‘זה משפיע מייד?’
‘תלוי כמה אתה אוכל.’ הוא אמר. גם קסונופון אמר ככה. זו כניראה תשובה ידועה בחלק הזה של העולם.

בקיץ של 1999 החלטתי לנסוע לבקר את זאזא ציצישווילי, האביר הגרוזיני מטיביליסי. לא נפגשנו 7 שנים. זאזא היה סיבה אחת מכמה סיבות וטובה כמו השאר. זאזא הוא החיים בעצמם: נדיב, מפוזר, חצוף, מוזנח, פטפטן, ארכיטקט, ידען, אוהב אומנויות, עני בעל נכסים – אציל מהסוג הישן והנדיר. בדרך לזאזא רציתי לחפש בקאצ’קר את הדבש המשוגע שאריאנוס קסנופון כותב שהיוונים שצעדו מפרס לים השחור במסע הרבבה (אנאבסיס) השתכרו ממנו. הגבול הטורקי שם הוא עם גרוזיה. וחוץ מזה זאזא אמר שיהיה באוגוסט בדאצ’ה בגוניו ליד בטומי, על חוף הים השחור. אף פעם לא התרחצתי בים השחור.

התכוונתי לטוס לאיסטנבול ומשם להמשיך בטיסה לטרבזון ודרך המעבר של בטומי לפגוש את זאזא שהדאצ’ה של קוקא איגנטוב, הצייר המפורסם של גרוזיה ואבא של אקטרינה איגנטובה, אישתו היפיפיה והסנובית של זאזא שבתרמיל היה לי בושם בשבילה, נמצאת שם על חוף הים. אותו הים שהארגונאוטים של יאזון הפליגו לאורכו כדי לגנוב את גיזת הזהב והוונציאנים והג’נובזים הקימו תחנות מסחר על חופיו בדרך לערי המשי של מרכז אסיה וסין. הייתי כבר יותר מפעם בטרבזון וריזה וסארפ אבל לא יצא לי לשחות בים. גם לא לחצות את הגבול שעל החוף בין טורקיה לגרוזיה.

המטוס של טורקיש איירלינס גלש אל המסלול. הים השחור מתחת. טרבזון היתה צמודה להרים. יצאתי מהשדה שנמצא מזרחה מהעיר בין כביש החוף לים. הנפתי יד ודולמוש עצר לידי, אוסף אותי למרחק מאה וקצת הקילומטרים אל ריזה. ההרים דלפו מים, ירוקים וכהים. ברגע שעצר הדולמוש בריזה צילצל הטלפון. ‘איפה קבענו?’

“בצומת של הכביש לצ’מלי חמשין והחוף. איפה את?’

‘באיידר.’

‘אני בריזה.’

‘אני יוצאת.’

ישבתי במסעדה קטנה. היה חם, הזמנתי טוסט עם גבינה מותכת, כוס איירן – היוגורט הקר והמלוח שהוא, ביחד עם הפידה והגיווטש, טורקיה בשבילי. הטלפון צילצל ‘איפה אתה? עברתי כבר שלוש פעים את העיר הזאת.’

‘אחרי הגשר מצד שמאל.’

‘איזה גשר? אה, אני רואה-‘

‘אני עומד באמצע הכביש.’

‘אני רואה אותך.’ אמרה סיגל. חזרתי אל הצל הקטן, מחוץ לשמש החמה והלחה. היא החנתה את הג’יפ השחור והקטן שהיה מכוסה במדבקות של כל מי שמימן את נסיעתה סביב הים השחור. התרמיל שלי היה מונח בתוך המסעדה הקטנה. היא רצתה להקיף את הים השחור ואני אמרתי לה שאפגוש אותה במערב טורקיה אחרי ליקוי החמה הגדול ואביא אותה לזאזא. האביר זאזא, שאחד מאבות אבותיו (שגם לו קראו זאזא ציצישווילי) קיבל את התואר אחרי שנלחם כל היום נגד הסלג’וקים, חדר דרך מערכותיהם וכרת את ראשו של הפחה, מחזיק את שערות ראשו בשיניו כדי שלא יפריע לו להילחם בכל מי שהכעיס בפעולה הקטנה הזאת, הוא סיבה נהדרת. לפחות כמו הים השחור, הדבש המשוגע והארגונאוטים.

