“אדוני” אמרה הדיילת בקול שיש לנשים אוויר, “אם תפתח שוב את התריס, נצטרך להעביר אותך למשטרה הצבאית בסרינגר!”

סיירי לדאק

הורדתי את התריס דרכו הצצתי אל הארץ שמתחת. מג’מו התחיל אזור המלחמה בין ההודים לפקיסטנים. עשרים דקות בצינור האפלולי, המטוס נחת והטרמינאל היה מלא אנשי צבא. קשמיר היא שילוב של תענוג ופאר מזרחי ביחד עם צביעות וסוג של רמיה חנפנית וגאה, תערובת שיש בה קסם ועיניין. בנסיעה הראשונה שלי לכאן ב–1982 הוציאו אותי הקשמירים מדעתי בנידנודים הבלתי פוסקים שלהם. אונלי קאם טו מאי שופ. אונלי לוקי. בקוז יו אר מי פרינד. אז נסעתי מסרינגר ללדאק לטרק גדול שחצה את ההימלאיה מלמאיורו לפאדום. הליכה שבסופה התרסקתי עם האוטובוס הראשון שנכנס לפאדום שבזנסקאר וניסה לחזור לסרינגר. הוא התרסק למרגלות פנג’י-לה בגובה של למעלה מחמישה קילומטרים. חזרתי מוכה וחבול לסרינגר. לאוטובוסים שמתנפלים בנהמה ובצפירות לתוך הצמתים העמוסים, לחיוך השועלי של בעל בית המלון שהביא לי אז דלי מים חמים לשטוף את עצמי אחרי שבועיים של הליכה בהרים ותאונה קטנה אחת שבה נהרגו רוב נוסעי האוטובוס ואני נשארתי בחיים במקרה. בסרינגר, אחרי התאונה, חזרתי לחיים, עם השמש המתוקה, האוכל הדשן והיופי של העמק והאגם. עם בתי הסירה על האגם השקט, השיקארות, הסירות המאורכות שמתלמות את המים בדממה ועליהן צעיפי משי, שאלים, תופיני שוקולד שתוכם אגוזי מלך, חשיש, פסלי בודהא שמנמנים ומחייכים מעץ מבריק, תבשילי דגים, כבש, פלוף קשמירי. העמק המבורך עם הנוף שאין לעמוד בפניו. זה שהקיסרים המוגוהלים הפכו אותו לעמק שלהם. הקיסר ג’האנגיר לא אהב לעזוב את העמק הניפלא. גם בלי להיות המקום בו נולדתי מחדש העמק הזה שווה. 17 שנים לא הייתי כאן. ההודים והפקיסטאנים נלחמו על הכבישבין סרינגר ללה. כביש שהוא בעיני אחד משלושת או ארבעת הכבישים הכי יפים שיש. רציתי לחזור לפה למרות שאני שונא מלחמות ואזורים כבושים. גם אם ההודים ההינדים אוהבים את ישראל והקשמירים המוסלמים הרבה פחות.
שדה התעופה היה אפלולי מערימות שקי החול שהגנו על החלונות. היו הרבה יותר חיילים ושוטרים מנוסעים. קשמיר היתה פעם מקום של בתי סירה, נוחות, אוכל טוב, חשיש ותיירים. בעשר השנים האחרונות של המאה ה-20, מאז שהחלו פיגועי המחתרת המוסלמית לשיחרור קשמיר, הפך המקום לשטח צבאי כבוש. חיילים חמושים ברחובות, משאיות צבא עם מקלעי ברן בצריחונים עגולים מעל לתא הנהג, שוטרים וחיילים עם אפודי מגן, אלות ונשק, דיכוי מוחלט של האוכלוסיה, בריחה של ההינדים דרומה לפאנג’ב.
בתחילתה של התקופה השתלטה קבוצה של האירגון לשיחרור קשמיר על בית סירה עם ישראלים, הישראלים התנפלו על החוטפים, חוטפים מהם את כלי הנשק, אחד מהישראלים נהרג, שניים מהקבוצה האיסלמית. אדמה רועדת ולא בטוחה.
הקשמירים הם מהאומנים המוכשרים שיש, אורגי שטיחים, שאלים ממשי, עבודות פפייר משי, תכשיטים, עבודות עץ. הם גם סוחרים גדולים עם חזות שהיא תערובת שמית ומרכז אסיאתית. ביחד עם האיסלאם שייכת קשמיר בנשימתה למרכז אסיה ונוטה לכיוון פרס ואוזבקיסטאן. מאז שהחלו הצרות בקשמיר עזבו סוחרים רבים את קשמיר והם נמצאים בכל אתר תיירות בהודו, דוחקים במיומנות את המקומיים, אין סוחרים כמו הקשמירים. מאגרה דרך דלהי, טאמיל נדו, קרלה וגואה. בכל מקום יש חנויות של משפחות קשמיריות שיצאו לשבור שבר מתוך המדינה שנמצאת תחת חרבה של מלחמת אזרחים משתקת.
ב- 1947 חשב המהרג’ה ההינדי של קשמיר שיצליח לשמור על עצמאות בין שתי המדינות החדשות שנגזרו מהראג’ הבריטי. הסכם החלוקה שיצרו וקידמו הבריטים קבע כי כל מהרג’ה חייב להחליט ולהודיע לאיזה משתי המדינות החדשות של תת היבשת הוא מסתפח. נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו שנולד בקשמיר, איש חילוני שהאורדו של המוסלמים היתה השפה בה דיבר חוץ מאנגלית שהיתה שפתו הראשונה, שלא דיבר הינדית (וכך גם ביתו אינדירה ונכדו רג’יב שנרצחו על ידי לאומנים סיקיהם והינדים בהפרש של 5 שנים) נולד בקשמיר. המהרג’ה ההינדי ששלט על העמק שרוב אוכלוסייתו מוסלמית הפסיק להתלבט רק כשהפקיסטאנים פלשו. נהרו, בגלל קשריו המשפחתיים לעמק, התעקש שהמהרג’ה חייב לחתום על הצטרפותו להודו באופן רישמי. רק אחר כך הטיס הצבא ההודי כוחות לסרינאגר, עוצר את הפקיסטאנים אחרי שכבשו כמעט מחצית מהמדינה. הם היו יכולים להשתלט על כולה אלא שכדרך חיילים מאומנים, משלא נתקלו בהתנגדות, עברו לביזה שעיכבה את התקדמותם.
המלחמה הראשונה בין הודו לפקיסטאן החלה אז, בחלוקתה וכיבושה. הגבול בין הודו ופקיסטאן אינו מוכר על ידי הצדדים. על המפות הוא ניקרא באנגלית לוק (LOC) – קו השליטה הממשית.
קשמיר עצמה, לדברי סוחר השטיחים הקשמירי עצוב הפנים שפתח אמפוריום מרשים בן שלוש קומות מול המקדש של סרי מינאקשי (“האלה בעלת עין הדג”) במדוראי שבדרום הודו, מחולקת לשלושה זרמים עקריים. אלו שרוצים עצמאות, אלו שרוצים להסתפח לפקיסטאן ואלו שרוצים להיות חלק מהודו. שני השלישים הראשונים שונאים את הודו. השליש הנותר מבין אולי שהודו לא תעזוב את העמק לעולם. הפחדים הרגילים מהאיסלאם. השינאה והחשדנות הטבועים באופיו של הסיכסוך הזה כמו בסיכסוכים דומים במקומות אחרים באסיה ובאירופה. בכל מקום שבו יש חיבור בין איסלאם לשאיפות לאומיות.
