צור שיזף

הצבוע טרף את לואיז בשתיים בבוקר. הגורות נבחו סביב השעה הזאת ובשלוש כשקמתי היא כבר לא הייתה ומסביב לבית היו רק עקבות הצבוע. הירח האיר את הכרם ואחר כך שקע לאיטו מעבר לרכס שמצפון לחלק העליון של נחל צין, זה שכביש 171, שנוסע מצומת הרוחות שליד בה"ד 1, עובר מצפון לו לכיוון בורות לוץ, הר חריף והגבול המצרי.

הצבוע חזר חודש אחר כך וטרף את גורת המילואים שהבאתי במקום לואיז. תלמה, הגורה השנייה, שהתחבאה באימה מתחת לקולטי השמש, תגדל ותתחזק. כשתגדל ממש (ועד אז אני צריך לשמור עליה מפני הצבוע), היא תהיה כלבה גדולה שיכולה להתמודד עם צבועים וזאבים,  לנבוח ולהבריח את הגמלים שמאיימים על הגפנים והזיתים כשהם מצליחים להיכנס דרך שער פתוח או להבריח את העיזים שחוצות את גדרות הכרם דרך חוטי התיל והברזל כאילו היו זרם מים שנשפך דרך מסננת.
הגדרות נועדו לתחום, לא לעצור את העיזים. הרועות הבדואיות, הן ששומרות על העיזים שלא יחדרו לכרמים, יחסים טובים, או מאזן של כבוד הדדי מתוך ידיעה כמה כל צד יכול להזיק לשני, הוא הכרח במדבר שבו נאות המדבר המבודדות של החקלאות מפתות את העדרים שמלחכים את צמחי המדבר הדלים.
בערב ראש השנה ישבתי בשומרה שבכרם וראיתי חמור יורד לאיטו בין סלעי המצוק ומתחיל ללחך ליד הזיתים  הצעירים, זינקתי לתוך חום הבוקר והרחקתי את החמור, חמור לא הולך לבד. חיכיתי שינסה להגיע שוב לצמחיה העשבונית שגדלה למרגלות הזיתים, צמחיה שאי אפשר למצוא במקומות שלא מושקים במדבר בסופו של קיץ.
לא הצלחתי לתפוס את החמור אבל מצל השומרה שבנויה לתוך המצוק, במקום בו הייתה ממוקמת חווה עתיקה שגידלה חיטה ושעורה על הטרסות שלתוכן נטעתי את הגפנים והזיתים, ראיתי פתאום עדר עיזים גולש ופולש לשורות התחתונות של הכרם.
עדר עיזים לא שונה בהרבה מארבה. העז השחורה תולשת ואוכלת הכל והגדר המצחיקה שתוחמת את הכרם לא ממש מפריעה לה. זינקתי מהצל בצעקות להבריח את העדר בחזרה אל המצוק ורק כשהגעתי לשלוחה המוארכת שבקציה נמצאות הגרנות העתיקות, שמתי לב שהעדר הגיע ללא הרועות.
אין דבר כזה עדר ללא רועה. הרועות הבדואיות של שבט העזאזמה לא יניחו לעדר לבדו. הן נתנו לעדר ללכת לבדו כדי שיפלוש לכרם ויאכל מהעלווה הירוקה של הגפנים. כעסתי. היום היה חם והיה די ברור שאחרי שדיברתי עם הרועות יותר מפעם אחת כשהעיזים פלשו באקראי לשולי הכרם ודיכאו את הגפנים או הזיתים שקרובים לגדר, שאני צריך לנקוט בפעולה. תפשתי עז גדולה בקרניה וגררתי אותה משולי הכרם אל השומרה. קשרתי אותה לאבן גדולה. היא פעתה בתסכול, רוצה לחזור אל העדר.
כשהגיעו הרועות אחרי רבע שעה שבה אני משגיח שהעדר לא יגלוש לכרם, הלכתי אליהן והתחלנו לצעוק אחד על השני.