‘מה אתה אוכל? אני מתה מרעב. זה טעים?’ היא נגסה והזמינה טוסט ואיירן. סיגל פחדה לחצות את הגבול לבדה ולכן כשפנתה אלי כמה חודשים לפני כן מייד חשבתי על זאזא. על מה שמחייבת האצילות. על איך לא לאבד את הראש ובכל זאת להשתגע.

זרקתי את התרמיל מאחורה והתיישבתי לידה. נסענו לתוך ההרים, לכיוון הכביש שנוסע לאורך הנהר, שמטפס לכיוון הגבול הטורקי. אני שונא לנהוג, היא אוהבת. סידור מצוין. אחרי הצהריים התחיל לרדת גשם שוטף. דרך העפר נגמרה בשום מקום תלול וגבוה. שני טורקים נופפו לנו מתחת לגג של בית לא גמור. אחד מהם רצה למטה, אל הכביש. הוא התיישב איתי על המושב ואנחנו התחלנו לרדת בפיתולים הבוציים שבתוך היער, נחלי מים זורמים מהשמים לאדמה לסלעים ותחתינו ומעלינו. עצרנו ליד בקתה של חוטבי עצים, פועלים גרוזיניים שבאו לעבוד בטורקיה. הם השקו אותנו תה ואנחנו גלשנו למטה, מורידים את הטורקי השמן שהצטופף איתי על המושב הקדמי, פונים לכביש צדדי שהוביל לכנסיות גרוזיניות נטושות מהזמן שהמקום היה חלקה המערבי של הממלכה הגרוזינית של תמר. מגרליה בה היו לאבותיו של זאזא ציצישווילי אחוזות (כל אחד מהם זאזא ציצישווילי בפני עצמו). הקמנו אוהל ליד נהר שוטף באמצע אחו ירוק בין ההרים, תפוחי ושזיפי בר על גדות הנהר וערבות מחודדות אליהן הלכתי לאסוף עצים למדורה. לפעמים יש לנו תלונות על המטוס והמכונית, על המהירות בה הם מעבירים אותנו מתרבות לתרבות. ממקום למקום. אבל לפעמים אני מאושר שתוך פחות מיום אני יכול לעזוב כמעט כל עיר מחורבנת על פני הגלובוס ולהגיע למקומות שאני אוהב. בלילה ירד גשם של קיץ והטיפות החליקו על היריעה החיצונית של האוהל, מעצימות את ההרגשה של עולם פרטי מאוד חם ונעים בתוך שקי השינה.

בבוקר מלאתי מים מהנהר והרתחתי תה. ארזנו ונסענו על דרך העפר לאורך הנהר, מחפשים כנסיות גרוזיניות בכפרים הטורקים הקטנים בהרים, הג’יפ מטפס ויורד בין היערות האדירים של הקאצ’קר, על פני כפרים מבודדים שרק דרכי עפר מסולעות מחברות ביניהם, מפלי מים יורדים מהמדרונות. חיפשנו דבש משוגע. עוצרים ליד כוורות, שואלים את הכוורנים על הדאלי באל. הם אמרו שלא כל שנה מכינות הדבורים את הדבש. שזה תלוי בפריחת הרודודנדרון. חזרנו אל הכביש חצינו את אפיק הצ’ורו נהרי ונכנסנו לארטווין, מטפסים בכביש התלול. בחנות הדבש שבמרכז הצר טעמנו דבשים רפואיים ואחרים. בעל החנות אמר שיש לו דבש משוגע מהשנה שעברה.

‘זה משפיע מייד?’

‘תלוי כמה אתה אוכל.’ הוא אמר. גם קסונופון אמר ככה. זו כניראה תשובה ידועה בחלק הזה של העולם.

