ארמניה היא המעניינת מבין ארצות הקווקז והמגוונת שבהן. היסטוריה עתיקה, אדריכלות מרשימה של כנסיות ומנזרים שאדריכליה הציבו בנקודות נוף שאין שני להן, קניוני בזלת, הרים גבוהים, הרים פרועים חרוצי עמקי נהרות תולולים בדרום ורמות בזלת עם עמק עשיר של אררט שבמרכזו ירוואן, הבירה המתוכננת, הנעימה המפונקת והגדושה במוזיאונים ואוכל טוב. ומעל הכל – הארמניאק- הברנדי שאין דומה לו ורק הוא סיבה מספיק טובה לבוא לשבוע שבועיים של ביקור או הליכות בארמניה.
מבוא
ארמניה היא ארץ עתיקה שאיחוד של שלושה שבטים ארמניים סביב אגם ואן (כיום במזרח טורקיה) יצר אותה במאה ה-9 לפנה”ס במקום בו שלטה ממלכת אוררטו. הארץ הררית וחלק ניכר מנופה געשי – אפור. חלקה המערבי נשלט על ידי שני ההרים הגדולים – האררט שנמצא בטורקיה של היום (5090 מ’) ומשקיף על בקעת האררט שרובה בארמניה וירוואן יושבת בה ועל הארגאטס (4090 מ’).
הארמנים הם שבט מקומי ממוצא הינדו-אירופי בנבדל מהכורדים – שכניהם ממערב ומדרום שהם קבוצה שמית וכנראה אבותיהם הקדומים של רבים מיושבי המזרח התיכון כולל היהודים (גם הכורדים וגם הארמנים קוראים לעצמם נוחצ’י- בני נוח וסיפור המבול, תיבה והאררט דומיננטי בכל המרחב).
על פי המסורת, הארמנים הם העם הראשון שהתנצר כעם (301 לספירה הנוצרית) ומשום כך יש להם רובע משלהם בעיר העתיקה של ירושלים.
את היחס לתרבות ולדת העתיקה שימרו הארמנים בכיפות הכנסיות המחודדות ובכובעים המחודדים של מצנפות הכמרים ואנשי הדת. הכיפות החרוטיות והכובעים מסמנים את האררט – ההר הגעש הקדוש לכל תרבויות המרחב שעליו לפי המסורת נחתה תיבתו של נוח לאחר המבול הקדמון איתו ניקו האלים את המרחב לפני שהתמלא מחדש באנושיות טורדת עד היום.
אוכלוסיית הארץ קטנה – כשלושה מיליון תושבים על שטח של כ-29000 קמ”ר. ליבה של המדינה הוא אגם סוואן שניצל מהתוכניות הסובייטיות של ייבושו והפיכתו לאדמה חקלאית.
ארמניה היתה מרכז תעשיות כימיות בימי האימפריה הסובייטית ומהן לא נשאר הרבה. בבירה ירוואן גרים למעלה משליש מאוכלוסי הארץ והיא ניגוד מוחלט לאזורים הכפריים.
אחת הסיבות הטובות לנסוע לארמניה, פרט לנופים שמתחלפים בין רמה בזלתית עם תופעות טבע וקניונים יפים להלל, הוא האדריכלות שהגיעה לביטויה הגבוה בכנסיות בנות המאה השישית והשביעית לספירה. דומה כי זה המקום בו הארמנים הם בין העמים המרשימים בעולם, אם כי לעם הקטן (11 מליון כולל הפזורה המוכשרת והעשירה ברחבי עולם), יש לא מעט מוסיקאים (חצ’טוריאן) סופרים, מתמטיקאים, שחמטאים, אומנים ויוצרים שמקלים על ההשוואה בין עם קטן אחר עם פזורה גדולה – היהודים.
עונה למסע
העונות המועדפות ההן האביב והסתיו (מאי-יוני, ספטמבר עד נובמבר) מזג האוויר יבש יחסית ולא חם והארץ שופעת פירות, חאצ’פורי ויין.
באביב יכולים לרדת גשמי אביב ושמים אפורים יכולים לסמא את היום. הפיצוי הוא הארצ הירוקה להפליא ושלוגיות על ההרים שמנמרות אותם ועושות אותם לניפלאים.
הקיץ חם מידי והחורף קר ובחלקים מסוימים מושלג עד מושלג מאוד.
מנהלות
ויזה בגבול 8$
מטבע דירהם 430 = 1$
יראוון
יראוון היא ליבה של ארמניה והעיר הגדולה היחידה. במידה רבה ארמניה היא עיר מדינה מכיוון שירוואן מונה למעלה ממיליון תושבים שהם שליש מתושבי המדינה.
זו עיר נקיה ובטוחה למדי עם עודף תנועה ופקקים, שדרות רחבות ובנייה מטוף אדמדם צהוב ושחור שנותן לה גוון נעים. היא נמצאת בבקעה שממזרח לאררט על דרך השיירות הגדולה מאיראן לגיאורגיה.
