אריתריאה 1999

במהלך השנים האלו חצו אלפי אריתריאים את הגבול ממצרים לישראל. ישראל בנתה חומה. זה היה חלק מההסכם בינה לבין איסאס אפווארקי, הנשיא המתעלל שתמורת החומה והמכשול אפשר לצי הישראלי וליחידות אחרת להקים בסיסים באיי דחלאק שמול מסאווה ותחנות התראה ברמה שמעל.

“הי! סטופ, סטופ!” שאגו הקולות. העמק ההררי היה חם. עצי שיטה וקקטוסים שביניהם שיחים קוצניים נמוכים ריצפו את המדרונות. שלושה אנשים לבושים במדים וחמושים ברובי קלשניקוב,  הגיחו במרחק של 50 מטרים, ממהרים לעברי. הייתי עייף מההליכה המהירה. ירדתי מסיי-דיצ’י, הקילומטר השישה עשר על הכביש שבין אסמרה למסאווה. הייתי בדרך לעיירה בשם נפסיט. מעבר לעיקול היתה מנהרה שכרו האיטלקים בתקופה ששלטו באריתריאה וסללו רכבת שעלתה מהנמל של מסאווה לאסמרה. הם הקיפו אותי. הם לא דברו אנגלית או ערבית, שהיא שפה שמדברים באריתיאה. הרגשתי את הדקירה הקטנה שיש לי בכל פעם  שאני חושב  שהפעם הזאת היא סוף. התיישבתי על סלע ליד הדרך וגלגלתי סיגריה. האור הרך של השמש. ההרים שהיו שלווים כל כך.

“לאן אתה הולך?”

“לנפסיט.”

“אתה לא יכול ללכת מפה. אתה צריך לחזור.” לא היה לי כוח לטפס בחזרה את עשרת הקילומטרים שירדתי בהליכה מהירה. הלילה התקרב. הלך בודד בארץ במלחמה מול שלושה חיילים מזוינים.

“מה אתה עושה כאן?”

“אני עיתונאי. באתי בגלל המלחמה.”

שניים נשארו לשמור עלי והשני חזר לעמדה מוסווה. הוא חזר עם בחור צעיר שדיבר באנגלית איטית. אי אפשר לעבור דרך המנהרה. הם מילאו את מנהרה בנשק או בכל מה שצבא ממלא חללים תת קרקעיים במדינה שהתרגלה להילחם. הוא סימן לי ללכת אחריו, עולה במדרון ההר. באריתריאה אסור ללכת במקומות שבהם אין שבילים. 30 שנם של מלחמת עצמאות הרסנית ונואשת באתיופיה פיזרו 500 אלף מוקשים שטמנו האתיופים עד שהובסו ב- 1991, מעניקים עצמאות לאריתאיים ב- 1993. אריתריאה היתה המדינה הצעירה בעולם. הייתי עייף ממלחמות. חזרתי מהחזית המרכזית בלילה שלפני הליכה. רציתי ללכת, לפרוק את המתח.

“מה אתה אומר על סכסוך הגבולות שלנו עם אתיופיה?” שאל ברקת, חייל מילואים בן 26 שגויס לפני כמעט שנה למלחמה עם אתיופיה, מלחמה שלא היתה מובנת לו. שהרי האריתריאים, כמו הישראלים, הם רודפי שלום הנמצאים בסכסוך עם שכניהם. רדיפת השלום שלהם הובילה אותם לפלוש לסודן ולניתוק יחסים עם המדינה שתמכה בהם במלחמת העצמאות, לסכסוך אלים עם התימנים על איי חניש אליהם פלשו ולניתוק היחסים עם תימן ולכעס גדול על ג’יבוטי ששמרה על יחסים טובים עם אתיופיה. ועכשיו המלחמה עם אתיופיה.

“היית במלחמה?”

“כן. הייתי בזלמבסה.”

“ואיך שם?”

“שקט עכשיו. אבל בצורונה ובמשולש בדמה יש מלחמה כל הזמן.”

“כן,” הוא אמר, “ולאתיופים היו עד עכשיו 10,000 הרוגים.”

“כן,” אמרתי, “וגם לאריתראים.”

“מאיפה אתה יודע?”

