מדורים

כתבות נוספות

האטלאס

האטלאס
עננים זוחלים מהסהרה

כשהרמתי את העיניים וראיתי את העננים זורמים באובך לבן, לא הייתי בטוח שאצליח לצאת מההרים בשלום. הבטתי לתוך המדרון שמולי. איפה השביל? החזקתי את המפה והבטתי למקום שאליו חשבתי שהשביל עובר. לא ניראה לי. בדיוק שם העיפה הרוח את קצה הענן שעמד עוד רגע לכסות את הנוף ולהעלים אותי בתוכו. אחת עשרה בבוקר. עוד שבע שעות יהיה חושך ואם לא אצליח עד אז למצוא את השביל ולחצות את הרכס- הבטתי שוב במפה, מצפין אותה לפי השמש שהעננים לא כיסו. רוח מקפיאה גרמה לי לעטוף את הראש, האוזניים והעורף בצעיף הכורדי ולהחזיק את הידיים בתוך שרוולי הפליז. פתאום הבנתי שאני מביט לא נכון ושהשביל בכלל לא עולה לשם, הרוח חבטה בי ואני הסתובבתי וראיתי מה שנדמה היה לי כמו תלולית אבנים שמסמנת שביל. הרוח היתה כל כך חזקה, שלמרות שדחפה אותי בעלייה, היא היתה מכשול, מסיטה אותי שמאלה וימינה. פרשתי זרועות לצדדים, היא הטיסה אותי במעלה ההר עד למעבר ושם כינסתי את הידיים בבת אחת כדי שלא תעיף אותי לצד השני. כשעמדתי על המעבר, ידעתי שעברתי את הרגע הכי מסוכן, שלמרות שהלכתי לבד באמצע החורף באטלאס הגבוה בשביל שאף אחד לא הולך דרכו, ושלרגע (די ארוך), חששתי שאלך לאיבוד בתוך העננים שהרוח דחפה במהירות, אצליח. חציתי את הרכס ומצאתי מסתור מהרוח על השלג מאחורי סלעים שחורים. הוצאתי את הלחם עם בשר הכבש הקר ואת בקבוק המים. הוא היה מלא גושי קרח. חייכתי חיוך של מטומטם שכמעט מת לפני כמה דקות, הייתי חי ומרוצה למרות שידעתי שיש לי עוד ירידה ארוכה ואין לי מושג איפה הכפר, אבל לא היה איכפת לי. לא היה לי שום הסבר למצב הרוח הטוב, לזה שלא היה חסר לי חמצן, שבגובה של 3700 מטרים אין לי שום בעיה של נשימה. שהייתי מלא כוח ושימחה חוץ מהרוח הכבירה שהמשיכה לדחוף את גושי האוויר במעלה ההרים, מזרימה אוויר רווי חמצן מהעמקים הנמוכים.
רציתי לחצות את האטלאס מכיוון מרקיש דרומה ולהמשיך לסהרה. מעט המידע שהיה לי בא מתוך ספר ישן.
"מדריך?" שאל אותי הנער באימליל.
"לא תודה."
"מפה?"