אחת מהן, בחורה בת יותר מעשרים צעקה לי : "המדבר הוא שלנו ואנחנו נלך לכל מקום שאנחנו רוצות!"
"המדבר  הוא של אלוהים והכרם שלי ואתן לא תתנו לעדר להיכנס אלי לכרם. העז נשארת אצלי עד שאבא שלכן יבוא לקחת אותה!"
"קח את העז, אנחנו לא צריכות את העז!" היא פלטה, אבל פנתה לשולי הכרם עם העדר והתקשרה למשפחה. התקשרתי למשטרה.
המשפחה לא הגיעה. והמשטרה לא רצתה לקחת את העז. הם הציעו לי להתקשר למישהו במשפחה שעובד במועצה. התקשרתי. ובינתיים דאגתי לעז, לאחת החיות הכי מותאמות והחזקות של המדבר שלא צריכות לשתות במשך ימים, מקבלות את המים שהן צריכות מצמחי המדבר. היא פעתה כל הזמן כי רצתה שאשחרר אותה ואחזיר אותה לעדר שפעה מעבר לגדרות.
דאגתי לה אחרי הצהריים גם כשהבנות עמדו ליד הגדרות ובקשו סליחה ואני סירבתי כי רציתי שאבי המשפחה יגיע ונקבע גבולות ודאגתי לה בלילה כי לא רציתי שהצבוע יטרוף אותה על פתח השומרה בה אני חי.
עבדאללה בא בבוקר. הוא הבטיח שהבנות לא יתקרבו לכרם ולא ישחררו את העיזים. ואחר כך אסף גזם של גפנים לעיזים ושתה איתי ביחד קפה בשומרה שנבנתה לתוך המצוק וקיר אחד שלה הוא קיר המצוק. כשנכנס פנימה הוא הביט בחשש בחלל שניראה במבט ראשון כמו מערה למרות שהחלונות מביטים דרומה על הכרם הירוק.
אתה לא פוחד מהדודא?" הוא שאל.
הדודא היא סוג של שד או רוח שגרה במערות המדבר וטורפת עוברי אורח לא זהירים שמוצאים מחסה במערות מחום המדבר או מקור הלילה.
"אני הדודא." אמרתי לו.
ואני משוכנע שהשיחה הזו, מילה במילה, כבר הייתה לפני אלפיים שנה, בין נווד עם עיזים שחורות וחקלאי שהתעמת איתו בפתח הכפרים שנבנו בשל כך במקומות גבוהים וברי הגנה כדי שנוודים לא יגנבו וישדדו את מה שהצלחת לגדל במדבר ואצרת בממגורות.
לא הרבה השתנה בנגב באלפיים השנים האחרונות. אני לא הראשון שמתמודד עם המדבר ועם כל מה שיש בו. ולא האחרון.
את הכרם נטענו לפני כמעט שלוש שנים בגובה של 800 מ'  באפיק שיורד אל החלק העליון של נחל צין. שרדונה לבן וסירה אדום. השנה נבצור פעם ראשונה. האפיק זורם מרכס שמתנשא מעל הכרם ולאורכו יש שבעה בורות מים.
הבורות נחפרו בהשקעה גדולה של עבודה, מאמץ וזמן. מי שחופר בור יש לו יכולת ותוכניות ארוכות טווח.
הבורות לא מחזיקים מים מכיוון  שניטשו לפני הרבה שנים ואף אחד לא דאג לשפץ אותם. הצוערים של בית הספר לקצינים מתאמנים שם מפעם לפעם והאזור מלא תרמילי כדורים, מטרות מחוררות שמתעופפות ברוח ופה ושם יעדי שוחות.
אם מסתכלים על הנגב, אפילו רק על החלק שמניצנה ועד מצפה רמון, מתברר שהייתה כאן חקלאות גדולה שהיא כנראה לפחות בת 2,000 שנה ושטחי החקלאות הישראלית מכסים רק חלק קטן משטחי החקלאות המפוארת שהייתה כאן.