“אני עיתונאי.” איסאק אפוורקי, הנשיא האריתראי, הסתיר מהעם האריתריאי את גודל המפלה שנחלו בין השבוע האחרון של פברואר לימים הראשונים של מרץ 1999. והאריתריאים, תמימים וחדורי הרגשת צדק שכל העולם נגדם, האמינו. ברקת היה איש מחשבים מאסמרה. שלאביו מספר משאיות. “ואיך החיים באסמרה?”

“עצוב.” אמר ברקת בתמימות של חייל שאינו מבין. “אין כסף, המסים עלו, ואף אחד לא יודע מה יהיה. לצד מי אתה?”

“לצד האנשים.” אמרתי לו. “אף פעם לא לצד הפוליטיקאים.”

“זה הכל בגלל התוכנית הסודית של האתיופים להשתלט על אריתריאה.” אמר ברקת. “הם פרסמו מפה שבה אריתריאה היא חלק מטיגרה. הם רוצים להשתלט עלינו שוב, כדי שיהיה להם מוצא אל הים.”

הוא כמובן צדק כי מה שאתיופיה צריכה יותר מהכול זה מוצא לים ולא להיות מוחזקת על ידי הג’יבוטים. חוץ מהדבר הקטן שלא האתיופים התחילו במלחמה.

המלחמה הקונוונציונאלית הגדולה בעשור האחרון של המאה העשרים  באיזשהו מקום בעולם התרחשה בשנה האחרונה של המאה בין אתיופיה לאריתריאה. מלחמה שהניסיון לפענח את מניעיה הפך את האירועים לסוג של חידה שיש בה טיפשות והונאה. שבוע הלחימה האחרון הניב 20,000 הרוגים ועוד כמספר הזה פצועים. רק בקרן אפריקה – אחד המקומות שידעו רעב סבל, מלחמות אזרחים וסבל יותר מכל מקום אחר בעולם בעשרים השנים האחרונות, יכולה מלחמה בסדר גודל כזה להתרחש מבלי שאף אחד ישים אליה לב. 

ב- 5 ביוני 1998 תקפו מטוסים אתיופיים את שדה התעופה של אסמרה. אחד מהם הופל לקול צהלות האריתראים. האריתראים הגיבו בתקיפת מקלה, בירת חבל טיגרה. הם פגעו פעמיים בבית ספר והרגו 44 ילדים. המלחמה נכנסה לשלב האמיתי שלה. במשך השנה החולפת, לאחר שהאריתריאים תפסו שטחים באתיופיה הם סרבו לדבר עם האתיופים, מודיעים כי לא יפנו את השטחים שכבשו עד שיפתרו סכסוכי הגבול. האמריקאים שיגרו את  סוזאן רייס כשגרירה לאזור וניסיונות התיווך של הארגון לאחדות אפריקה לא עזרו. שתי המדינות שאינן נמנות על העשירות בעולם נכנסו למרוץ חימוש מרשים. מסוקים, מטוסים, טנקים, מערכות נשק ולחימה. אתיופיה היא מדינה של למעלה מ- 50 מליון אנשים, אריתריאה שלושה מליון המורכבים מתשע קבוצות שונות. לשלוש מהקבוצות יש אחים באתיופיה, הנשיא האתיופי והנשיא האריתרני הם קרובי משפחה. בשלב הסופי של המלחמה של האריתרינים באתיופים הם חברו לארגון העממי לשחרור טיגרה  – שפעל בחלקה הצפוני של אתיופיה ולחמו ביחד על מנת למגר את שלטונו הסוציאליסטי של היילה מרים מניגיסטו.

אז למה בעצם יש מלחמה בין קרובי משפחה שנלחמו לעתיד טוב יותר בקרן אפריקה ושהאינטרסים של כל הצדדים הם בעד שלום?

אה, כרגיל, אי ההבנות הקטנות האלו הגורמות לעשרות אלפי הרוגים, לפליטים, לעוני ולחורבן.

