צור שיזף

היא והאח ארמנדו על מיטתו הצרה, לקול הגשם הקלוש המתדפק בזגוגיות החלונות, באור האפור הזוהר כאבק בסמטאות האבן, בתי האבן, עיר האבן והשפלה המשתרעת מעבר לחומותיה עד קצה הראייה.

חומותיה של אווילה עמדו מוצקות. לא גבוהות אבל יציבות מאד – כמעט רצית לומר, עם שתי הרגליים על הקרקע. הן עטפו את העיר בקליפה אטומה שלא איבדה מאומה מהדרת קומתה למן המאה האחת-עשרה ועד היום, איתנה כאז, כאז משרה תחושת בטחון או מחנק בהתאם לאופיו, או מצבו, של המתבונן. רק צבען אולי השתנה במקצת; השמש, האבק, הגשמים של שמונה מאות שנים לכלכו והבהירו אותו בהדרגה, והיום היה מין חום-אפרפר בהיר ועכור במקצת. אבל כל אלה לא הפחיתו ולו בכהוא-זה מנוכחותן הכבדה, המרשימה של החומות עצמן שאפילו כעבור שמונה מאות שנים הצליחו להעביר בה, כשחלפה תחתן בדלת העץ הכבדה המסומרת מתכת, מין צל רגעי, כזה שמטילה ציפור טרף במעופה; צמרמורת קצרה, תזכורת שעברה לה בירושה עתיקת יומין: היזהרי. כל כובד משקלן של האבנים כמו רבץ לרגע על כתפיה והיא נרתעה מוכנית לתוך צל החומה כשראתה את הדמות עטוית השחורים חוצה את החצר הפנימית. אחר כך ניערה את ראשה וצחקה לעצמה: פאראנויה שבטית.
העיר היתה ריקה כמעט, אם מתיירים ואם מתושבים. בכיכרות הסגורות בין החומות ובמנזרים ובחצרות הסמינריונים לתיאולוגיה לא נתקלה כמעט בנפש חיה, והיא תהתה אם זהו מצבה התמידי של העיר, הולנדי מעופף כבול היטב לקרקע, עיר רפאים מעוגנת באבנים מן המאה האחת-עשרה, או שמאורע מיוחד מקבץ את התושבים במקום לא ידוע לה, ואולי משאיר אותם בבתיהם. אולי מגיפה. בעיר הזאת אפשר היה בקלות להאמין בכך. רק לאחר שעזבה את אווילה נודע לה שביקרה רק בחלק אחד של העיר, החלק העתיק, ואילו החלק המודרני, על תחנות האוטובוסים שלו ובתי הקפה העשויים פלסטיק וזכוכית ובתי הקולנוע ורחובות האספלט השוקקים חיים, בלי ספק, שכן הלאה משם מחוץ לחומות. משום מה לא עלתה האפשרות הזאת בדעתה. זו עבורה היתה אווילה: תחומה וסגורה בתוך חומותיה, חצרות האבן שלה יבשות ואפורות, בנייניה רמים ומוצקים ואנשיה רק פנים חיוורות בגלימות שחורות חולפות בלי להותיר סימן, ככנף העש, לרוחב הכיכר.
בלשכה העירונית לתיירות שליד הכניסה הראשית נתנו לה מפה מיוחדת של העיר שבתוך החומה. המפה כדרכן של מפות לתיירים היתה דיאגרמה בלבד, חלקית וחסרה, אבל היא ראתה בה התחלה שאפשר להסתמך עליה, ואולי לחרוג ממנה לגיחות אחרות ומוכרות פחות. בתחושה אופטימית פרשה את המפה במרכז הכיכר הריקה והחליטה לצאת שמאלה במסלול הסובב את החומות ולעשות את דרכה פנימה לאיטה, במעין ספיראלה. לפני שיצאה נשאה את ראשה מן המפה והסתכלה סביבה. החומות הביטו בה בחזרה, זהות ולא משתנות, צבען חום-אפרפר בהיר וחסר פשרות, והיא חשה שקיעה קלה באיזור הבטן. מעין חשש קל ולא ברור, כמו עננת-כבשה. אחר גזה העננה ונעלמה והיא קיפלה את המפה כך שקטע המסלול שעמדה לעבור עכשיו ייראה כלפי חוץ, ויצאה לדרך.