זו תעלומה גדולה – מי היו החקלאים העתיקים, איך עיבדו את הקרקע, מה נטעו וזרעו פה, מאיפה ואיך הביאו מים וכמה חקלאות הייתה פה.
התשובות מעניינות הרבה יותר ממה שנידמה, כי לא היו להם טכנולוגיות שלנו יש. היה להם את מה שהיה והחקלאות פרנסה לא מעט אנשים בנגב. וייתכן שאפילו צפונה ומערבה ממנו.
הם היו חקלאים מוכשרים, ובכל יום שבו אני עובר על הטרסות שלהם – שהופקדו אצלי עד שימלאו ימי, ומביט בגרנות, בבורות המים, במערכות האיסוף, בחוות ובכפרים שהשאירו, אני מתמלא פליאה וכבוד, ויותר מכך, אני מנסה להבין איך הם עשו את זה והאם האקלים היה באמת יותר רטוב לפני 2000 שנה או שיש פה איזה סוד באדמה שהם השאירו. כמו בסיפור על האב שעל ערש דווי סיפר לשלושת בניו שיש אוצר באדמה והם הפכו אותה ולא מצאו כלום אבל אז, כשהביטו על האדמה החרושה, החליטו לזרוע והיא הניבה דברים נפלאים.
פרופסור מיכאל אבן ארי, הבוטנאי שערך את הספר הגדול על הנגב ותושביו לפני שלושים וכמה שנים והקים חוות הניסויים ליד עבדת, חיפש ומצא כמה תשובות שאולי הגיע הזמן לתת עליהן את הדעת.
החיפוש אחרי תשובות ישנות לשאלות לא היה קורה אם לא היינו חוזרים שוב ושוב על הטעות הציונית בלי ללמוד כלום כבר למעלה ממאה ושלושים שנה, טעות שאני ההווה הנמשך שלה – סופר מיפו שנוטע זיתים וגפנים בנגב.
לא מעט תהיתי על העניין הזה כשסחבתי את עמודי ההדליה ותקעתי אותם עם הלמניה באדמת הלס החרסיתית של המדבר. עשרה טון ברזל סחבתי בידיים מהכא להתם. לא כולל הנפת הלמניה ונעיצה בקרקע. לא כולל חוטי הברזל שיש לפרוש כדי שהגפנים, השיחים הזוחלים הקשוחים האלו, יוכלו לפרוש את שריגיהן הרכים שיום אחד יתעבו ויתעצו כדי שיוכלו לשלוח זמורות חדשות אל חוטי השילוב וללדת כל שנה מחדש אשכולות ענבים שיידרכו ליין מכרמי הנגב הגבוה.
חידת החקלאות העתיקה של הנגב מתחילה משיטות איסוף המים. הנגב היה מדבר לפני אלפיים שנה וגם לפני 3000. הסיפורים ההיסטוריים אומרים כך, הדרכים והפולן (Polen) , אבקת הצמחים שנופתה  נאספה ונבדקה בחפירות הארכיאולוגית מעידה.
לחקלאים הקדומים של הנגב היו שיטות לאסוף ולאגור את המים. בורות המים בנגב והם משני סוגים – הבור העגול, הבנוי, שפתחו חשוף לשמים והוא קיבל את השם הבור הישראלי והבור הנבטי – או בור שהבדואים קוראים לו בור ח'ארבה – בור שחוצבים בדופן האפיק והוא מקבל את מי השיטפון ואוגר אותם – הבורות האלו הם בורות נפלאים, חצובים בסלע הקרטון הרך, רבועים, מוצלים, החוצבים הותירו בהם עמוד שמחזיק את התקרה ועל העמוד חצבו פרסת סוס- סימלו של דושרא – האל הנבטי הגדול שלימד את הערבים לביית את הסוס הערבי (כמו בורות רמאליה ברובע התענוגות שנבנה לשיירות מול עבדת ובור חווארים שמצפון לה). אבל את הבורות האלו ניתן לחצוב רק בסלע הלבן והרך של רמת עבדת ולכן דרומה מהרמה, במקומות שבהם הסלע קשה וסדוק – נחפרו ודופנו הבורות העגולים. אותם אנשים, אותה תקופה, שיטות שונות.