האטלאס
מפת האטלאס הגבוה

קניתי את המפה. היה כבר ארבע אחרי הצהריים כשהתחלתי לטפס מתוך אימליל, טועה באחד השבילים, גבר ואשה שעבדו בשדות כיוונו אותי. הם אמרו שאם אלך יפה אגיע תוך פחות משעתיים לג’מהארוש. כפרון קטן על צומת שבילים בגובה של 2500 מטרים. כשטפסתי מעל עמק הנהר הרחב פגשו אותי שני מדריכים צעירים.
"תעלה ישר מזרחה מג’מהארוש. יש שם שביל פרידות שמתחיל לפני הכפר, זה תלול, אבל תוכל להגיע ביום אחד לצד השני אם תקום מוקדם."
הלילה ירד ועננים זחלו מפה לשם. "אתה רוצה לישון בג’מהרוש? אני אלך איתך." הציע אחד מהם.
כשהגענו הוא נעלם בחושך, חזר עם נר, גזיה וטאג’ין, מוליך אותי לחדרון חומר קטן, מדליק את הגזיה, חותך את הבשר והירקות. החדרון היה קר. הטאג’ין איבך אדים.
"בוא, אני אראה לך בדיוק מאיפה מתחיל השביל שתוכל לעלות בו מחר." יצאנו אל חושך מעובה ומעונן. הכפרון היה תקוע בעמק בין דופנות ההרים הגבוהים ומעט מעליו היה קבר של מראבוט. קדוש מרוקני. מקום מלא קדושים. צעדנו בנקיק שבין הבתים עד להתרחבות קטנה ואז פנינו שמאלה וחצינו גישרון. המרחק לא היה גדול אבל החושך היה זיפתי. הטאג’ין המשיך להתחמם ולתמר אדים על הגז. "האוכל יהיה מוכן עוד מעט. אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לבד? אני יכול לבוא איתך."
"תודה." אני אוהב ללכת לבד.
השעון צילצל בחושך המעובה. פתחתי את הדלת שייכנס אור אפור וקר. בישלתי תה, ואחר כך יצאתי אל הנתיב הצר שבין הבתים והסלעים ופניתי ליד קבר המראבוט.
קברי מראבוטים, מוסלמים ויהודים, פזורים בכל מרוקו. לפחות אצל היהודים רוב הקדושה מרוכזת בהרים ולכיוון הסהרה. אפשר להבין. עננים כיסו את הרכס. נכנסתי לתוך עמק הנחל היבש. עליתי בו, מתרגל למשא התרמיל.
השביל שהלכתי עליו גווע. התחלתי לטפס על המדרון באלכסון, צועד על סלעים גדולים ורחבים. הבטתי וראיתי גל אבנים קטן. מצאתי את השביל. הרוח התחזקה. הנקיק הלך והצטופף. הרוח נשבה בזעף, חובטת מאחור. הרוח היתה כל כך חזקה, שכשפניתי עם חצי הגוף, היא הייתה מטיחה אותי. עצרתי מתחת לסלע ענק. היה שם שלג שנישאר מסופה קודמת. סוף נובמבר באטלאס. הוצאתי את הצעיף וכרכתי סביב הראש והאוזניים. למרות הרוח, התרמיל, הקור ותלילות המדרון, הייתי מלא כוח. ניהנתי מהטיפוס וצריחת הרוח, קשי הסלעים, קור המדרונות ואפרוריות העננים לא הזיזו לי.