משרד האינפורמציה האריתריאי לא רצה שאגיע למשולש בדמה. משולש בדמה היה זירתם של קרבות אכזריים בין ה־23 ל27 לפברואר, לפני פחות מחודש. עשרים אלף חיילים נהרגו שם. הצדדים מתחלקים במוות חצי חצי. בסופם של ארבעת הימים הצליחו האתיופים להבקיע בגזרת בדמה ולכבוש את השטח. עכשיו האתיופים הם אלו שאינם מוכנים לדבר והאריתנים מוכנים לקבל את ההסכם אותו דחו עד הסיבוב האחרון. האתיופים הודיעו שלא יחדלו מהמלחמה עד שיורידו את האריתריאים על הברכיים. הסיבוב הבא, לפי מקורות בשגרירויות הזרות באסמרה יהיה בזלמבסה – על הכביש הראשי המחבר את אגדיס אבבה עם אסמרה בירת אריתריאה. זלמבסה נמצאת 160 קילומטרים מערבה מאסמרה. שכרתי ג’יפ שיסיע אותי בדרכי המלחמה המשובשות ומלווה במוחמד, איש הקשר של לשכת האינפורמציה, ובוולפגאנג קנוט העיתונאי האפריקני של הפרנקפורטר צייטוג היושב בניירובי, יצאנו מאסמרה.

ליד שדה התעופה חלף מעל ראשנו מיג 29 אפור בטיסה נמוכה רועמת. בערב הקודם התארחתי אצל חברים ואלו הטילו ספק בכוחו של החיל האוויר האריתריאי, ביכולת הטייסים להטיס את המטוס מכיוון שתרגילי הטיסה שביצע הטייס היו ברמה של מתחיל. מקורות אצל הרוסים טענו כי לאריתנים יש 9 טייסים היודעים להטיס את ששת מטוסי המיג 29 ורק 3 או 4 מהם יכולים להיכנס לקרב אווירי. לחיל האוויר האתיופי עליונות מוחלטת על שדה המערכה.

טנדרים  וג’יפים  מוסווים בבוץ מרוח חלפו על פנינו בדרך אל החזית. חודשיים לפני תקרית בדמה, באפריל 1998, הכריזו האריתריאים על גיוס 60,000 לוחמי קו ראשון  לשרות לאומי – מושג מקביל לאנשי מילואים בצבא הישראלי.

ב- 16 למרץ תקפו האתיופים שוב בגזרת צורונה. הם נהדפו על גדרות המוצבים האריתריאים בלחימה נואשת. 300 גוויות אתיופיות שכבו על הגדרות. 20 טנקים ונושאי גייסות פגועים הושארו בשטח. לא מלחמת אזרחים, לא ארגוני מחתרת אלא שני צבאות נזעמים עם כל כלי המשחית במלחמה הקונוונציונאלית הגדולה המתרחשת באיזשהו מקום בעשור האחרון.

עצרנו ליד מגרש מכוסה בערמות נגמש”ים וטנקים מנופצים. שרדי הצבא האתיופי שנאספו. יש עוד מגרשי גרוטאות כאלו באריתריאה. בדרך למסאווה עמד במשך שנים טנק אתיופי והצוות  – השלד שנותר ממנו יושב בתוך כלי הפלדה המת.

“אתה מדבר ערבית לבנונית-”  אמר מוחמד. הערבית שלו היתה ברורה מאוד. “אני הייתי הנציג של החזית העממית לשחרור אריתריאה בלבנון בין 1982 ל – 1984.”

“ואני הייתי האחד מהנציגים של הצבא הישראלי באותו זמן.” חייכנו והחלפנו מילים על מקומות בלבנון. מחייכים על כך שלפני לא יותר  מ –17 שנים ירינו באותה ידידות אחד על השני בלבנון.

ישראל היתה המדינה היחידה בעולם שתמיד תמכה באתיופיה גם כשזו בצעה מעשי זוועה בהם נהרגו עשות אלפי אריתריאים וגלו מאות אלפים. אלא שעם בוא השלום בין שתי המדינות והולדת אריתריאה, היתה ישראל אחת מהמדינות הראשונות שכוננו יחסים דיפלומטיים והקימו שגרירות באסמרה. 1200 קילומטרים של חוף ידידותי בים המוקף בסודנים, סעודים תימנים וג’יבוטים הוא מטרה אסטרטגית של ישראל.

ישראל נלכדה במלחמה הזאת, שלא בטובתה, בין שתי מדינות שיש לה אינטרס גדול לשמור על ידידותן.

