שם, בבית שגרנו בו בוודסטוק, מרחק לא גדול מאוקספורד, מרחק הליכה מבלנהיים פאלאס שבו נולד ווינסטון צ’רצ’יל, התלוננה האמא הירושלמית שלי שיש רוחות. אבל אמא שלי אף פעם לא היתה נוסעת גדולה. חברו בה טחבי העיר העתיקה בה נולדה עם ילדותה בשכונת הבוכרים. אבא שלי האמין ברוחות. אבל בדרך האנגלית הפשוטה והרציונאלית . ודאי שיש רוחות. יש הכל.

הטיול הראשון שאני זוכר היה לחוצלארץ.  זאת אומרת היו הטיולים הרגילים – ליער ירושלים ולאקווה בלה עם הפולקסווגן ברזיליה של דוד וורנר, וההתהפכות עם אותה ברזיליה בגיל שש בדרך לגדרה שבה יצאתי מהאחורה של הסטיישן, ופתחתי לשתי הדודות את הדלת של ה”ברזיליה” ההפוכה. זו היתה ההתהפכות הראשונה שלי. פותחת סידרה ארוכה של כל מיני דברים מוזרים שקורים לי בדרך ואני איכשהו (בינתיים) בחמישים השנים הראשונות, מצליח לצאת מהם חלק פחות או יותר.
אני לא זוכר הרבה מהשנים הראשונות, אבל את הפלגה לאנגליה, מה שהיה בראשית שנות השישים של המאה ה-20 מבצע של כמה שבועות, זה דווקא זכור לי. זה היה כנראה פחות מכמה שבועות, אבל בזיכרון של ילד בן 3 (1962) אני זוכר את נמל חיפה ממנו הפלגנו, את מרחבי הים ובעיקר אני זוכר את עולם האוניה. היום בטח היו עוצרים את ההורים שלי על הזנחה פושעת, כי אני ממש לא זוכר שהייתי בתא או שמישהו השגיח עלי. אני זוכר את תאי המכונות של האוניה ולדעתי עליתי גם לגשר וההגאי נתן לי להחזיק את ההגה. הפלגנו עם ה”הרצל” חזרנו עם “ירושלים” ומאז אני אוהב אוניות והפלגות והמון שנים הצטערתי שלא הפלגתי בספינת הדגל של צי הנוסעים הישראלי ה”שלום”, שבלילה אחד, במהירות ובערפל, פילחה לשנים משאית צרפתית מסכנה שלא הבחינה בה והמשיכה הלאה, מטביעה שלושים וכמה מלחים.
מההפלגה ההיא אני זוכר גם את איטליה. לא את רומא ולא את הקוליסיאום ולא שום דבר שקשור בשום קיסר רומאי למרות שאבא שלי היה ארכיאולוג של התקופה הרומאית והיינו בדרך לאוקספורד לקולג’ שלו. אני זוכר מילה אחת באיטלקית מהנסיעה הזו. מילה שהיא עד היום מנגינה ופעמון שקורא לי לנסוע.
צ’יוויטבקיה. צ’יווטבקיה! ואני מוכן ובשל ותיכף יוצא למסע. לאן שייקחו אותי הרוח, הגלים, השמות המופלאים שמתנגנים בכל מקום. טיבוקטו. קטמנדו. שאנגרי לה.
כשהפלגנו מצ’יווטבקיה, הבנתי פעם ראשונה את רחש הגלים. קשה לדעת ממרחק הזמן מה אני באמת זוכר, יש גם משהו מטעה בזיכרון – אתה רואה את עצמך מבחוץ. אבל גם אז – בגיל שלוש, הייתי אדם שלם. משהו בדומה לתפישה הימיביניימית שאותה אימץ פסיכולוג הילדים השוויצרי פיאז’ה – שהילד הוא אבי האיש. נו בטח.
לא השתניתי הרבה. עם השנים, אני חוזר גם למידות הילדות שלי. אבל אז, כשניתקנו מהרציף, אני זוכר שדהרתי במסדרנות הספינה, למטה, לבטן האוניה, לחדר המנוע, למחסנים, ושם, היה פתח בדופן האוניה בגובה הגלים. ואני עמדתי שם עם המלחים והבטנו בגלי הים שהספינה חוצה. לא מהגובה האדיר של הסיפון שכמה שהוא גבוה – הוא הרבה יותר גבוה לילד, אלא מגובה הגלים. ואני זוכר את הדולפינים. היו שם דולפינים? ודאי שהיו דולפינים. ולכן עד היום אני מחייך כשאני רואה דולפינים חוצים את חרטום הסירה או היכטה או המעבורת שאני מפליג עליה בים התיכון. גם הם, כמוני, קיבלו את תשוקת הנדודים מהוריהם.
