צור שיזף

מפעל חיים. אבל אלכס לא רק מצלם. כי בצילום אתה מצלם – אם אתה צלם- את מה שניכנס לפריים ואתה רואה שהוא צילום, אלא גם רואה את הצילום, ומחבר את האיכות המצטברת. האנשים בצילומים של אלכס ליבק עצובים.

בסצינה מרשימה עומד אלכס ליבק, צלם עיתונות וותיק ואיש לא צעיר, ועושה את אחד המעשים המשמעותיים שעשה אמן במדינת ישראל בשנים האחרונות. הוא עומד במקום אחד בשוק הכרמל כבר כמה שנים, מיישיר מבט אל האנשים שבאים מולו ומצלם. צילום אחרי צילום במצלמה הקטנה שדבוקה ללוח ליבו ולעינו.

מפעל חיים. אבל אלכס לא רק מצלם. כי בצילום אתה מצלם – אם אתה צלם- את מה שניכנס לפריים ואתה רואה שהוא צילום, אלא גם רואה את הצילום, ומחבר את האיכות המצטברת. האנשים בצילומים של אלכס ליבק עצובים. לחוצים. מפוחדים. ככה ניראה הרחוב הישראלי. תעלו על אוטובוס וסעו מתל אביב ליפו או בת ים. תביטו בפניה של החברה הישראלית. תעלו על אוטובוס בירושלים וסעו איתו לקריית יובל או לגילה או לשכונה הצרפתית. עלו על הרכבת הקלה האלגנטית ורווית האלימות הכוחנית והגיזענית. ארץ עצובה, אפורה, מבוהלת ואלימה. בכל רגע מציץ אדם לראות מיהם שכניו.

האם תמיד היינו כאלו? ואולי באמת היה פה שמח יותר פעם?

היה.

היה לפני שהממשלה שלנו החלה מ-1995 להפריט את הכל.

שמתם לב, בימי שביתת האחיות העצובים האלו, לא שעובדי הנמל מרוויחים הרבה יותר וסוחטים בציניות את הממשלה ואותנו בהסכמת פקידי האוצר, אלא את זה שבתי החולים הציבוריים שלנו מופרטים בימים אלו. הידעתם שבית החולים של אסותא, החדש זה שנמצא במתחם רחוב הברזל ברמת החייל הוא אולי בית החולים החדיש והטוב ביותר בארץ עם מערך הרופאים הכי טובים שיש? הוא פרטי. אין לכם כסף לשלם עליו. הוא שואב אליו את טובי הרופאים והאחים והאחיות. כי אין כסף בבתי החולים הציבוריים.

וכמה כסף חסר בבתי החולים? שניים וחצי מיליארד ₪ בשנה. אולי שלושה כדי לקבל את הרפואה הטובה ביותר בעולם לכל אזרח. זה חצי אחוז מהתקציב הישראלי.

הידעתם, נוסעי האוטובוסים, כי היתה מהפיכת תחבורה לפני כמה חודשים בארץ? בקריצת עין צמצמו אגד ודן קווים- קווים שהיו טובים והוליכו מיליוני אנשים ממקום למקום, וכדי לצמצם לעצמם הוצאות, הלכו שני המונופולים החזקים האלו ובעזרת הממשלה ומשרד התחבורה האלים של ישראל כץ זיינו לכם את הצורה. פלא שאתם עצובים, נאלצים ללכת עוד ועוד קילומטרים בחום ובגשם, להיגרר בין קווים, לחכות בשעת לילה מאוחרת כשגמרתם את עבודתכם כעובדי קבלן ולחלום בפנים מקומטים על הבית כי האוטובוס לא מגיע.

ואתם נוסעי הרכבת, תהיתם למה תחנות הרכבת לא נמצאות במרכז הערים – אותן תחנות חדשות שנבנות בהשקעה של מאות מיליונים? הצלחתם להבין פעם למה התחנה באשדוד נמצאת בקצה הדרום מזרחי של העיר כשיש קו רכבת שמגיע לנמל ואין שום בעיה להעביר את הרכבת באמצע אשדוד, 4 תחנות כמו בתל אביב ולצאת בדרום? ובאשקלון אותו דבר? ולמה מתוכננות התחנות החדשות של רכבת העמק וקו כרמיאל מחוץ לעיר ובמרחק ממנה? התשובה בשאלה. לרכבת ישראל יש מונופול על הקרקע. ככה קבעו הבריטים. הם לא ישימו את התחנות איפה שנוח לקהל הנוסעים. הם רוצים להקים ליד כל תחנה קניון ולמכור שטחי מסחר – להיות חברה ריווחית של נדל"ן – לא שירות, לא תחבורה לא אזרחות. כסף.

תשאלו את מידס איך הוא הרגיש בסוף כשניסה לאכול ולשתות וכל מה שהגיש לפיו הפך לזהב.

והמים תשאלו, מה באמת עם המים? לא היה פה רצף של שנות בצורת בעשור האחרון. בדקתי. הייתי בשירות המטאורולוגי. הגרף אותו גרף ב-150 שנים של מדידות, קצת למעלה קצת למטה. אבל הפחידו והפריטו ומחירי המים כל הזמן עולים.

כדי שהממשלה תוכל להמשיך ולהשחית ולהחליש את המוחלשים.

ומחיר הדלק?

ומחיר מוצרי החלב?

ומחיר הברזל?

לעשירים לא איכפת כמה עולה. הם גוזרים קופון. מאז 1995, כשהחליטה הממשלה להפריט את ים המלח, את הנמלים, את בתי הזיקוק, את תכנון המים לישראל, להקים התפלה ולתת בידי הטיקונים, לתת להם את משאבי הגז הפלאיים שלנו,  כשמכרה את הבנקים שכשלו בשנות השמונים לידיים פרטיות, כשהפכה את משרד החינוך למעסיק עובדי הקבלן הגדול בארץ, כשהיא מנסה לפורר את חברת החשמל (היעילה ביותר בעולם) ומקימה כוח של תחנות פרטיות שעוד מעט יהיה שווה לחברת החשמל (ומה אז יקרה נחשו נחשו עמי?).

ארץ האנשים העצובים.