ישראל, או לפחות חברה ישראלית ובמעורבות גדולה של התעשייה האווירית, משביחה את המיגים של חיל האוויר האתיופי. האריתריאים מאשימים את הישראלים בסיוע פעיל לאתיופים. המשעשע הוא שלפני כשנתיים, פנו גורמים בתעשייה הישראלית לאריתריאים כדי שישכנעו את האתיופים להעדיף את הישראלים. האריתריאים עזרו בהתלהבות.

“זה נכון שנתניהו הוא סודאני?

“לא שמעתי על זה-” לאריתראים אין דעה טובה על הסודאנים.

“זה ידוע-” הוא אמר. איזה רעיון יפה.

הנסיעה בדרכים האריתריאיות איטית. עברנו את הצלב הגדול שברכס שמעל סנאפה, למעלה מ־3000 מ’ מעל לפני הים האדום. נוף שיש מעטים כמוהו, קונוסים געשיים מכוסים בירוק דשן, סלעים וולקנים אדומים וצהובים, בקעות חלומות עם כפרים  ובארות במרכזן. בנייה מהודקת של סלעי צפחה. טיפסנו במעלה הדרך. עוקפים מוביל שגרר באיטיות טנק  טי־54 ישן לכיוון החזית המתקרבת. בפיתולי הדרך חצבו טרקטורים מחפורות שבתוכן עמדו משאיות, מוגנות מפני התקפת אוויר או פגזי ארטילריה ארוכי טווח. משב רוחה של החזית המתקרבת.

מחסום עם חייל וחבל מתוח על הכביש. מוחמד הוציא את האישור ממרכז האינפורמציה באסמרה. פנינו לדרך עפר, יורדים לתוך עמק בדרך שאבק אדום כיסה, מטפסים לשוליה של רמה שמתחתיה נמתח הנוף המדהים של ההרים, קונוסים וולקנים אדירים ובקעות שכפרים דבוקים למדרונותיהם. עצרנו מעל מצוק עצום ואפרם – חייל בן 25, הצטרף אלינו במסע אל הקו הראשון. היום הלך ונעלם כשחזרנו לכביש נוסעים עוד מערבה, פונים לדרך עפר נוספת, טנדרים משוחים בבוץ חולפים על פנינו. על פסגה שטוחה, משקיף עמוק לתוך השטח האתיופי, עמד פורטו אונו – המבצר שבנו האיטלקים. חיילים וכלי רכב משוריינים עמדו במבצר, צופים לכיוון החזית. האור הלך ודעך.

“לא נוכל להגיע היום.” אמר אפרם “עוד מעט חושך. “נחזור מחר בבוקר.”

ירדנו אל העמק שמתחת למבצר. בכפר היו פליטים שנמלטו מאזור זלמבסה. מהכפרים והעיירות. הם יושבים בכפר כבר שנה. מצטופפים עם המשפחות האחרות. הכפר היה מוקף במשוכות צבר, גדר אבן צפחה חומה מקיפה את מתחם שלושת החדרים, התנור בחצר. קרן אפריקה ידעה סבל רחב יותר מאשר כל מקום אחר בעולם. מלחמת אזרחים של 30 שנים בין אריתריאה לאתיופיה. מלחמה בין סומליה לאתיופיה על מדבר אוגאדאן. רעב באתיופיה ובסומליה באמצע שנות ה ־80, רעב ומלחמת אזרחים בסומליה בשנות ה־90. מלחמת אזרחים בת 40 שנים בין דרום לצפון בסודאן ועכשיו המלחמה הזו.

ובשל מה פרצה המלחמה בין שתי המדינות שנשיאיהן קרובי משפחה? שאנשי המשטר השולטים היום באתיופיה לחמו צד לצד עם החזית העממית לשחרור אריתריאה על מנת למגר את משטרו של מנגיסטו, שעד לפני פחות משנה היו שתי הממשלות בנות ברית קרובות כל כך?