קניתי צינצנת ועטפתי אותה בזמן שגלשנו אל הכביש שנוסע לכיוון סארפ. כוורות משמאל לדרך על במת עשב קטנה בין ההרים העגולים שגובהם יותר מאלף וחמש מאות מטרים מעל הים השחור. קסנופון מספר שחייליו אכלו דבש ממסטל בהרים ובעמקים שהובילו אל הים השחור ליד טרבזון. בדיוק פה. ההרים אותם הרים, הים אותו ים, גם הדבורים הכוורנים והרודודנדרון ניראו די וותיקים. ירדנו אל הכוורות. מעט הטורקית שלי, כלום האנגלית שלהם. הכוורנים פרסו לחם טרי ורדו למענינו דבש. איי, החיים הבלתי אפשריים של הנוסע. חיים משוגעים, עם דבש או בלעדיו. ישבנו על שרפרפי עץ בשמש הנעימה הקשבנו לזימזום הדבורים ואני חיפשתי אצל אריאנוס קסונופון, היווני שכתב את ‘האנבסיס’, מסעם של עשרת אלפים חיילים שכירים יוונים מעומק האימפריה הפרסית העוינת אל הים השחור. ספר מרתק וניפלא. מה גם שקסנופון, האציל האתונאי שעזר בהוצאת ועריכת כתבי תוקידדס היה מנהיגם של הלוחמים. דבורים חצי מסטוליות זימזמו מסביבי אבל לכוורנים לא היה דבש משוגע. הם ידעו על מה אני מדבר, הרודוטוס גם הוא ידע על הדבש המשוגע. מסע הרבבה הוא אחד המסעות המפורסמים שיש. כאן, בעמק שבין ריזה לאיידר, קרוב לים השחור, שהיה ים יווני כבר אז ומשיגיעו אליו יידעו שניצלו מהצבא הפרסי היבשתי ומהשבטים המזנבים באלו שדמם הותר, הם עצרו, אוכלים כמויות גדולות מהדבש. חלק השתגעו, חלק השתכרו, חלק סתם נאחזו בכאבי בטן. יש פנים שונות לדבש משכר. רק אחרי שלושה ימים הצליחו להמשיך בדרכם. ארזנו עוד דבש ונסענו לגבול.

ירד גשם זלעפות. הים וההרים המיוערים הפכו למסך שחור ואטום. סיגל נהגה אל מסוף הגבול. חצינו את הגבול הטורקי. גם הצד הגרוזיני היה קל להפתיע. בעשר בלילה היינו בדרכנו לחפש את זאזא. שאלנו אנשים איפה נמצא גוניו, הכפר שליד הגבול. לא חיפשתי את זאזא. חיפשתי את הבית של קוקא איגנטוב. גרוזינים הם עם אוהב תרבות ואומנות. אבירים יש כמו זבל, ציירים, סופרים ומוזיקאים הם הנחשבים. אלא שבגרוזיה הם גם מעמד האצולה. איגנטוב הוא אחד מצייריה החשובים של גרוזיה. בצד הזה של הגבול השתמשתי בתערובת של רוסית ואנגלית. שפת העבר ושפת העתיד של מה שהיה האימפריה הסובייטית. בעשר וחצי, פחות מחמישה קילומטרים מהגבול, הגענו לאחוריו של בית גדול. לפניו, במרחק של פחות משלושים מטרים, התפוצצו בחושך גלים כבדים ברעמות לבנות. אשה מבוגרת הציצה מהחלון כשחיפשתי את זאזא. היא לא ידעה על מה אני מדבר וסגרה את התריס. שאלתי את השכנים. הם אמרו שזה הבית. חכינו בחצר.

באחת עשרה וחצי דהר ג’יפ ‘ניבה’ עמוס, מחליק ומתנדנד מצד לצד לתוך החצר.

‘ זאזא!’ חייכתי סיגל בחושך.