העיר תוכננה על ידי האדריכל הארמני אלכסנדר טומאניין ב-1924. הוא תכנן עיר עגולה שמדמה את השמש. התוצאה היא עיר נעימה עם שדירות רחבות ובתים ורודים צהובים.
במרכז העיר, ברחוב הנקרא על שמו, נבנה מוזיאון מדורג אליו מובילה שדירת גינה ובה פיסול מודרני של המאה העשרים (בוטארו, פלנגאן, צ’דוויק) עם פסלי האנשים השמנים של הראשון, הארנבות המוארכות של השני והאנשים המזוותים של השלישי. גן הפסלים המוצלח הזה הוא מבוא לסדרת המוזיאונים המוצלחת מאוד שבתוך המבנה המדורג שבתוכו עולים גרמי מדרגות ולאורך הקומות יש תצוגה של אומנות ועיצוב מודרנים מהיפים שיש. כדאי לצאת אל הקומה העליונה ולרדת במדרגות החיצוניות – נוף שווה של ירוואן וסדרה נוספת של פסלים פיגורטיבים שמוצבים בטוב טעם.
יש בה אינספור מסעדות עם אוכל טעים ובחלקן מופיעות להקות מקומיות המנגנות מוסיקה ארמנית עממית וקלאסית (חצ’טוריאן ואחרים).
יש בה כמה אתרים השווים ביקור כמוזיאון השואה וכמה וכמה מוזיאונים שווים.
גלריה לאומית
הגלריה הלאומית נמצאת בכיכר המרכזית של ירוואן (מקום שווה בפני עצמו). היא מתנשאת ל-7 קומות כשהקומה העליונה היא גלריה בינלאומית, ה-6 מוקדשת לאומנות רוסית וה-5 לאומנות ארמנית. ב-4 יש אוספים אתנולוגיים.
למרות שבקומה העליונה יש כמה שמות גדולים וגם בקומה הרוסית יש שמות מפורסמים, המעניין ממש הוא הביקור בקומה ה-5, אצל האומנים הארמנים. גדול ושווה.
ובכלל נחשב המוזיאון אולי לטוב מבין המוזיאונים שהיו בתחומי ברית המועצות מחוץ לרוסיה.
מוזיאון נחשב נוסף הוא מוזיאון הכתבים המטאדראן ובו אוספי כתבים מהמאות הראשונות לספירה.
מוזיאון קטן וגדוש ומפתיע מאוד הוא מוזיאון סרגי פארז’אנוב (Sergey arajanov)– במאי קולנוע שהמשטר הקומוניסטי התעלל בו ונחשב לאחד הבמאים החשובים במאה העשרים. מכיוון שנמנע ממנו משלב מסוים לעשות סרטים הוא פנה לאומנות של קולאג’ וטכניקות מעורבות.
המוזיאון נמצא שתי דלתות מהשגרירות הלבנונית והוא גדוש יצירתיות הפתעות ואומנות מעל לאוזניים. מפתיע ומעניין.
מוזיאון השואה
נמצא על גבעה ממערב לעיר וצופה על האררט הגדול. במקום תערוכת צילום ועדויות מהטבח שערכו הטורקים העות’מנים בארמנים.
על פי הארמנים הטבח – רצח העם, היה שיטתי ונוהל על ידי הטריאומוויראט של ג’אמל, אנוור ומהמט פאשה. במהלך 1915 גויסו הגברים הארמנים בני 18-45 ולאחר שהועסקו בבניית מסילת הברזל ברלין-בגדד הוצאו להורג, באפריל 1915 הוצאו להורג כמה מאות אינטלקטואלים באיסטנבול ואיזמיר ולאחר מכן, משוללים הגנה והנהגה פוליטית, גורשו הארמנים מהערים והכפרים ונשלחו למסעות מוות למדבר הסורי כשהם מתים מרעב, נשדדים, נאנסים ונמכרים לעבדות, חלקם מתאסלם. על פי הנתונים הארמנים נרצחו מיליון וחצי מהם בסדרת פעולות יזומות שנמשכו עד סוף מלחמת העצמאות של האימפריה הטורקית ב-1922.
המבנה מזכיר במידה מסויימת את יד ושם היהודי. מבנה בטון אליו אתה יורד במדרגות ועשוה סיבוב דרך מרתף צילומים. הכניסה חופשית כל יום בין 11 לארבע אחרי הצהריים. מחוץ למבנה עמוד בטון גבוה ומנורת תמיד וכן לוחות ועליהן שמות הנופלים במלחמה בנגורנו-קרבך בשנות ה-90 של המאה ה-20.
אתר האותיות
על הכביש בין גיומרי לפורסן, בצומת קטנה בעליה למבצר אמברד ולתחנה לחקר השמש שעל הר ארגאט,, נמצא מיצב האותיות. אותיות האלף ב’ הארמני שהומצאו על ידי משטוט במאה הרביעית עומדים בין הכביש לגבעה קטנה ובינהם מפוזרים פסלי פילוסופים וסופרים.