כבוד וכסף. ב־1997 השיקה אריתריאה מטבע חדש בשם נקפה. עד אז השתמשו האריתריאים בביר האתיופי. האריתראים ניסו לשכנע את האתיופים שישיקו את הביר החדש במקביל לנקפה ושהמטבעות יהיו הילך חוקי בשתי המדינות. האתיופים סרבו. הם טענו כי אם האריתראים רוצים במטבע שלהם ומפנים את גבם לביר – הם יצטרכו לעבור דרך מטבע שלישי – הדולר. הדבר גרם לתוהו ובוהו לאיכרים באזורי הגבול, אלו שנהגו לקחת את תוצרתם לשווקי אתיופיה או אריתריאה ולסחור בבירים. לפתע  אי אפשר היה לסחור בין ביר לנקפה אלא רק דרך דולרים ובנקים. הכפריים בגבולות לא מכירים בנקים ודולרים. הגבול שנמתח בין המדינות בן לילה היה גבול של גאווה על גבם של האיכרים הפשוטים. האתיופים הגיבו בשחרור החבל מעל המליציות המקומיות שהחלו לגרש איכרים אריתראים – אנשים שקבלו קרקעות בסמוך לגבול לאחר תום המלחמה בין אתיופיה ואריתריאה –נח”ל אריתריני. בתקרית החמורה שהחלה את המלחמה, גרשו המליציות האתיופיות איכרים אריתראים, האריתראים ניסו להתערב והאתיופים ירו למוות בארבעה קצינים אריתראים.

אלא שהאריתראים רק חיכו לפרובוקציה. כבר באפריל 1998 הם גייסו 60 אלף אנשי מילואים, ועם היוודע דבר התקרית, תקפו והשתלטו על שטחים בגבול – באזור בדמה, באזור זלמבסה וצורונה ובאזור הגבול שמול אסב בחלק הדרומי של אריתריאה.

האתיופים הגיבו בניתוק קשרי התעופה בין המדינות. מכיוון שלאריתראים אין חברת תעופה – הפסקת טיסות אתיופיאן איירליינס וסגירת הגבול היבשתי הטילו טבעת חנק על המדינה. האתיופים הפסיקו את השימוש בנמל אסאב – הנמל שדרכו מגיעות הסחורות לאתיופיה שכן לאחר עצמאותה של אריתריאה, נותרה אתיופיה ללא קשר לים. נמל אסאב לא שרת את אריתריאה אלא רק את אתיופיה. האריתאים נהנו ממיסוי ומשירותים. האתיופים העתיקו את נמלם לג’יבוטי. אסאב הפכה לעיר רפאים. האתיופים גרשו למעלה מ־0 אלף אריתראים שהתגוררו באדיס אבבה וסביבתה. האריתראים הביטו בכל המתרחש ולא הבינו איך זה קורה להם. הם בסך הכל רצו לתפוס שטחים כדי להכריח את האתיופים לקבוע היכן עובר הגבול ולמנוע את פשיטות המליציות האתיופיות.

הם ניסו תרגיל דומה נגד התימנים באיי חניש שבין אריתריאה לתימן. גם שם סרבו התימנים לדבר איתם עד שהאריתראים כבשו את האיים. רק לאחר כיבוש אלים נכנסו התימנים להליך של בוררות בינלאומית. האריתראים הפסידו והאיים חזרו לתימן. מאז יוני 1998 נותקו קשריה היבשתיים והדיפלומטים של אריתריאה גם עם ג’יבוטי. האריתראים מאשימים את השכנה הקטנה היושבת על באב אל מנדאב שבפתח הים האדום כי הם מאפשרים העברת אספקה צבאית דרך נמלם לאדיס. עם הסודנים, שהיוו את בסיסם העורפי במשך כל שנות המלחמה נגד אתיופיה, הסתכסכו כבר לפני שנתיים כשפלשו לדרום סודאן משום שטענו כי הסודאנים מגבים את הג’יהאד האסלאמי הפעיל בצפון אריתריאה. נכון להיום, מנותקת אריתריאה מכל שכניה היבשתיים והקשר היחיד איתה הוא דרך חוף הים הארוך ונמל מסאווה ובטיסות הבודדות של איג’פט אייר, לופטהנזה ועד שתי חברות קטנות הנוחתות באסמרה. כמה דומה לסכסוכי הגבול של ישראל בשנות ה־ 50.

