רוסטאוולי הקדיש את ‘עוטה עור נמר’ לתמר-מפה, מלכת גאורגיה במאה ה-12 שלסבה קראו דויד.
הגאורגים לא קראו לה המלכה תמר אלא: “המלך תמר”.
שותא רוסטאוולי נחשב למשורר גדול. בצדק. למרות שהתחיל כשר אוצר והקים בית הספר באחילטו.
. רוסטאוולי היה שר האוצר ויד ימינה של המלכה בממלכה הגאורגית. אהבתו למלכה היא שהניעה אותו לכתוב את “עוטה עור הנמר”. אהבה שמומשה כניראה והייתה שערורייתית ומשום כך נאלץ רוסטאוולי לוותר על תפקידו רב הכוח, לקחת איתו כסף, לעלות לירושלים, לפרוש מכל תפקידיו הממלכתיים ומאהבתו למלכה, לבנות את המנזר המבוצר העומד גם היום בעמק המצליבה ולהפוך לנזיר אלוהים.
מחליף מלכה באל.
את השנים הבודדות כנזיר מתגעגע הוא המיר ב”עוטה עור נמר”.
רוסטאוולי הקדיש את ‘עוטה עור נמר’ לתמר-מפה, מלכת גאורגיה במאה ה-12 שלסבה קראו דויד.
הגאורגים לא קראו לה המלכה תמר אלא: “המלך תמר”.
על פי האמונה המקומית מתייחסת השושלת הגיאורגית לדויד מלך ישראל. בשל המסורת, מרגישים הגיאורגים בקרבה גדולה לישראל ולירושלים ומשווים בין היותם מדינה נוצרית בתוך ים מוסלמי למצבה של ישראל.
הגיאורגים, שהם בעצם קבוצה שהתפצלה מהארמנים רואים את עצמם כנוצרים הראשונים בעולם שכן קבלו עליהם עול מיצוות כבר במאה ה-3 או ה-4.
מבחינתם אסיה, שמתחילה בטורקיה, עוצרת לחתיכת אירופה שהיא גרוזיה, וממשיכה אחר כך באזרבייג’אן שממזרח לה.
דויד הבונה, סבה של תמר, היה מיסדה ומאחדה של גאורגיה העצמאית בראשית המאה ה-12 ונלחם נגד הטורקים הסלג’וקים, מאחד את שטחי גא’ורגיה, גם שטחים שהם היום בטורקיה.
לפניו היתה המשפחה המלכותית ואציליה וסאלים של הח’אליפות הערבית ושל גנרל אבן מסלמה שיצג את אמירות טיבליסי. כשישבו האמירים בטיבליסי, היתה הבירה הגאורגית בקוטאייסי.
האפוס המחורז מצייר את ימי הביניים של אסיה באור של תיאור היסטורי. זו היצירה הספרותית הראשונה, אבל גם גדולה דיה, שנכתבה בגאורגית בכתב שאומץ מהארמנים.
הציור הנושא את שמו, כנזיר זקן, מצוייר על קירות מנזר המצלבה, המנזר שבנו הג’ורג’ים בתקופת הזוהר, התקופה בה היה ממונה שותא רוסטאוולי על נכסי הכנסייה הג’ורג’ית ברחבי העולם.
הוא בעיקרא משורר של ספר אחד – עוטה עור נמר מתאר את חייה של גאורגיה (גרוזיה על פי ההגיה הרוסית) בימי גדולתה (מאות 11-12) דרך ספורו של אבתנדיל, הרודף את טליאל, האביר עוטה עור נמר, שליט הודו שהתאהב בנסיכה והרג את נסיך חורזם הפרסי שנשלח להתחתן אתה טליאל הנמלט, מוגן על ידי אוסמת, משרתת הנסיכה.
הציד היה הבלוי העקרי של האצילים והמלכים. אלו היו הימים הקצרים והמאושרים של מלכות תמר-מפה העצמאית ביחד עם המשורר שותא רוסטאוולי, הימים שלאורם מתחממים הגאור’ים כשהם נוסעים או הולכים בין הכנסיות, המצודות והמבצרים הקודרים.