האתר מדגים יפה את היחס העמוק של הארמנים למילה לכתב ולספר והוא אתר מעניין לעצור ולהביט באותיות ובשיפולי הר הארגאט שמתנשא מעל לכביש.
מבצר אמברד
מבצר חרב שנמצא על מורדות הארגאט ומשקיף על עמק האררט ועל הדרך החוצה מדרום לצפון. הוא רחוק למדי מהדרך הראשית ולמרות היותו אחד המבצרים החזקים של ארמניה הוא ניראה יותר כמקום אליו נמלטים בשעת צרה מאשר כמקום שמסוכל לסכן ישירות את הדרך. מתחתיו יש כנסיה נאה מאוד, פתחה פונה צפונה אל העמק ויש ממנה תצפית נאה. ליד רחבת החניה של המבצר מסעדה קטנה בה אשר לקבל אוכל שתיה חמה ודג על האש.
פורסן
זה המקום בו התרחש קרב של להיות או לחדול בין צבא המתנדבים הארמני לצבא הטורקי הרפובליקני שניסה לכבוש את ארמניה ועמק ירוואן ב-1918. הארמנים ניצחו. בכניסה לעיר מימין יש אנדרטה שמדמה מבצר גבוה ומסמלת את אחדותם של הארמנים.
בפורסן, על הכביש הראשי סופר מרקט עם מאפיה טובה שאפשר לעצור ולאכול בה דברי מאפה חמים וטריים.
אחת הקבוצות המעניינות שחיה בארמניה (מרכזם בסינג’אר ומחוז נינווה בעירק והם מתגוררים גם בטורקיה, פרס, סוריה וגיאורגיה). הם ניקראים עובדי שטן מכיוון שהקבוצה שנולדה בין המאות ה-11 וה-12 ושייכת לגל של תנועות איזוטריות שנפרדו מהאיסלאם וקבעו את מקומן בהרים (כמו הדרוזים שממערב להם), מאמינים כי לפני שנברא העולם נברא מאורו של האל מלאך שהם קוראים לו מלאך הטווס – מליק טווס. לאחר מכן נבראו עוד ששיה מלאכים מחומר ורק לאחר מכן האדם. המלאכים הצטוו לקוד לאדם ומליק טווס סירב באומרו שלא נוצר מחומר אלא מאורו של האל ולכן הוא הבכיר שבהם. האל חייך וקיבל.זו קבוצה סגורה שמוצאה כניראה כורדי (אם כי היזידים לא מקבלים את המקור) שמתחתנת רק בתוך עצמה עיקריה הם ליקוטים מאיסלאם יהדות זראוסטרים ודתות מקומיות אחרות. הם מתפללים חמש פעמים ביום ומאמינים בגילגול נשמות. על קבריהם הישנים יש סוסי אבן כסמל למעמד ועל המודרנים גג – מכיוון שזה מקומו של המת החי המתגלגל.
ראש השנה הוא בראשון לניסן (כמקובל אצל העמים הפרסים הנוורוז- האור החדש שמסמל את השנה החדשה ב-21 למרצ – יום ראשית האביב, ממנו כניראה לקחו היהודים את הפסח – חג האביב שלהם ששימש כראש השנה עד לקביעה מאוחרת יותר).
הם מתפרנסים ממרעה צאן וחיים סביב הר הארגאטס בשלום עם שכניהם הארמנים.
כינויים עובדי שטן נובע מהמיתולוגיה המוסלמית (והיהודית ) הרואה בשטן ייצור עם רגלי ציפור או תרנגול) היות מליק טווס בעל צורת טווס (צורה פרסית עתיקה שנולדה מתרבויות קדומות ממנה במרחב הסהר הפורה) היא שמדמה את מלאך האור לשטן. היזידים כמובן כופרים בהיותם עובדי שטן אלא שהכינוי דבק בהם.
הר ארגאטס
ההר הגבוה בארמניה 4090 מ’ הוא מקום טוב לבקר בו לטייל וצפות ממנו על הסביבה. שפע נחלי מים, מבצר אמברד שלידו כנסיה יפה ואגמי לוע בחלק העליון.
ההר משמש כמקום אליו הרועים היזידים במהלך האביב עד הסתיו ועליו הם מקימים את אוהליהם בתקופה הזו כחלק מהנוודות האנכית בין מדרונות ההר והעמק הגדול שמתחתיו שמחבר את גיומרי וירוואן ומהווה את ציר הדרך הגגדולה שחיברה את ארמניה עם הארצות שמצפון ומדרום לה.
גיומרי
בשמה הסובייטי נקראה גיומרי לנינאקאן ודרכה עברה הרכבת שנוסעת מקארס שבטורקיה לארמניה. קארס היא העיר הטורקית הקרובה ביותר ללנינקאן.
העיר עצמה, השנייה בגודלה בארמניה (כ-220,000) היא הפתעה שכן ההגעה אליה, דרך רמות הבזלת שבין האררט הגדול (שנמצא ברובו בטורקיה) ובין האררט הקטן (הארמני). הנוף מרוחק ומוזר אפור עם קניוני ונחשי בזלת.