היה משהו בכובד המוצק של הבניינים, משהו בעמידתם הזקופה והמבוצרת מעליה, שגרם לה לחוש מעין קלות ראש מוזרה, כאילו מחשבותיה צפות. שום דבר לא יכול להיות בעל משקל מול הנוכחות האיתנה הזאת. חצרו של האפיפיור גריגוריוס התשיעי התחלפה בבית הספר התיאולוגי העתיק של אווילה שבו, כך למדה ממדריך מישלן שלה, דרשו על פי האגדה תומאס אקווינאס וחואן המבורך, שנולד בעיר הזו. משום שכל הבניינים היו עשויים אותה אבן אפורה וצחיחה, וכמעט לא היה אפשר להבחין בין התקופות, היתה בתיור הזה מין חדגוניות משונה ומעייפת למדי. בכל זאת הכריחה את עצמה לעבור בכל הנקודות שמצאו המדריך והמפה ראויות לציון: הכנסיה העתיקה ביותר של אווילה שיסודותיה מן המאה העשירית, מבנה שאכן ניכרו בו אותות הזמן יותר מאשר בשאר ושבחללו החשוך, הטחוב מעט, באפלולית ספוגת ריחות הקטורת, נחה מן החום הכבד שבחוץ. הספריה הקטנה על שם המלך פרננדו מאראגון שבה, אמר המדריך, ניתן למצוא אוסף גדול של ספרים חילוניים להרחבת דעתם של הנזירים. אבל היא לא הצליחה למצוא את הכיכר שבה היה מתקיים השוק, ובה, ביום נובמבר קר אחד של סוף המאה החמש-עשרה, נערך האוטו-דה-פה הראשון. היא הפכה את המפה.
האח ארמנדו היה ישוב בגומחה שנחצבה באבני החומה. גבו נשען אל החומה ורגליו השתלשלו מטה, לא נוגעות באדמה. צריך היה לטפס כדי להגיע עד לגומחה הזאת. עיניו היו חומות ונצנצו קמעה ופניו ארוכות וכהות, מין חום צהבהב, כמו נאפו שנים רבות באבק חומותיה של העיר. הוא הביט בה כשנעצרה והסתכלה סביבה, מבולבלת קצת, בוחנת חליפות את המפה ואת קטעי החומה שלימינה ולשמאלה. החל מרגע מסוים איבדה לגמרי את חוש הכיוון, ושוב לא ידעה אם הדרך שהתכוונה ללכת בה על פי המפה היא זאת הנפתחת כעת לשמאלה, או לימינה, ואם כך מהי הכיכר שתגיע אליה בסוף הדרך.
האח ארמנדו קפץ מטה מן הגומחה שישב בה, לא בקלילות אך גם ללא קושי, ואמר: 'שמי האח ארמנדו.'
היא מצאה את עצמה לוחצת את ידו ואומרת, 'שמי נורית.'
האח ארמנדו אמר: 'אולי אוכל לעזור לך? נדמה לי שאיבדת את דרכך.'
היא צחקה צחוק קל של לגלוג עצמי ואמרה, 'האמת היא שלא היה לי מה לאבד. ניסיתי איכשהו ללכת על פי המפה הזאת,' הסבירה, ומסרה לו את הדף הפרוש למלוא גודלו. האח ארמנדו סקר את המפה בתשומת לב, אף שברור היה שהוא מכיר היטב תוצר זה של משרד המודיעין לתיירים של אווילה, קיפל אותה בקפידה והחזיר אותה לידיה.
'מפה זו חסרת ערך,' אמר האח ארמנדו. 'היום יום החופשה שלי. אני נוטל לעצמי יום חופשה אחד מדי חודש,' הוסיף כהסבר וחייך, 'כי גיליתי שחופש מן הדבר שהאדם עוסק בו כל העת הוא חשוב ותורם לבריאות הגוף והנפש. לכן יש לי פנאי היום, ואם תרצי אשמח להראות לך אותם מקומות שלפי דעתי הם חשובים, או יפים, וחבל לעזוב את אווילה בלי לראותם.'
