צור שיזף

סינאן

שכרנו בית שצופה על הבוספורוס ליד מגדל הגלאטה. הוונציאנים בנו פה את הרובע שלהם במאה ה-13. זה אחד המקומות הצעירים והשווים של איסטנבול. כאן נפגשו דרכי המשי – אלו שבאו מסין ומרכז אסיה ואלו שבאו מאירופה. בגלאטה, הונח היסוד החומרי לרנסאנס. לכל מה שמניע אותנו מאז. קונסטנטינוס, מייסד העיר, בחר כפר הקטן שנקרא ביזאנט בין אסיה לאירופה, בין ים שחור לים תיכון, על צומת דרכים ימיות ויבשתיות שמצתלבות פה, גורפות את עושר העולם.

בעל הבית אמר שסיסמת הווי-פיי היא 1453. השנה שבה הורה מחמט פתיח' – הכובש, לגרור את ספינות המלחמה מעל ההרים ולהשיט אותן לתוך קרן הזהב שהיתה נעולה בשרשרת ברזל אדירה. משם לחומות העיר היתה הדרך קצרה למותה של האימפריה הביזנטית, מולידה 464 שנים של גדולה עות'מנית.

לא רחוק מהגלאטה יש תחנה חדשה של התחתית שנחפרה לפני כעשור לא רק ביופי יש לאיסטנבול מקדם על כל מקום בישראל, אלא גם בתחבורה. ובאוכל.

כשמסתובבים ברחובות הביזנטים-עותמנים, יש הרגשה של עיר גדולה. בירה של אימפריה. היא כאן כבר 1700 שנים בהם נבנתה אבן על אבן, שיכבה על שיכבה, צוברת אוצרות, חנויות ומסעדות, שווקים ושפע מכל חלקיה של אסיה הקטנה: קצ'קבל, פסטרומה, גבינת צמות, סוג'אק, חאלקום, כנאפה, קדאיף, דונר קבאב, פידה, איירן, סאחלב, קאיימק, קומקומים בשתי קומות, שטיחים מקאייסרי שמרקו פולו כבר כתב עליהם וקרמיקות מאיזניק, כאלו שמצפות חלקים בכיפת הסלע בירושלים.

ומעל לכל אלו עפים שחפים צעקנים שמחרפים את ההולכים על גדות הגלאטה, קרן הזהב שמפרידה בין חלקיה האירופאיים של איסטנבול, מחכים שמטגני נתחי הבקלה המוזהבים על הסירות שמתנדנדות ישמטו פירור אותו ישדדו באלגנטיות של שחף.

בכל פעם שאני בא לאיסטנבול, אחת הערים הגדולות בעולם, שהיו גורמות לאיש יותר יציב מארדואן להשתגע ולחשוב שהוא סולטאן עות'מני, אני הולך לבקר חבר שחוכמתו היא בת חמש מאות.

האיש שהיה גדול האדריכלים העות'מאניים ואחד האדריכלים הכי נפלאים שנולדו אי פעם, אותו אחד שבנה את חומות ירושלים (גם עבודות כאלו הוא עשה), איש שרק בגיל שישים החל לתכנן ובנה עד גיל תשעים מאות מבנים ברחבי האימפריה, הוא שירת שלושה סולטאנים והמסגד שלו, שנקרא על שם האחרון שבהם, מפאר את קו השמים של העיר.

הסולמניה, המסגד הנפלא של איסטנבול ובטח אחד המבנים הכי שווים בעולם. יותר אנשים נוסעים לראות את הטאג' מאהל (שהוא כמובן יפה להלל) אבל מי שעיניו בראשו, ויודע שארכיטקטורה היא לא רק צורה, אלא גם חלל, אור ותוכן, בא לכאן.

הסולמניה נמצא לא רחוק מהבזאר הגדול של איסטנבול, מסגד אפור ואדיר שכיפותיו ומגדלי המינארטים האלגנטיים שלו מסמנים את קו הרקיע של איסטנבול.

חצר מוקפת חומה היא המבוא למסגד. הכיפות שמקיפות אותה ואת רהט המים שבו שוטפים המאמינים את רגליהם וידיהם המאובקות, אינן בקו אחד, הן יוצרות מעין חריגה קטנה שיוצרת עומק. הקשתות החיצוניות גבוהות ודקות, חושפות את האחוריות. החשיפה הזו מקלה על הבניין, מורידה מחומרתו, מאווררת אותו. השוטר בכניסה אמר לדורית בעדינות לכסות את הראש. לא הייתה שום מחווה של חוסר סבלנות. ובפנים, מתגלה הכיפה. חלל מרחף מעל קירות עצומים שרובם חלונות  מקושתים שהופכים את הקירות לאווריריים ומחדירים את האור. העמודים האלגנטיים שנושאים את הכיפה כמעט ולא ניראים. דיוק,  מספרים שיום אחד נכנס סולימן המפואר לראות את התקדמות הבניה ומצא את האדריכל העתיק מרחף בין פיגומי המסגד הנבנה, נוזף בבנאים שהדביקו את החרסינות מאיזניק. הוא לא הבחין בסולטאן שיצא על מנת שלא להפריע במלאכה שהולידה את הבניין המושלם- צורה וחלל. רוחו של סינאן מרחפת פה.

