על הממשלה שלי.” אמרתי.

“הם הורגים אותנו! אתה לא יודע מה זה עושה לנו!”

לא הייתי בטוח אם הוא מדבר על ספינות הדבורה הכפירים או על הממשלה הישראלית. אבל בכל מקרה הרגשתי סוג של שותפות גורל עם המשורר הטאמילי הנירגש באמצע הלילה הטרופי והחם של טמיל עילם – החלק העצמאי שהטמילים יצרו לעצמם תוך מלחמה עקובת דם בצפון סרי לנקה. היתושות המשיכו להתפטם.

“כשהגיע הגל של הצונאמי האנשים פה חשבו ששוב התחילה המלחמה והכפירים והדבורה באו להפציץ ולהפגיז את החופים!”

“ומה קרה?”

“הם ברחו מהבתים והתחבאו ביער!”

“ו-?”

“וככה הם ניצלו מהצונאמי! אתה חייב להגיד לממשלה שלך להפסיק למכור דבורה וכפיר לצבא של סרי לאנקה, אתה לא רוצה דורות של ילדים שייגדלו על פחד מפני הישראלים, כי אנחנו לא שונאים את ישראל, אנחנו רוצים בקשרים איתה!”

שום דבר אנחנו לא עושים בסדר. גם כשאנחנו מצילים אנחנו מפחידים.

אבל זה לא הקשר היחיד בין ישראלים לטאמילים. הטאמילים הם אולי הקבוצה שהשפיעה יותר מכל הקבוצות האחרות על פניו של הטרור העולמי ב-25 השנים האחרונות. הם אלו שחידשו את טרור המתאבדים והביאו אותו לשיאים ולשימוש איסטרטגי רב עוצמה. שהפך אותו מטרור מקומי לכלי איסטרטגי שבעזרתו הם כמעט הכריעו את את המדינה של סרי לנקה. טרור שיוצא לחיזבאללה בלבנון בשנות השמונים ובעזרתו הצליחה ההתנגדות הלבנונית לערער את שילטונו של הצבא הישראלי, מתגלגלת הלאה לארגוני הטרור הפלשתיניאים שב-1995 ואחר כך באינתיפדה רווית הדם שאנחנו חיים את סופה, הצליחו לגרום לאחוז הנפגעים האזרחיים הגבוה שישראל סבלה אי פעם בעימות צבאי.

ואחרי הכל אומרים על הטאמילים שהם האנשים העדינים ביותר בעולם.

פרוברקן – מנהיג הטייגרים הטמילים. נהרג על ידי הצבא בסוף הקרבות ב-2009

ולכן, בגלל השילוב של עדינות קטלנית, גדודי הלוחמות האמזונות, פלוגות הילדים, המנהיג המיסתורי שאינו מתראיין בציבור, המדינה שיצרו הטמילים על פני השליש הצפוני של סרי לאנקה וגם בגלל הסיבה הפשוטה שעד כמה שידעתי מעולם לא היה ישראלי בביקור מולדת בטאמיל אילם (TAMIL EELAM ) – עליתי על הטיסה מקולומבו ואחרי שעה ומשהו נפרשו מתחת לכנפי המטוס הלגונות, שוניות האלמוגים והחוט הארוך שהוא הקצה הצפוני של סרי לאנקה, לאנקה הקדושה, האי של ראוונה מלך השדים שחטף את סיטה היפה, אשתו של רמה המלך – אל הודי, ומשם חילץ אותה אחרי קרב עם הנומן מלך הקופים שדילג עם גייסותיו הפלאיים על הגשר שמחבר את ראמשוורם- הקצה הדרום מערבי של הודו עם האי.

הצונאמי פגע בחלק המזרחי של ג’פנה, בפוינט פדרו. אין תיירים בג’פנה, גם חידוש הטיסות לשם לפני שנה הוא צעיר וטרי, מאז הפסקת האיש השבירה בין הטייגרים הטאמילים לבין הממשלה בקולומבו.

חצי האי ג’פנה, אחד המקומות המתוקים שיש, הפך ב-25 השנים האחורנות לאחת מזירות הקרב עקובות הדם. הקשר המסורתי של שדים, אלים וסתם בני תמותה, נקטע משום מלחמה.

מלחמה בין הרוב הבודהיסטי הסינגהלזי (18 מליון) שחי בשני השלישים הדרומיים של סרי לאנקה ובין המיעוט ההינדואי- טאמילי (7 מליון) שחי בשליש הצפוני. המקום היחיד בעולם שבו נלחמים בודהיסטים בהינדואים מלחמה אכזרית ללא גבולות.