‘צוררר! שאג הבאס של זאזא בררריישים שהתגלגלו מקירות הבית לתוך הגלים ‘כמה טוב שבאת! יצאתי לבלות קצת עם הילדים בבטומי, אתה יודע, לאכול משהו, לשתות, אין כלום בבית. מצאת בקלות? אה – זאת אמא של קיית, היא בטח נבהלה ממך, לא ידעתי בדיוק מתי תגיע ולכן לא אמרתי לה כלום. אכלתם? שתיתם? כמה אני שמח לראות אותך!’ הוא הזדקן בשבע שנים והיה לו יותר אפור בשיער, הקמטים נחרצו פנימה אבל זה היה אותו זאזא. התחבקנו. ‘זה באמת אתה, הגעת. בואו תיכנסו. הינה, זה החדר שלכם.’ הוא פתח דלת לסטודיו ענק: עשרה מטרים מקצה לקצה עם תקרה בגובה של שישה מטרים, הקיר הצפוני המביט אל הים היה חלון ענק שהים התפוצץ בתוכו. ‘השירותים במסדרון, אבל יש לכם כיור פה. זה החדר של קוקא כשהוא פה. פה הוא מצייר. ברדאק כי לא היה לי זמן לסדר.’

‘כמה זמן אתה פה?’

‘חודש, אני חושב. לאדו פה וליאה. זוכר את ליאה?’ ליאה הנהדרת, הנסיכה התמירה עם עיני האיילה החומות, אחותו של המלך לאדו בגראטאיוני שאיתו ועם זאזא חציתי את דרכי המשי המרכז אסיאניות ב- 1991, אני כדי לגלות דרך, הם כדי להביא זרעי קנביס אינדיקה למשתלה המלכותית בדושטי. ‘ניסע מחר לבקר אותם. אבל בעוד כמה ימים אני צריך לנסוע בחזרה לטיביליסי, יש לי שם אורווה עם 32 סוסים מירוץ אנגלים, נגמר לי הכסף, אני צריך להעביר כספים ממקום למקום, לדבר עם חברים.’

הוא המשיך לדבר במעלה מדרגות העץ אל המרפסת המקורה שהשקיפה על הים. הוצאתי את הוויסקי הסיגריות והבושם. ‘מצוין! נשתה לכבוד הפגישה המחודשת! הי, ילדים, הגיעו סיגריות!’ הוא קרא לשני בחורים. ‘חברים של הבנות. ואלו חברים של החברים. זה מצחיק, הם כולם בנים של חברים שלי, אבל החברים שלי הזדקנו ועכשיו אני חבר של הילדים שלהם, הילדים הם היחידים שלא מזדקנים.’

‘זאזא,’ אמרה נטשה, הבת הגדולה מנישואיו הראשונים שלומדת ארכיטקטורה בטיבליסי ‘אולי הם רעבים?’

‘אתם רעבים? תגידי לסבתא שתבשל לנו משהו. וקחי את הבושם שצור הביא לקיית, תנסו ותיראו אם היא תאהב את זה.’

‘היא תאהב את זה, בטח שהיא תאהב את זה.’ חייכה נטשה, מרחרחת את הבושם, פותחת את האריזה ומזליפה טיפות על פרקי ידיה ועל פרקיהן של שתי הבנות האחרות.

‘לחיים!’ מזג זאזא וויסקי לכוסות בכמות שמתאימה למי שממלא מים למוכי חום. ושוב, כמו בכל פעם שאני פוגש, מדבר או כותב על זאזא, הרגשתי שיש תיקווה.

בבוקר, לפני הקפה, יצאתי אל החוף החלוקי של הים. גלים שחורים, ארוכים ועגולים הגיעו קרוב לחוף ואז נתקלו במדף ונשברו בבת אחת מגובה של יותר משני מטרים. זינקתי פנימה ושחיתי בתוכם. המים היו רכים ומתקתקים. שונים מאוד מהמים הכבדים והמלוחים של הים התיכון, של הים האדום או של כל אוקיאנוס ששחיתי בו. אז זה הטעם של הים השחור, הים של הארגונאוטים, האמזונות, הסקיטים, הסארמטים, הביזנטים, של גיזת הזהב.

זאזא התעורר, יוצא מהחדר בו ישן עם הילדים של החברים במיטה אחת. לבוש במכנסיים קצרים, לא טורח לשטוף פנים או לצחצח שיניים, מדליק סיגריה ומביט בי בעיניים הכחולות והלחות שמעל האף הנשרי הענק, פניו מכוסים בנמשים עד לקו השיער החום הקצר שהאפיר בצדדים. אני מכיר מעט אנשים יותר מכוערים מזאזא, אני מכיר מעט אנשים יותר שווים ממנו.