כשהגעתי לקו הרקיע ראיתי שיש לי עוד. טיפסתי אל גאיון מוארך שמעליו היה קו רכס לא גבוה. עליתי אליו כשהרוח דוחפת באלימות. חמש שעות לקח לטפס לכאן. הוצאתי את הלחם עם הבשר. שלפתי את בקבוק המים שהיה מלא גבישי קרח. הבטתי ימינה וראיתי את הפסגה הגבוהה של האטלאס – הטובקאל – מתנשאת מעל לעננים לגובה של 4107 מטרים.

האטלאס
שלג באטלאס הגבוה

אטלאס היה טיטאן. הטיטאנים (שאחד מהם קרונוס, אביו של זאוס, האחראי על הזמן) נילחמו באלים האולימפיים והפסידו. אטלאס היה מלך אטלאנטיס. זיאוס, אבי האלים העניש אותו בנשיאת העולם על גבו. הרקולס עשה איתו עיסקה, הוא התנדב להחזיק את העולם על גבו כשאטלאס ילך לגנוב עבורו את תפוחי הזהב עליהם שמרו בנותיו של הלילה. כשחזר עם תפוחים הוא לא רצה להעמיס על עצמו את העולם – תחזיק רגע עד שאני מסדר חבל שיהיה לי יותר נוח על הראש – אמר הרקולס ואטלאס התרצה ונשאר עם משא העולם על ראשו. פירסיאוס, שליח האלים, הפך אותו לאבן. הרוח נהמה סביבי. הרמתי את העיניים וראיתי עננים זוחלים. אם העננים יכסו את ההרים לא אוכל למצוא שביל לרדת. לקחתי שאיפת אוויר, עצרתי את העולם והבטתי שוב במפה. שכחו להגיד לי שיש כאן מעבר כפול. הבטתי מזרחה, השמים עוד היו כחולים שם, העננים זחלו מדרום, מהסהרה. על המדרון מדרום לי ראיתי גל אבנים. סימן צנוע שאישר שהשביל עובר שם. ארזתי את האוכל במהירות והלכתי אליו. הרוח האיומה המשיכה לחבוט בי. הספרוס, בנו של אטלאס, היה הראשון שטיפס על ההרים האלו כדי לצפות בכוכבים. רוח איומה שהגיחה מהעמקים שמתחת חטפה אותו והוא נעלם. הופך לכוכב. פרשתי ידיים לצדדים והרוח דחפה אותי בעליה. ברגע שהגעתי לקו הרכס, למקום שבו היתה הרוח שורקת, אימתנית ובלתי נשלטת, אספתי את הידיים וחיבקתי את עצמי, הופך לקו, חוצה את הרכס במהירות, יורד מהרוח, עוצר במחסה קטן. רחוק מתחת נפרש עמק גבוה עם חלקות ירוקות ועצים. הורדתי את התרמיל וחייכתי אל העננים שהמשיכו להצטבר מתחתי. חציתי את האטלאס, לא שכחתי גם שכדאי שארד ממנו בשלום. קמתי והתחלתי לרדת על השלוחה התלולה, מדרונות יורדים אלף מטר לכל צד, דרדרת אכזרית ומתפוררת זורמת מתחת לסוליות הנעליים.
רחוק מתחתי, יכולתי לראות אוכף שמן ורחב. כשהגעתי אליו שמעתי שירה צלולה. ואחר כך את הרועה מדלג במהירות במעלה, אחרי כבשים ועיזים שעירות שטיפסו בקלילות אל האוכף.