אבל החקלאים הקדומים גם הפרידו בין המים החקלאיים למים העירוניים – בכל בית מבתיה של עבדת (ושבטה וחלוצה וממשית וכל ערי ויישובי הנגב) הייתה מערכת איסוף מים- מה שמכונה על ידי ההידרולוגים המודרנים: "קציר מים" כי הם הבינו כבר לפני הרבה שנים שכשיורד כאן גשם, אנחנו לא מספיקים לתפוס את הכל, ואם נצליח לאסוף את המים בדקות הראשונות – נוכל להשתמש בו כל השנה. וזה מה שהם עשו – אספו את המים מהגגות לבורות מים פרטיים. גשם אחד טוב הספיק להם לכל השנה.
זה הסוד העיקרי של החיים המדבריים – לחיי היומיום ולחקלאות – לתפוס את המים ולהחדיר אותם לבטן האדמה כמה שיותר מהר במקום שבו לא יתאדו יזרמו וייעלמו.
לקח שאם היה מאומץ גם בארץת הימתיכונית שמצפון לנגב – היה מבטיח את מי התהום שלנו למאות רבות.
משהו שזנחנו לחלוטין ברעיון שלא נורא לבזבז כי בעזרת אמצעים מכנים זוללי אנרגיה נייצר לנו כמה מים שאנחנו רוצים.
עם השנים, ולמרות ייצור ובזבוז המים האגרסיבי, נעה חקלאות הבעל צפונה, למקום שטרקטור יכול לזרוע וקומביין יכול לקצור. בנגב הצפוני, סביב צומת בית קמה יש שדות חיטה של עשרות אלפי דונמים שמחכה לגשם – והשנה היא שנה גדולה של גשם באזור הזה והנגב הירוק ניראה כמו דרום אנגליה בשנה טובה.
הטרסות הקדומות של הר הנגב נזנחו לטובת משטחי הגבעות הרכות. הטרסות עוברות עכשיו היפוך בשימוש – מדגנים לכרמי גפנים וזיתים.
קו החקלאות העתיקה נעצר במכתש רמון. דרומה מכאן אף אחד לא גידל דבר, רק דרכי שיירות הלכו שם. אבל ברכסים שמצפון וממערב לרמון, בהר חריף ובהר שגיא, אפשר למצוא חוות שיש המכנים אותן ישראליות. האם עוזיהו בנה וחצב שם בורות רבים?
ספק.
אולי בגלל החיבור הברור בין שבעת בורות המים הכפר מעליהן והחוות שבאפיק נחל צין שאני חי באחת מהן, מתיישב בזהירות בין הטרסות והמתקנים שהותירו, שותל את הגפנים לאורך הטרסות כדי להרוויח מזיעתם של אלו שהיו כאן לפני – עוד טיפת מים, עוד לחות, עוד השענות על קרקע יותר עמוקה שנשירת העלים בנובמבר והעשבים שעולים כאן יעשירו.
לבורות מים עגולים שנבנו באפיקי ואדיות, הרבה פעמים בחלק העליון שמתחת לאוכף, עם תעלות איסוף שמתוחות לאורך המדרונות ומכנסות את מי הגשמים הבודדים והמקומיים אל הבורות, נהוג לקרוא בורות ישראלים.
רק שאין שום עדות תומכת שהבורות נבנו על ידי ישראלים. אלא אם כן אנחנו מחילים את גבולות מדינת ישראל על הנגב של פעם.
אבל החלק הזה של הנגב ספק אם היה אי פעם תחת שליטה יהודאית או ישראלית. אם בודקים את הכפר שנמצא מעל לשניים מתוך שבעת בורות המים האלו, שאחד מהם הוא הגדול מכולם, מוצאים כפר לא חקור שמשקופיו עדיין מקרים את פתחי הבתים. הוא נבנה על קו הרכס, באוכף נמוך ובקצהו, מביט דרומה אל נחל צין ואל שפת המכתש המרוחק ממנו שני קילומטרים לכיוון דרום, יש מקדש. לא כנסיה, לא בית כנסת, מקדש על קצה המצוק עם מצבות. לא מקדש יהודי. אין לו קשר לירושלים והוא פונה דרומה, לכיוון מצפה רמון.