'אשמח מאד,' אמרה נורית וחשבה לעצמה: נזיר אמיתי!

סיורו של האח ארמנדו היה בדיוק כפי שהבטיח, חשוב ויפה, וממצה. הוא הראה לה את חצרות הבישופים הגדולים ואת הספריה שנדמתה לה כבאר ענקית, על עשרות ואולי מאות אלפי כרכיה הכרוכים עור עגל ומודפסים בקפדנות באותיות זהב. הוא הראה לה את מגוריהם העתיקים של הנזירים ואת חדרי האוכל שלהם. הוא הראה לה גם את מבוך המחילות והמרתפים של הכלא העתיק של אווילה, ששימש את האינקוויזיציה לפני שנסתיימה בניית מנזרו הגדול של האח תומאס דה טורקוומדה, את שרידי שלשלאות הברזל, את הגלגל. ריח הטחב דבק בעורה ונדמה היה שלעולם לא תוכל לקרצף אותו מעליה,  אבל היא הלכה אתו הלאה, וכשיצאו הראה לה את כוורות השובכים הנרחבות שבהן מגדלים היום כאז את היונים. היונים היו רבות מספור וגוני פלומתן התחלפו מלבן שבור לצבע חול לאפור רך. גם המייתן היתה מהוסה, לא כיונים המחוצפות ששמעה בכיכר סאן-מארקו או היונים האנגליות המפונקות. קולן היה חרישי, לא תובעני, וסבלני כשל מי שיודע שיקבל את מנתו המגיעה לו ממעל, אך יודע גם כי האלוהים הוא רב-פעלים ואין להאיץ בו או להפריע את מנוחתו. יונים של מנזר.
האח ארמנדו לקח אותה לחצר שם יכלה לצפות מבחוץ, מבעד לחלון הגדול, המקושת והשבור בריבועי זגוגיות, בכיתת כמרים צעירים וחיוורים שהקשיבו בשתיקה לדבריו של נזיר מבוגר יותר, צנום, כמוש, כמו מאוכל, שגם הוא דיבר כמתוך שתיקה. הוא לא נעזר בידיו לתנועות הסבר ואף לא בהבעות פנים; אך מדי פעם, לפתע, בהקו עיניו בחללים האפלים של פניו והשינוי היה מדהים, מבהיל כמעט. את המלים עצמן לא יכלה לשמוע אך היא יכלה לדמיין אותן לעצמה, נופלות ברורות וכבדות-משקל, אגנוס, פאטרי, דומיני.
'הכיתות כאן נותרו כמעט כמו שהיו כאשר נבנו החצרות האלה,' אמר האח ארמנדו, אבל היא לא הצליחה לשמוע בקולו שום נימה שתבהיר אם הוא רואה בכך דבר הראוי להערכה, או לגינוי, או לגעגועים.
אותה דממה היתה שרועה על פני החצרות והגגות השטוחים. מאחד המרזבים העתיקים התגלגלו טיפות כבדות של מים והתנפצו אל מרצפות החצר. 'מישהו שוטף את הגג,' אמר האח ארמנדו.
'לא פלא,' אמרה, 'כל כך מאובק פה.'
'הוא טועה,' אמר האח ארמנדו. 'עוד מעט ירד גשם.'
היא הביטה בשמיים שצבעם היה כצבע אבן מאבני המקום והתקשתה להאמין. אבל האח ארמנדו נראה כמי שיודע כל כך הרבה, ובוודאי חי פה שנים רבות. בן כמה הוא יכול להיות? שאלה את עצמה ומיד חשה את השאלה הזאת כסוג של מעילה באמון. ארבעים? ארבעים וחמש? קשה היה לדעת. אולי אפילו יותר. אולי לא.