האטלאס
מבט לכיוון אמסוזארט

"סאלם עליכום!"
"עליכום א—סלאם!" הוא חייך ושאל: "בונבון?" היו פה לפני.
הזמן היה קצוב. וכך גם האור. הבטתי במפה וריאתי שאמסוזארט רחוקה ממני עשרה הקילומטרים. 3 שעות הליכה בקצב מדוד. תיסאלדיי, הכפר הראשון במעלה הנחל, היה לא יותר מארבעה. העמסתי את התרמיל. גלשתי למטה בין עצי אגוז מלך ושקד אל תחתית הנחל, מדלג על הסלעים האפורים, עולה בשביל תלול, יוצא בין בתי הכפר. הילדים הקיפו אותי. ילדים קטנים ויותר גדולים, זבי חוטם ומגלגלי חישוקים. הם ביקשו עטים. הם ביקשו בונבונים, הם דחפו ידיים לידי וקראו קריאות התפעלות כשעניתי להם. הלכתי מהר, הם התחרו בי בגלגלול חישוקים. פה לא היה אינטרנט והמישחקים היו מהסוג הישן, גלגל, כדור עור בלוי, עולם של יסודות מאובקים וחיים. הם נשמטו כשהתרחקתי, האור דועך והולך.
שתי נערות צעירות עם מטען ענק של עצים להסקה ציחקקו כששאלתי אותם על אמסוזארת – זה קרוב! הן קראו אחרי. לא היו בתים בחלק הזה של הדרך. הלכתי בחושך. הייתי עייף אחרי למעלה מ-12 שעות של הליכה. בתים מתחת לדרך. נמאס לי ללכת. חבטתי על דלת ברזל חבטה לא כבדה ביד פרושה.
"מי שם?"
"טוריסט!"
שני גברים פתחו את הדלת ביחד. מבוגר מזוקן חבוש בכפיה לבנה, וצעיר משופם עם פנים עגולים ועיניים גדולות.
"סאלם אליכום."
"עלייכום הסלאם." הם הביטו בי בפליאה, "מאיפה אתה בא?"
"מג’מהארוש."
"ג’מהארוש?"
"ואני מחפש מקום לישון."
"תפדאל, תפדאל-" אמר המבוגר וחייך. הדלת הובילה לחצר שצד אחד שלה היה מטבח אפלולי ומעבר לה היה בית חומר מוארך. הוא פתח את דלת הבית, מדליק אור צהבהב.
הם לא דיברו צרפתית. ברברית וערבית. הצעיר הביט בי בעניין. "מוסלם?"
מי שמדבר ערבית הוא ערבי. מוסלם. הרומאים מעולם לא כבשו את הברברים. גם לא הממלכות הערביות. אבל האיסלאם חדר ואיתו הערבית.
חלצתי נעליים. והמבוגר הוציא שמיכה והורה לי להתעטף בה. נעימות הבית. חייכתי אל מוחמד ואחמאד שהזדרזו להביא את כיור המים הנייד, סבון, קנקן עם מים חמים ומגבת קטנה, ואחר כך הביא הצעיר גזיה שמנמנה וקנקן תה מחודד וקופסא מליאה בגושי סוכר שניראו יותר כמו לבני בניין גדולות ורחבות, ושתי צלחות, שבאחת שקדים ובשנייה אגוזי מלך. "זה מהעצים שלנו!" אמר מוחמאד בגאווה.
הוא הניח את הקומקום על מנורת הגז שהאירה, חיממה את החדר והרתיחה את המים.
"תאכל תאכל" קירב אחמאד, הצעיר עם הפנים העגולים והשפם, את השקדים והאגוזים. שניהם לבשו את הגלימות עם הכובע המחודד שכשהמרוקנים חובשים אותם הם ניראים כמו הארי פוטר. ארץ שלימה של מכשפים.
אכלתי.
"תאכל!" אמר מוחמד כשהפסקתי לרגע.
התה היה חם ומתוק, השמיכה עלי, צלחות השקדים והאגוזים לפני.
"אני למדתי בזגורה." אמר אחמאד "יש שם מדרשה ללימודי דת."
"כמה שנים?"
הוא ספר את האצבעות, עובר יד. וכשהרים את עיניו מהאצבעות אמר: "שמונה שנים, ועכשיו אני האימאם של הכפר. מוחמאד הוא הדוד שלי. אני הולך כל יום לטמזאקין, היום בעשר בלילה אלך לשם כדי לקרוא לאנשים לתפילת הלילה."
הנשים הביאו את הטאג’ין עד לפתח הדלת ומוחמאד לקח אותו. הוא יצק מים על ידי מעל כיור הבדיל הנייד ואני יצקתי מים על ידיו. ואחר כך הוא יצק מים על ידיו של אחמאד. אחמאד בצע את הלחם והגיש אותו. הושטתי יד ימין ואמרתי "בישמאללה." קדרת החרס החמה של הטאג’ין ביננו. גרפנו כל אחד בעדינות ובתורו חתיכות תפוח אדמה, גזר, אפונה, לא נוגעים בבשר הכבש שהעלה אדים במרכז. מוחמאד ביתר את הבשר ודחף נתחים לכיוון שלי. אכלנו.
מוחמאד הראה לי הדרכון שלא היו בו חותמות. הוא מעולם לא הרחיק מעבר לכפר שבמורד הדרך. הוא היה בן 52. האימאם הצעיר, איש העולם הגדול, הגיע עד זגורה שם בילה 8 שנים.