כך או כך, הכי קרובים תרבותית לשוכני המדבר האלו היו הנבטים. והם לא היו נוודים. שיירות בשמים עברו דרכן אבל לא פטרה ולא עבדת, לא ממשית ולא חלוצה- שכבר היו בנויות בתקופה הזו, היו ערי נוודים. גם לא תחנות דרכים, אלא ערים עם מרחבים ושיטות חקלאיות מתוחכמות.
כולן היו מוקפות חומה ואם אפשר – על תל. כי גם היחסים בין נוודים וחקלאים הם סיפור ישן – סיפור שיש לו מקורות של חטא קדמון ואות קין.
לפחות במקום בו אני גר, ביובל עליון של נחל צין בגובה 800 מטרים מעל הים, לא גידלו גפנים ולא עצי זית.
אין פה גתות ובתי בד. גידלו פה דגנים. שלוש מאות מטרים מהכרם שלנו, מצפון ומדרום, יש שתי גרנות.

אחת היא גורן שטוחה על משטח סלע נפלא מעל האפיק הרחב של הצין עם הטרסות הקדומות, והשני מזרחה ממנו, גם הוא על שלוחה סחופת רוח והוא בנוי משלושה גרנות מדורגים. גידלו פה חיטה. והרבה. עושה רושם שאם שתו פה אלכוהול הוא היה על בסיס דגנים – בירה (שהובאה לארץ על ידי הפלשתים לפני יותר משלושת אלפים שנה) אבל האם גדלו ושתו פה יין?
בעבדת, 35 קילומטרים צפונה ממצפה רמון, יש גת. קיבולה הוא 5.6 קוב. חמשת אלפים ושש מאות ליטר. בייצור היין המודרני זה מספיק לשמונת אלפים בקבוקים. גם אם דרכו בה ענבים יותר מפעם אחת היינו קוראים לזה יקב בוטיק. בשיטות שבהן מגודלים הגפנים בהר הנגב  (מאזור עבדת- שדה בוקר שגובהו כ-400 מ' ועד אזור הר הנגב הגבוה שגובהו כפול) נהוג לומר שצריך שני קילוגרם ענבים לכל בקבוק. מה שאומר בגידול רגיל ולא כשמתעקשים על לדלל כדי להגיע ליין משובח במיוחד – בערך טון לדונם. לשמונת אלפים בקבוקים בגידול מודרני זהיר ומקפיד על איכות היין צריך 16 דונם. אבל מכיוון שיש להניח שבתקופה שבה גידלו את הענבים (איזה ענבים גידולו כאן? אנחנו לא יודעים. כנראה שלא את הזנים הצרפתיים והאיטלקיים שמגדלים כאן עכשיו), הפיקו הרבה פחות לדונם.
רמז לגידול הענבים  יש בשם הבדואי לערימות האבנים שאפשר למצוא מפוזרות באזור עבדת– הבדואים קוראים להם תולילת אל ענב – תלוליות הענבים. אבן ארי אומר שנועדו לשני שימושים – כדי שקרת הלילה תקפא עליהן והשמש תפשיר אותן והן ישקו את בית השורשים של הגפנים וכדי לעבות עליהן את הטל בלילות שאינם קפואים.
קו הגשם נדיב הרבה יותר כמה עשרות קילומטרים צפונה ממכתש רמון. אזור עבדת ושדה בוקר, וודאי שהאזור של פתחת ניצנה, מקבלים הרבה יותר גשם מאזור מצפה רמון. וגם הרכסים מערבה מכאן – הר חריף והר שגיא, שגובהם מגיע ל-1000 מ', וגושי המשקעים שמגיעים מכיוון סיני פורקים עליהם את הגשמים.