האריתראים שמחים על ההשוואה לישראל – מדינה קטנה הנלחמת לבדה, ללא סיוע, מול כל העולם. יש דמיון, בעיקר באווילות המנהיגים ובאמונה התמימה של האזרחים במנהיגים שהוליכו אותם דרך מלחמת עצמאות ארוכה וקשה ושחילקו איתם את החפירות, הבונקרים, הרעב והשפל לא יטעו. האנשים באריתריאה עדיין לא הפנימו את מה שעושים פוליטיקה ושילטון ללוחמי חירות.

עברנו את המחסום האחרון וירדנו לתוך עמק. מכוניות מוסוות בבוץ על דרכי האבק. בצד הפונה מהחזית והלאה נחפרו בונקרים לתוך צלע ההר. גזעי עצים מחופים באדמה וסלעים על קירות אבן שנחפרו לצלע ההר. נערות בבגדי צבא בתוך הבונקרים.

“כל מי שמגיע לגיל 18 חייב בשרות לאומי של שנה.” אמר מוחמד. בנים ובנות. הבנות כיבסו ובשלו ועסקו במלכות השירותים. יצאנו מהעמק ועלינו על הרמה.

“שם זה אתיופיה.” הצביע מוחמד על הרכס הבא. “נשאיר את הג’יפ פה. הוא לא מוסווה. אי אפשר לעלות איתו לקו.”

השארנו את הג’יפ מוסתר מאחורי בית שבו ישבו כמה חיילים ושיחקו קלפים וירדנו לתוך עמק ארוך. מכתש של פגז מתחת לאחד השבילים. טיפסנו על מדרגות עיבוד נטושות וחצינו ואדיון. הוואדיון היה פתוח אל הצד האתיופי. צרורות בודדים מעבר לואדי.

“יש פה חיילת אחת שאבא שלה איטלקי ואמא שלי.” אמר אפרם בגאווה. עצרנו ליד המחפורת של מפקד הגדוד.  האריתראית עם השורשים האיטלקים כרעה ליד מדורת הבישול. הקולונל היה חגור באקדח ובמשקפת, חצינו על קו הגובה, עוברים ליד מחפורות בהן בשלו חיילות או תלו כביסה ליד חיילים ששוחחו בשמש. המהפכה המזוינת אולי שיפרה את מעמדה של האישה מחובות בית אזרחיות לחובות בית צבאיות. בכל מקום בו עברנו היו החיילים עסוקים בהתחפרות לתוך ההר. הם חפרו מלבנים בעומק שני מטרים אותם דיפנו באבנים, מניחים בולי עץ שעליה הניחו אבנים ועפר.

“פה צריך לעבור אחד אחד.” אמר מפקד הגדוד. החלקנו בין הטרסות ובין משוחות הצבר. הגבול עבר בעמק שמתחת. “בלילה אנחנו מוציאים תשמועים והם מורדים את שלהם. אתה רואה למטה את העמדה המוסווית שלנו?” עמדנו מאחורי טרסה, נסתרים מאחורי קיר האבן האפור. מאחורינו עמדה כנסייה שפגז אתיופי חורר את הגג שלה. אותה דת. אותה שפה. אנשים שעד אתמול נלחמו אחד לצד השני נגד אויב משותף, הפכו תוך זמן קצר לאויבים מרים. הממשלה של יוצאי טיגרה  באתיופיה נאלצת להגן על קו קשוח מכיוון שהאמהרים טוענים כי הטיגרנים ויתרו על אריתריאה  – הם קשוחים עוד יותר כדי להוכיח כי אינם בוגדים במולדת האתיופית. המלכודים של קרן אפריקה. הקולונל הצביע על העמק השרוף ועל מכתשי המרגמות במקום בו ניסו האתיופים לקרוע את קווי האריתריאים, מונה את הטנקים, התותחים, את טילי הפגוט האנטי טנקיים שפגעו לכל אורך הקו. הגבול של א היה עד לפני שנה סומן בחפירות רצופות, בונקר לאחר בונקר. חיילים ניקו את הנשק במחפורות, מחכים להתלקחות הבאה שכולם ידעו שתבוא. אחרי בדמה וצורונה יגיע תורה של זלמבסה והאתיופים ינסו להבקיע את הקו ולהתקדם על הכביש הראשי לכיוון אסמרה. מעבר לרכס עמד טנק טי- 54 ישן שנלקח שלל מהאתיופים. מכלי הדלק האחוריים מכוסים באבנים כדי להקטין את אפשרות הפגיעה בהם מרסיסים.