משהו כמו הנוסטלגיה היהודית לימי שלמה המלך החכם באדם.
כשבקרתי שם לפני ב- 1992, בזמן שכתבתי את “דרך המשי”, ישב תיאופיליס, נזיר יווני-קובני כבד, במוזיאון האיקונין של מנזר המצלבה. הוא הביט בי מעל המשקפיים שהיו מוקפים זקן שחור:
“כן, כשבאתי לכאן לפני 7 שנים, כשפתחו את המנזר לקהל הרחב, קראתי את “עוטה עור נמר.” לא אהבתי אותו. למרות ששמעתי שתורגם לעברית במהדורה נהדרת ועם עברית בתרגום דבש.” הוא נישק את קצות אצבעותיו. סיפור על שלטון, אהבה, כסף, ציד, ידידות ותככים. עוטה עור נמר הוא לא סיפור נזירי. הוא סיפור של איש מעשה לא דתי שנמלט רחוק מהמלכה אותה אהב, מכיוון שלא יכל לממש את האהבה. “יש כאלו שאומרים שהוא בכלל היה ארמני. ידעת שהוא הראשון שכתב משהו בגאורגית? לפניו לא נכתבו יצירות בגא’ורגית. בכל מיקרה, הוא גר כאן ומת כאן איש זקן מאוד. הוא בא לכאן מפני שהוא ברח מפני המלכה תמר. הוא היה מאוהב בה, ולכן הוא נמלט, בגלל המלך. או שאולי הם היו נאהבים ולכן היה צריך לברוח. בכל מקרה, הוא כתב פה את “האביר עוטה עור הנמר”. הוא נקבר ליד העמוד הדרום מערבי של הכנסיה.”
מצאתי את העמוד ומעליו את תמונתו של רוסטאוולי. הבטתי בו בידידות. גם אני קראתי את “עוטה עור נמר” שיותר מהכל הוא מספר את סיפורם של הגאורגים – אוהבי החיים, האוכל, הצייד, הסוסים, ההרפתקאה הפרועה והרוח הלא נשברת.
. רוסטאוולי היה שר האוצר ויד ימינה של המלכה בממלכה הגאורגית. אהבתו למלכה היא שהניעה אותו לכתוב את “עוטה עור הנמר”. אהבה שמומשה כניראה והייתה שערורייתית ומשום כך נאלץ רוסטאוולי לוותר על תפקידו רב הכוח, לקחת איתו כסף, לעלות לירושלים, לפרוש מכל תפקידיו הממלכתיים ומאהבתו למלכה, לבנות את המנזר המבוצר העומד גם היום בעמק המצליבה ולהפוך לנזיר אלוהים.
מחליף מלכה באל.
את השנים הבודדות כנזיר מתגעגע הוא המיר ב”עוטה עור נמר”.
רוסטאוולי הקדיש את ‘עוטה עור נמר’ לתמר-מפה, מלכת גאורגיה במאה ה-12 שלסבה קראו דויד.
הגאורגים לא קראו לה המלכה תמר אלא: “המלך תמר”.
על פי האמונה המקומית מתייחסת השושלת הגיאורגית לדויד מלך ישראל. בשל המסורת, מרגישים הגיאורגים בקרבה גדולה לישראל ולירושלים ומשווים בין היותם מדינה נוצרית בתוך ים מוסלמי למצבה של ישראל.
הגיאורגים, שהם בעצם קבוצה שהתפצלה מהארמנים רואים את עצמם כנוצרים הראשונים בעולם שכן קבלו עליהם עול מיצוות כבר במאה ה-3 או ה-4.
מבחינתם אסיה, שמתחילה בטורקיה, עוצרת לחתיכת אירופה שהיא גרוזיה, וממשיכה אחר כך באזרבייג’אן שממזרח לה.
דויד הבונה, סבה של תמר, היה מיסדה ומאחדה של גאורגיה העצמאית בראשית המאה ה-12 ונלחם נגד הטורקים הסלג’וקים, מאחד את שטחי גא’ורגיה, גם שטחים שהם היום בטורקיה.