'זהו מגדלה של לוקרציה,' הצביע האח ארמנדו כלפי מעלה. מגדל של אבן מרובעת חתך את השמיים במדויק, דרום, צפון, מזרח, מערב. חיתוך סרגלי. 'הדוכסית לוקרציה היתה אחת הפטרוניות הנדיבות של הכנסיה באווילה. יסדה מנזרים רבים. תמכה ברבים אחרים. עד היום מתפללים אליה בכנסיות כאן.'
'לוקרציה,' אמרה נורית וטעמה את השם המוזר, שרשרת חרוזים נבדלים וקשים לחיבור, 'ק' ו'ר' ו'צ'. קרצ.
'כן,' אמר האח ארמנדו וחייך.
הוא נפנה אליה ואמר, 'וזו השעה שבה בדרך כלל אני שותה קפה. הסיור תם, כי סיור ארוך יותר יקח שנה לפחות. אבל אם הסניוריטה רוצה,' אמר ברשמיות-פתע, כמעט בחגיגיות, ואולי התכהה בכהוא-זה גון לחייו, 'היא מוזמנת להצטרף אלי ולטעום מפיתו הדלה של נזיר בנדיקטיני. הקפה שלי מצוין,' הוסיף וחייך חיוך שובה-לב, שסתר את כל מה שקדם לו בקלילות פיטר-פאנית.
'לכבוד ייחשב לי,' ענתה וקדה קידה קטנה, שלא להישאר חייבת.
האח ארמנדו חייך שוב והחל ללכת בדרך המובילה אל ביתו. אולי כזאת היא העיר הנמצאת על הגגות בירושלים ברובע הארמני, חשבה פתאום כשהלכה בשביל בעקבותיו. על הקרקע ירושלים העתיקה מלאת חיים מדי, קשה למצוא את הדמיון לעיר הזאת השוממת והשתוקה. אולי אווילה של מטה דומה לירושלים של מעלה. מיד עלתה בה שוב תחושה סמויה של בגידה והיא מיהרה לתקן את עצמה: של הגגות.
'את היית בירושלים?' שאל-קבע האח ארמנדו, מפנה אליה חצי צדודית תוך כדי הליכה.
היא נרעדה. 'כן, כמובן,' אמרה. 'הייתי שם פעמים רבות. אף פעם לא ביקרת בירושלים?'
'לא,' אמר האח ארמנדו. 'זה יהיה כנראה אחד מאותם חלומות שאנו נצרפים מתוך הצער על אי-התמלאותם.' הוא הגיע לפשפש צדדי בחצר של אחד מבתי האבן, פתח אותו והמתין שתעבור בו. אחר סגר אותו בהקפדה עד שנשמעה נקישת לשון המנעול והמשיך בעקבותיה; ביקש סליחה ועקף אותה, עלה במדרגות צדדיות לקומה השניה והאחרונה של הבית ופתח את הדלת במפתח.
'פעם לא היה צורך לנעול פה דלתות במפתח,' אמר בנימת התנצלות. 'אבל אחרי שהתעקשותי להאמין באחווה שבין הברואים-בצלם ספגה כמה נזיפות שאין לטעות בהן, הבנתי שלהמשיך בכך יהיה התחצפות כלפי מעלה וביקשתי מפתח. למען האמת,' הוסיף בחיוך ונעלם מאחרי מחיצה בפינת החדר, 'הקש האחרון היה היעלמותם של כמה כתבי יד שלי שהיו יקרים ללבי. ואניטאס ואניטאטום,' אמר והגיח שוב מבעד למחיצה, נושא בידו קנקן קפה מיושן שמעולם לא ראתה כצורתו ושקית קפה וסוכר. לקנקן היתה זרבובית נחושת מוזרה בדמות נחש והאח ארמנדו הסביר לה שהיא נועדה לזרז את תהליך הרתיחה, ואפשר להסיר אותה כדי לבדוק אם כבר רתחו המים.
'מי ירצה לגנוב כתבי יד שלך?' תהתה. 'כסף אני מבינה, חפצי ערך. אבל מי גונב כתבי יד?'
