צ’אנדיגר
צ’אנדיגר, בירת האיריאנה והפנג’אב, היא מוזיאון חי. ובמובן הזה אחת הערים המעניינות שיש. אלא שלמי שאין ידע בהיסטוריה של הארכיטקטורה במאה ה-20, במהפיכה המודרניסטית, בסוציאליזם של הדיור העירוני ובנסיון הענק והכמעט יחיד בסדר גודל כזה עד לראשית המאה ה-21 לפתור את בעיות הדיור של הודו – ייתכן שהדבר לא ישנה, והוא ייראה בצ’אנדיגר עיר רגילה, נעימה למדי ולא ממש מעניינת. ולא ממש הודית.
הכל נכון.
הפרלמנט |
יש כאלו שיעברו בצ’אנדיגר בדרכם לעלות על רכבת הצעצוע שמטפסת שעות במסילה המפותלת לשימלה ויש כאלו שיגיעו אליה בדרך לבירה המקודשת של הסיקהים באמריצר. מכל סיבה שהיא, שווה לעצור בצ’אנדיגר ליומיים-שלושה ולו רק כדי לצאת מהודו האינטנסיבית מאוד של הגאנגס והפאנג’אב, וללמוד דבר או שניים (טוב ורע) על אדריכלות הבטון החברתית של המאה העשרים ולראות מה שני אדריכלים גדולים – לה קורבזייה ובן דודו ג’נרט – עשו ובנו במשך שני עשורים במקום שבו היה לפני כן כלום.
הסיבה העיקרית להקמתה של צ’אנדיגר היתה אובדנה של לאהור. שכן עד חלוקת הודו בסוף העידן הבריטי, באוגוסט 1947, היתה לאהור, ובצדק, בירת הפאנג’ב.
לאהור היא עיר גדולה שהיתה אחת מהערים החשובות בתקופה המוגוהלית והבריטית – העיר החזקה בפאנג’ב (ארץ 5 הנהרות – יובלי האינדוס) במשך כ-450 שנה. אובדנה להודו והישארותה בפקיסטאן, הותירו את הפאנג’ב לללא בירה.
אומנם אמריצר נמצאת בסך הכל 50 קילומטרים מלאהור אבל במחשבה ההודית, היא הפכה לעיר קצה מכדי לשמש בירה עתידית למדינת הפנג’אב ונהרו החליט לפנות לאדריכלים בינלאומיים על מנת להקים את עיר העתיד של הודו במקום מרכזי. המקום שנבחר היה מתחת לגבעות הראשונות של ההימאליה על מנת להקנות לעיר אקלים אנושי מעט יותר מערי השפלות הפאנג’ביות שבהן מזג האוויר קשה רוב חודשי השנה.
מיקומה נקבע גם על הגבול בין שתי מדינות הודיות של הודו הפדראלית החדשה – האריאנה (המגיעה מזרחה עד לדלהי) והפאנג’ב הגובל בהימאצ’ל פרדש בצפון, בג’אמו וקשמיר בצפון מערב, בהריאנה במזרח וברג’סטאן בדרום.
בהתחלה פנהו ההודים לאדירכלים האמריקנים מאייר ונוביקי. נוביקי נהרג בהתרסקות מטוס בין קהיר לאלכסנדריה ב-1950 ואז פנו ההודים ללה קורבזיה, האדריכל השוויצרי שהיה אחד מאבות המודרניזם.
לה קורבזיה היתווה את התוכנית הכללית – סכמת העיר כאדם בעל ראש, גוף וזרועות, את חלוקתה לריבועים (sectors ), את היררכיית הכבישים היורדת מכבישים שמחברים בין הסקטורים השונים, לכבישים חוצי סקטורים, כבישים שחודרים לתוך השכונה, דרכי אופניים, שבילי הולכי רגל וגינות.
הפרלמנט |
תיכנונו של לה קורבזיה הפריד לחלוטין בין הקרייה השילטונית (“הקפיטול”) הנמצאת במקום בו שירטט את ראש בן האדם בצפון העיר – בחלק הגבוה שלה, למרגלות גבעות ההימלאיה (סקטור 1) ומשם יורדים הריבועים כלפי דרום. זרועות הציור שלו הן הסקטורים בהם מתרכזת הפעילות החרושתית של העיר.
המרכז המסחרי המסורתי של העיר הוא בסקטור 17. אם כי בשנים האחרונות התחזקו מאוד המרכזים בסקטורים 22 ו-35. הופעת בתי קפה ‘איניים’ וחנויות מותגיות, מסמנות את עלייתם של הסקטורים החדשים.
ומה הוא סקטור? הסקטור הוא בעצם התשובה למהי צ’אנדיגר, שכן צ’אנדיגר היא עיר עתידנית מתוכננת , אחת משתי הערים שתוכננו ונבנו בהודו במאה ה-20 (אם לא מתייחסים לניו דלהי האימפריאלית קולוניאלית שתוכננה על ידי לוטיין ונחנכה ב-1911 בצמידות לדלהי המוגוהלית כבירת הראג’ ). העיר המתוכננת השנייה היא גהנדי נגאר שתוכננה ונבנתה כבירה חדשה לגוג’אראט, 32 קילומטרים מצפון לאחמאדאבאד בין 1965 ל -1970, והיא ניראית כמו אחותה הקטנה.
