התקדמתי אל פקיד ההגירה והגשתי לו את הדרכון. בבירות, מקבלים ויזה כשנוחתים. הליך פשוט ולא אישי. אלא שלבנון ובירות הם לא סתם מקומות. זה למעלה מעשרים שנים של מעורבות ישראלית עקובה מדם, בריתות ובגידות בכל הצדדים, חטיפות, היעלמויות, רציחות, חיסולים, מארבים, מעשים לא פתורים שלא רק ישראלים נפגעו מהם. הייתי די מתוח בדרך מהמטוס אל בניין הטרמינאל. לפעמים, בכל מיני מקומות, הפקידים אפילו לא מרימים גבה כשאני מגיש דרכון. זה הרגע הקריטי. הכניסה. אחר כך הכל יותר קל אם כי לא פחות מתוח.
הפקיד גילה עניין בדרכון שלי. תהיתי ביני לבין עצמי אם הסתבכתי. למזלי אין לי דמיון ואני לא מסוגל לצייר לעצמי את התמונה של מה יעשו איתי, איפה יתקעו אותי ולכמה זמן. אחרי כמה דקות הוא קם וניגש אל הממונה שמאחוריו ועניין אותו במה שכתוב בדרכון. האמת – לא הרבה. שם, שם משפחה, תאריך לידה, אזרחות ומקום הלידה. נולדתי בירושלים. כך כתוב בדרכון באותיות לטיניות.
"יש לך עוד דרכון?" הוא שאל.
כן."
"איזה?"
"כמו זה. מאותו מקום. לעיתונאים מותר יותר מדרכון אחד." הצגתי לו את תעודת העיתונאי האנגלית שאני נושא איתי. לא הייתי בטוח שאם יקלידו את השם באינטרנט הם ימצאו משהו כזה. אם כי האינטרנט הוא עשיר וכאוטי ויכול להיות שבאיזה מקום יש סוכנות כזאת של ידיעות איזוטריות מהסוג שאני נוהג להביא. הדרכון איתו נסעתי לא היה ישראלי. דרכונים ישראלים לא נכנסים ללבנון.
"בוא איתי."
הוא הוביל אותי אל חדר צדדי אליו הגיעו שני אנשים בשנות השלושים לחייהם. סוכני חרש. מוחבארת'. הם הביטו בדרכון.
"איפה נולדת?
כמו שכתוב בדרכון. "בירושלים."
"איך?"
"אבא שלי היה ארכיאולוג ולימד בירושלים."
"מה אתה זוכר משם?"
"לא הרבה." מה שנכון. נדמה לנו שאנחנו זוכרים הרבה. אנחנו זוכרים די מעט והרוב זה מה שסיפרו לנו שאנחנו זוכרים. "וחוץ מזה, ב-1959, כשנולדתי, העיר היתה מחולקת בין ירדן וישראל."
"באיזה חלק נולדת?"
"אין לי מושג, זה היה מזמן. אתה זוכר איפה נולדת?"
הלבנוני צחק. לפחות עד המלחמה האחרונה, היו היחסים בין המודיעין הלבנוני והחיזבאללה הדוקים למדי. זו לא היתה הנסיעה הראשונה שלי למקומות כאלו. אבל הייתי מתוח. הגוף שלי מגיב באופן מוזר. אני לא פוחד באופן מודע, אבל כשהמטוס בא לנחות, נתפס לי הצואר. או מתחיל לכאוב לי הגב. או הרגל ואז אני יודע שאני צריך להיזהר. הגוף יודע יותר טוב ממני איפה כדאי להסתובב. איפה לא.
חולשתה של לבנון היא מקור עוצמתה. ההצלחה הגדולה של מלחמת האזרחים וההתערבות של ישראל וסוריה במדינה הפכה אותה למקום שיש בו מערכות שיש למדינה אבל בלי סמכות מרכזית אחת שיכולה לפתור בעיות באמת. החיזבאללה הם הכוח המאורגן ביותר בלבנון, למרות שלמראית עין השדה מתנהל על ידי מדינה שיש לה צבא משטרה וביקורת גבולות.