'אחים למקצוע,' חייך האח ארמנדו חיוך עקום במקצת ושפך לקנקן כפית עמוסה עד כדי כך שחששה שלא תגיע שלמה ליעדה. 'התחרות כאן קשה.'
'אתה רוצה לומר שמישהו יקח אותם ויציג אותם כמחקרו שלו? הלא תוכל לזהות אותם מיד.'
'אני כן, אבל יש לשער שהם לא יגיעו לעיני לעולם. הם יגיעו לאח חוקר בכיר ממני באחת הערים הגדולות, ובודאי ישובצו בעוד מחקר. פסיפס בתוך פסיפס בתוך פסיפס,' אמר האח ארמנדו ושפך עוד קצת מים אל תוך הקנקן. 'בסופו של דבר ימלאו אותו תפקיד שהיו ממלאים אילו הייתי אני שולח אותם. לא שאעמיד פנים בפנייך שאין בי מספיק מאותה ואניטס כדי לשבר לאדם ההוא את כל שיניו הקדמיות,' צחק והעמיד את הקנקן על אש הפתיליה הקטנה. 'אבל גם אילו הייתי מגלה את כתב היד שלי בתוך חיבורו של אחר, עדיין אין כאן אלא המלה שלי כנגד שלו, והרי תגליות רבות מתרחשות במקביל, והאבות הנכבדים אינם אוהבים מריבות וניצים בחיקה של הכנסיה. "השאירו זאת לעולם החילוני," יאמרו לנו, ואני אלך והזעם בכרסי והוא עם שמחתו לאיד, או חרדתו – או חרטתו, שכן אין להיות נוטרים וצרי עין,' סיכם האח ארמנדו ושפך עוד כף קפה עמוסה מדי ששקעה בקנקן בקול תסיסה.
האח ארמנדו סיפר לה על חייהם המעגליים של הנזירים, תחומים כבזרוע המחוגה, ועל סערות הרגשות הקצרות, העזות, שהיו מתלקחות מדי פעם ואחר-כך שבות ושוככות. הוא סיפר לה על ימי הצום ועל התהלוכות הנהדרות בתלבושות עמוסות רקמה עתיקה של שני וזהב, ועל המיסות המיוחדות של ימי החג ועל המסדרים. הוא סיפר דברים רבים בזמן שהקפה התחמם וכמעט הגיע לנקודת הרתיחה והקפיץ מעלה-מטה את הזרבובית הקטנה, אך לא הצליח להשיל אותה לגמרי ולהפילה.
היה דבר אחד שמאד רצתה לשאלו אך נמנעה מטעמי נימוס ומשום שהיה מארח כה מסביר פנים, ושעה ארוכה ניסתה לעמוד בפיתוי, אבל לבסוף החליטה לא לעמוד בו ושאלה אותו מדוע לא לקח אותה לכיכר שהראתה לו על המפה של משרד המודיעין לתיירים ושבה, באותו יום סגרירי בנובמבר, הועלו על המוקד שמונה בני אדם, לבושים בגלימות הצהובות של מי שאין להם עוד תקוה לרחמי שמיים. האח ארמנדו נכפף מעל לקנקן הקפה הקטן ומשך בזהירות בזרבוביתו. האדים גחו החוצה בסילון צר ולבנבן והוא הזדקף וכתפיו נשמטו מעט. נראה שהקפה עוד לא היה מוכן, והוא ניגש לחלון והתבונן זמן-מה בריבוע השמיים הכחולים-אפרפרים. לבסוף הסב את ראשו אליה ואמר: 'בואי ותראי.'
נורית קמה והתקרבה לחלון. היא הביטה בהמשך זרועו הארוכה והחומה, המגויידת מעט, של האח ארמנדו. אבל כל מה שיכלה לראות היתה סמטה ריקה, ומעבר לה שורת בתים עתיקים, ומעבר להם רחוב רחב יותר וריק שהסתיים בכיכר, ריקה אף היא.
'אין פה כלום,' אמרה, מאוכזבת.