שורשיו של הסכסוך, וחלוקת האוכלוסיה לשלושה זרמים הוא מרכיב הזהות הרעוע של קשמיר. בין הודו לפקיסטאן לא מפריד גבול בינלאומי מוסכם, אלא קו הפסקת אש. המקום בו עצרו הצבאות בפועל. גבול לא יציב שראה כבר כמה מלחמות ואינסוף תקריות גבול שבכל מקום אחר היו נקראות מלחמה. הפגזות, מיקושים, הפצצות, חדירות, מעשי חבלה ומחתרת פעילה בגיבוי הפקיסטאנים שאורבת לצבא ההודי ורוצחת הינדים. הצבא ההודי הגיב באלימות, מעלה עשרות אלפי חיילים לקשמיר, הופך את העיר שהיתה פנינה תיירותית עד לשנות התשעים של המאה העשרים למחנה צבא גדול ועיר כבושה. קשמיר היא פצע פתוח ומזוהם שמקרין על כל תת היבשת, מבעיר מתחים בין הינדים למוסלמים עד איודיה, בומבי, אהמדאבאד, דלהי וכלכתה. הודו ופקיסטאן נולדו מתוך השילוב הנפיץ בין דת, לאומיות לאומנית ופוליטיקה. מוחמאד עלי ג’ינה רכב על הגל הנפיץ הזה, גורם לחלוקתה של הודו ולהולדתה של פקיסטאן (ארץ הטהורים). מפלגת הקונגרס החילונית סוציאליסטית שחרטה על דיגלה את זה שאין להודו דת מדינה נמנעה מהתערובת הדליקה עד שהצליחה ה’בהרטה ג’נטה’ לעלות לשילטון באמצע שנות התשעים של המאה ה – 20. הפצע הפתוח של קשמיר שנולד בניתוח המדמם שלא נגמר בקיץ של 1947, ממשיך לתסוס ולהרעיל, לזהם את המוחות ברעלים פוליטיים דתיים ולאומנים משני צידי הגבול. ההינדואיזם בצד הלאומני החשוף שלו, במרחק של למעלה מחצי מאה מהנסיון האדיר וההירואי והכושל של גהנדי למנוע את החלוקה ואת המלחמה הדתית, הוא זה שמוליך את הודו לכיוון של מערבולת חדשה, של נסיון לדחוק ולהעלים את האיסלאם, את המוסלמים, לנצח ניצחון פיזי חד משמעי. מה שיהיה קשה בהתחשב בכך שלשתי הארצות מחסן גרעיני גדול ונפיץ. המלחמה כמובן טובה לפוליטקאים וחראית לאנשים. לפחות ספר אחד שנכתב באנגלית ויצא לאור בהודו טוען כי המלחמה בין הודו ופקיסטאן עוכבה עד בסמוך לבחירות, כדי שהניצחון ההודי יסייע לבחירתו מחדש של מפלגת השילטון.
אם היו תיירים בסרינגר, הם היו בבתי הסירה. בשדה התעופה רצו לשלוח אותי לבית סירה. אבל למרות נעימותה הידועה של סרינגר רציתי להגיע אל ההרים. אל המלחמה. ירדתי במרכז העיר והלכתי אל התחנה המרכזית. האוטובוס ללה יצא בבוקר המוקדם. הקצין שמצאתי במפקדת הצבא ההודי לא רחוק ממרכז העיר, אמר שסיור העיתונאים כבר יצא. הוא הביט בתעודת העיתונאי שקיבלתי בדלהי ואמר לי לחזור למחרת. כל מה שהייתי צריך היה בתרמיל הבינוני. שק שינה, בגדים חמים ושתי מצלמות. תרמיל מספיק קטן כדי לעלות איתי למטוס. מספיק גדול כדי להכניס לתוכו כל מה שאני צריך לעשרה ימים של שהיה בכל מקום. חזרתי למרכז והתמקחתי באיטיות עם נהגי המוניות ששמרו על חזית אחידה,יודעים שמי שעיסקו עיתונות צריך לשלם. הוא צריך להגיע מתישהו לאיפה שאנשים מהזן החושב נמנעים ממנו ומישהו משלם לו על זה. אף אחד לא שילם לי מראש על הנסיעה הזאת.
“מה אנחנו באמת רוצים?” אמר ראג’ אחמאד, נהג המונית ששכרתי כדי שיסיע אותי לקרגיל כשהוא זוחל אחרי טנדר מלא שוטרים הודים, “ההודים לא יעזבו את קשמיר, היינו רוצים שקשמיר תהיה לקשמירים, אנחנו לא רוצים את פקיסטאן. אבל ההודים מדכאים אותנו. חודש לא הרווחתי אגורה, סוף סוף כשהתחילו לחזור תיירים, התחילה המלחמה המחורבנת הזאת.” היו לו פנים עגולים ושפם. הקשמירים לא ניראים הודים. ההבדלים פה ברורים יותר. קשמיר שמרה על נבדלותה התרבותית והפיזית במשך השנים. האנגלים קראו לאזורים האלו השטחים הצפון מערביים. מעברי ההרים שבין לדאק למרכז אסיה והרמה הטיבטית, בין העמקים של צ’יטראל וגילגיט שהם היום בקשמיר הפקיסטאנית היו ארץ של מרגלים, השטח בו התנהל משחק הציד הגדול שעליו נסוב “קים” של רודיארד קיפלינג. “האיש שרצה להיות מלך” קרה כאן, “האופק האבוד” שבו המציא ג’ימס הילטון את ה”שנגרילה” המנזר הבודהיסטי בעמק בו לא מזדקנים לעולם נמצא אולי באחד העמקים החבויים בין השרשראות האדירות של ההימלאיה והקראקוראם. המלחמה היתה רק תירוץ. אין מקום שממלא אותי ביראת כבוד והרגשת הרפתקאה יותר גדולה מההרים ומתושביהם המסוכסכים. כאן ובצד הפקיסטאני. נסעתי לאורך דרך הראקוראם בין קשגר שבסין לאיסלאמאבאד ב- 1991. הסינים סללו את הדרך כחיבור ומעקף איסטרטגי. חיבור בין שתי אויבות החדשות של הודו. איבה שנולדה באמצע המאה העשרים. כמה קל להילחם. זה הכביש השני היפה שאני מכיר. עובר דרך עמק ההונזה, אלטיט בלטיט והונזה, קרחוני ההרים הגבוהים גולשים כמעט עד הכביש הצר.
ראג’ אחמאד לא שמח לנסוע לקרגיל. גם אני לא. זכרתי את קרגיל כמקום אפור, טחוב ועכברושים שרצים על תקרות העץ של החדרים. הוא נסע לכיוון האגם, פונה לדרך עפר קטנה בין עצי דולב ענקיים, מגיע לרחבה קטנה. יצאנו מהאמבסדור וחצינו גשר עץ קטן. מעבר לתעלה שהובילה אל האגם היו שני בתים על כלונסאות. שתינו תה ואכלנו צ’פאתי עם קארי והוא נכנס אל אחד הבתים כדי לארוז שמיכות ואוכל לדרך. גם אם נצליח להגיע לקרגיל זה יהיה מאוחר בלילה.