העיר עצמה ניראית כמעט נטושה בהתחלה אלא ששכשיורד הערב מתברר שכל תושביה יוצאים להליכה הלוך ושוב לאורך השדירה המרכזית ואל הכיכר שלפני בית מועצת העיר ויש בה כמה מסעדות ובתי קפה והחיים ניראים לא רעים. ב-11 בלילה נגמר הכל וכולם הולכים לישון.
ההפתעה לא נגמרת כאן, מכיוון ששניים מבניה של העיר התפרסמו לא מעט. הראשונה היא השחקנית שר – שאומנם לא נולדה כאן אבל היא בת למשפחה מקומית והשני, שנולד בערייה שנמצאת היום 20 קילומטרים צפונה לגבול הגיאורגי וקיבל את אזרחות הכבוד של העיר שהתגייס לטובתה לאחר שנפגעה קשות ברעידת האדמה של 1998. הוא שארל אזנובריאן – אזנבור והפך לאחד מהשאנסונרים הצרפתים המצליחים. פסל גדול שלו עומד ומכוון את התנועה היוצאת מהעיר צפונה לכיוון הגבול הגיאורגי.
בעיר לפחות שני מלונות נעימים בהחלט – בלין וארקס ומסעדה שווה הנמצאת בחלק הצפון מערבי של העיר, מתחת לבסיס של הכוחות המיוחדים הרוסים שעדיין נמצאים בארמניה על פי הסכם בין המדינות. מתחת לבסיס אליו מוליכה דרך עפר שלא אומרת כלום, יש נביעה של מעיינות מתוך סלעי הבזלת – המקום משובב נפש ומפיג חום ובבריכות מגדלים דגי חידקן וטרוטה -פורל) שמוגשים במסעדה הנמצאת במקום.
ולו רק בשביל המסעדה הזו בסוף יום חם מאובק וקשה – שווה להגיע לגיומרי.
גרני Garni
לכפר גרני יש שתי סיבות טובות להגיע. הראשונה היא קניון הבזלת הניפלא שנמצא מתחת לכפר. בכניסה מהכביש הראשי יש לפנות שמאלה לחלקו הצפוני של הכפר ומשם לרדת בדרך עפר משולטת לכיוון השמורה. לפני בקתת שומר יש לפנות שוב ימינה ולרדת בדרך מרוצפת לאפיק הקניוני. צורות זרמי הלבה ותופעות המשושים באפיק הן מהיפות שיש. הליכה נעימה של שעה תביא את ההולך עד למקום ממנו נשקף המקדש של גרני המצוי בחלק הדרומי של הכפר. שביל רחב שסופו תלול אבל אפשרי לכל אדם מטפס אל המקדש.
המקדש של גרני בנוי בדגם של מקדש יווני איוני ואי אפשר לטעות בו. הוא נבנה על ידי המלך מיטרדאט כציון להסכם בינו לבין הרומאים שהכירו בכך שאינם יכולים להכניע אותו.
הארמנים החליטו בזמנים קדומים יותר שהם נאמנים לפרתים במלחמתם נגד הרומאים שניסו להבקיע מזרחה ולהכניע אל האימפריה הפרתית. הם נישלו כפי שנכשלו הבזנטים אחריהם כשניסו למוטט את הפרסים הססאנים שבירתם היתה קטסיפון.
המקש הנאה שלידו שרידי בית מרחצ ושרידי כנסיה חריבה מהמאה השביעית, ממוקמים בנקודת נוף יפה מעל למעוק הבזלתי של הכפר שנקרא על שמו.
ליד שער האתר (כניסה בחינם) דוכני מוכרי פירות יבשים ומסוכרים וריבות וטברנה שמגישה פורלים על האש ונוף גדול.
מנזר גגארד Geghard – מנזר החנית הקדושה
המנזר נמצא לא רחוק במעלה האפיק מגרני. ראשיתו במנזר מערות של הרמיטים (נזירים מתבודדים), סגנון שהיה אופייני למרחב של מזרח הים התיכון במאות הראשונות לספירה והולדתו כנראה בכיתות המדבר היהודיות – אלו שרצו להתרחק משום היטהרות מהמרכז וכן לשמר משהו חדש מכיוון שנרדפו על ידי השלטון. מאוחר יותר הועתק הסגנון על ידי צדיקים אדוקים והפך נפוצ במרחב הנוצרי של מזרח הים התיכון על ידי מתבודדים וסגפנים.
המנזר ידוע היום בכך שנמצאת בו החנית הקדושה שבה נדקר ישו בצידו לאחר שניצלב ובכ הושם קץ לייסוריו והוא חזר להיות אל.
המסורת יובאה למנזר על ידי האחים זאקאריאן שנלחמו בסלג’וקים והשיגו נצחונות ועצמאות לארמניה במאות ה-12 וה-13 – במקביל לתקופה בה הובסו הסלג’וקים מצפון על ידי דויד הבונה ונכדתו המלכה תמר הגיאורגים.