המון צבא סינגהלזי הקיף את השדה. חצי האי ג’פנה עבר מיד ליד כמה פעמים. הטייגרים החזיקו אותו לא מעט זמן, פושטים על הצבא הסינגהלזי בסירות מהירות מהים. חצי האי ג’פנה שולט על נתיבי הים בין הודו לסרי לאנקה, במשך שנים לא היתה פה ספנות, בעצם עד שישראל מכרה לסרי לנקה את ספינות הדבורה ואת מטוסי הכפיר, לא הצליחו הסינגהלזים במלחמה נגד הטייגרים הטאמילים. אפשר, במידה רבה, לומר שישראל הצילה את הבודהיסטים של סרי לנקה במה שניראה כמו תבוסה ודאית מול הטמילים. ולכן גם לא הייתי בטוח שיקבלו אותי יפה. אבל הטייגרים הטמילים, שעצרו את הלחימה זמן מה לפני פיגועי ה-11 בספטמבר, קיוו שהצונאמי יפתח פתח לישב את הסיכסוך ופעם ראשונה הם לא היו ממש נגד התיקשורת.

המיניבוס המקומי שנסע מג’פנה דרומה אל לתוך הואני ( VANI ), השטח של המדינה העצמאית שהטמילים יצרו לעצמם בשליש הצפוני של סרי לנקה, היה צפוף. אבל בדרך שבה דברים קורים בחלק הזה של העולם, צפוף הוא האפשרות להוסיף עוד אנשים. נדחקתי אל החלון והמיניבוס חצה את המחנות המבוצרים של הצבא הסינגהלזי, את גדרות התיל, את שדות המוקשים, את העצים המפוצצים שהיו בכל מקום, דוהר דרומה לעבר אלפנט פאסס. מעבר הפילים, גשר היבשה היחיד והצר שעובר מעל ביצות המלח שמפרידות בין חצי האי ג’פנה לבין סרי לנקה. על המעבר ההכרחי הזה התנהלו אינספור קרבות. חלק מהצבא של המורדים הטאמילים הן האמזונות. הנערות הטאמיליות שלהן מחוייבות מוחלטת. אלו שמסתוות בסבך, ממקשות את הסביבה וממלכדות אותה ומחכות לחיילים הסינגהזלים, מפילות אותם לתוך מלכודות אש. הצבא של סרי לנקה הצליח אולי לכבוש בחזרה את חצי האי ג’פנה ב-1995 אחרי יותר מ -10 שנים של שליטה טאמילית, אבל לא הצליחו אף פעם לחצות דרומה את אלפנט פאס אל המדינה שהטמילים ביצרו לעצמם.

המיניבוס נסע על כביש מבוקע מאלפי פצצות, פגזים ומוקשים, ומסביב מילאו את המים תלתליות תיל שראשי מוקשים וחרא מכל סוג מעטרים אותם. לא הייתי רוצה להיות חייל סינגלהלזי או טייגר טמילי שנלחם על המעבר הזה. המים פה ניראו רצחניים.

לא היה לי שום אישור מיוחד, אף אחד לא הזמין אותי ותהיתי מה יגידו הטייגרים כשאופיע במעבר הגבול שלהם. הם לא אמרו כלום, אפילו לא בדקו את התרמיל, מביטים בדרכון באדישות. את שאר הנוסעים הם דווקא פירקו לחתיכות, מבררים מה יש להם בתיקים ולאן הם הולכים. אולי כי תיירים לא מגיעים לפה ואני הייתי סוג של תופעת טבע שקורית בעקבות גלי צונאמי.

מעבר הגבול היה מלא כרזות מאבק של המדינה הטאמילית העצמאית טמיל אילם, של מתאבדים מתפוצצים ואגרופים מונפים מלאי דם ופורטרטים של פראבהאקאראן , המנהיג המיסתורי והבלתי מעורער של הטייגרים הטאמילים, שמופיע ונואם 42 דקות בדיוק פעם בשנה ביום העצמאות הטמילי ושוב יורד למחתרת שמשם הוא שולט שליטה ללא מיצרים בכל מה שקורה על פני האדמה. הסרי לאנקים מיהרו להכריז שגל הצונאמי הטביע אותו. כניראה שלא.