אגם דל בסרינגר

כמה מתיקות יש באגם דאל, בבתי הסירה שהביאו הבריטים לקשמיר מכיוון שהמהרג’ה אסר עליהם לקנות ולבנות על הקרקע. קשמיר וסרינגר היו חביבות על פקידי וחיילי הראג’ הבריטי. שיקארות – סירות ארוכות ושטוחות המפליגות בין שבילי האצות של האגם. ג’הנגיר, הקיסר המוגוהלי, רצה להיקבר רק בקשמיר, על גדות אגם דאל שעל חופיו נמצאת סרינגר. ישבנו על המרפסת שלפני בית העץ הצנוע. חלצנו נעליים לפני שעלינו על משטח העץ. עצי דולב גדולים הצלו על גדות המים והכל היה רגוע ודמום מאוד. כאילו סרינגר היא אותה סרינגר המפונקת שזכרתי.
היה אחר צהריים מאוחר כשעזבנו את המשפחה של ראג’ אחמאד ויצאנו לדרך. הדרך היתה סגורה לתנועת אזרחים. במחסומים הראיתי תעודת עיתונאי הודית ואישור שקיבלתי בדלהי. מאז שהחלה המלחמה במאי 1999, כשחדרו הכוחות הפקיסטאנים מעבר לקו ההפרדה בינם לבין ההודים, משתלטים על רכסים שגובהם עולה על 5 קילומטרים, הופגזה הדרך והכפרים שלאורכה במשך רוב שעות היום. הייתי עיתונאי זר יחיד שבא אל המלחמה הזאת. הסיבוב האחרון בין ההודים לפקיסטאנים היה ב- 1971. אז תמכו ההודים בעצמאותה של בנגלה-דש. לפני כן הם נלחמו ב-1965. ב-1962 חטפו הסינים מההודים את רוב שטחה של לאדאק – החלק הצפון מערבי של הודו שלו גבול עם טיבט ועם פקיסטאן. הפקיסטנים והסינים יוצרים ברית צבאית איסטרטגית, סוללים את דרך הקראקוראם בשטח שכבשו הסינים, מחברים את קשגר שבמערב סין עם איסלאמאבאד בירת פקיסטאן. זה היה סוף עידן התמימות ההודי שהוביל ג’רלאל נהרו, אביה של אינדירה גהנדי. הוא האמין בשיתוף בין סינים להודים. הסינים גמלו לו במחטף של ההימלאיה ההודית כדי לבצר את הגבול של הנחלה הטבטית עליה השתלטו סופית ב- 1959 כשהדלאי למה ברח להודו, מקבל מקלט מדיני ומבסס בירה זמנית בדרמסלה. ההודים הפכו לבעלי בריתם של הסובייטים הקומוניסטים שמאיימים על גבולה הצפוני של סין. אסיה הפכה למקום של יריבויות. מי שהוא אויבו של אוייבי הוא בעל הברית שלי. מאז שהתפרק הגוש הקומניסטי, ובעצם עוד לפני כן, הפכה ישראל לבעלת הברית של ההודים. וגם של הסינים.
לאורך הכביש, שהיה תחום בין גדרות אבנים ועצי פרי, הלכו חוליות חיילים חמושים בסטנים וברובים אנגליים. טורים של משאיות, חיילים עם קסדות פלדה ומקלעי ברן על גגן, ירדו מולינו. הצבא ההודי מצויד בנשק גרעיני ובנשק שבו השתמשו במלחמת העולם השנייה. ראג’ אחמאד ירד לשולי הכביש ועצר כל פעם שהגיחו שיירות משאיות הצבא דוהרות בלי להאט.
“למה אתה יורד לשוליים?”
“הם רואים את המספר הקשמירי, לא איכפת להם ממני.” הוא אמר בעצב, “הילד שלי הלך לקנות משהו באחד הימים ושוטר היכה אותו במקל. הם לא חושבים אותנו לבני אדם.” הכיבוש.
עברנו את גולמארג, את מה שהיה אתר הנופש והסקי של הודו ובתי המלון שלו ננטשו מאז שהחריפו פיגועי הטרור של המחתרת הקשמירית, של הארגונים הצבאיים בחסות פקיסטאן שחודרים מעבר לגבול ומתנקשים בשוטרים, אנשי צבא ובני משפחותיהם ההינדים, הצבא מגיב באלימות ופושט על הכפרים ועל שכונות העיר, עוצר, מענה, הורג.

משאיות על ההימלאיה

השמש שקעה מעבר להרים כשעצרנו ליד קבוצה של רועים שעמדו לצד הדרך עם סוסים עמוסים. סונומאראג, עיירת הנופש הנטושה מעלינו. אחר כך המשכנו לטפס בכביש הריק. עד שהגענו למשאיות. כולן בכיוון שלנו. עקפנו אחת ועוד אחת, ואחר כך עוד קבוצה ואז נתקענו אחרי זנבה של שיירה אדירה. היו שם לפחות מאתיים משאיות עמוסות בדרכן לקרגיל או לבסיסי הצבא ההודי שלאורך הדרך. הכביש הצר שמצידו המזרחי ירדו מדרונות אדירים אל הנהר שמתחת הפך לדרך מאובקת. הלילה ירד ומעבר לפאס שמעלינו נשמעו התפוצצויות עמומות של פגזים. בעשר בלילה קפאה השיירה. המשאיות מונחות אחת אחרי השנייה כמו זחל ענק שגופו התפרק. הוצאתי את שק השינה מתוך התרמיל והתכרבלתי על המושב האחורי של מונית האמבסאדור, חולץ נעליים ומתכרבל בפליז, ראג’ אחמאד מתכרבל בשמיכות הצמר שהביא מהבית, כורך סביב ראשו את הצעיף הקשמירי. הלילה כבר לא ניסע לשום מקום.
הבוקר עלה צלול וקר. חלונות האמבסדור היו מכוסים באד. יצאתי החוצה למתוח רגליים. הנהג ועוזר הנהג במשאית שלפני בישלו תה על פרימוס. שתינו תה בדממה של הבוקר עד שהמשאיות התחילו להניע אחת אחרי השניה. קודם אלו בפיתולים הגובהים ואחר כך, כמו פתיל הניצת חוליה אחרי חוליה, כל השאר, מזדחלות למעלה בעליה הקשה, המונית מתפתלת ביניהן ואחריהן.
הכביש התיישר ונכנס לבקעה מאורכת אחרי זוג’י לה. כאן, אחרי הפאס, היו פרוסות סוללות התותחים ההודיות. עשרות תותחים שלחו קנים ארוכים לשמים, פולטים פגזים לעבר הרכסים הגבוהים. המשכנו קדימה, לכיוון דראס. לא אזור קלאסי של מלחמה. ההרים הגדולים מקטינים את הצבאות, הופכים את התותחים לצעצועים. אפשר היה לראות בתים נטושים של כפר כשלפתע נשמע רעם. הבטתי מערבה מהכביש אל פטרית עשן הפגז שהתפוצץ מאה מטרים מאיתנו. המלחמה הפכה מוחשית. היינו לבד על הכביש. ביקשתי מראג’ אחמאד שיעצור לתה של בוקר בדראס למרות הפגזים המתבקעים בשדות שמסביב. זו לא היתה אש מכוונת. יותר טיפטוף ארטילרי שאין בו נזק אם אין חוסר מזל יוצא דופן. במסעדה היו ארבעה אנשים. כל השאר עזבו, נוטשים אל הבטחון היחסי של סרינגר או קרגיל. פגזים מעל הכביש. שיירות צבא על הדרך. סוללות תותחים נפרשות אחת ליד השניה לאורך הכביש. ההודים לקחו ברצינות את המלחמה הזאת שכאן כבר קראו לה “מקרה קרגיל”.