האחרים זקארין בנו מנזר נאה שבחלקו התחתון יש כנסיה ששלושה מאולמותיה חצובים ובאחד מהם יש את סמל המשפחה – שני נמרים קשורים ברצועות ועליהם נשר. הנמרים היו סמל סלג’וקי ידוע של אליפ ארסלן – אותו אחד שטבע סמל דומה של נמרים מעל שער האריות בחלקה המזרחי של חומת ירושלים הפונה אל הר הזיתים.
באותו אולם יש נישה סלג’וקית אופיינית – נישה שמעליה קשת עם נטיפות.
הכנסיה בנויה יפה גם היא ומשמשת אתר חשוב לעליה לרגל, להטבלות וחתונות.
בדיוטא העליונה מתקיימים מפעם לפעם קונצרטים ווקאליים.
חור יראפ – הצינוק Xor Virap
מנזר חור ויראפ נמצא על הגבול הטורקי מול האררט, כשעה וחצי נסיע דרום מערבה מירוון. גדר הגבול חוצה במרחק של כמאה מ’ מחומותיו. המנזר נמצא על גבעה קטה ונמצא בו בור הכלא אליו הוטל גרגורי נותן האור שהיה שליח ומטיף נוצרי שהגיע קפדוקיה ב-280 לפנה”ס ונשפט על הטפותיו והוטל לבור על ידי מטרדאת. האגדה מספרת כי מטרדאת השתגע וראשו הפך לראש חזיר ואחות המלך שלפה את גרגורי מבור הכלא – שם ניזון על ידי פת לחם ומים שאישה טוב נתנה לו במשך שנות כילאו, המלך הבריא והממלכה הארמנית קיבלה עליה את הנצרות ב-301 לספירה.
גם אם הסיפור נכון וגם אם לא – חור ויראפ הוא המקום בו הצליחה הנצרות את הצלחתה המדינית הראשונה על ידי ניצור מדינה שלימה. לא מן הנמנע כי התהליך היה של התפתחות הנצרות במרכזים בפגאנים שם נרדפה על ידי השלטון וכתוצאה ממנו יצאה הגירה לאזורי השולים – קפדוקיה ארמניה, המדבר המזרחי במצרים, סיני ומקומות אחרים. השפעתה רחוק מהמרכזים היתה כניראה גדולה יותר אם כי בארמניה נוצר מאבק ממשי בין השלטון שהיה פגאני לבין הדת החדשה.
סיפור השתגעותו של מטרדאת הוא סיפור של הפיכת חצר בה החליטה המדינה הארמנית שתי החלטות גיאופוליטיות חשובות – האחת היתה ללכד את תושבי הממלכה סביב דת אחת מרכזית והשניה – לפרק את הקשר רב השנים עם פרס ולפנות מערבה. הימור שהיתה בו מידה של סיכון שכן היה צריך לבחור בין שני שכנים חזרים – רומאים או פרסים ססאנים. ההחלטה לא פשוטה מה גם שהאימפריה הרומאית לא היתה בשיא כוחה, והתפרקותה 35 שנים מאוחר יותר, לאימפריה מזרחית ומערבית, היתה צפויה. אלא שהמהתפרקות נולדה האימפריה הביזאנטית שהחליטה שהנצרות היא דתה החדשה וההימור הארמני השתלם למשך כמה מאות שנים עד הופעת האיסלאם שהחריב את הפרים ודחק את הביזנטים.
בשל סיבות אלו חור ויראפ הוא אחת המקומות המכוננים בהיסטוריה .
בכניסה למנזר עומדים גברים צעירים ומציעים יונים לבנות על מנת שהמבקר יוכל להפריח ולבקש משאלה. זכר לימים בהם עצר נוח על ראש האררט ושיחרר יונה לראות אם קלו המים.
מנזר נוראוואנק Noravank
כמה עשרות קילומטרים דרומה מחור ויראפ, יוצא הכביש מעמק האררט והופך לכביש יפה להלל. האזור יוצא משפכי הבשלת ונכנס לאזור של גירים שמקבלים צבע אדמדם עם התרקותם לאדמה אדומה. זו ארץ היין של לארמניה ויין צעיר ונחמד נמכר לאורך הכביש בליטרים (1000 דרהם לליטר.
כפר היין המחוזי הוא ארני ומעט אחריו יש פניה דרומה לכיוון מנזר נוראוואנק. אלא שהמנזר הוא רק מחציתו של הסיפור מכיוון שהכביש נוסע בתוך קניון זקוף קירות שמזכיר קניונים באזור פטרה שבירדן. אדום, זקוף ועטור צמחיה. על פי המקומיים, בחודשי הקיץ יש שפע של נחשים בקניון. הקניון הוא גם מקום טוב לצפרות.
הכביש מתפתל ומגיע לחניה קטנה ליד המנזר שממנו, כרגיל, תצפית גדולה אל הקניון והסביבה.