נסענו לבטומי לחפש את לאדו וליאה. שערה של ליאה האפיר. לאדו ישן. לאדו הוא מלך. הוא ישן בשעות היום ואז מתעורר, מעשן סיגריה של חשיש וממשיך לעשן, לשתות, לאכול, לצייר ולדבר עם חברים עד שמאיר השחר, וחוזר לישון. חזרנו לבית אחרי שקנינו דגים ממוכרות הדגים בשוק הקטן שליד הנמל של בטומי, זאזא הולך באמצע הכביש, מתעלם מהמכוניות (‘קיית קוראת לי הטרקטור’ הוא צחק כשהזזתי אותו מנתיבה של מכונית מסתערת), לוחץ את ידיהם של המפיונרים המקומיים בידידות, מפרז אותם מאלימות, הם מחייכים בסלחנות לאביר המקומט העליז וחסר הדאגות. ‘אה-‘ אמר זאזא ‘בגלל זה אין מטוס בין כאן לטיביליסי, היה עד לפני שנתיים, אבל אסלאן אצ’יוורה, הבוס המקומי, רוצה יותר עוצמה, אז הוא ניתק את הקשרים האוויריים. הם אג’ארים פה’ הוא אמר, ‘מוסלמים, ‘הם שולטים על הגבול, אתה יודע, סחורות שבאות והולכות.’

תכננו לנסוע לטיביליסי למחרת.

‘כמה זמן זה לוקח?’

‘שש שעות.’ אמר זאזא, ‘הכביש מחורבן, אבל נעצור בדרך לראות את הכנסיות בקוטאייסי. אלו הכנסיות הכי חשובות של גרוזיה.’ הייתי עם זאזא לפחות בשלושה מקומות שבהן היו הכנסיות הכי חשובות של גרוזיה. חוץ מהכי חשובות שנמצאות בצד הטורקי של הגבול.

‘ניסע בבוקר?’

‘נתארגן וניסע.’ אמר זאזא ולכן לא הייתי מופתע כשהוא חזר רק בצהריים. ליד תחנת הדלק ביציאה מהעיר הוא ניגש אל הג’יפ שסיגל נהגה בו ואמר בשקט ‘צור, יש לך אולי קצת כסף? אין לי כסף, הכל ניגמר. אני צריך כסף לדלק.’ הוצאתי 100 דולר ונתתי לו. זאזא תמיד נתן לי הרבה יותר ממה שאני יכול לתת לו. וחוץ מזה נובלס אובליג’.

נסענו דרך מסעדות על שפלת החוף הצרה שהיתה מליאה במסעדות ובנופשים ואחר כך טיפסנו לתוך ההרים, סבתא יושבת ליד זאזא, הבנות מאחורה, סיגל ואני נוסעים אחריהם בג’יפ השחור, סיגל נוהגת כי זה הג’יפ שלה ואני בין כה וכה לא כל כך אוהב לנהוג.

באור אחרון עצרנו בקתדרלה הענקית. עולי רגל לעשרות מילאו את חלל הקתדרלה חסרת הגג והמליאה בקדושה ואמונה. זאזא, סבתא והילדות הצטלבו וניגשו לקבל את בירכת הכוהנים שעמדו לבושים בגלימות סגולות, זקניהם השחורים מתחת לקשתות ולכיפות החרוטיות שעיצבו הארמנים בתקופה הגדולה שלהם ומשם לקחו אותם הגרוזינים וטורקים הסלג’וקים שבנו כאלו בקוניה שבמערב טורקיה ובקבר איוב שבבוכרה. החושך ירד כשהתפתלנו בכביש החוצה מקוטאיסי. עצרנו במסעדת גן קטנה שהיה בה ריח מתוק ורענן של יער ואחו, זאזא מזמין שיפודי קבאב, מרקים, וודקות, ברנדי, לחם, צלעות כבש, קוויאר, דגים מעושנים וצ’איניקים של תה. מאה דולר זה לא מעט כסף על הכביש הזה. באחת עשרה בלילה, כשיצאנו מהמסעדה בה סעדנו ליד הנהר שזרם בניחותא, התחיל לרדת גשם על הכביש המחורבן. האורות האירו בקושי דרך מסכי הגשם בכביש המפותל והאפל.