אחר הצהריים הגענו לקרגיל. ראג’ אחמאד עצר בחצר אחד משני המלונות. המלון היה מלא בעיתונאים מכל רחבי תת היבשת. הם היו צעירים ונלהבים. גברים ונשים. מפטפטים בטלפונים, מקריאים סיפורים שתקתקו על מכונות כתיבה רעשניות. זו לא היתה העיתונות הבינלאומית עם הטלפונים הסלוסריים והפקס לווינים. אלו היו עיתונאים מהסוג הישן. מכונת כתיבה, קו טלפון שאי אפשר לסמוך עליו, מזכירה נאמנה שרושמת מהצד השני של הקו ומטענים גדושים של פטריוטיות שמתארת את מעשי הגבורה של החיילים ההודים המטפסים לתוך מעוזי האוייב על פסגות ההרים.
הסיפורים נשמעו אמינים מאוד. ועוד יותר אולי משום שלעיתונאים נאסר להתקרב אל קו החזית. השגתי את סיור העיתונאים שהחמצתי ביום הקודם. היום הם סיירו לאורך קו סוללות התותחים אותו עברתי עם המונית. אחרי הצהריים היתה תצוגת נשק שלל בבסיס הדוויזיה בקרגיל. נסעתי עם העיתונאים. השלל היה מקלעים ורובי סער. מפקד הדיווזיה, עטור בעיטורי מערכות העבר לא אמר שום דבר חושב חוץ מזה שהניצחון קרוב. מסיבת העיתונאים עם האוגדונר היתה משעממת כמו שתמיד הדבים האלו משעממים. נטשתי את מחנה הצבא וצעדתי בחזרה ברגל אל קרגיל, העיתונאים ההודים הצעירים והמבוגרים יותר ממשיכים לשתות בצמא את החדשות שהעביר להם מפקד הדוויזיה.
העיתונות ההודית היתה מוגכחת בפטריוטיות. בסיפורי הצבע. מגוכחת לא פחות מידיעות אחרונות ומעריב. יכול להיות שכשאדם נמצא רחוק מהבית והוא רואה טיפול של עיתונות במלחמה פרטית זה ניראה לו יותר מגוחך. ההתלהבות של הכתבים הצעירים היתה חסרת מעצורים. זו היתה ההרפתקאה של חייהם. היחסים הלא עדינים בין תקשורת ושילטון. זו היתה מלחמה תקשורתית בשביל ההודים. בתת יבשת ענקית כזאת כשהמרחק בין הרצה הצפון מערבי של הודו שבו התרחשה המלחמה לדלהי הוא יותר מאלף קילומטרים ודלהי מרוחקת כמעט אלף וחמש מאות קילומטרים נוספים מכל אחת משלוש הערים הגדולות האחרות של הודו – יצירת אווירת המלחמה המגוייסת היתה מרשימה.
שלוש שנים אחר כך, פגשתי עוד מישהו שחשב שלא הכל כמו שזה ניראה. זה היה ברכבת שנסעה מבומבי לגואה בקרון של המחלקה הממוזגת. על הדרגש בחלק התא שלנו ישב גבר צעיר עם שערות אפורות. היתה לו תיספורת קצרה ובגדים מערביים. הוא נעל נעלי ספורט ועיניו החומות חייכו בידידות כשהתיישבנו ודחפנו את התרמילים מתחת לדרגשים.
“סילווסטר בגואה?”
“כן.” אמרה דריה, הצעירה. “אתה בכלל לא ניראה הודי.”
“אבל אני כן,” הוא צחק.
“ואתה נוסע לסילווסטר בגואה?”
“לא, אני בחיל הים בפאנג’י.”
“מה אתה עושה שם?”
“אני צוללן.”
“הרבה שנים?”
“אני 13 שנים בצבא ואהיה בטח עוד עשר או חמש עשרה.”
“והמשפחה שלך?”
“הם בבומבי, אני מבקר אותם כל חודשיים ל-12 יום, אבל עכשיו קראו לי לפני הזמן.”
“המתיחות עם פקיסטאן?” שאלתי. ההודים והפקיסטאנים הזיזו כוחות לגבול ואיימו במלחמה גרעינית אחת על השניה. ההודים היו קשוחים ומאיימים.
“הכל פוליטיקה.” הוא אמר בחיוך עייף.
“אתה לא חושב שתהיה מלחמה?”
“לא.” הוא אמר, “זה עניין פוליטי, כשהפוליטיקאים מרגישים שמעמדם נחלש – הם מאיימים על כולם בבעיות ביטחון. אצלכם זה לא ככה?”
כן. אנחנו המצאנו את זה. כמו שקרה לדרווין וואלאס שחשבו על רעיון האוולוציה באותו זמן במקומות שונים בעולם. המוח וההתנהגות האנושית דומים מאוד. ובמובן הזה הפוליטיקאים ההודים מחורבנים בדיוק כמו המניפולטורים הישראלים.
שאלתי את אחד מהם איפה קורים הדברים המעניינים. הם אמרו שבדא ובבטליק אבל הצבא לא מרשה להגיע לשם.
“הם לא נותנים.” אמרה לי עיתונאית שניראתה קצת יותר מובגרת מהצעירים “אבל אפשר. תנסה את המחסום שלפני אלצ’י. אני נכנסתי משם אתמול ומחר או מחרתיים אני מנסה שוב.”
“אבל זה לא בסדר.” אמר העיתונאי הצעיר של ההינדוסטאן טיימס.
היא קרצה לי ואני הודיתי לה. איכשהו, באזורי המלחמה המחורבנים האלו שהסתובבתי בהם לא מעט בין 1990 ל – 2000, הנשים תמיד שמרו על סוג של שפיות. אולי כי גברים לא כל כך מתאימים למקומות של מתח וחרדה.
המסעדות בקרגיל היו מחורבנות ואפלוליות כמו שזכרתי. ראג’ אחמאד רבץ עם המונית שלו מחוץ למתחם המלון, אורב למי שיצטרך אותו בשביל לחזור לסרינגר. הרחוב היה אותו רחוב אפלולי וטחוב שזכרתי. ב- 1982 שכבתי בבית חולים שהיה צריף עם מיטות ברזל ומזרוני קש ללא סדינים. אחרי שלושה ימים הצלחתי לשכנע את ההודים שיעבירו אותי, את פיטר ואת פול לנגלווה הקנדי הצרפתי ממונטראול שחברתו נהרגה בהתהפכות, עם אמבולאנס צבאי לסרינגר. אחד הדברים הטובים שיכולים לקרות לכל אדם הוא רגע עזיבתו את קרגיל.