בקיץ חם פה והזמן הטוב לבקר הוא בוקר מוקדם. האביב והסתיו נוחים בהרבה והאביב במיוחד – צובע הכול בירוק והוא קריר בהרבה.
הכנסיה שנבנתה במאה ה-12 מליאה ברמזים סלג’וקים – נישות קטנות בפינותיה, ג’הלי – או משרביית אבן על פיתחה, כוכבים מתומנים. המבנה נאה וגדוש וישמש בחלקו התחתון מאוזוליאום למשפחה ובחלקו העליון שמדרגות שמעטרות את הפתח מוליכות אליו – נמצאת הכנסיה ומעליה מגדל הפעמונים.
מעל הפתח מופיע ציור אלוהים שמחזיק בראשו של אדם הראשון כשהצליבה מופיעה משמאל והנביא דניאל מבקש רחמים על בני האדם.
חרוטת האבן יפה ומעניינת מכיוון שהאל ניראה דמות פרסית- מסופוטמית ולא מן הנמנע שיש לא את מראה האל הקדום שמש. ראש האדם (שיונה מפיחה בו נשמה) הוא פרסי לגמרי.
קומה מתחת אפשר לראות את מריה עם ישו התינוק.
בקרבה יש מסעדה ובית הארחה שמופעלים על ידי המנזר ועוף על האש מצוין. כדאי להביא יין מהכפר למטה.
ג’רמוק
אתר מעיינות מים חמים בדרום ארמניה. המקום נחמד אבל אין סיבה אמיתית להגיע למקום אלא אם כן אדם נוסע לסנטוריום שנמצא במקום.
הסיבה העיקרית היא הדרך היפה המוליכה אל העיירה הקטנה השוכנת בגובה 2080 מ’.
גוריס
העיירה בה כדאי להתבסס לטיול בדרום ארמניה. יש בה את כל השירותים ומלונות בכל הרמות. מכאן נוח לצאת לטיולים קצרים וארוכים באזור שהוא מהיפים בארמניה – פרוע, מבותר, ומלא בשרידים שהם שילוב של נוף, עניין והיסטוריה.
מנזר טטאב
המנזר הימי בניימי מקובל כאחד המנזרים היפים בארמניה וממקום , כדרכם של המנזרים בארמנים בקצה מצוק הצופה אל גיא עמוק. כביש טוב מוליך עד לפיתולים היורדים אל המנזר מהכביש הראשי.
העיניין הגדול במנזר הוא בגת השמן ששוקמה אחד מבנייניו. יש בו גלגל פריכה לסוגים שונים של זרעים מהם יוצרו השמנים המקומיים ובהם סומסום, פרג, קנאביס ואחרים. לאחר הפריכה בגלגל כבד הועברו הקליפות למכבש בורג גדול על מנת למצות אותן ולבסוף למגשי אבן שהונחו על תנור על מנת לאדות אתת המים ולהפריד בינו לבין השמן.
המנזר היה עשיר למדי ופורנס על ידי 234 כפרים שמסביבו. בשיאו היו בו למעלה מאלף נזירים והוא שימש כאוניברסיטה המקומית.
דרך נאה להגיע למנזר היא על ידי רכבל שנאמר עליו שהוא הארוך בעולם 5.7 קילומטרים. 4000 דראם הלוך ווב. 3000 כיוון אחד. 11 דקות של ריחוף.
חנג’ורס
דרך עפר עבירה למיניוואנים מוליכה מרחק של 3 קילומטרים בין שדות של פישתה וחיטה אל הכפר החדש ופתח האתר של חנג’ורס.
קפדוקיה של ארמניה. בפינה הדרום מזרחית של ארמניה, מול ההרים של נגורנו קרבאך ובתוך עמק מרשים ויפה נמצא כפר המערות של חנג’ורס. הכפר שראשיתו במאה השנייה לפנ”ס שימש עד 1958 שאז צוו תושביו לנטוש אותו ולעלות לרמה מעליו. הכבש שלו ביצור טבעי של בתים שנבנו בתוך הטוף, לא ניכבש על ידי כובשים ותושביו נחשבו לפרועים בין יושבי ההרים.
בעמק יש שרידים של שלוש כנסיות, הימי ביניימית מביניהן נצפית ממרפסת התצפית שמעל העמק.
אפשר לרדת לאפיק לטיול יפה של שעה – שעתיים בכפר – גשר תלוי מוביל אל הצד השני.
קראהונג’
זה השם המקומי שניתן למעגל אבנים אסטרונומי והוא כעין איזכור של סטונהנג’ (השם, לא האתר)
האתר המרשים נמצא בקרבת גוריס. פניה מהכביש מוליכה לכביש דרומה בלב קערה של הרים ודרך עפר עבירה כשיבש למיניוואנים מגיעה לאחר כחצי קילומטר לאתר.
האתר מורכב מעיגול אבנים גדולות בגובה אדם שדירת אבנים המוליכה צפונה ודרומה שברובן נקב בצד העליון ועיגול בנוי שבו גגונים מזרחה ומערבה.