לפניו היתה המשפחה המלכותית ואציליה וסאלים של הח’אליפות הערבית ושל גנרל אבן מסלמה שיצג את אמירות טיבליסי. כשישבו האמירים בטיבליסי, היתה הבירה הגאורגית בקוטאייסי.
האפוס המחורז מצייר את ימי הביניים של אסיה באור של תיאור היסטורי. זו היצירה הספרותית הראשונה, אבל גם גדולה דיה, שנכתבה בגאורגית בכתב שאומץ מהארמנים.
הציור הנושא את שמו, כנזיר זקן, מצוייר על קירות מנזר המצלבה, המנזר שבנו הג’ורג’ים בתקופת הזוהר, התקופה בה היה ממונה שותא רוסטאוולי על נכסי הכנסייה הג’ורג’ית ברחבי העולם.
הוא בעיקרא משורר של ספר אחד – עוטה עור נמר מתאר את חייה של גאורגיה (גרוזיה על פי ההגיה הרוסית) בימי גדולתה (מאות 11-12) דרך ספורו של אבתנדיל, הרודף את טליאל, האביר עוטה עור נמר, שליט הודו שהתאהב בנסיכה והרג את נסיך חורזם הפרסי שנשלח להתחתן אתה טליאל הנמלט, מוגן על ידי אוסמת, משרתת הנסיכה.
הציד היה הבלוי העקרי של האצילים והמלכים. אלו היו הימים הקצרים והמאושרים של מלכות תמר-מפה העצמאית ביחד עם המשורר שותא רוסטאוולי, הימים שלאורם מתחממים הגאור’ים כשהם נוסעים או הולכים בין הכנסיות, המצודות והמבצרים הקודרים.
משהו כמו הנוסטלגיה היהודית לימי שלמה המלך החכם באדם.
כשבקרתי שם לפני ב- 1992, בזמן שכתבתי את “דרך המשי”, ישב תיאופיליס, נזיר יווני-קובני כבד, במוזיאון האיקונין של מנזר המצלבה. הוא הביט בי מעל המשקפיים שהיו מוקפים זקן שחור:
“כן, כשבאתי לכאן לפני 7 שנים, כשפתחו את המנזר לקהל הרחב, קראתי את “עוטה עור נמר.” לא אהבתי אותו. למרות ששמעתי שתורגם לעברית במהדורה נהדרת ועם עברית בתרגום דבש.” הוא נישק את קצות אצבעותיו. סיפור על שלטון, אהבה, כסף, ציד, ידידות ותככים. עוטה עור נמר הוא לא סיפור נזירי. הוא סיפור של איש מעשה לא דתי שנמלט רחוק מהמלכה אותה אהב, מכיוון שלא יכל לממש את האהבה. “יש כאלו שאומרים שהוא בכלל היה ארמני. ידעת שהוא הראשון שכתב משהו בגאורגית? לפניו לא נכתבו יצירות בגא’ורגית. בכל מיקרה, הוא גר כאן ומת כאן איש זקן מאוד. הוא בא לכאן מפני שהוא ברח מפני המלכה תמר. הוא היה מאוהב בה, ולכן הוא נמלט, בגלל המלך. או שאולי הם היו נאהבים ולכן היה צריך לברוח. בכל מקרה, הוא כתב פה את “האביר עוטה עור הנמר”. הוא נקבר ליד העמוד הדרום מערבי של הכנסיה.”
מצאתי את העמוד ומעליו את תמונתו של רוסטאוולי. הבטתי בו בידידות. גם אני קראתי את “עוטה עור נמר” שיותר מהכל הוא מספר את סיפורם של הגאורגים – אוהבי החיים, האוכל, הצייד, הסוסים, ההרפתקאה הפרועה והרוח הלא נשברת.
רוסתוילי שותא. עוטה עור הנמר מגרוזית: בוריס גפונוב. עורך ספרותי: א. שלונסקי. הוצאת ספרית הפועלים תל-אביב, 1991,1969. (גדול, כבד אלבומי)