קרגיל עניינה אותי כקליפת השום. בחמש לפנות בוקר כבר הייתי על האוטובוס הלדאקי ללה. בסך הכל שמונה-תשע שעות על הכביש היפה והמפחיד ביותר בעולם
ללה. זכרתי בחיבה את לה. האוטונומיה הלאדקית טיבטית. בעצם החלק היחיד החופשי של תרבות לאדקית-טיבטית-בודהיסטית של ההימלאיה אם לא סופרים את סיקים וכבר טיבטים בעמק המוסטאנג של נפאל. אד מיסטי רובץ על ההימאליה. לא רק אני חושב ככה. רוב ההודים חושבים ככה. רוב הבודהיסטים. רוב מי שלא מבדיל בין דת ואמונה ועבר ליד ההרים האלו, מעליהם או בתוכם מרגיש ככה. אחרי כמה שעות הגענו ללמיורו. אחד המנזרים הגדולים של לדאק שנמצא מתחת לכביש. שיירות סוסים ירדו אל המנזר שנמצא על שלוחה מאורכת מתחת לכביש, מעל עמק צר ותלול ומלא בצפצפות ושדות מתוחמים בגדרות אבן אפורות. ב- 1982 התחלנו ללכת מלמיורו. איכר לאדקי שראה אותי מחפש עצים למדורה הכניס אותי לאחד הגנים ונתן לי עצים. עצים במדבר הגבוה. מאז יש לי כבוד גדול לנדיבות הלאדקית-טיבטית שמלווה בחיוך. שיעורים גדולים באים בהפתעה. והם כניראה לא קורים בתוך המנזר אלא דווקא למרגלותיו. הייתי מוכח לרוץ ולראות את למיורו עוד פעם. הואטובוס עמד ליד בית תה מזוהם. אמרתי לנהג והוא הבטיח לי שהוא נוסע בעוד עשרים דקות אם אני בא או לא בא. מה שמראה ששבע עשרה שנים והמרחק בין גן חבוי בעמק לאוטובוס על כביש הם כל ההבדל שבעולם. שיירות סוסים עמוסות בשקי אספקה ירדו אל המנזר. פתאום היה לי געגוע לחזור לתוך ההרים. אלא שהייתי בדרך אל המלחמה שהתחוללה בגדה השנייה של האינדוס. פניתי חזרה במעלה השביל את הדרך. הנהג צפר בעצבנות וכשראה אותי מתקרב התחיל לנסוע. רצתי אחריו וטיפסתי על הסולם אל הגג. מכאן מתחיל החלק הנהדר של הדרך. שיירה של הצבא מולינו. מלמעלה, מפיתולי הדרך ומהגג, אפשר היה לראות את הפגזים שהונחו בתפזורת במשאיות. את ארגזי התחמושת. שמחתי שההודים נוסעים בצד שמאל. התהום בצד של משאיות הצבא. האוויר היה קר וחריף. היום צלול ובהיר ואני חייכתי לעצמי כי הנסיעה הזאת , שלא היתה דומה בכלום לנסיעה ההיא שנגמרה בהתרסקות, היתה דומה כל כך והיתה לי הרגשה של סגירת מעגל. של חזרה לאותו מקום. כמו המכתב שקבלתי מפול הקנדי-צרפתי שאחרי ששברו וגיבסו לו את הרגליים מחדש במוריאל מצא חברה חדשה בשם סוזאן, חזר בחזרה למקום התאונה והמשיך ממנו את הקפת העולם.
אחר צהריים מאוחר הגעתי ללה. במלון הקטן שבו הייתי היו מטיילים ישראלים. הם שמעו על המלחמה, מגיעים באוטובוס שהיה כולו ישראלים מעשנים וחוגגים ממנאלי. בערב הם הזמינו אותי לעשן איתם בחדר שהיה בו מעט מאוד אור אבל הרבה צ’אראס. באותו רגע הייתי מאוד רחוק מהם. הם התכוונו לצאת למחרת לעמק הנוברה לשלושה ימים בג’יפ. אני עמדתי לנסוע אל המקומות בהם נלחמים סיירי לדאק באלו של גילגיט.
האינדוס זרם אפור חלבי בעוצמה שיש לו, חותך את רכסי ההימליה, זורם למקום בו יחצה את הרכס לפקיסטאן. הג’יפ הקטן נסע על הדרך הצרה שבמקומות היתה מכוסה באספאלט ובמקומות היתה אבק או חלוקים אפורים וסלעים שנשרו מהמורדות התלולים. הסלעים שגונם ברזל הבהיצקו בשמש. ינג’ול, הנהג הלאדקי נרעד כשרעם של פגז שפגע באחד המדרונות מילא את העמק הקניוני אדיר המימדים ברעמים שהמשיכו להתגלגל גם לאחר הפיצוץ. היינו בדרך לדא (DAH) ולבטאליק. זוהי הדרך הקרובה ביותר לקו הגבול שבין פקיסטאן להודו. גם כאן היה אסור לנו לנסוע, אבל הייתי מצוייד בתעודת עיתונאי הודית ובמכתב מהקולונל הממונה בסרינגר. המכתב היה טוב למקום אחר, אבל אני נופפתי בו בבטחון הכוזב שיש לאנשים שרוצים להגיע למקומות שאסור להם, חוצה את מחסומי הצבא והמשטרה אחד אחרי השני. סוללות תותחים היו פרושות במקומות בהם התרחב העמק לכפרים הלאדקים הקטנים שנצמדו למדרונות, מעבדים את החלקות הקטנות בעזרת יאקים רתומים למחרשות. עברנו את סנג’אק ותותחי ה-130 מ”מ ההודים זקפו את קניהם הארוכים וירו רחוק מעבר לרכסים העצומים. הצטופפנו על רכס ההר, כמעט מתחכחים במשאיות צבא עמוסות בפגזים ותחמושת. הבטתי אל המדרונות התלולים ואל זרם האינדוס הגורף, לפני 17 שנה, לא רחוק מפה, בין פדום לקרגיל, עפתי עם אוטובוס לתהום. היו אז 9 מטיילים ישראלים בתת היבשת. פגשתי את כולם בבת אחת חודשיים מאוחר יותר בקטמנדו. עשרים מונסונים מאז ויש עשרות אלפי ישראלים בהודו כל שנה. רק הקצה של הגל הישראלי מגיע ללדאק. עוד פחות מזה הולכים בין ההרים. אבל מה זה משנה. יש מעט מקומות יפים בעולם כמו רכסי ההימלאיה, כמו העמקים המבורכים שביניהם. מעבר לקו הגבול, בצד הפקיסטאני, עוברת דרך הקראקוראם, מחברת את קשגר שמערב סין עם איסלאמאבאד בירת פקיסטאן. איסלאמאבאד נמצאת בקו אחד עם סרינגר בירת קשמיר. הדרך נבנתה על ידי הסינים, חלק ממערך הכוחות האיסטרטגי של אסיה. הסינים והפקיסטאנים נגד הרוסים וההודים. ההודים תמכו בממשלה הקומוניסטית באפגניסטאן, הפקיסטאנים במוג’הדינים. המוג’הדינים ניצחו. ההודים אחוזי חלחלה מכך שעכשיו יחלחלו המוג’הדינים לקשמיר ויפכו אותה לחזית אפגאנית שנייה. הפקיסטאנים היו מתים. זה מה שהתחיל את הפרעות בקשמיר לפני 10 שנים, עם התמוטטות האמפריה הסובייטית ויציאתה מאפגיניסטאן. הציר ההודי רוסי נחלש והפקיסטאנים ניצלו את הדבר לחזק ולאפשר את פעילות המוג’הדינים בסרינגר ובחלקים הכפריים של קשמיר. ההודים הגיבו בכוח, הופכים את קשמיר וסרינגר לאזור כבוש. מבריחים את המוג’דינים מעבר לגבול. אבל זה גם מה שקרב את הודו לישראל. התעשיות הישראליות החלו להשביח את הטנקים ההודים, את המטוסים, את מערכות האוויוניקה, משפרות את ביצועי הטילים והמכ”ם של חיל הים ההודי. אם כי לפחות מדען הודי אחד הפך לישראלי כבר בשנות החמישים של מדינת ישראל ועסק בפיתוח הגרעין הישראלי. בבת אחת, אחרי שהודו השילה מעליה את הסממנים הסוציאליסטים הלא מזדהים הפך החיבוק בין התעשיות הבטחוניות והפחדים ההינדים וההודים ברור יותר, דוחק את האינטלקטואלים השמאלנים ההודים החוצה מהבון טון ההודי עד שהיום כמעט ולא נשאר ממנו כלום. הודו הרישמית אוהבת את ישראל. ישראל הבטחונית מתה על הודו. ישראל הרשמית לא יודעת מה לעשות עם הודו. את מה שגילו זרמי הישראלים קשה לרוב הקשה וממוסד לתפוס. שאי אפשר לתפוס את הודו ושזה פארק שעשועים הגדול בעולם. יש בו מספיק מקום גם לתעשיות בטחוניות וגם לפריקים מעשני חשיש ופורקי עול שבעוד 20 שנה ינהלו את התעשיות הבטחוניות והגרעיניות של מדינת ישראל שהעתיד שלה יהיה כמו ההוה- מסוכסך, מחפש מפלט, מסובך עם השכנים ועם העולם ומנסה ללכת בין הטיפות באלימות הרגילה של הישראלים.