התיארוך אומר שהאתר נולד לפני כ-7500 שנה. לשם השוואה, סטונהנג’ שבדרום אנגליה הוא אתר בין כ-2500 שנה שבו יש דולמנים (שני סלים גבוהים שמעליהם סלע שלישי שמשמש כגג.
סטונהג’ גדול ומרשים והאתר מזכיר יותר את רוג’ום אל הירי – תל הארנב שבדרום רמת הגולן.
זהו כנראה מבנה אסטרונומי שבו נערכו טקסים לשמש בימי השוויון וביום הארוך בשנה. אין להתפלא על היחס לשמש וידיעת הזמן והעונות שכן הזמן הוא אחדד הדברים הקדומים בתודעה האנושית, ובמערות הדורדון שבצרפת התגלתה לסת של סוס עם שלושים מופעי הירח שגילה כשלושים אלף שנה.
אם כי הדבר היפה באמת באתר הוא התחושה המסתורית שיוצר המעגל למי שמסתכל אליו מבחוץ או יושב בתוכו.
מקום שווה.
יארגיס, בית הקברות היהודי
יארגיס היתה עיר מושבם של האחים אורבליאן, מלכי ארמניה במאות ה-13 וה-14. העיר שהיתה במרחק של כ-10 קילומטרים מזרחה מהציר הראשי של הדרך המסחרית והצבאית שמחברת את פרס עם ארמניה, עוברת במקום בו חוצה הכביש ונוסע צפונה על מנת לחצות את מעבר סלים. לא נותר הרבה מהעיר והיום יש בו כפר מנומנם. העמק יפה להפליא.
בקצה המזרחי של הכפר דרך עפר יורדת לכיוון בית קברות שמצבותיו נראות לעין, הדרך מתפתלת, יורדת לנהר וחוצה על גשר מתכת קטן לגדה הדרומית ומטפסת לבית הקברות היהודי – זכר לכמה משפחות יהודיות שחיו במקום והגיעו אליו כנראה מפרס, אם כי ייתכן שהגיעו מהמחוזות הפרסיים של חורזם והיגרו משום הכיבוש הסלג’וקי. על הקברים כתובות בעברית.
בית הקברות נמצא ב-1996.
לקברים שני דגמים עקרים- גלילי – המזכיר את הסגנון הטורקי סלג’וקי הנפוץ ברחבי מרכז אסיה אצל השבטים הטורקים והשניים גג פירמידאלי – הצורה הפרסית. במקום כשמונים קברים.
הקראוון-סראי של סלים
נבנה על ידי הנסיך צ’זאר אורביליאן ב-1332 כחלק מסדרת חאנים לאורך הציר שבין פרס ללב ארמניה ולגיאורגיה.
הוא נמצא מעט מתחת למעבר סלים שחוצץ בין דרום ארמניה ההררית לרמות ולמישורים שסביב אגם סוואן לצפונו. ניבנה במקום לא אופייני לחאנים, בפיתול גבוה של המעבר ולא רחוק מהשיא. יש לו אפיונים ארמנים – סלג’וקים, עם סמל המשפחה על חזית הכניסה, וגג לוחות אבן משופע. המבנה נאה ומעט קבור בתוך האדמה. הוא מואר בתוכו על ידי סדרה של ארובות אור שנמצאות בגג ואלו מגלות שביל מרכזי שמשני צידיו משטחי אבן אבוסים ולאחריהם תאים עם קמרונות על מנת לאפסן סחורה וסוסים.
התקופה הסלג’וקית בכל המרחב התאפיינה בבניית חאנים (קראוון סראי – ארמונות שיירה) בכל המרחב והסלג’וקים בנו כאלו בקפדוקיה ומזרחה לה במרווחים של 20-30 קילומטרים שהם מרחק ההליכה לבהמה עמוסה על מנת לא להתיש אותה.
מעבר למעבר משתרעות רמות אופייניות של ערבות עשב והכביש יורד משם לטומרי – שוק יום ראשון נאה.
אגם סוואן
האגם הגדול של ארמניה שירד במפלסו בימי השלטון הסובייטי בעשרים מטרים משום השקיה מוגברת ושרד תוכנית לייבוש על מנת להפוך את אדמותיו לחקלאות. האדם משמש כמאגר המים העצום של ארמניה אורכו המירבי 74 קמ’ רוחבו בנקודה הרחבה 42 קמ’ ועומקו מגיע ל-90 מ’.
שטחו (שכן מידותיו משתנות) הוא כ-1200 קמ”ר ונפח מימיו כ-74 מיליארד. לשם השוואה הכינרת ניפחה 4,500 מיליארד מטרים מעוקבים.
סוואן, העיר המרכזית של האגם נמצאת בצידו המערבי ומצפון לה נמצא חצי האי שעליו נבנו בימי הביניים שתי כנסיות. חצי האי הוא אתר נופש שחביב על תושבי המקום ויש בו מסעדות, שוק מזכרות ותצפית נאה מראש הגבעה אל מרחבי האגם.