האטלאס
האימאם והדוד

מחמוד הוציא מפה מרוקנית כתובה ערבית מתוך אחת המגירות. פורש אותה על השטיח כדי לברר לאן הולכות הדרכים ומאיפה יש מכוניות. קראתי את אחד השמות, "אתה קורא ערבית! מזיאן!"
"מזיאן!" אמר מחמוד שהרכיב משקפיים כדי להביט במפה שהיתה כללית וגדולה וציבעונית.
"מזיאן מזיאן." הניד אחמאד את ראשו בהתפעלות.
המזיאן המרוקני נשמע כמו המצוין העברי גם בערים שמצפון לאטלאס, אבל כאן הוא היה בשימוש רצוף יותר. מזיאן!

מחמוד חיכה שאפתח את הדלת בבוקר ואז נכנס עם קנקן מים חמים והכיור הנייד, מביט בי מעל המשקפיים העבים. אכלנו ארוחת בוקר של תה מתוק עם נענע, שקדים, אגוזים ולחם עם חמאה מתקתקה, זיבדה נהדרת. "יש מאמסוזארט ג’יפ לאגוויאין." שישים ושניים קילומטרים. הוא לא ידע מתי הג’יפ יוצא.
הבוקר היה צונן והשמים כחולים. צעדנו עד מעל לסיבוב שירד בתלילות אל עמק נהר האסיף. בתי חומר על המדרונות בין עצי אגוז מלך ושקד. "שם למטה." הצביע מחמוד.
כשירדתי הוא עקב אחרי במבט וכשהגעתי לסיבוב שבו הייתי נמוך ממנו בהרבה, נופף לי והסתובב לחזור.
הלנד-רובר יצא חצי שעה לפני שהגעתי אמר ברבר לבוש בגלימת הרי פוטר, כובע המצנפת השחור והמחודד על ראשו. הבטתי בקירות החומר העצומים שהתנשאו מעלי, בקישוטי הקווים בתוך הקיר החום, בחלונות הצבועים, בכביסה.
"יש עוד לנדרובר?"
"מחר."
"ויכול להיות שבהמשך יהיו?"
הוא משך בכתפיו. הבוקר היה צונן וצלול והנוף היה ניפלא. על הדרך היו ברברים רכובים על פרידות ואיכרים עם מחרשות עץ נהדרות ועמק הנהר היה ירוק. אחרי שעה הגעתי לכפרור בצומת דרכים. עצרתי לתה. לא יהיו מכוניות היום. מחר. הבטיח לי האיש הצעיר ששטף את ריצפת המכולת שהיתה גם בית תה. אבל בשוק, 42 קילומטרים מכן, יש היום שוק ומשם יש מיניבוסים ומשאיות ואפילו אוטובוס שנוסע את מרחק 20 הקילומטרים עד לכביש הראשי.
אחרי יומיים של טיפוס וירידה לא התחשק לי ללכת 42 קילומטרים גם אם עשיתי כבר שבעה מתוכם. מצד שני, אלך כמה שאלך ואדפוק על דלת של בית.
"סאלם!" הצטרף אלי ברבר ממוצע קומה ועגול פנים. היה לו שפם קטן וכובע מצנפת על ראשו. "לאן אתה הולך?"
"לשוק."
"רחוק!"
"ןלאן אתה?
"לטיזואל, לכפר הבא," הוא אמר "אח שלי גר שם."
עצרתי ליד מעיין קטן והורדתי את התרמיל. הוא ניגש ולגם מהמים "מזיאן!"
"מזיאן." הסכמתי.
"אתה מדבר ערבית? מזיאן!"
מזיאן.
הבטתי בפרדות שבשדה. "אתה חושב שאפשר לשכור פירדה?"
"מזיאן!" הוא אמר "כשנגיע לכפר אני אשאל את אח שלי, בטח שאפשר לרכוב על פירדה. מזיאן! איך קואים לך?"
"מנסור."
"מנסור?" הוא הסתובב בפליאה "מוסלם? אחמאד!" הצביע על עצמו בגאווה.
בתי טיזואל הציצו בסוף העליה. אחמאד פנה לאיכר שהוביל פירדה חסונה. הברבר הניד בראשו. הוא צריך את הפירדה לעבודה.
"מנסור!" הוא קרא אחרי. עצרתי בעייפות והבטתי אחורה. הוא עמד ליד בית ששני בנאים צעירים שיפצו. "בוא! יש להם פירדה!"
"אבל היא צריכה לחזור עוד היום. אני לא יודע-" אמר הגבר הצעיר. מכנסיו היו מלוכלכים בטיט.
"כמה?" שאלתי. הוא נקב סכום שאפשר היה לשכור בו מכונית ליום.
"אני לא אוכל לעבוד היום." הביט בי הגבר הצעיר.
"עם הכסף שתרוויח ממני תוכל לנוח גם מחר."
הוא חייך. "בוא תיכנס לתה."
חייכתי. לפי הנוהג, בסוף התה, חיכתה פרדה. הורדתי את התרמיל בחדר המבוא, חלצתי נעליים והתיישבתי בחדר ההסבה ואשה צעירה הביאה טאג’ין עד לפתח הדלת. הגבר הצעיר הניח אותה על השולחן וקרע את הלחם העגול לחתיכות. שטפנו ידיים מעל הכיור הנייד והתחלנו לאסוף בקצה הלחם את הירקות הרותחים שהיו מונחים בטאג’ין.
"תאכל תאכל!" אמר בעל הבית בתוקפנות הראויה.
אכלתי.
"תאכל תאכל!" אמר הבחור הצעיר.
"תאכל תאכל!" הוא דחף לעברי חתיכת בשר עוף שהוריד מהעצם והניח לידי.
נשענתי אחורה.
"תאכל תאכל!" אמר הבחור הצעיר ובעל הבית הביט בי והשלים: "תאכל תאכל!"