עברתי למיניבוס טאמילי שנסע בארץ של סוואנה ושיחים יבשים. צלקות המלחמה והקרבות הנואשים היו בכל מקום. הסיכסוך התחיל ב-1983. הוא נמשך באופן רצחני 20 שנה. ב-1993 התפוצצה מתאבדת טאמילית ליד רג’יב גהנדי, שהיה אז ראש ממשלת הודו , בזמן מסע בחירות בטאמיל נאדו שבדרום הודו. הוא נהרג עם עוד כמה מנאמניו. וזה למרות שההודים הוציאו את חיל המשלוח שלחם נגד הטייגרים הטמילים כבר ב-1990. הטמילים לא סלחו לרג’יב על זה ששלחו את מה שהיה אמור להיות חיל שלום והיה חיל פלישה של עשרות אלפי חיילים שנלחמו לצד הצבא הסינגהזלי נגד הטייגרים הטאמילים. הם הצליחו לסייע לסינגהלזים לכבוש בחזרה את ג’פנה ואחר כך יצאו במהירות מהאי המוכה, ידיהם על חוטמם המדמם.

מה שיפה בסיפור הזה הוא שה-RAW המוסד ההודי (ויש אומרים בסיוע המוסד הישראלי), הוא זה שתמך, אימן וסייע לטייגרים הטאמילים בשלבים הראשונים, כחלק מהמדיניות ההודית האזורית של ניהול המדינות מסביבם. משהו שמזכיר את ייסוד החמאס על ידי זרועות הביטחון הישראליות כמשקל נגד לאש”ף. בשני המקרים ההצלחה היא כמובן מעבר לכל הציפיות.

קלינוצ’י, 40 דקות נסיעה מאלפנט פאס, היא הבירה של הטייגרים הטאמילים. המיניבוס הוריד אותי ברחוב ארוך ומאובק, מקדש הינדואי של דרום הודו עם הכיפות העולות אחת עחרי השנייה, בתי עץ נמוכים.

הכל היה נקי מאוד ואנשים שקטים הלכו לאורך הרחובות. שאלתי את אחד מהאנשים שהיו לבושים בלונגי כדרך הטאמילים של דרום הודו, איפה נמצאת פה הממשלה. כיוונו אותי בין שלטים ענקיים של התנגדות עממית אל הבית שבו היה ריהוט פשוט ותמונות ענק של פראבהאקאראן .

אז זו הבירה של הטייגרים הטאמילים, אלו שהענישו את מי שעישן שתה. נואפים הוצאו להורג. היה אפשר להשאיר פה זהב באמצע הכביש ואף אחד לא ייגע. הטייגרים הטאמילים, יצירתו של פראבקרן הבלתי מתפשר והצנוע, שהיה מורה והפך למהפכן ומנהיג, היא אחת החברות הנאמנות וחסרות הפשרות שיש. היה פה משהו באוויר. שקט. ביטחון. שקט עד אימה. פה היה אפשר להבין איך הביסו הטאמילים את הצבא ההודי, צבא של למעלה ממליון ושלוש מאות אלף חיילים שפלש לארץ הטאמילים, והיה בעדיפות מספרית של 70 ל-1.

למלחמה ההיא לא היה כיסוי תקשורתי. הטאמלים שנאו תקשורת. רק עכשיו, בעקבות הצונאמי ואחרי עייפות ממאבק בן 20, הם התירו לזרם דקיק של עיתונאים לחדור פנימה. אני היתי טיפה מהזרם.

ישבתי מתחת לסככה בחצר, מחכה בסבלנות שאיש קשר טאמילי יארגן רכב לקחת אותי למולטיבו – עיירה של פליטי קרבות מג’פנה, שיושבו מחדש והוכו על ידי גל הצונאמי, הטייגרים הטאמילים נכנסים לפעולה תוך 20 דקות כדי לחלץ ולטפל במי שאפשר.

מתוך חום הצהריים הגיע מיילס. מיילס הוא טאמילי בן למעלה מ-60 ששימש כפרופסור בקנדה במשך שנים ארוכות והפך להיות אחד ממרכזי המאבק והדוברים הראשיים של העצמאות הטאמילית בסרי לאנקה.

הוא הזמין אותי לתוך טויוטה לנקרוזר עם חלונות מאופלים, מה שהיה כניראה אחד מסמלי השילטון הטאמילי. בירכתי על מיזוג האוויר בחום הטרופי הלח וקיללתי בלב את הלוחם הטמילי שטס לאורך הכביש הצר שאנשים עבדו עליו כדי למלא בורות של פצצות ישנות הכבישים במהירות רצחנית.