‘אני לא יכולה יותר.’ אמרה סיגל פתאום.

‘לא באנו לבלות.’ אמרתי, מחייך לעצמי.

היא עצרה בבת אחת ואני הבטתי בה, היא בכתה. חשבתי שהיא צוחקת.

‘אני לא יכולה לנהוג ככה, אני עייפה, הכביש מחורבן ויורד גשם.’

‘אבל מהחומרים האלו בדיוק עשויים מסעות.’ אמרתי. ‘אם היה יום, כביש ישר ושמש, זה לא היה מעניין.’

‘די! זה לא כיף’ היא אמרה’ תנהג אם אתה רוצה.’

‘רוצה,’ רטנתי לעצמי ,’מה זה רוצה.’ האמת שלא הזיז לי. אני שונא לנהוג סתם, אבל הג’יפ הקטן והלא יציב וזה שכל העולם נגדי ולידי יש נערה שנידמה לה שכל שדי שאול עושים הכל כדי שלא נגיע –

שילבתי להילוך ואת הגלגלים להנעה קדמית ונסעתי דרך הבורות. סיגל התאוששה והוציאה את בקבוק הוויסקי וחבילת השוקולד. הלילה ניראה הרבה יותר ידידותי, עד כמה שאפשר היה לצפות מלילה שאין לו מה להציע. ה’ניבה’ של זאזא פירפרה ושיהקה. יצאתי אליו בגשם. ‘אני לא מבין מה זה’ הוא רטן, ‘דלק מחורבן.’ זרמי מים הספיגו אותנו. לא היה לי מושג איפה אנחנו ואיפה זה טיביליסי.

המשכנו להתגלגל בגשם, בבוץ ובחושך. ה’ניבה’ של זאזא מקרטעת כמו צב מוכה שחפת. בשתיים בבוקר ראינו את האורות של טביליסי. סיגל היתה צנופה על המושב לידי. זאזא עצר לפני תחנת דלק קטנה. נצמדתי אליו מאחורה, פגוש לפגוש ודחפתי אותו מתחת לגג של התחנה. אין לי מושג במכוניות, בטח שלא במנועים. לפחות לא היה קר. זאת אומרת לא יותר ממה שקר בגובה של קצת יותר מאלף מטר בלילה שבו החליט מישהו לנסות שוב את המבול. זאזא הרים את מכסה המנוע. ביקשתי ממנו סמרטוט והוא הביא סמרטוט לח ומשומן. נגבתי את הפלאגים אחד אחד והחזרתי אותם למקום. הג’יפ הניע בנעימה עליזה, השתעל קצת, סיבובי המנוע מתיישרים כאילו כלום. מים יכולים לגרום לדלקת ריאות. אפילו בכאלו מפלדה.

בשתיים וחצי עצרנו ברחוב הקטן שמעל לשדרות רוסטאוולי. מחנים את המכוניות. הגשם נפסק. הוא לא יכל להזיק יותר. טיפסנו עלובים ורטובים וזאזא הוביל אותנו לסטודיו שלו ושל קיית (‘קיית נסעה ללונדון לקניות, היא לא סובלת את הקיץ פה, וחוץ מזה גילו לקוקא סרטן והוא מאושפז בגרמניה – אז היא תבקר אותו גם, היא קבלה להנחות תוכנית טלוויזיה שלה’). הסטודיו היה חדר ענק מתחת לגג הרעפים, דלת שמובילה למרפסת שמסתכלת על מרכז טיבליסי וההרים שממול, תמונות של קוקא על הקירות, שולחנות קטנים לשתות לידם תה ומיטה ענקית שהציעה מגוון שימושים והיתה ליבו של החדר. נהדר. כמו כל הפתעה שקשורה בזאזא.

‘מחר נעשה ארוחה לכבודכם.’ אמר זאזא ‘ארוחה גרוזינית אמיתי.’

‘כן,’ אמרתי, ‘אתה רוצה שנביא משהו?’