צפון ארמניה
סנאהין
סנאהין (ואחפאט הסמוך אליה) נמצאים מעל עיר המכרות של אלווארדי שבאפיק הנהר דבט (מיובלי הקורה שזורם לטביליסי ולים הכספי)- שבו עוברת הדרך הראשית לגיאורגיה וקו הרכבת המחבר בין המדינות.
סנאהין הוא מנזר, ואוניברסיטה מעל העיירה שהיא מרכז לכרייה ועיבוד נחושת – שבזמנו סיפק 15% מתצרוכתה של ברית המועצות. על הכביש הראשי מסעדה שנחשבת למגישת הקבאב הטוב בארמניה. כבר סיבה מוצלחת לעבור במקום.
זהו אחד ממופתי הארכיטקטורה של ארמניה ומרשים מאוד ברמת הבנייה. המבנה שניראה כמו בניה תעשייתית באבן מדויק, חדריו עם עמודים יפים ויש בו מבנה הנקרא הספריה ובו אוסף קשתות מסוגים שונים – ערביות, רומנסקיות וסלג’וקיות.
הקשתות – שמדמות כעין שלד למבנה, הן רומאיות במראן וייתכן ששאבו השראה מביזאנט הסמוכה. יש במקום הרבה ציטוטים סלג’וקים מתקופות בהם נוספו מבנים למקום.
מתחת לכנסיה במרחק כמה מאות מטרים נמצא המוזיאון לאחים מיקויאן – האחד פוליטיקאי שהיה אחד מהשלישיה שנילה את ברית המועצות בימי ברז’נייב ובערבו ימיו נזרק למעלה להיות נשיא ברית המועצות והשני היה אחד משני ממציאי המיג (מקויאן את גורביץ’) יהודי וארמני חותומים על מטוס הסילון הראשון והמוצלח של ברית המועצות.
המוזיאון לאחים – שלפניו עומד מטוס אימונים מדגם מיג 21 הוא הדרך בה טיפחו הסובייטים את נאמנותם של העמים שכבשו והפכו לחלק מהברית.
אחפאט
מעט מצפון לאלאוורדי במרומי הגבעות נמצא המנזר המושלם והיפה של אחפאט. גם הוא מהמנזרים הראשונים והיפים של ארמניה ונקודת חובה לעצירה. אבן טוף אפורה ועבודה מושלמת של ימי הביניים.
מעבר לכנסייה הראשונה יש כניסה נישאת שנייה עם גומחות סלג’וקיות במותניה שמגביהות את המבנה ומגדל פעמונים מרחף – כיפה חרוטית נישאת על עמודים ללא קירות. לא דק ונישא כמו הכיפות המרחפות ההודיות – אבל בדרך והנוף הירוק של ההרים ועמק הנהר – שווה.
דליג’אן
מצפון מערב לאגם סוואן, על הדרך הראשית המובילה למעבר הגבול הגיאורגי, נמצא אזור מעיינות הנופש של דליג’אן. הכביש הראשי צר עמוס ובמצב תחזוקה מחפיר.
דליג’אן הפך לאתר נופש לאחר שהרוסים כבשו את ארמניה מידי הטורקים במהלך המאה ה-19.
זה אזור שונה לחלוטין מהאזורים שמדרום לו – הוא רך וירוק וחמים הרבה יותר , שייך כבר לקווקז הנמוך ומהווה מעין מיקרו אקלים נוח בהרבה משאר אזוריה של ארמניה. הדבר הכמעט ראשון שהנוסע רואה הוא הופעת יערות המחטנים. בתקופת האביב האזור ירוק ודשן ופורה להפליא.
סובוטניקים – לרמונטובו
לכאן נשלחו הסובוטניקים על ידי הצארינה יקטרינה במהלך המאה ה-19. הסובוטניקים הם רוסים פרובוסלבים שהמירו את דתם ליהדות – או לסוג של יהדות. שכן הם לא מכירים בצלב כסמל או בטבעו האלוהי של ישו אלא רק בהיותו סוג של קדוש כקדושים אחרים, הם שומרי שבת ויש להם בתי כנסת ומאמינים בעבודה קשה – הם נחשבים לעובדי אדמה ובנאים מצטיינים.
לרמונטוב הוא אחד מהכפרים הנמצאים על הדרך הראשית צפונה מוונאדזור ( 80,000 תושבים- העיר השלישת בגודלה בארמניה)- ,ואפשר לטייל בו. הוא נמצא מעל עמק ירוק ויפה ובתיו ניכרים בכך שהם בנויי עץ וצבועים רובם בכחול ובצבעים האחרים – כפר ארמני רגיל בנוי מאבני טוף שחורות או אדמדמות והשוני ניכר ובולט. הסובוטניקים, שלא מתחתנים עם ארמנים או קבוצות אחרות, ניכרים גם במראם הרוסי – לבנבן ובתלבושת הרוסית עליה שמרו.