הדת הפיניקית היתה הדת הכנענית. ראש הפנתיאון היה בעל שמם (שמים) והיו בו, בין השאר, אשתרת (עשתורת) ותמוז ובהילולות הפריון לקחו חלק הכוהנות הזונות. אבל לכל עיר היה גם אל משלה. למשל, אדון (אדוניס) היה פטרונה של גבל. הפיניקים הפחידו את היוונים. הם הקריבו ילדים למולך. גיא מלא עצמות ילדים שרופות נמצא בקרת חדשה, קרתגו. מים ואש. פיניקה (Finike) נמצאת על חופו של מפרץ חולי ארוך ורחב מאוד. בכמה מקומות מגיע רוחבו של החוף לכמה קילומטרים. ביצות תוחמות את קצהו המזרחי, יוצא מההרים ונשפך אל הים. הים רדוד יחסית, בשל הסחף שמביא הנהר מההרים, המטפסים בתלילות לגובה של כמעט אלף מטר. פיניקה עצמה, נמצאת מעבר לכביש המחבר את קאש (Kas) עם אנטליה (Antalya) ונצמדת לגבעות שבצדו הדרומי של המפרץ. שם נמצא נמל היאכטות ומעט סירות הדיג. כפר קטן. “6,730 נופוס (נפש)”, כתוב על השלט הכחול שהציבה הממשלה התורכית בכניסה ליישוב. שלושה מלונות, שני פנסיונים, עשר שניות לעובר אותה בנסיעה בכביש, שלוש דקות עם מביאים בחשבון את הבנייה החדשה במזרח.

מה שידוע על הפיניקים נשאב ממעט השרידים שנשארו ויותר מכך ממה שסיפרו עליהם אחרים. יורדי ים, אומנים גדולים, ממציאי אלפאבית, נוסעים חובקי עולם, קיסרים של חופים רחוקים. אנשים, שכמו המלח יש להם קיום רק על החוף, ובים הגדול לא נותר מהם.

מהו אם כן חוף פיניקי? הוא מתחיל לא רחוק מאנטליה שבדרום תורכיה של היום, היכן שמתיישר החוף וממשיך מזרחה עד לברך הגדולה של מפרץ איסכנדרון (Iskenderun), יורד דרומה דרך אנטקיה (Antakya), לטקייה (Latakia), ביירות, צידון, צור, עכו חיפה, דור ויפו עד לעזה. חוף שהוא קצה של דרך יבשתית גדולה.

היוונים היו עם גבם אל היבשה. המרכז היה הים. מהים באו הדברים הטובים, אל הים יצאו למסעות ולכיבושים, מהים באה הפורענות. כוחם של היוונים היה בים; תבוסותיהם היו ביבשה. שאר הים היה של הפיניקים. הים היה מוצאן והמשכן של הדרכים היבשתיות, דרך סלולה על גלים.

פיניקה שבתורכיה היא חוף פיניקי. קילומטרים של חול לכל מלוא העין, גוש סלע ממערב למפרץ העגול והגדול שתחתיו אפשר להקים נמל, וסלעי גיר. מלבד השם (כמעט המקום היחיד שבו נשאר שם ברור המזכיר את הפיניקים), עולה השאלה: למה התיישבו הפניקים דווקא כאן?

מה משך את הפיניקים דווקא לפיניקה? ב”מדריך הכחול לתורכיה” (Blue Guide Turkey), שאת המהדורה שלו מ-1995 החזקתי, נכתב שאולימפוס היא מקום קשה להגעה. הכביש, למרות הבורות, היה לא רע וסופו דרך עפר טובה. עשרות מכוניות חנו בין עצי אורן וחרוב. עברתי בין חניונים שנראו ככפרים אפריקניים מזמיני אורחים, ושררה בהם אווירה פריקית צעירה ונעימה, שכמותה אפשר לפגוש בחופי סיני, בתאילנד או בגואה. אלא שכאן אין צפיפות, והכל טבול בצמחייה שופעת, מזמין אורחים, אוהלים נטויים ותרמילי נוסעים בכל מקום. צעירים בבגדי-ים ומגבות ירדו אל החוף.

צעדתי בדרך המוצלת, דרך הריסותיה ההלניסטיות-רומיות של אולימפוס. עד למאה ה- 15 לספירה היתה פה עיר. ואיזו עיר נפלאה זו היתה. נהר מים זרם במרכזה, צמחייה עבותה וירוקה מכל עבר, ומבנים נפלאים של בתי מרחץ ותיאטרון שהיער מכסה מאז באיטיות אך בהתמדה. מי מעיין צוננים זורמים לבריכה ליד מבנה אפור. גשר קדום חוצה את המים. תיאטרון בסבך.