“על מה המלחמה?” שאלתי את הקולונל.

“על הגבול.” הוא אמר.

“ויש לך חברים בצד השני?”

“אני מכיר הרבה אנשים בצבא האתיופי ובאדיס.”

“ואתה מבין על מה אתם נלחמים?”

“לא עד לפני כל כך מעט זמן הם היו הידידים הכי טובים שלנו.”

ירדנו לתוך הבונקר של אחד ממפקדי הפלוגות. הבונקר הואר במנורת לוקס צהובה. רובה צלפים תלוי על הקיר. מיטה נמוכה ושלושה רובי קלשניקוב. חיילת במכנסי צבא ובחולצת טריקו הרתיחה תה. מיטה אחת גדולה. ישנו ודיברנו על המלחמה. תה עם הל בחפירות האריתראיות האפלוליות מבושל בידי חיילת. החיילות היו במחפורות החיילים, במחפורות הקצינים. צבא מהסוג הישן, פרשנות שונה ממה שאפשר היה לחשוב על השוויון  בשירות בין גברים לנשים. חזרנו בהליכה ארוכה דרך הואדיות לג’יפ המוסתר מאחורי הבניין. קולות נפץ בודדים העידו על הקו שנרגע  מהמהלומות האתיופיות וישוב ויתעורר בקרוב לגדולה שבמלחמות הקונוונציונאליות שידעה אפריקה מאז הקרב באל עלמין.

“רוצים לעצור בזלמבסה?”

“כן.” אמרתי. “מה יש שם?”

“עיירה נטושה.” אמר מוחמד. בקשתי מאפרם שיעצור ליד הכנסייה הצבעונית שהשקיפה על הכפרים הנטושים. ירדנו לתוך העיירה. השקט. עיירה שהמלחמה הבריחה את תושביה. הצצתי לתוך הדלתות הפרוצות. מישהו בזז את החנויות והבתים.

“מי פינה מפה את האנשים?”

“הצבא.” אמר מוחמד.

“יש שם אנשים, אמר וולפגאנג קנוט מהפרנפורקטר אלגמיינן צייטונג, “בוא נשאל.”

“מי בזז את העיר?” שאל וולפגאנג בזעם.

“אנחנו לא יודעים.” אמרו הנשים שהצטופפו ליד חנות שמדפיה ריקים. “זו היתה החנות שלנו. היו בה טלוויזיות ומכשירי רדיו, שם –” הם הצביעו על הגג, משם הם נכנסו.”

“ומי אמר לכם ללכת?”

“הצבא.” אמרו הנשים.

“בוזזים.” אמר וולפגאנג בזעם. מעבר לרחוב עברו שני צעירים חמושים ומצבר שלקחו מאחד הבתים על כתפיהם.

“למה פינו מפה את האנשים?”

“לא יודע.” אמר מחמוד.

את התשובה קבלנו ביציאה מסנפה כמה שעות מאוחר יותר. אוהלים גדולים לחלוקת שקי קמח וסוכר לפליטים.

“חצי מהאנשים של זלאמבסה הם אתיופים.” אמר הממונה על החלוקה. “אנחנו מספקים גם להם אוכל.”

תשובה טובה ללמה פונו מהעיירה ולמה נבזז רכושם. האריתריאים גאים בניקיון כפיהם. אם היו יכולים להשתמש במושגים כמו טוהר הנשק, היו מאמצים את המילים בשמחה.

“זלמבסה לא בשטח אריתריאה והיא נוהלה על ידי מנהל אתיופי.” אמר חבר שמכיר ויודע באסמרה. “היא רחוקה לפחות 5 קילומטרים מהגבול.”

“אז על מה הם נלחמים.”

“אה-” אמר אותו חבר שגר באריתריאה כבר כמה זמן ” את זה אני אשמח אם אתה תגיד לי.”

באסמרה נסענו לבית החולים הליבט לפגוש את דר סיימון היילה שחבר אמר שהוא איש עם דעות עצמאיות.