גדוד נהגי הפרדות

פרדות על הדרך. הצבא ההודי, נלחם בהרים הגבוהים בעולם, לא יכול להוביל אספקה ללוחמים בשום דרך אחרת אלא בעזרת מתנדבים לדאקים וגדודי פרדות. הפרדות היו חבושות באוכפים עם מסגרת מתכת שעליה מועמסים ארגזי התחמושת והאוכל. עשרות פרדות נעו בין בסיסי האספקה בכפרים הקטנים שהוסתרו בעצי צפצפה גבוהים, בערבות מחודדות. על שפת הדרך צמחו שיחי צלף ולענה, מפריחים ריח מתקתק כשרמסו הפרדות את הצמחים הרוויים בשמנים אתריים.
בדא היה ריחה של המלחמה ברור מאוד. הסוללה שעל המדרגה הגבוה ירתה אל הרכסים שמעבר, ועל המדרגה שמעל הדרך, בין שתי שורות אוהלים מאובקים, נערם הציוד. על גדת האינדוס הצטופפו הסבלים והפרידות. ג’יפים עלו וירדו וסיירי לאדאק, הגדודים הלאדקים של הצבא ההודי, עמוסים בתרמילים וחמושים ברובים ההודים החדשים טיפסו בטורים ארוכים לאורך המדרונות בדרכם אל השלוחות בהן התבצרו הרגלים הקלים של הצבא הפקיסטני, ארבעה קילומטרים ויותר לתוך השטח ההודי. לא יכולתי להימנע מהמחשבה על גליפולי, על כך שאני מסתכל על מלחמה שכמוה נלחמו הבריטים בשבטים ההרריים של ההימלאיה במאה ה – 19 ובמלחמת העולם הראשונה.
זו באלטיסטאן. חבל הארץ שבין קשמיר המוסלמית ללדאק הבודהיסטית. מקום שהיתה לו זהות עצמאית עד שהכל התאחד למדינה הודית אחת – ג’אמו וקשמיר. למדינות גדולות יש תמיד נטייה לתת שמות אחידים שלטחים שונים. לתרבויות המקומיות ההבדלי והגבולות ברורים יותר. זנסקאר, לדאק באלטיסטאן.
קצין הודי סימן לעצור. הוא שאל לאן אנחנו נוסעים. “לבטאליט” אמרתי.
“תצטרכו אישור ממפקד החטיבה” הוא אמר. “סעו אחרי למנחת המסוקים.”
הג’יפ המאובק שלו טיפס בדרך התלולה והמפוררת אל מדרגה קטנה שמעל המחנה הצפוף שמתחתינו, הסוללה יורה אל השמיים, מרימה ענני אבק.
“יש לך אישור להיות כאן?” שאל המיג’ור בקרון הפיקוד. מהצד הביט בי מיג’ור אחר, מחייך. שפמו הדק עשוי כדרך הקצינים ההודים. אי אפשר להתקבל לצבא ההודי בלי שפם בדגם של טייסי הר.אי.אף הבריטי. לסרג’נטים היה שפם ענק ומלא סמכות. זה אולי ההבדל הגדול בין הצבא ההודי לצבא הישראלי. הצבא ההודי הוא צבא ענק מקצועי. עבודה לכל החיים. הצבא הישראלי המקצועי הוא יחסית קטן ובנוי על צבא סדיר ומילואים. הצבא הישראלי הוא מאוד מעורב ופוליטי. הצבא ההודי ממלא פקודות.
הוא הביט באישור שקבלתי בסרינגר וחייך. הסוללה שבמדרגה מתחת ירתה מעבר לרכסים וסיירי לדאק טיפסו בשביל המוליך אל השלוחות אותן תפסו הרגלים הקלים של סקארדו וגילגיט.
“תה?” שאל המייג’ור, מסמן למשרת להביא תה, מחולל למפקדת הדביזיה בקרגיל.
“מה הוא עושה שם?” נהם מפקד דביזיה מהצד השני של הקו, “שיצא משם מייד, יש איסור על עיתונאים להגיע אליכם!”
“זה מה שחשבתי.” חייך המיג’ור. “אסור לך להיות פה.” הוא ניראה משועשע. התה הגיע, תה הודי שבושל עם חלב הל וסוכר בכוסות.
,וחוץ מזה, לאן תלך? זה מרכז המבצעים של המלחמה בגזרת באטאליק ודא.”
“אני אוכל לדבר איתך?
“על מה שאתה רוצה, אבל, מכיוון שאני השני בשרשרת הפיקוד בחטיבה והמח”ט לא נמצא, כל מה שתשמע ממני שמעת בעצם מעיתונאים אחרים.”
“ודאי” אמרתי, אף פעם לא הייתי פה ומעולם לא דברתי איתך. איך קוראים לך?” הוא חייך. “מייג’ור?”
“מייג’ור. בוא נשב כאן,” הוא הצביע על בונקר שהיה צמוד לקרון הפיקוד, חפור לתוך צלע ההר. שני כיסאות היו מוצבים באפלולית, אור, רוח וטיפות של גשם עם אבק שורט של הרים גבוהים חדרו מפתח הבונקר. הבטתי ברובים של החיילים ההודים. פה ביחידות הקו הקדמי היו להם רובים הודים. הם ניראו יותר מוצלחים מהרובים האנגלים ומהסטנים של היחידות הרגילות. הסדר היה מופתי. אבל גם בתוך מהומת מוצב הפיקוד הקדמי החטיבתי של החטיבה שנלחמה על הרכסים היה הכל מסודר מאוד. המורשת האנגלית נשמרת בקפדנות ביחד עם השפמים הדקים שעיטרו את הקצינים המגולחים.
“על מה המלחמה?” שאלתי. שעשעתי אותו אבל הוא רצה לדבר.
“אני חושב שהפקיסטאנים עוזרים לקשמירים כנקמה על זה שהצבא ההודי עזר לבנגלה דש ב- 1972.”
האנגלים הצליחו להשאיר כל כך הרבה פצעים פתוחים בכל מקום בו היו בנסיונם לסדר ולחלק את העולם בקווים ישרים ואתניים. יש דברים שמחזיקים מעמד רק בחסות אימפריות לא לאומיות.
“לא מדברים על זה הרבה.” אמר אמיטב מוקאג’י, המפקד בדימוס של ההגנה האווירית ההודית. ישבנו בבית של המשפחה בצ’נטריגאן פארק בדרום דלהי. אמיטב הוא בנגלי שגר בפונה. הוא בא לבקר בדלהי חברים מהצבא. “מה שהיה במזרח פקיסטאן ב– 1971 היה רצח עם. יותר משני מליון בנגלים נרצחו על ידי הצבא הפקיסטני. זו הסיבה שהצבא ההודי נכנס למזרח פקיסטאן ומאז זה הפך לבנגלה דש.”