אין להשוות את שטחי החקלאות הקדומים לחדשים בהר הנגב. שטחי החקלאות הקדומים משתרעים על פני עשרות אלפי דונמים. אבל זה בגלל שהחקלאות של העבר עם כל תחכומה – לא יכלה להתמודד עם שנות הבצורת ועם המרווחים בין הגשמים. אתה זורע בתקווה לגשמים בפיזור נאות – ובשנה טובה לא צריך יותר מיום גשם פעם בחודש כדי שהמים יזרמו, ירוו וישקעו במקומות שהם נעצרים ונאצרים על ידי הטראסות העתיקות.
וכאן מסתברת גם חשיבות שבעת המינים בהם בורכה הארץ – השעורה, החיטה, הזית, הגפן, התמר, הרימון והתאנה. שכן כל הדגנים והפירות האלו הם משמרי אנרגיה. המערות והמחסנים התת קרקעיים בערי הנגב נועדו לאפסן את יבול השנים הברוכות, לעבור את שנות הבצורת הרזות. גרעיני החיטה והשעורה יכולים להישמר שנים בחללים יבשים וקרירים. העינב הופך לצימוק ויין שיש לו חיים אורכים, הזית ניכבש ונאצר לשמן שמשמש לבישול ולמאור ולרחצה ולבשמים, התמר נותן פרי שמחזיק מעמד שנים ושיכר משמח (עד היום בנאת המדבר של סיווא בגבול מצרים לוב שם הוא ניקרא לאגבי), הרימון כמו שהוא בתוך קליפתו המתייבשת וגם הוא הופך לשיכר והתאנה מתיבשת לדבלה.
כל אלו גדלו בנגב. כל אחד מהם מתאים למזג, לכמות המשקעים ולאיך שגידלו אותו החקלאים הקדומים. אלא ששטחי החקלאות העצומים של העבר הם שטחי הדגנים. שטחי הזיתים הגפנים ושאר עצי הפרי היו מוגבלים בהרבה ורובם היו בסמיכות ליישובים. דווקא החקלאות המודרנית, שמתעלמת בהר הנגב הבינוני והגבוה מהדגנים (לא מגדלים כאן חיטה או שעורה, וגם לא כותנה שהיא צמח מדברי במהותו ויש לו ערך גבוה עם מים זולים), מרחיבה והופכת את גידולי העבר – עכשיו יש בנגב כמעט אלף דונם של גפנים ליין. ומספר כזה של כרמי זיתים.
אנשי היין מעדיפים לגדל את הכרמים באזור מצפה רמון, בגלל הגובה. מצפה רמון גבוהה משדה בוקר בכמעט 400 מ'. לאנשי היין ההפרש משמעותי. הלילות קרים יותר, ההבדלים בין יום ולילה חריפים יותר וזה אומרים, מה שמוציא את הטעמים, לא רק ביין, גם מעצי הזית שנותנים שמן ארומטי יותר. הכל חריף כאן יותר. מצפה רמון היא אולי אזור האקלים הקשה בארץ. קשה בהרבה מכל מקום אחר.
סביב עבדת וצפונה ומערבה לכיוון חלוצה ושבטה וניצנה, גידלו גפנים וזיתים, בדרום, היבש והשחון יותר – גידלו לאורך הנחלים הגדולים את החיטה והשעורה.
חוץ מבורות, וטרסות לשבור את מאוץ השיטפונות ולשקע את הסחף כדי להעמיק את האדמה  – אותן טרסות שגם אני נהנה מהן היום, העלה מחקרו של פרופסור אבן ארי שהחקלאים הקדומים נהגו לחפור ולסכור פתחי ואדיות בסוללות עפר וגרמו למי השיטפונות לעצור וליצור אגם עונתי שהחזיק מעמד כמה ימים או יותר. המים חלחלו לאיטם לתת הקרקע, ובגלל ההתנהגות של הלס, לאחר שהמים חלחלו, יצר הלס אטימה. אבן ארי קרא לסוג הזה של תפיסת מים, נגרין  או לימנים.