‘הילדה תיקח אותכם לשוק.’ אמר זאזא וסגר את החדר ולמטה שמעתי אותו מקלל כשנתקל בכיסא בחושך, צונח על הספה הגדולה, מצית סיגריה. וככה גם מצאתי אותו בבוקר כשירדתי לשתות תה.

נטשה לקחה אותי ואת סיגל לשוק. השוק היה מקורה ומנומנם. קנינו ירקות ובשר וכל מה שצריך למלא מקרר בבית שאין בו כלום. ואחר כך עצרנו ליד חנות יין וקנינו כמה בקבוקים של יינות גרוזיניים שהם מהכי משובחים שיש.

זאזא הלך לבקר את 32 הסוסים האבירים ואת החבר שעשה עסקים חובקי עולם בעונת המעבר שבין האימפריה הסובייטית לעצמאות הגרוזינית, כשהרובל היה שווה רישמית לדולר, אבל ניסחר כשמול כל דולר קיבלו הסוחרים ארבעים בשוק השחור. זאזא תיכנן לו את הבית. הוא הלך לעשן איתו חשיש, משיח שהיה אחד מצאצאי הזרעים שהביא מהמסע המשותף שלנו לדרך המשי. הוא חזר בערב, אני בישלתי. מאלתר במטבח של אנשים שרגילים שמבשלים להם ואין להם מושג מה יש שם. זאזא ניהל את הארוחה, מוזג לכוסות, מסביר לסיגל מה זה ‘תמאדה’ – ראש המשתה שמחלק את הברכות ליד השולחן הגרוזיני. הלילה טבע בשאגות ‘גומרג’וס!’ – ה’לחיים’ הגרוזיני. יין מקחטי תלאבי ומגרליה נשפך לכוסות. זאזא מפטפט בלי הפסקה, קול הבאס שלו מעמיק עם היין. ‘אוף’ הוא אמר אחרי שמילא את הצלחת בפעם המי יודע כמה ‘אכלתי כמו חזיר, זה היה נפלא. אתה לא נוסע לשום מקום בזמן הקרוב?’

שאלתי אותו אם שמע פעם על הדבש המשוגע.

‘אף פעם’ הוא אמר, זיק נדלק בעיניו. ‘משתכרים מזה אתה אומר?’

‘קסונופון והרודוטוס אומרים שאפשר להשתגע ממנו.’

‘והם אנשים שאני מאמין להם. היוונים הם אנשים חשובים. הם המציאו את הפיסלוסופיה, את הטרגדיה, הקומדיה והדמוקרטיה כמו שבוודאי ידוע לך.’ אמר זאזא ‘איפה הדבש?’

הוצאתי את צנצנת הדבש וקילפתי אותה מעטיפותיה. זאזא טבל כף גדולה בתוך הנוזל העינברי שהריח מעשן איתו גרשו הכוורנים את הדבורים השיכורות מצוף הרודודנדרון.

‘זו לא כף גדולה מידי?’ שאלתי.

‘חייבים לנסות. גם היוונים עשו ניסויים’ אמר זאזא, פניו נדרכים בתאוותנות שטופחה מאות שנים באחוזות דושטי ומגרליה, סוסים אצילים מסתערים על מערכות סלג’וקים ועות’מנים, מתפללים בדבקות בכנסיות המערות של ורדזייה שחפרה ועיטרה המלכה תמר.

הוא הניח את הדבש בתוך פיו, גילגל מסביב ללשון, עיפעף, ריחרח שוב את הדבש והניח את הכף בצד. טבלתי וטעמתי מהדבש שהיה לו טעם מעושן ומריר. ישבנו כמה דקות בשקט, מחכים לראות ואז מזג לעצמו זאזא את שרידי הבקבוק האחרון ואמר: ‘אתה משוגע.’ באנגלית במבטא הגורג’י הכבד, הרייש מתגלגת סביב הקרייייזי. ‘זה דבש. פשוט דבש. לא משוגע ואפילו לא כל כך מוצלח.’

דרך המשי: גרוזיה

מדריך הקווקז: גרוזיה/ גיאורגיה

טיול גרוזיה