“האתיופים הובסו בצורה נוראית בתחילת מרץ.” אמר דר סיימון היילה, לכן הם השתמשו בכל כוח האש שלהם, בנפל”ם בפצצות מצרר שהישראלים ספקו להם. הגיעו לבית החולים חיילים מהקו הראשון עם פציעות כאלו. בשבילי זו הייתה תזכורת מהעבר השחור של הלחימה נגד האתיופים. לחמתי נגד האתיופים מ- 1976 עד הסוף ב – 1991 ועכשיו זה מתחיל שוב.” הוא אמר בעצבות. ישבנו בצל עצי הפלפלון ליד סככת בית הקפה של בית החולים שהיה מורכב ממבנים קטנים ונקיים. מטוסי מיג 29 התאמנו בשמים הכחולים בהירים.

“למה יש פה מלחמה?

“מטרת ההתקפה האתיופית היא לא מה שאנשים חושבים. זו תוכנית של החזית העממית לשחרור טיגרה. הם רוצים ליצור רפובליקה טיגרנית על מנת להתנתק מאתיופיה. אנחנו תמיד הצענו להם אתיופיה מאוחדת מכיוון שאין עבר היסטורי למדינה טיגרנית עצמאית שבה הטיגרנים מנותקים מהאתיופים. הטיגרנים יצרו מפה שבה יש להם מדינה שחלקה על שטח אתיופי, חלקה על שטח אירתרני ויש לה גבול עם ג’יבוטי. הם פיתחו את טיגרה בכל הכוח כדי שעם היציאה למתקפה יהיה להם בסיס למדינהמאז העצמאות ב- 1991 היו לנו 7 שנים עם סכסוכי גבול, אבל אנחנו חשבנו שזה בא מהקצינים הנמומצכים בטיגרי – ואז התברר שהקצינים באדיס הם מאחורי זה. יש קבוצה בממשלה שרוצה שלום – האמהרים, אבל הטיגרנים רוצים הפרדה ויצירת רפובליקה עצמאית. בחוקה האתיופית יש זרכות לכל אחת מהקבוצות להגדרה עצמית וזה הנימוק של הטיגרנים במאבק הזה. אנחנו נאבקנו עבור אזור של שלום ולשיתוף פעולה עם אתיופיה, אני לא האמנתי שהסכסוך יפרוץ, אף אחד לא חשב ככה. זה מאוד מאכזב. ” הוא ביקש סיגריה מהנער שהביא תה מתוק עם חלב ובקבוק זכוכית מלא בסודה. הצעתי לו קופסא סיגריות והוא סרב. “אם תהיה לי קופסא אני אעשן כל הזמן,” הוא אמר בחיוך.

“אתה טיגרני?

“אני אריתראי. הקונפליקט האמיתי  התחיל במאי 1998. עד אז לא ידענו שיש סכסוך גבול. האתיופים הפתיעו אותנו. ברגע אחד נמחקו כל ההסכמים. הם הפסיקו את השימוש בנמל אסאב וביטלו את הטיסות של אתיופיאן ארוויס. יש לי חברים וקרובים באדיס. אני לא יכולתי להבין. בת אחותי נשואה לטיגרני באדיס. יש הרבה כאלו. “

מהשדה המריא מיג 29 אחד משני המטוסים שיש לאריתריאה.

ישבתי והקשבתי ליאוש המצטבר.

ב־24 השנים מאז שהייתי באריתריאה נמלט כל מי שיכל מהמדינה מהוכה שאיסאס אפווארקי נאחז בה בציפורניו, מגייס את אנשיה לעשרות שנים של שירות. פליטים חצו מדבריות וים, נהרגים, נסחטים, נחתכים, נאנסים.

במהלך השנים האלו חצו אלפי אריתריאים את הגבול ממצרים לישראל. ישראל בנתה חומה. זה היה חלק מההסכם בינה לבין איסאס אפווארקי, הנשיא המתעלל שתמורת החומה והמכשול אפשר לצי הישראלי וליחידות אחרת להקים בסיסים באיי דחלאק שמול מסאווה ותחנות התראה ברמה שמעל.

זר לא יבין זאת.

זר במדינה דמוקרטית שבה יש בחירות ומנהיגיה מתחלפים כל הזמן.

אם כי אולי עכשיו, מקץ 24 שנים מאז המסע הזה הם מתחילים להבין.

פליטים, עבדים, טרור, סמים וגיהנום בסיני. כתבת תחקיר למבט 2 2012