אבן ארי אמר שכך גידלו החקלאים הקדומים – הנבטים ואחריהם הבזנטים את עצי הפרי שלהם. שהמים המחלחלים ייצרו מאגר מים שנאטם מלמעלה, ובנק המים הזה פרנס את העצים שניטעו עליהם במשך כל החורף.
אנשי הקרן הקיימת חיקו את החקלאים הקדומים וסכרו בסוללות עפר פתחי ואדיות וזרימות ברחבי הנגב ושתלו בהן עצים – יש לא מעט לימנים כאלו ומי שנוסע מבאר שבע לכיוון דרום מזרח או מערב יכול לראות את האיקליפטוסים האשלים ושיחי מדבר שגדלים ובחורף הופכים לאגמונים קטנים ולאחו ירוק.
החקלאות המודרנית עושה משהו דומה אם כי באמצעים שונים.
פעם היו המים גורם מגביל – היום הם מובלים לכל מקום ומשקים את הכרמים של מצפה בטפטוף. החומרים השתנו, השיטות.
בהר הנגב הגבוה, אחרי שפורשים את הטפטפות ומפזרים קומפוסט כדי שיעשיר את האדמה, פורשים ניילונים על השורות. הניילונים מונעים מעשבים להתחרות עם הגפנים או הזיתים, שומרים על הטפטפות משיניהם של השועלים, הדורבנים  הצבועים והזאבים שנוגסים בצינורות והחשוב מכל – הם עוצרים את אידוי המים והתייבשותה של הקרקע ומשאירים מים זמינים בעומק של כמה עשרות סנטימטרים. אנחנו יודעים את זה כי הגפנים הולכות לישון סביב נובמבר ואנחנו כמעט ולא משקים אותן. מפעם לפעם אנחנו קודחים לעומק האדמה בשורות המחופות בניילון ובודקים. הכרם שהורווה במים במהלך הקיץ, כל עוד הגפנים עוטות את העלווה הירוקה, הולך לישון בנובמבר, העלים נושרים והוא נירדם. המטבוליזם שלו יורד מאוד והוא צורך מעט מים – מכיוון שאין דיות דרך העלים. המים נשארים בקרקע ומספיקים להחזיק את השיחים הישנים בחיים עד שתפרוץ העלווה החדשה.
האם ייתכן שאם נסכור את הואדי ונשתול עליו את הגפנים, או את הזיתים ועצי פרי אחרים, יספיק מאגר המים שנתפוס עם השיטפונות כדי לעבור איתם את הקיץ כמו שעשו החקלאים הקדומים? כמו שמצליחים האיקליפטוסים, הקזוארינות והאשלים בלימנים שפזורים במדבר?
לחקלאות הישראלית המודרנית אין זמן וסבלנות להתעסק עם זה. המים מגיעים מהצינור, הניילונים נפרשים, הדשן מוסף למים, עשבים ומזיקים מרוססים.
אבל דווקא כאן, כשישבתי לשיחה עם ערן הרכבי, המדריך הראשי של כרם ויין ועם מיכל אקרמן, הכורמת של ייקבי תבור, לשיחה על שיטות עתיקות וחדשות עלה רעיון לשתול את השאנין בלאן – זן צרפתי לבן שהצרפתים מגדלים אותו ללא הדליה, למעין גביע עם נוף מצומצם שצורך מעט מים והכורמים הצרפתים זומרים ובוצרים אותו עם שרפרפים קטנים.
אולי זו הייתה דרך הגידול כאן? אולי זה העתיד – לייצר מעין ריבועים שקועים בתוך הואדיות שיקלטו את מי השיטפונות פעם-פעמיים בשנה, יעצרו את המים שיחלחלו ויאצרו בתת הקרקע- בבטן האדמה וששורשי הגפנים הקשוחות שלא יפתחו נוף גדול יוכלו לגדול על מי התהום האלו ללא השקיה ואולי עם השקיה מינימאלית וייצרו יינות לבנים מדבריים?