“איך זה קרה?”
“זה מה שהפקיסטאנים לא הבינו. לפני החלוקה היו במזרח בנגל 40% הינדים ו– 60% מוסלמים. אבל הם לא היו כמו המוסלמים של פקיסטאן, היתה להם את אותה תרבות בנגלית – אותה ספרות ואותה שירה. רבינדרנאת טאגור הוא חלק מהתרבות של כולם. בנגלה דש היא לא מדינה דתית כמו פקיסטאן. הפקיסטאנים מנסים להגיד שיש מדינה הינדית ויש מדינה מוסלמית, אבל הודו היא לא פקיסטאן, בהודו יש 120 מליון מוסלמים. זה יותר מוסלמים מאשר בפקיסטאן. בהודו יש יותר מוסלמים מאשר בכל מדינה אחרת חוץ מאשר באינדונזיה. מה שקרה שבניזיר אל חאק שבא מהמזרח, ממה שהוא היום בנגלה-דש עמד להפוך לנשיא של פקיסטאן, של החלק המערבי, כי הפקיסטאנים לא שמו לב שהבנגלים מתרבים הרבה יותר מהם. המפלגה של בנזיר עמדה להכניס יותר מושבים לפרלמנט הפקיסטני מהמפלגות של פקיסטאן. הם לא יכלו להרשות לעצמם את זה. הם תמיד הסתכלו על מזרח פקיסטאן מלמעלה. זה מה שהביא לכך שהם איבדו את מזרח פקיסטאן.” הוא מזג וויסקי הודי לכוסות זכוכית, חמישית הכוס והוסיף מים עד למעלה. אחותו, רטנה, הניחה על השולחן את מגש האורז, את הסבג’י, הדאל, הדג ברוטב ואת קארי הבייצים המטוגנות. הוא אכל ביד ימין, מערבב את הדאל והדג באורז ומגיש אל פיו. “אתה יודע שגנרל ג’קוב, מפקד הצבא ההודי שכבש ושיחרר את בנגלה דש הוא יהודי? הוא גם בנגאלי. יש לו משפחה בכלכלתה.”
שאלתי על קשמיר.
“יש פיתרון לקשמיר.” הוא אמר “המקום צריך לקבל הרבה יותר אוטונומיה. האמת שעל פי ההסכם בזמן העצמאות הובטחה להם אוטונומיה רחבה. נאמר שחוץ מענייני בטחון וחוץ הם ידאגו לעצמם. אבל זה לא קרה, מסיבות שונות. גם כי המדינה ההודית היתה צריכה להשקיע בקשמיר הרבה כסף. גם כי פתאום אי אפשר היה שיהיה לקשמירים משרד תקשורת או דואר עצמאי. אבל מה שקרה שם בעשר השנים האחרונות הוא לא טוב. לא להודו ולא להם. הפתרון הוא בכל זאת לתת להם הרבה יותר אוטונומיה כי הודו אף פעם לא תוותר על קשמיר למרות שלקשמיר יש שפה אופי ותרבות עצמאית. ואני חושב שהפתרון מאוד אפשרי. גם בהודו וגם בשטח של קשמיר שכבוש על ידי הפקיסטאנים.”
“אתה חושב שהפקיסטאנים יסכימו?”
“אה-” אמר אמיטב, “זו שאלה גדולה.”
אלא שבינתיים מעכירה המלחמה בין הודו לפקיסטאן את היחסים גם בבנגלה דש. ההינדים נרדפים על ידי המוסלמים המקומיים. המהומות סביב המקדש באיודיה הביאו לגל של שריפת מקדשים הינדים וגירוש הינדים מכפרים וממוסדות ממשלה. תת היבשת סבוכה בסיכסוכים דתיים שהומצאו ומלובים על ידי פוליטיקאים שזה טוב להם. דת היא חרב פיפיות, כמו שהיא מלכדת קבוצות כך היא גורמת למלחמות בשם אלוהויות שאין סוף לכוחן ולחייהן הנצחיים.
שאלתי את המייג’ור על המלחמה המקומית. בעיניו הסיבות לסיבוב הזה היו מקומיות יותר. רציונאליות.
“הפקיסטאנים מנסים להשתלט על הכביש הזה כי קרגיל היא הצומת בין העמקים של סקארדו ולה וזה הציר שמחבר את קשגר עם סרינגאר. אם הם יצליחו להשתלט על החלק הזה של ההימלאיה, הם יצליחו ליצור נתק בין הצבא ההודי בלדאק לזה שבבקעת קשמיר. ככה מעברי הקראקוראם יהיו בידיהם. בשבוע הראשון של מאי נודע לנו על החדירה. אתה צריך להבין שעד הסיבוב הזה חטיבה הודית אחת החזיקה קו של יותר מ- 70 קילומטרים. לא הבנו באיזה הקף החדירה. אחר כך ראינו שזה לא רק כמה מוג’הדין שחדרו לשטח, אלא כוח שהשתלט על אזור לא קטן בהרים שלנו. בדראס הם השתלטו על 50 קילומטרים רבועים ובבטאליק על שישים וחמישה.” הוא חייך “בשבילנו זה לא הרבה שטח. מה היה קורה אם היו משתלטים על שטח כזה אצלכם? כשהם חדרו, רק החטיבה שלנו היתה בכל הגיזרה.
אנחנו ידועים בסובלנות שלנו . מה שמתפרש כפחדנות או כחוסר רצון לעשות דברים. הם ניכנסו לאזור שאין בו מוצבים אחרי שהשלג נמס. הם הפרו בזה הבנה שהיתה ביננו במשך שנים רבות. הם עשו את זה בזמן שראש הממשלה שילנו ביקר את נוואז שריף בפקיסטאן. אנחנו סמכנו על הפוליטיקאים שלנו והמודיעין שלנו נכשל לגמרי. אנחנו היינו צריכים לכסות להם את התחת.בשבוע השני של מאי שלחנו סיורים כדי לגלות את היקף החדירה ולרתק את האוייב למקומו. זה נמשך חודש שבו היו לנו אבדות כי חשבנו שהם מוג’הדין, אבל אלו היו הגדודים מחטיבת הרגלים של סקארדו – והם אוייב מאומן ומצוייד. הם השתלטו על שלושה רכסים . בעמק שבעורף הרכסים הם הקימו מחנה אספקה ומרכז שליטה שהיה מוגן על דיד הרכסים – מבצר אדיר של הרים שגובהם יותר מ-5000 מטרים. החלטנו לא לתקוף אותם חזיתית , אלא ממזרח, לגלג אותם פנימה. זה התחיל בשבוע השני של יוני. תפסנו את השלוחה הראשונה. התקדמנו, ובסוף יוני תפסנו את השלוחה השנייה. השתמשנו בשלושה גדודים שתקפו משלושה כיוונים. תמכנו בהם על ידי ארטילריה ניפלאה. לפקיסטאנים לא היתה תשובה לארטילריה. פגענו במרגמות שלהם, בקווי האספקה, השתקנו את התותחים ואת מרכזי השליטה שלהם. לקח לנו עשרה ימים עד ה-5 ביולי לתפוס את רכס קולבר (KULBAR ) ובאותו זמן ניכבשה טייגר היל בגזרת דראס.” העיתונאים ההודים היו מלאים בדיווחים על מלחמת הגבורה של סיירי לדאק והחטיבה ההודית על הרכסים. קורבנות לא ניספרו. הם הפכו לגיבורים. זמן אל רב אחרי המלחמה התפוצצה שערורית ארונות הקבורה שהוזמנו על ידי הממשלה ההודית מבעוד מאוד מחוץ לארץ. שחיתות קטנה שניקשרה למלחמה המתוזמנת. ה”טיימס אוף אינדיה” אחד מהעיתונים הטובים של הודו הוציא את הסיפור שפירנס את כותרות העיתונות עד שניצלה הממשלה ההודית על ידי אוייביה הוותיקים. ארגון אל קעדיה תקף את מגדלי התאומים והפנטגון בארצות הברית ושוב היו הקווים בין שחור ללבן, בין רעים לטובים, בין הינדים למוסלמים ברורים וחדים.
