סופרים הם המעיין ממנו מגיח הלא מודע של חברה. זה כוחם. זה הכורח שלהם והכוח המניע. יש להם מה להגיד והם חייבים להגיד אותו. אם הם מוכשרים, מגיעים בזמן ולמקום הנכון  ויש מי שמפרסם ודוחף אותם – יש סיכוי שיגיעו לקהלים רחבים. מעטים מהם יכולים, יודעים ויש להם את המזל לעמוד לבד על רגליהם ולהתקבל. לצורך העניין הזה יש את אותה תעשייה גדולה שראשיתה הסופר ולאחריו הלקטור, בית ההוצאה, העורך וחנות הספרים.  ואת הקוראים.

סופרים מטבעם הם אנשים רכים ותאבי פרסום. חדלי אישים שיש להם מה להגיד אבל הם הכי רוצים להתפרסם. ולכן קל לעבוד עליהם שיווקית לתת להם פרס פה פרס שם, ולספר להם שלא חשוב כמה ירוויחו חשוב יותר שיקראו אותם.

על הדבר הזה עובדות הוצאות וחנויות הספרים. מצבם של הסופרים אפף פעם לא היה טוב. המדינה אף פעם לא תמכה בסופרים, אבל עכשיו, בהנהגת מירי רגב, היא מנסה לחסל אותם. זה לא אישי. זה חלק ממה שקורה בכל מערכות המדינה.

מונופול או דואופול הוא הדבר הברור שעושק סופרים והופך את המגוון למונוליט. לדואוליט.

ועכשיו נשאלת השאלה, האם מירי רגב היא נוכלת רודפת בצע שמישהו שיחד אותה, או מישהי עם תוכנית ברורה על מנת לרסק את מגוון הקולות ולהפוך אותו למספר קולות שניתן לשלוט בהם, כחלק מהמזימה המאוד גלויה וברורה של הפוליטיקאים חסרי הגבולות שמנהלים את מדינת ישראל בשנים האחרונות.

מכיוון שאין לי שום הוכחות לכך שמירי רגב מושחתת ושהיא מקבלת כסף או נתמכת על ידי צומת ספרים או סטימצקי, אניח בצד את החשד הסביר ששווה חקירת משטרה, ולו משום ההעדפה הבוטה, חסרת ההיגיון והמנוגדת להמלצות  בביטול החוק, בניגוד למי שתיקן את חוק הספרים ויושב ראש הוועדה שהיא עצמה מינתה (יוג’ין קנדל), ואלך לעניין השני, שאין אפשרות להוכיח אותו, אבל אולי לא צריך, כי המבחן הוא מבחן התוצאה.

מירי רגב מנסה להרוג ולטרפד כל מה שמריח מתרבות רבגונית, ניסיונית, ביקורתית ורחבה במדינת ישראל.

נתחיל מצ’כוב. לא סתם היא נטפלה לצ’כוב ואמרה שמעולם לא קראה אותו. אני אפילו לא צריך להגיד שצ’כוב מחזאי וסופר מצוין. צ’כוב לא צריך את זה. מירי רגב נגד צ’כוב כי היא נגד רוסים כי רוסים רואים בתרבות מצוינת חלק ממה שבנאדם תרבותי חייב שיחזיק בו. בעיני מירי רגב הדבר הזה הוא תועבה. בורות היא כוח. אלימות ופרובוקציה הם נישקו של הפופוליסט. צ’כוב הוא משל ליצירה שעומדת מעל הזמן. שהוא גדול ממנה בהרבה ולכן צריך לנתץ אותו ואת הבסיס שהוא חלק ממנו.

ומכאן גם מלחמתה בקרנות הקולנוע שחותרות לרב-תרבותיות ובפתיחות. טועים אנשים, שתומכים בקומיסרית מהסוג הנחות שבאה לרסק את הרב-תרבותיות שהיא נשמת כל חברה פתוחה ויוצרת בשמה של תרבות מזרחית. אין תרבות מזרחית או מערבית. יש תרבות. מכאן יוצא כמובן שמירי רגב היא סובייטית או אולי פשיסטית מהדור הישן. או אולי היא השיחדש אם מגיעים לתקופתנו בה אם לא זימרת את קול השלטון המעודד לאלימות ותוקפנות, גזענות ופלגנות, אין לך מקום.

כי לסופרים, יותר מלאחרים, יש את הדחף הלא נשלט לצאת ולראות את הדברים כמו שהם, להצביע על זרמי מעמקים, על המציאות ועל מה שיכול לצאת ממנה. הארץ הזו העמידה כמה סופרים כאלו. וצריך להמנע מטעויות. העתיד הוא הווה מחר. הם עלולים לקבל את פרס ישראל יום אחד. טפו.

מכאן קצרה הדרך לבטול חוק הספרים.

חוק הספרים בא להגן על ההוצאות הבינוניות והקטנות. על חנויות הספרים העצמאיות מפני הרשתות. וכן, גם על הסופרים מפני הדואופול.

אידיוט הסופר שחושב שהמבצעים של 4 במאה יפרסמו אותו. כתיבה טובה ומעניינת היא מה שחשוב. ביקורת קוראים וחשיפה הם מה שעושים ספרות.

אבל כשיישארו רק כנרת-זמורה-ביתן-דביר ושות’ (בטח שכחתי עוד כמה שנבלעו – הוצאת כתר המפוארת הלכה לעולמה לפני שנה ונשתתה על ידי הדואופול)  וידיעות ספרים, זה יהיה יותר פשוט. רק שם יחליטו מהי איכות, ותאגיד הוצאות הספרים המונפק בבורסה כמובן ידאגו שרק סופרים שלהם יקבלו את הפרסים כי המערכת היא מערכת שלובה של פחדנים ושל יד רוחצת יד, השלטון ידאג שמשתפי הפעולה הלא מסוכנים יקבלו את הפרסים ובא לציון גואל. כי מי דבר נגד השלטון ואיזה סופר יכול לכתוב משהו נגד הדיקטטורה של שרת החינוך? המהלך כל כך חשוף וברור, שצריך להיות אינטרסנט מושחת, או פחדן גמור לא להיאבק נגדו בכל דרך ובכל מקום.

שהרי אין לצפות מסופרי הבית של דביר זמורה ביתן כנרת או של ידיעות אחרונות שיתקוממו נגד המהלך.

גם מההוצאות הבינוניות והקטנות שתלויות ברשתות קשה לבקש שיתקוממו. הם לא משוגעים.

ובמה הם נבדלים מכל מי שנושא על שפתיו את הליברליזם והדמוקרטיה ומחכה שהרוח הרעה תעבור מעצמה?

היא תעבור. אבל עד אז, כמה סופרים משוררים ויוצרים גדולים נפסיד?

בורים חושבים שהסופר לא צריך לחיות מיגיע כפיו. מכישרונו. שספרים זה בקילו. כמו זהב או בצל. שאפשר ליבא מטורקיה או לתת זיכיון לטייקון. איזה רעיון! מונופול או דואופול? כמה יפה.

קוראים אמיתיים לא היו דורכים ברשתות הספרים. רק בחנויות הפרטיות.

סופרים הם המקום ממנו מגיח הלא מודע של חברה. זה כוחם. זה כוחנו כחברה. תהרוג את הרוח והיא תלך למקום אחר.

ואז- איזה מקום שומם נהיה.