"ומה זה השם הזה?" ש- שזאף-"
"שיזף." אמרתי.
"מאיפה זה?" הוא שאל בחשד.
"תביט" אמרתי מניח אצבעות על עצמות הלחיים שלי שהן די גבוהות. "סבתא שלי היתה מונגולית. שיזף זה שם מונגולי."
אה-" הוא אמר, שמחתי שהוא לא בוטנאי שכן אז היה מגלה שהמוצא של השיזף הוא בכלל אפריקני ושבלטינית הוא משויך גם לסיזיפוס וגם לכתר הקוצים שהצלוב חבש על ראשו. אפילו אם לא האמין להסבר, היה משהו בצליל של השם ובמראה של עצמות הלחיים משהו שהרגיע אותו.
"וחוץ מזה יש פה צוות צילום לבנוני שצריך לפגוש אותי."
"איפה?"
"מחוץ לטרמינל."
"באותו רגע נכנס אל החדר בחור צעיר עם ג'ינס לא נקיים במיוחד וחולצת טריקו. היו לו קוצים במקום שערות והוא היה מלא באנרגיה מפוזרת.
"אתה שיזף?" הוא פנה אלי.
"כן."
"אני מחכה לך כבר שעה, למה אתם מעכבים אותו? " הוא שאל את סוכני החרש "הוא עיתונאי גרמני."
הדרכון על השולחן היה בריטי. אבל עם כל השמות הלאומים והמוצאים שנערמו על השולחן, נדמה היה לי שמיותר להתחיל לעשות סדר.
"אה-" אמר הסוכן החשאי שחקר אותי "למה לא אמרת מהתחלה? הגרמנים הם חברים שלנו."
נו בטח.
הצלם הלבנוני גרר אותי אל פקיד הויזות והושיט לו בחוסר סבלנות מופגן את הדרכון כדי שיחתים לי ויזה.
"וולקאם טו לבנון." הוא אמר כשנכנסנו לתוך המרצדס, יצאנו משדה התעופה ופנינו צפונה על האוטוסטרדה לכיוון ביירות. בחושך יכולתי לראות את שלטים הצהובים של החיזבאללה, נסענו למזרח בירות, עוברים על פני הכיכר הגדולה, מה שהיה שטח ההפקר בין מזרח ומערב בירות נהרס וניבנה על ידי החברות של חרירי שהעניק לעצמו כראש ממשלה זיכיונות לבנות שם. מדינה מסודרת לבנון. מאוד מזכירה את ישראל. חוץ מהחיסולים. חרירי נרצח בפיצוץ מכונת תופת. בירות היתה רגועה מאוד ובמלון דיברו צרפתית.
"תישן עכשיו." הורה הלבנוני. "ומחר אני אבוא לקחת אותך וניסה לטייל בדרום."
"זה מסודר?"
"בטח." הוא אמר "אני רק אתקשר לחיזבאללה בבוקר לקבל אישור סופי וניסע. הם יודעים שהגעת ושלחו אותי לקחת אותך. גוטה נאחט"
"לילה טוב." עניתי באנגלית, נעלתי את הדלת ויצאתי אל מרפסת החדר להביט בעיר הלבנטינית הנחמדה והשקטה שמתחתי.
פורסם במגזין מסע אחר במסגרת טור סיפורים שלא יכולים להיות וקרו וקרו ולא יכולים להיות: "מקרה גבול" נובמבר 2007
מאמר המערכת של עיתון "הארץ" – 'המדינה אינה שמרטף' על משטרה שחוקרת עיתונאים שנוסעים לעשות את עבודתם
זאב סגל , "הארץ" – על טיפשות המשטרה וצדיקותם המופרזת של פקידי המימשל הישראלי