נסענו למולטיבו, לראות מה עשה הצונאמי לעיירה. מסביב היו מטעים ירוקים. בקשתי ממיילס לעצור באחד מבתי הקברות שלהם.

מיילס בבית הקברות לחללי הטייגרים הטמילים

“אלו לא בתי קברות, אנחנו קוראים להם מאווירה טויולים אילם – בית הקדושים הישנים-” אמר מיילס ואנחנו פנינו לאורך שדירת עצים לעבר מתחם ששער ענק תחם אותו. קברי הבטון האפורים השתרעו לכל עבר. שורות ארוכות ומסודרות. בקצה בית הקברות שתוחזק על ידי לוחם קטוע רגל, היה ארון זכוכית ובו שברי מצבות מהזמן הרגעי בו כבש הצבא הסרי לאנקי את המקום והשחית את הקברים. הטאמילים איבדו 20 אלף לוחמות ולוחמים ב-20 שנות הלחימה האיומה.

במולטיבו היה הכל הרוס. גם הכנסייה שצלב הענק שלה עוקם על ידי הגלים. הסיפורים היו כמו בכל מקום. בריחת הים, הגל השחור והזועף, מלא בסחף שהתנפל על הכפר וגרף אותו פנימה. מעבר לכפר ההרוס שרוב יושביו נהרגו, היו עדיין סימני מדורות השריפה של הגופות שנשרפו בדרך ההינדואית. סירות היו מרוחות על העצים וכשנסענו אל מחנה הפליטים, חוצים על פני גשרים שהטייגרים הקימו מעל הלגונות שבין היבשה לים אמר מיילס: “מפה היו מגיעים הסרטנים הכי טעימים, אבל אף אחד לא אוכל כאן סרטנים יותר כי הלגונות מליאות בגופות של טבועים שהצונאמי הביא והסרטנים אוכלים את הגופות.

אבל אני אקח אותך לפגוש טייגריות טאמיליות, אמזונות” הוא קרץ “יש לי שמה כמה תלמידות. הן תלמידות מצויינות. הן קוראות לי אבא.”

טייגריות טאמיליות. סיפורי הגבורה או האימה על הלוחמות הטאמליות, שמגוייסות בעודן ילדות ומאומנות למשמעת מוחלטת, חילחלו מחוץ לגבולות הסיכסוך.

טייגרית טמילית – אמזונה עם גלולת ציאניד

ב-1988, כשהצבא ההודי ניסה לפרוץ דרומה לכיוון קילונוצ’י, היו אלו הטייגריות הטאמיליות, האמזונות, שנקראות בטמיל עילם ציפורי החופש, שהחזיקו את המעבר. פלוגה של נערות חסמה את הכביש והחזיקה מעמד במשך 3 ימים, עוצרת טור של טנקי טי 72 של הצבא ההודי. הטכניקה בה השתמשו לעצור את השיריון ההודי היתה מטעני גחון ומטעני צד. 26 מהן נהרגו.

הנחישות המתאבדת של הטייגרים הטאמילים וציפורי החופש שלהם הוא מה שהביס את הצבא ההודי. מה שמטיל אימה על הסינגהלזים הבודהיסטים של סרי לאנקה. באחת מהפעולות הגדולות תקפו הטייגרים הטאמילים את נמל התעופה של קולומבו, מאות קילומטרים דרומה מבסיסיהם, מפוצצים את מטוסי אייר לאנקה, חברת התעופה הסרי לאנקית, מסיבים נזקים במאות מליוני דולארים. בכל מקום בסרי לאנקה מוקפים הבסיסים של הצבא הסינגהלזי בבטונדות ובערימות עפר. לא היה שום מקום בטוח ברחבי האי מהטייגרים הטמילים.

הטייגרים הטאמילים העבירו את מי ששרד מהצונאמי במולטיבו לבית ספר בבטיקולה, כמה קילומטרים מהחוף. הדיגים הנשים והילדים הצטופפו בכיתות בית הספר, כביסה תלויה בין החדרים.

“לטייגרים הטאמילים יש נסיון של 24  שנים בפינוי ודאגה לפליטים.” אמר מיילס.

המאבק פה ניראה עוד יותר מטופש משלנו. אבל אין כמובן גבול לטיפשות והיא מפוזרת במידה שווה בכל מקום. בסרי לנקה נולדה מלחמת אזרחים בין הטאמילים ההינדואים משום שהטמילים ההינדואים קופחו במשך עשרות שנים על ידי הסינגהלזים הבודהיסטים בחינוך, מבשרות ממשלתיות ובתקציבי פיתוח. כאילו היו ערביי ישראל יוצאים למרד מתאבדים אלים נגד המדינה הישראלית. מגוחך כמובן.