הנהר הקטן נשפך אל הים בקצהו המערבי של החוף. סוללת חלוקים שהנהר מחלחל דרכה מונעת מגלי הים המלוחים להתערבב במי הנהר המתוקים, שקנים ירוקים והרדופים פורחים על גדותיו. המצודה הוונציאנית ההרוסה מעל החוף. סירות של קייטנים מקמר ומפיניקה פורקות תיירים לתוך מים צלולים, ונערים מזנקים מהסלע אל המצולה. הרדופים מצילים עד למים, ומעיינות זורמים אל החוף. הנחתי את התרמיל בצל, ושחיתי מסביב לסלע. ים צלול ועמוק, ושרידי מצודה מתחת לפני מים. נרדמתי. אחר כך שטפתי מעצמי את מי המלח בשפך הנהר, צועד על החוף לפגוש את החימרה.

מוראה של המפלצת

החימרה היתה מפלצת יורקת אש, שהטילה את מוראה על ליקיה. היה לה ראש אריה, גוף של תיש וזנב נחש דרקוני. איאובוטס מלך ליקיה הטיל את המשימה להרוג את החימרה על בלרפון, וזה הטיל ללוע המפלצת, הרעבה תמיד, גושי עופרת. העופרת הותכה בחום הלוע וחנקה אותה.

חמישה קילומטרים מאולימפוס, על צלע גבעה בגובה 250 מטר מעל פני הים, נמצאת החימרה.

ינארטאש (Yanartash) הוא המקום שבו היא שוכנת. להבות אש בוקעות מצלע הגבעה, מאירות הרחק לתוך הים כסימן תמיד. התורכים קוראים למקום: ינארטאש, “סלעי האש”.

הדרך טיפסה דרך האורנים השחורים ועצי החרוב. חום היום, לחות הים. היער נפתח לשלוחה אפורה של סלעים. במרכז השלוחה עלו להבות אש מתוך הסלעים. אי-אפשר לכבות את האש. אם מכסים בעפר, היא פורצת כמה דקות לאחר מכן במקום אחר. עמדתי מעל הסלעים המפויחים בשמש של אחר הצהריים. לא היה ריח לאש. גז עולה מתוך האדמה ומזין את אש התמיד בת אלפי השנים.

הדת הפיניקית היתה הדת הכנענית. ראש הפנתיאון היה בעל שמם (שמים) והיו בו, בין השאר, אשתרת (עשתורת) ותמוז ובהילולות הפריון לקחו חלק הכוהנות הזונות. אבל לכל עיר היה גם אל משלה. למשל, אדון (אדוניס) היה פטרונה של גבל. הפיניקים הפחידו את היוונים. הם הקריבו ילדים למולך. גיא מלא עצמות ילדים שרופות נמצא בקרת חדשה, קרתגו. מים ואש.

מלמעלה, מהשלוחה האפורה, אפשר לראות את הים שהיה מרוחק לא יותר משני קילומטרים מהלהבות. מוכרת שתייה אפתה על להבות האש החימריות גוזלמה – פיתה תורכית דקה מאוד ממולאת בגבינה. האם מכאן גנב פרומתיאוס את האש עבור בני האדם?

אנשי החול
ינארטאש והחימרה מאפשרים לענות על השאלה מתי הגיעו הפיניקים לפיניקה: קודם למאה השמינית לפני הספירה. הליקים התיישבו במקומות קשים להגעה, על הסלעים. הפיניקים, לעומתם, תיעבו את הסלעים. פיניקה היתה גבולה המזרחי של ליקיה. כאן היה פער של כמה עשרות קילומטרים עד לפמפיליה (קמר – אנטליה). הנקודה הפיניקית הבאה היתה באנמור (Anamur), ברווח שבין פמפיליה לקיליקיה. וגם כאן בחרו בחוף חולי ורחב בפתחו של נהר. אנשי החול.

האם היתה פיניקה תחנה מסחרית? נקודת ניווט? הם היו אופורטוניסטים. אותו מין המוגדר על ידי הביולוגים הימיים כמתנחלים הראשונים, אלה שיוצרים את סביבת החיים הראשונית, שבעקבותיה יבואו המינים האחרים וידחקו את המתיישבים הראשונים. לכוכב הצפון, עליו למדו הנווטים היוונים מן הפיניקים, הם קראו הכוכב הפיניקי. .

המרכז הפיניקי העצמאי נע מערבה – לקרת חדשה, למושבות בספרד, בסרדיניה ובסיציליה – כבר במאה השביעית לפני הספירה, כשנוסדה קרת חדשה, קרתגו שבתוניסיה של היום. לפיניקה הם הגיעו כנראה עוד קודם לכן, במסעות החיפוש והניווט שלהם.