Click to enlarge
טאג’ין באטלאס

"זכריה!" הוא קרא לבית שהיה מעבר לעמק ואשה צעירה חזרה וקראה: "זכריה!" דוחקת בילד שגלש בדהרה במדרון התלול.
אבו זכריה קרב את הפירדה לסלע ואחמד הגיש לי את התרמיל שייצבתי על צוארה של הפירדה שסירבה ללכת בהתחלה ואחר כך ניסתה ללכת אחורה ואחר כך פנתה הצידה ולבסוף יצאה בצעד קל במעלה הגיבעה. יש משהו נעים בגב של פירדה. רחב בהרבה מגב של סוס, מהגב הגרום של החמור, מהדבשת המעוקמת של הגמל. יש חיסרון אחד. הוא רחב. ואחרי הליכה מרובה, גיליתי שגמישות הפיסוק שלי לא משהו.
"אתה אוהב את האטלאס?"
"כן."
"מזיאן!"
"והיית במרקש?"
"כן."
"מזיאן!"
עברנו על פני כפרים קטנים שהיו דבוקים למרגלות הרים אדומים, אדום ארגמני ונוקשה של סלעים געשיים. האדום מונח ליד שחור קודר. כפריים חרשו שדות. לב האטלאס, חורף יבש שמחכה לסופה שקורית פעם או פעמיים בחודש שאחריה יהיו עוד ימים מתוקים עם קרעי עננים בשמים. כמו עכשיו.
אחמד נהג את הפירדה. ישבתי אחריו. סבלתי בהתחלה ואחר כך התרגלתי. יש משהו בלרכב על בהמה. הנוף היה צחיח ורק מסביב לכפרים, שהיו כפרי גרעין מבוצרים, היו שדות חיטה ירוקה ונמוכה, ומטעי שקד ואגוז.

האטלאס
ברברים מעמיסים מחרשת עץ על פירדה

רוח קרה נשבה כשטיפסנו למעבר הרים. היא חדרה מתחת לבגדים. כרכתי את הצעיף והתכווצתי. ארבע ילדות טיפסו על המדרון שליד הדרך עם עדר. הן חייכו וקראו קריאות שלום. הנשים הברבריות לא יוצרות קשר. יש בהן משהו סגור, חושש. ראיתי מעט נשים. עובדות בעבודות הבית, שפחות לסחיבת המים, העצים, הבישול, הלידה.
הרוח נחלשה מאוד ולפנינו נפתח עמק עם שדות והרים אדומים וחריצים תלולים שעל דפנותיהם היו תלויים כפרים ואני הייתי מאושר למרות הישבן הדואב והרוח הקרה ואי נוחות המסע כי הרגשתי שהאטלאס מעניק לי את נופיו בדרך פרטית וניפלאה.
חצינו ליד קבר של קדוש. "מראבוט?"
"כן." אמר אחמאד, "וליד אגואים יש את קברו של המראבוט היהודי רבי דוויד בן משה."
חשובים הקדושים היהודים לברברים של האטלאס.
השביל עבר על שפת קניון עמוק של אבן חול, אנשים התחילו להגיע מולינו, חוזרים מהשוק. פרדות עמוסות בכיסאות, שקים, מחרשות. רועים שדפקו בבהמות והעיזו כבשים על פני השביל.
"סאלם עליכום!" קראנו למגיעים,
"עליכום הסאלם." הם ענו, מסתובבים מגב הפרדות העמוסות כדי להביט.

האטלאס
ברבר באטלאס

לא יכול אדם לעבור על פני אדם אחר באטלאס בלי לברך.
עמדנו על הרכס האחרון. למטה היתה שוק. אחמד הביט ביום המתכלה. פעם ראשונה שהוא בשוק. הוא אף פעם לא יצא מהכפר והתרחק כל כך לתוך ההרים ואת הפירדה צריך להחזיר עוד הלילה, כי מחר היא צריכה לעבוד."מאוחר, ואני עוד צריך לחזור." נהג אחמאד את הפירדה הנאמנה לתוך הכפר. אור אחרון. ג’יפי לנדרובר ישנים וטראנזיטים נעלמו לתוך החושך. קפצנו מהפירדה ואחמאד קשר אותה.
"שאי?" הוא חייך.
אטלאס. חשבתי לעצמי, פושט רגליים בקור הצהוב של הנורה שנדלקה במסעדה הקטנה. חציתי את האטלאס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות קשורות

כתבות נוספות

מדורים

כרם שיזף

יין ושמן זית- ענבים טובים עושים יין טוב

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.