אחרי עשרות שנות המלחמה היגרו מליון טאמילים מחוץ לארץ, עוד מליון הם עקורים בתוך החלק החופשי של טאמיל אילם וחלק מהשאר לא יכולים לחזור לאזורים עליהם השתלט הצבא הסינגהלזי, יוצר רצועות סטריליות בשם הביטחון.

מיילס צעד בין המבנים אל חלל מרכזי. “באבא!” קראה נערה לבושה בחולצת חאקי בהירה ובמכנסיים שחורים. היא ניראתה לא יותר מבת עשרים ושיניים לבנות הבהיקו בפנים שחומים. על מותניה היתה חגורה צבאית ירוקה רחבה.

“החגורה היא סימן ההיכר של ציפורי החופש.” לחש לי מיילס בנימה של קושרים. “היא לא יפה? זו וסאנטי (אביב). הוא הציג אותה ברשימיות כשעלינו אל הבמה הקטנה וממנה אל האולם הפתוח. “היא התלמידה הכי טובה שלי והיא המפקדת פה.”

“בת כמה את?” שאלתי את ואסנטי, חושב שבחיים אחרים, במקום אחר, הייתי יושב איתה בשימחה על חוף ים.

היא הביטה במיילס “תגידי לו, תגידי לו,” אמר מיילס, “זה טוב למאבק הטאמילי.”

“23.”” היא אמרה.

“ומה הדרגה שלך?”

“קצינה.” היא אמרה וחייכה.

“ויש לך גלולת ציאניד?”

היא הביטה במיילס בשאלה. והוא הניד בראשו. ציפורי החופש לא ששות לחשוף את נשק יום הדין שלהן. ואסנטי הכניסה יד לתוך החלק העליון של חולצת הבד החומה ושלפה גלולת ציאניד מאורכת ולבנה שהיתה תלויה בשרוך שחור על צוארה. היא הסירה אותה וסירבה בהתחלה שאצלם גם את הגלולה.

היה משהו מצמרר בנערה בת 23 שמחזיקה על צוארה גלולה שאיתה היא תתאבד כדי לא ליפול בחיים בידי אויביה. הסינגהלזים הצליחו לשבות רק מספר מצומצם של שבויים טאמילים ואף לא נערה אחת.

“מתי הגייסת לטייגרים הטמילים?”

“לפני 8 שנים.” בת 15.

“וכמה זמן הוכשרת להיות לוחמת?”

“חצי שנה.” אמרה ואסנטי.

סינדו (אהבה), הנערה השנייה, הגישה לנו תה ועוגיות מהטבחון הקטן. וכשואסנטי התיישבה ליד המחשב אמר לי מיילס במאור פנים: “היא הרגה 17 חיילים סינגהלזים.” ומכיוון שב-3 השנים האחורנות לא היו פעולות איבה היא היתה צריכה להרוג את כולם בין גיל 15 ל-20. נערה קטלנית. אולי בכל זאת, גם בחיים אחרים, לא אלך איתה לים.

ציפורי החופש הן רווקות. יחסים אסורים. אבל מותר להתחתן ואז לגור ביחד והצבא הטמילי משלם להן.

“יש שיוויון?”

“שיוויון מוחלט.” אמר מיילס. האמנתי לו, שותה מכוס התה של וסאנטי, מביט בחיוך הנעים שלה ושל סינדו בעיניים אחרות לגמרי.

כשעזבנו את מרכז השיקום בחזרה אל העיר הבחנתי ביותר ויותר ציפורי חופש רכובות על אופנועים, לבושות במדים וחגורות בחגורות העור הרחבות.

“ומה עם גיוס ילדים שיוניצ”ף אומר שאתם מגייסים?”

“אין גיוס ילדים. יש התנדבות של ילדים שאין להם ממה לחיות. או כאלו שמסתירים את הגיל שלהם. זה אזור דימדומים. ילדים יתומים וכאלו שנפגעו נפשית מחפשים מחסה. ואין לנו פה זנות ילדים כמו בדרום ואין לנו צעירים מסוממים מכיוון שהילדים האלו מלומדים ומאומנים. רד לרחוב ותשאל את הילדים אם הם מפחדים מחטיפה ומגיוס.” ילדים הסתובבו בשדות ובכפרים. לא היה ניראה שהטייגרים עטורי ההילה שהצליחו כל כך יפה במלחמה הנוראה הזו צריכים לחטף ילדים. הילדים רצו להיות חלק מהטייגרים.