עגנו במרסיי. לא זוכר כלום מהעיר. אבל אני כן זוכר את תחנת הרכבת ואת אבא שלי מרכיב אותי על כתפיו. אני הייתי קטן ואבא שלי היה הדבר הכי גדול וחזק ושקט שיש. הוא היה מתפרץ אחת לכמה זמן, אבל חוץ מזה, לרוב הוא שתק, קרא וכתב. אבל הוא אהב רכבות כי הוא היה אנגלי וגם אני אוהב רכבות כי אבא שלי היה אנגלי. וביחד, אני רכוב על כתפיו, על מעיל הגשם הארוך שלו (שאני לובש היום בלילות הסערה כשאני מטייל לאורך החוף ביפו), הלכנו אל הקטר. אל מפלצת הברזל שדלפה מים, ועישנה מקטרת (כמו אבא שלי) וגיצים דלפו ממנה והיא כולה אפלה וכוח והבטחה ונאמנות אין קץ.
אז כרתתי ברית עם הרכבות. וביחד חצינו בלילה אחד את אירופה, לא עצרנו בפריז וישר הגענו לתעלה האנגלית שקידמה אותי כמו שקידמה דורות של אנשים לפני, בגלים סוערים ואפורים ובמעבורת מתנדנדת שבה הקאתי את נשמתי הצעירה.
ובאנגליה, מעל הצוקים הלבנים, עלינו למחלקה השנייה ברכבת. קשה לי לנסוע במחלקה ראשונה גם אם מזמינים אותי. זה הכל משם. וכך היא גם החיבה שיש לי עד היום למיני מינור סטיישן עם כפיסי העץ. כזה היה לדודה שלי, הרופאה הפרועה של מרכז אנגליה שהיתה לוקחת סיבובים במהירות אימתנית בין גדרות הצמחיה האנגליות המפוארות.
שם, בבית שגרנו בו בוודסטוק, מרחק לא גדול מאוקספורד, מרחק הליכה מבלנהיים פאלאס שבו נולד ווינסטון צ’רצ’יל, התלוננה האמא הירושלמית שלי שיש רוחות. אבל אמא שלי אף פעם לא היתה נוסעת גדולה. חברו בה טחבי העיר העתיקה בה נולדה עם ילדותה בשכונת הבוכרים. אבא שלי האמין ברוחות. אבל בדרך האנגלית הפשוטה והרציונאלית .ודאי שיש רוחות. יש הכל. ואני פחדתי מהרוחות ובלילה הייתי מתעורר ומקשיב לדלתות הדופקות. עם השנים אני נהיה כמו אבא שלי. רוחות? בבקשה. מאוד מעניין, אולי כוסית לדרך? כי הרוחות הן נוסעות גדולות, דבר לא יעצור אותן ובשביל רוח טובה אני מוכן להגיע לקצה העולם. ומעבר. ומאבא שלי ומאחות שלו ירשתי את החיבה למסעות.
אם כי את השטותניקיות אולי מאמא שלי, שהיתה דוחפת את האף שלה לעניינים לא לה ותמיד היה לה מה להגיד על העולם.
ומהסיבה הזו, שהברבורים אמרו לי משהו, ואולי הברווזים החומים, רצתי אל חוף האגם של ארמון בלנהיים  (היתה שם רכבת קיטור צעצוע כמו שאנגלים אוהבים ומסילה צרה ואנחנו היינו רוכבים עליה),
ולא שמתי לב שהעשב הופך לביצה ותוך שנייה וחצי שקעתי עד הצוואר בבוץ וכששלפו אותי החוצה ניראיתי כמו מאקס ומוריץ לאחר שנפלו לתוך סיר הבצק כשניסו לגנוב כעכים במאפיה.
אמא שלי שטפה ממני את הבוץ. אבל הנעליים שלי, כמה ימים אחר כך, הפליגו לידי בתא של ה”ירושלים” בחזרה לחיפה, מזכירות לי ששום דבר לא צפוי ומה שאתה רואה לא חייב להיות בהישג יד ומצד שני, אין לזה שום חשיבות, כי אצא מזה איכשהו.