אומנם הסולמניה, המסגד שבנה סינאן לסולטאן סולימן המפואר במאה ה-16  קטן מעט במידותיו (גובה כיפתו 53 מ' וקוטרה  27 מ') מהאיה סופיה הביזנטית  (שגובה כיפתה 56 מ' וקוטרה 31 מ')  שנבנתה במאה ה-5, אבל הכיפה של האיה סופיה נתמכת בעמודים מסיביים וכולה קדרות וזהב ומורא שמיים. ולעומתה הסולמניה, היא חלל קל ומרחף.  

חצינו את המרמרה עם המעבורת ליאלובה. בקיץ של 1998 צילמתי פה את רעידת האדמה הגדולה שגבתה עשרות אלפי הרוגים. מיאלובה נסענו לאיזניק בדולמוש. זיתים, קיווי, גפנים, אפרסקים בפריחה, ארץ ירוקה והררית ואגם ענק. מחמט הטורקי לקח אותנו למסעדה מקומית שמגישים בה קציצות על לחם מטוגן. מרק שקמבה. סופלאט ועוגת קדאיף מתוקה מאינכמותה. תה טורקי אדום שבא מהקאצ'קר. הוא היה רסטוראטור שהפך איש מחשבים כי אין לאיסלמיסטים עניין באומנות. את ילדיו הוא שולח ללמוד באיטליה כי האוניברסיטאות לא מספיק טובות והמדינה מקצינה והופכת איסלמיסטית. תמונה של ארדואן התנופפה מול בית הספר של איזניק. מחמט לא הביט בו. רוחות קרות.

לעתים אני תוהה על שני המנהיגים, ביבי וארדואן, שמשקרים לעמיהם ביד רחבה, שמשתמשים בדת על מנת לכפות את רצונם ותשוקותיהם האישיות להמשיך ולמשול,  בוזזים, מדכאים ומפרידים ביניהם ורק שכשהם רבים, הם אומרים את האמת אחד לשני. מחמט נשמע כמו לא מעט ישראלים, הארץ נהדרת אבל האנשים בדיכאון כי הם מרגישים שהיא נחמסת מהם.

הלכנו לחפש את הקרמיקות של איזניק. הן עשויות מקוורץ ולא רק מחומר. יש עליהם את הדגמים התמירים של הצבעונים. הצבעונים היו דבר גדול אצל הסולטאנים העות'מניים. סמל האימפריה. ההולנדים התעשרו מהגחמה הסולטאנית. עושרה של בורסת הצבעונים באמסטרדם נבנה על תשוקת הסולטאנים. באחת החנויות בהן רכשנו אריחים קערות כוסות וספלים מהתעשיה של  איזניק שפרחה במאה ה-16. מתחת לשולחןשבמרכז החנות  עמד תצלום של כאמל אתא טורק, עיניו רושפות. אביה של הרפובליקה הטורקית. זה שאמר: איננו רוצים עוד ולא נסתפק בפחות.

כששאלתי את המוכר, הוא נאנח ואמר – אלו לא זמנים טובים. כן, אני כמאליסט.

העולם משתנה. באיסטנבול, באיזניק, בתל אביב ובירושלים

חזרנו לאיסטנבול. לא רחוק, באחת הסמטאות שיוצאות מהאיסטקלאל, יש מאפיה שיש בה מאפי גבינה ועוגות עם חבושים. ולידם מוגש הקאיימק, השמנת הטורקית שאין דומה לה.

הבטתי במים הזורמים מהים השחור אל המרמרה דרך הבוספורוס ומשם הלאה דרך הדרדנלים אל הים התיכון, נושאים על גבם את אוניות הענק שחוצות מאודסה, ורנה, בטומי, סבסטופול וכל נמלי הים השחור והתיכון. הכל זורם. ביזנטים, צלבנים, ונציאנים, עות'מנים שהזמינו את יהודי גולת ספרד אל תוך האימפריה, אתא טורק, ארדואן וביבי. הכל זורם. ורק הערים הגדולות נשארות, מקלות על הטיפשות האנושית, או כמו במקרה של סינאן והסולמניה, משאירות מקום לנפש לרחף בה כשהכול ניראה לא משהו  בגלל שלטונה הזמני של האווילות.