“עד אז האוייב נלחם היטב והיתה תמורה מליאה לכסף שלנו. לחיים שלנו.” הוא חייך שוב “הייתי שם. היתה להם משמעת אש מצויינת. רק כשנכנסנו לתוך הכוונות הם ירו. יש לפקיסטאנים מוטיבציה גבוהה. הם לוחמים מעולים בהרים. חשבנו שאין כלום על הפסגות, ואז הם פתחו באש מכל הכלים – מקלעים כבדים, מקלעים קלים, מטולי אר.פי.ג’י. תותחי נ.מ. בכינון ישיר ומרגמות. אש גיהנום. וגם אז הם שמרו על שלוש חפירות שלא פתחו באש עד שהגענו ממש עליהם. בקרב על הרכס השני היו לנו 45 פצועים ו-45 הרוגים. מה שעירער אותם היתה ההבנה שהם עומדים מול צבא נחוש. ולכן כשהסתערנו על הרכס השלישי הם היו עקשנים הרבה פחות. אחר כך זה כבר היה מרדף אחרי אוייב נסוג. בורח. ניצחנו.” אמר המייג’ור ותותח בודד ירה מהסוללה למטה. עפר ואבנים קטנות נשרו מגג הבונקר שבפתחו ישבנו.
600 פאקיסטאנים נהרגו במלחמה בת החודשיים . כמעט מחצית מהתוקפים. יותר מ- 400 חיילים הודים. מספר דומה של פצועים. או אם להפוך את התמונה לברורה יותר – שתי החטיבות, הפקיסטאנית וההודית נמחו כמעט כליל. מלחמה עיקשת ואכזרית בין אנשי ההרים של סקארדו וגילגיט שתקפו בשם המדינה הפקיסטאנית-איסלמית לבין סיירי לדאק הטביטים-בודהיסטים המגינים על המדינה החילונית שבה יש רוב הינדואי ויתר מוסלמים מאשר כל מדינה בעולם פרט לאינדונזיה. אטאל ביהארי ואג’פאי, ראש ממשלת הודו וראש מפלגת הבהרטה ג’נטה הלאומית, הרוויח תמיכה שמעולם לא היתה לו. את הניצחון גיבה מסע יחסי ציבור פטריוטי של העיתונות ההודית. צילומי צבע. דיווחים. גם נוואז שריף, הנשיא הפקיסטאני לא הפסיד מהעימות. הוא גם ישרוד את המלחמה של ארצות הברית באפגניסטאן. השגרירויות לא נסגרו במשך העימות. לא בזה של 1999 ולא בזה של 2002. התשלום הדל הוא של החיילים ובני משפחותיהם. הנחמה היחידה למתים הוא הנוף. לא רע בשביל תמונה אחרונה.
“תפסנו שבוי אחד.”
“אחד?”

סיירי לדאק . גזרת דא-בטאליק 1999

אבאחד המקרים ראינו פצוע שרגלו נופצה, כשהתקרבנו, ראינו שהתאבד בחניקה בעזרת חוט טלפון. את השבוי תפסנו משום שהוא לא שם לב שאנחנו תפסנו כבר את הרכס. הם בעלי מוטיווציה גבוהה החיילים הפקיסטאנים ולוחמים מעולים בהרים – יותר טובים משלנו. אלו הגדודים המקומיים של סקארדו וגילגיט. בחטיבה שלנו יש 8 גדודים מהם שניים זה סיירי לדאק. ולמרות שהיחס בתקיפה בהרים צריך להיות 9:1 היחס פה היה רק 4:1 סיירי לדאק היו הראשונים שתקפו והסתערו מכיוון שהחיילים מהשפלה לא היו מאוקלמים ולכן כל השלב הראשוני נעשה על ידי סיירי לדאק. עכשיו כשהשתלטנו על מרכז השליטה שלהם מצאנו 88 גופות של חיילי אוייב. כולם סידים. אין לי מושג כמה פונו. עכשיו האוייב מחזיק בקו הגבול שגם בו אסור לו להיות ומתבצר בו. זה אמור להיות שטח מפורז. צבאית, אנחנו נצטרך להוציא אותם משם אבל זו לא החלטה שלי אלא החלטה פוליטית ויותר מזה – ללמד אותם לקח. אתמול נגמר השלב הראשון. רק עכשיו מתחיל השלב השני.
הסוללה ידרדה מלמטה. המייג’ור הזמין אותי לארוחת צהריים באוהל הבונקר עם הטלפונים ושני הקצינים האחרים. חיילים הגישו לנו אוכל הודי וצ’פטי. שלא כמו אצל הצבא הישראלי – האוכל ההודי טוב בכל מקום. עניין של מסורת. שטפתי ידיים ויצאתי אל הג’יפה שלידו חיכה ינג’ול. כשגלשנו בירידה טיפסו בטור אחרוך חיילים מסיירי לדאק. הלאה, למעלה, אל המידרונות התלולים והעצומים. אחריהם טיפסו הסבלים, נושאים עליהם מים, תחמושת, אוכל ציוד ביצורים. ליד הנהר הצטופפו עשרות סבלים לדאקים שבאו להתפרנס מהמלחמה המשונה הזאת שאפילו הבהמות לא מסוגלות להעלות מטען בשבילים ובגבהים כאלו. חושך עמד לרדת. בשדות שעל גדות האינדוס, בין מחנות הצבא וסוללות התותחים המשיכו האיכרים הלדאקים לעבד את השדות עם היאקים השחורים והכבדים, חורשים את האדמה השחורה. המשכו הלאה, מגיעים בחושך לנימו. עצרנו כבר בבית הזה בבוקר בדרך פנימה לדא. ינגצ’ול אמר שהם משפחה. הבית היה בית טיבטי לדאקי. עם התנור במרכז החדר וכלי האוכל מהכסף והנחושת ממלאים את קירות ארון העץ ומסודרים סביב החדר. שולחנות נמוכים ומאורכים ובינם לבין הקיר ריפדו כריות מאורכות מקומות ישיבה. חלצתי נעליים בפתח החדר והשתרעתי בעייפות על המצע הרך, הסבתא מגישה לי את הטוקפה – מרק האיטריות הטיבטי. המלחמה המשיכה במרחק עמק לכיוון מערב אבל כאן היה הכל שקט מאוד. טיפסתי במדרגות העץ לחדר שהוקצה לי וזחלתי אל המיטה. הוילונות היו מורדים על חלונות גדולים ממוסגרים בתוך עץ. אני אוהב את בתי החומר הטיבטים עם קורות העץ , את התיקרות הגבוהות, החלונות הגדולים וקרני השמש שחודרות בבוקר המוקדם לתוך החדר שבבת אחת מתנער מהקור המקפיא של הלילה ההימלאי והופך את החדר לזהב חם.

סיירי לדאק 8.1999