מציבה בקלינוצ’י

הטאמילים, כמו החיזבללה, לא בולטים בשטח. אין נשק. אין יחידות בתנועה. הם מוסווים היטב ולא נוכחים. בטראוולקולאם הם היו נוכחים. ציורי קיר עם שמות המתאבדים, תמונותיהם והמבצעים שעשו, היו מצויירים על קירות הכיכר המרכזית. הם אלו שלקחו את טרור המתאבדים למקום רצחני שלא היה כמוהו מעולם. מטביעים ספינות של הצי הסרי לנקי בעזרת סירות נפץ, מתפוצצים בתוך יחידות הצבא, במחסומים שלו, במרכזי הקניות של קולומבו. ראיתי שלטים כאלו מצפון למטולה. כשנסעתי בדרום לבנון ב-2003. החיזבללה הפכו את דרום לבנון למוזיאון ההתנגדות. כאילו שלחו את נציגיהם לטאמיל אילם כדי ללמוד איך להתאבד כדי ליצור תחום עצמאי ואיך להנציח את מאבק המתאבדים.

בית הקברות לחללי הטייגרים הטמילים

“אנחנו לא חלק מהטרור הבילאומי!” אמר מיילס “הטמילים לא בחרו במלחמה, היא נכפתה עליהם אחרי שניסו בדרך דמוקרטית לקבל שיוויון. זה מאבק לצדק – מה שכל בנאדם רוצה, לא יותר ולא פחות: בכבוד, בשיוויון ולחיות על אדמתם. ולא לקחת שום זכות משום איש אחר!”

מוקדם בבוקר הלכתי לפוג’ה במקדש ההינדואי של קילינוצ’י. היה מעוד חושך. הכל היה נינוח מאוד. רך ואנושי בדרך ההינדואית. זה היה מקדש לאלה הגדולה, דווי, אחת האלות החשובות בפנתיאון ההודי ונחשבת מאוד בדרום תת היבשת. אחד מהפנים שלה הוא קאלי – אלת נקמות נוראית. בפן אחר שלה היא נפלאה ורחומה. הכוהנים חייכו אלי כשהם מנגנים ומקטרים לפני האלה ואני יצאתי החוצה אל הרחוב הפשוט של העיירה שהיה בו סדר ומשמעת מוחלטים ושקט צייתני שלא הסגיר כי בבתים מסביב חיים אנשים שיהיו מוכנים להתפוצץ למען המטרה או להתאבד אם ייכשלו כדי לחיות בשיוויון ובכבוד על אדמתם.

2.7.2005

באמצע מאי  2009 הכריע הצבא הסינגהלזי את הטייגרים הטאמילים אחרי מערכה שנמשכה כשנה. עקבתי מקרוב אחרי המלחמה. היא עבדה לפי השיטה הישראלית של כוח אש עצום מרוכז ביחידת שטח – כוח אש שאינו מתחשב באזרחים או לוחמים. כמו בעזה. אלא שפה, אפילו לא היתה עיתונות. שילטונות סרי לנקה אטמו את האי והעיתונאים יכלו לדווח על מה שהצבא רצה שידווחו רק מקולומבו, מאות קילומטרים מאזור הקרבות. בהתחלה היה לי קשה להאמין שהצבא מצליח כל כך במלחמה נגד הטייגרים הטמילים. אלא שההתקמות של הצבא נמשכה בעיקביות ובאכזריות, ממיתה עשרות אלפים, פוצעת מאות אלפים והופכת את השאר לפליטים.

במאי נהרג פראברקן – המפקד המיסתורי כשניסה לברוח באמבולאנס מהכיס האחרון בו התבצרו הטייגרים ליד מוליטיבו.

כמה חודשים לפני כן הם אבדו את קילנוצ’י.

נסיתי לדבר עם מיילס כדי להבין מה קורה, אולי לנסות לחדור אל האי כדי ללמוד מה באמת קורה. מיילס, מביתו שבלונודן, לא הגיב.

כשנגמר הכל, הנחתי שואסנטי וסינדהו נהרגו בקרבות. כמו רבים אחרים.

המלחמה נגמרה. וסופה היה אכזרי כמו חייה.

המועצה ליחסים בינלאומיים. כל מה שרצית לדעת על ארגוני שיחרור או טרור