בכניסה לכרם, במקום שחודר אליו היובל שיורד מהרכס שממערב לכביש ומוביל מי שיטפונות שבשנה הראשונה שטפו את הכרם, חפרתי בעזרת רשות הניקוז בור מים שיקלוט את מי השיטפון שזורמים בואדיון מהרכס שבאוכפיו נמצאים שבעת הבורות. הבור מגן על הכרם מעוצמת השיטפון ועושה עוד דבר, עוצר ואוצר את המים שמחלחלים תוך כמה ימים לתת הקרקע של הכרם ומעשירים אותו במים. ואחר כך נאטמת שכבת הלס בעזרת החרסיות העדינות שמוסעות עם המים ולכן הן תמיד למעלה והבור הופך למקום שמוכן לזיתים או לגפנים כדי לראות אם צודק אבן ארי וצדקו החקלאים העתיקים של הנגב ואפשר לגדל זיתים לשמן ומאכל וגפנים ליין ממה שהמדבר נותן, בשיטות עתיקות, חכמות, אקולוגיות.
ומה אומר העתיד?
ייתכן שהעתיד יוכתב על ידי מה שנדמה כאחד ההישגים הגדולים של החקלאות הישראלית – הגידול על מים מטוהרים. ממוחזרים. ישראל היא ממטהרות המים הגדולות. חצי מהחקלאות הישראלית מגודל על מים מטוהרים והשפד"ן משקה בעיקר את הנגב המערבי.
אלא שבשיחה שקיימתי עם פרופסור גדעון סיני מהטכניון, מומחה גדול למים, הוא סיפר על מחקר שערך כשלקח מים ברמת הטיהור הגבוהה ביותר בשפד"ן ובדק מה נישאר במים – הסתבר שאכן אפשר לשתות את המים מבחינת ניקיון חיידקי, אבל נשארים במים שאינם מסוננים ברמות שימנעו את זה – שרידי חומרים קוסמטיים. ועל פי מחקר שערכו האוסטרלים, שרידי הקוסמטיקה הם מה שגורם לאין אונות, לעקרות, לירידה בפוריות ועליה במחלות סרטניות.
כל עגבנייה ומלפפון שניים בארץ מגודלים על מים מושבים.
פרופסור סיני הציע לכוון את מי הגשמים שניתן לקצור בחלק הימתיכוני של הארץ (ומספיקים בהחלט) לחקלאות ולהפנות את המים המטוהרים לנגב לגדל איתם גידולים שיסבו את חקלאות העתיד של הנגב (שליש משטחה של מדינת ישראל שבין הירדן לים או כמחצית בלי יהודה ושומרון) לגידול כותנה למשל. במקומות רבים בנגב שכבת מי התהום היא מאות מטרים מתחת לפני האדמה ואין סכנה שמי התהום יזוהמו על ידי המים המטוהרים עם השרידים הקוסמטיים, וכך יוכל הנגב לשמש כמקום לגידול כותנה ואולי כיצרן של שמנים צמחיים לאנרגיה ולגינון הנגב בעצי סרק כצפצפות שצורכות הרבה מים, אבל מייצרות קורות ישרות ומצוינות לכל שימוש, משנות את מזג האוויר, מרככות אותו ותורמות להורדת זיהום ולעלייה בלחות על ידי הדיות (אידוי מהצמח).
ודי ברור שבשילוב מה שאנחנו יכולים ללמוד מהחקלאים העתיקים של הנגב עם מה שאנחנו יודעים לעשות היום (אם נעשה את זה בחוכמה) נוכל להוציא לא מעט מהלס החרסיתי שהוא קרקע הגידול המועדפת בחלקים גדולים של אסיה.
וליד זה לשתות יין משובח מהכרמים של הר הנגב הגבוה, אולי יין לבן מענבים של גפנים שגודלו בשיטות עתיקות ושמן זית חריף שכל טעמי המדבר נמסכים בו.