'זהו,' אמר האח ארמנדו. הוא נפנה מעם המראה שבחוץ והביט בפניה. הם היו קרובים מאד, והיה בדבר משהו מביך. 'את יודעת כמה ילדים נולדו באווילה בשנת אלף חמש-מאות ואחת, ברובע הפונה למנזר סט. תומאס? ששה. ששה ילדים בדיוק.'
'אני לא מבינה,' אמרה נורית. היא הביטה שוב למטה, מנסה למצוא שם רמז כלשהו לתלות בו את דבריו של האח ארמנדו, אבל שום רמז לא נתגלה לה במרצפות האבן האפורה.
'אווילה היא עירם של אלה שוויתרו על האהבה האנושית מתוך הרצון להגיע לאהבת האלוהים,' אמר האח ארמנדו. הוא הפנה את גבו לחלון והביט עכשיו הישר בה, כאילו קיווה שבכך יסייע לה להבין טוב יותר. 'אבל זו הראשונה אינה נזנחת בקלות. לפעמים,' אמר האח ארמנדו, 'ולמרות שיש במחשבה הזאת יותר מאבק של כפירה, אני שואל את עצמי. אם אפשר להגיע לאחת בלי שתהיה בך השניה.'
נורית הביטה החוצה בגגות האפורים. רוח חזקה קמה ונשבה בין הבתים. האח ארמנדו שב ונפנה אל החלון וצפה זמן ממושך ברוח האפורה שפרעה את נוצותיהן המסודרות של היונים והרימה שובל מסתחרר של חול אפור ודק.
'אולי,' אמר, 'אי אפשר לאהוב ברבים. כמו נחיל דבורים. והאינקויזיציה לא היתה אלא אחת הדרכים של בני האדם ללכת אל הכנסיה תוך כדי כך שהם מתרחקים ממנה.'
הוא משך בכתפיו משיכה קטנה, כמעט לא ניכרת. 'את מבינה, כאשר מדובר באנשים בודדים, כל אחד מוצא את דרכו שלו אל הכנסיה והלאה ממנה… האח פליקס, למשל, מוצא אותה ברכבת התחתית החדשה, שם הוא פוגש זרים יפי תואר מדיפים ניחוח מי-קולון שהוא מזמין לתאו. הם מוצאים בו משהו שונה, מרתק, גלימת הנזירים שלו מעבירה בהם צמרמורת של חרדה ותענוג. האח פליקס מוצא בהם את דרכו הלאה מן הכנסיה… ואולי אליה, וכי מי אני שאדע,' אמר האח ארמנדו ולראשונה הסתננה לקולו נימה של כעס, 'אין-ספור הן הדרכים אל האלוהים. אולי עם כל נפילה חדשה חוזר האח פליקס לחיק הכנסיה טהור יותר, מרוקן יותר מעצמו, פתוח יותר אל האור האלוהי. וכי מי אני שאדע,' חזר ואמר ולדבריו היתה נימה סופית, סוגרת, כמו הגשם הקל שהחל מתדפק על זגוגית החלונות. הגשם נאבק כמה דקות באבק עד שהשטיח אותו ועתה נשקפה דרך החלונות עיר אפורה, אבן אפורה, סמטאות מקומרות מובילות אל חומות אפורות, שטופות גשם.

גם באוטובוס ליווה אותה הגשם, קלוש ודהה, גונו אבק אפרפר. הוא טירטר על החלונות בקצב לא אחיד, משולל מבנה פנימי, וקל היה להתרווח ולצאת ממנו אל הגשם שמעבר לו, אל השפלה השטוחה עם עץ האשל או הזית האקראי שבגלל הגשם והאבק הפורח נראו אפורים כפליים משהיו בדרך כלל וחסרי יחוד כפליים, ולכן כמעט הרוח של עצמם, נמרחים אל המישור האפור והאבק הבוצי כמו הגשם האפור אל זגוגית חלון האוטובוס המאובקת; וקל היה להניח למחשבות להתפרק כמו גליל נייר צבעוני, ולזרום בגלים עדינים, פועמים בקצב הנשימה, אל החלון ומבעד לו, אל השתקפותן ההפוכה מן העבר השני, עברה של השפלה האפורה והמאובקת.
'האח לוסין אוסף כתבי-יד נדירים,' אמר האח ארמנדו ולגם מכוסו לגימה איטית, שקולה. 'הוא אוסף אותם בלהט רב כל כך שקשה לומר לו מה שצריך היה לומר, אף-על-פי שאלו כתבי-יד קדושים ורבי חשיבות, והוא שתשוקתו עזה מדי.'
'האם הוא אוסף את כתבי היד האלה בביתו?' שאלה.
'לא,' אמר האח ארמנדו. 'הוא אוסף אותם עבור האולם המיוחד של הספריה הכנסייתית של אווילה.'
הוא הניח את כוסו על השולחן, שלף חפיסה מעוכה של דוקדוס מטבק שחור והציע לה אחת. היא הניעה בראשה. 'את עוד תחשבי שהכמרים של אווילה לוקים בכל החטאים: שותים קפה חזק, אוספים גברים ברכבת התחתית ומעשנים בנוסף לכל,' התלוצץ. על פיו היה מתוח חיוך עצוב.
לפתע נעשה לה קשה לשבת בחדר הסגור. סגירותו הפכה לה למחנק. היא קמה וניגשה לחלון. היום האפיר ורבץ כבד, ככרס מלאה, על ככרות האבן.
'אם אני מלאה אותך אנא אמרי,' אמר האח ארמנדו. 'את ודאי צריכה עוד מעט לתפוס את האוטובוס שלך.'
'לא, עדיין לא,' אמרה. היא נפנתה בחזרה אליו ולחדר והתיישבה שוב בכסאה, שהיה בעל גב ישר ומסעדים לזרועות וריפודו היה מעור עתיק ומחורץ.
'ומה החטא שלך, האח ארמנדו?' שאלה. 'כלומר, מהי הדרך שלך מן הכנסיה ואליה.'
'החטא שלי אינו גברים,' אמר האח ארמנדו וקולו העמיק והצריד כשפנה אליה. 'גם לא כתבי-יד נדירים.' הוא חייך בקושי. 'למרות שבכל הנוגע לדבר השני אני חייב להודות בחולשה כלשהי.'
לא, אי-אפשר היה לתאר זאת. זה לא התקבל על הדעת.
היא והאח ארמנדו על מיטתו הצרה, לקול הגשם הקלוש המתדפק בזגוגיות החלונות, באור האפור הזוהר כאבק בסמטאות האבן, בתי האבן, עיר האבן והשפלה המשתרעת מעבר לחומותיה עד קצה הראייה. אולי לא היו מגיעים לשום דבר של ממש. רק שוכבים חבוקים על מיטתו של האח ארמנדו, נוגעים זה בזה, מקשיבים לגשם, מביטים באור ואחד בפני השני. יונים אפורות היו ממריאות מגן הארמון הסלעי ונוחתות על אדן החלון, נוקשות במקורן למזונן היומי, והאם היה האח ארמנדו קם ממיטתו לפזרו להן. הנוף דרך חלונות האוטובוס התחלף והתמזג בקודמו ללא הבדלים או מחיצות. אפילו פס המתכת בין חלון לחלון כמו נמס בגשם והתמזג כליל בנוף האפור. השדות היו מכוסים אבק אפור, רטוב, שרבץ על גב שיבלי החיטה. האח ארמנדו ישב אל שולחן הכתיבה שליד החלון וכתב את החלק החסר בפרק על תולדות הכנסיה באווילה בתקופת האפיפיור סיקסטוס הרביעי. אולי הניח פעם אחת את דפי הטקסט העיוני והוציא ממגירה ימנית בשולחן הכתיבה אסופת דפים לא גדולה, וכתב פואמה באורך עמוד אחד על האהבה האנושית ועל האור האלוהי, הגנוז, האפור.

הסיפור נדפס בקובץ 'האם היה זה ביתם', סדרת הספריה החדשה, הוצאת הקבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה 2001
כמו כן באנתולוגיה 'ל"ב סיפורי אהבה עבריים' בעריכת נילי ונתן יונתן, הוצ' אביב 1999