התשובה עונה גם למה צ’אנדיגר היא לא – זו אינה עיר מסורתית עם גרעין מרכזי קדום שהכל מגיע אליו, היא גם לא עיר עם מרכזים כפולים כמו דלהי או תל אביב ויפו, ירושלים העתיקה והחדשה. היא הצעה שונה לגמרי, שבה כל חלק – סקטור- של העיר, מתפקד בתור עיר עצמאית שבה דרוג הכבישים אחיד, וכל אחת מהערים שיוצרות בסך הכל את צ’אנדיגר, בנויה על ריבוע שאורכו 1200 מטרים ורוחבו 800. בכל אחד מהסקטורים מצויים כל השירותים הקהילתיים – מרכזי חנויות, שוק, בתי ספר בית חולים. במידה רבה כמו שקיים בשכונות מודרניות ובעיירות פיתוח של מדינת ישראל.
היד הפתוחה ואופניים |
התפיסה של צ’אנדיגר היא תפיסת עיר הגנים (שהינחתה גם לוטיינס בניו דלהי) שלפיה בין הרחוב ובין הבתים מפרידות ריאות ירוקות ובמרכז העיר הגדולה, המורכבת מערי מישנה מרובעות, יש שדירה ירוקה שחוצה אותה מצפון לדרום. חוץ ממנה, במרכזה של כל עיר משנה (סקטור) יש נתיב ירוק שמפריד בין חלקי הסקטור ובו נמצאות גינות רבועות קטנות וכן גינה מאורכת מרכזית שאליה צמודים בתי הספר.
תושבי צ’אנדיגר (אלו שנישאלו) אוהבים את העיר שלהם אם כי העיר אינה בנויה להולכי רגל והמרחקים בה גדולים מאוד.
המרכז בסקטור 17 – שניראה כמו הגדלה (גדולה בהרבה) של המרכז ברמת אביב הישנה, הפך עם השנים להיות המרכז העממי אם כי הקומות העליונות שלו לא מתפקדות. לעומת זאת יש צמיחה של מרכזים חדשים – כמו המרכז האליטיסטי המתפתח בסקטור 35 (ההמשך דרומה מסקטור 22) שמתבטא בבתי קפה כמו ‘בריסטה’ ו’קופי בין’ ובחנויות בגדים של ‘ווילס’ ואחרות.
נדמה שהוויכוח על צ’אנדיגר מתחלק לכמה חלקים – מהי עיר ואיך צריך לתכנן ולבנות אותה בתוכנית הגדולה, איך מתכננים את מרכזי המגורים, האם המרחב הירוק עדיף על הרחוב העירוני ואיפה נמצא מרכז העיר.
גאוניותו של לה קורבזיה לא מתבטאת דווקא במציאת הפיתרונות המוצלחים ביותר לכל אחת מהשאלות (וזו רק רשימה חלקית) אלא מכיוון שהציב את השאלות וניסה לפתור אותן בדרך הפוכה ממה שהיה מקובל עד לצ’אנדיגר.
לעיר יש ראש, (הקפיטול) אבל אין מרכז. אין חלק אחד של העיר שעדיף על חלק אחר. בכל מקום בעיר ישנים, קונים, לומדים ומבלים, אם כי אזורי התעשייה נמצאים מחוץ לעיר. תחנת האוטובוסים נמצאת יחסית במרכז העיר, לעומת זאת הרכבת הושארה כ-3 קילומטרים ממזרח למרכז.
יש פנינים סביבתיות בעיר כמו גן הוורדים, מונומנט היד הפתוחה וגן הפסלים שהוא תוספת מקומית שלא תוכננה בתוכנית בניין העיר והיא תוספת מוצלחת מאוד בכל קנה מידה.
נתון נוסף ההופך את צ’אנדיגר למעניינת הוא הבנייה ההיררכית של השכונות והבתים השונים. הבתים בנויים בכמה גדלים – לבעלי מקצועות פשוטים, למורים, לפקידים, וככל שהדירוג האזרחי גבוה יותר – כך הדירות גדולות ובאזורים טובים יותר. רוב בתי העיר הם רכוש המדינה ואינן רכוש פרטי. ובתום תקופת שירות כעובד מדינה, עוברים העובדים המבוגרים לשיכונים המיועדים לעובדים פורשים. יש תנועה בתוך העיר.
המרחקים בין מתחמי הבתים בהיררכיות השונות אינו עולה לעיתים על כמה עשרות מטרים ואפשר לראות אותם.
בתי המגורים מאורגנים בגושים ארוכים עם מעטפת אחידה וניראה שאחד המקומות בהם התוכנית לא מאוד הצליחה, היא בשטחים הריקים שבגב המתחמים שבהם לא משתמשים והם מוזנחים.
מתחמי המגורים של צ’אנדיגר (סקטור 22 הוא אחת הדוגמאות המעניינות), מזיכירם לעין הישראלית לאו דווקא את הבנייה למגורים בערים הישראליות אלא דווקא את הבנייה למגורים בקיבוצים בשנות החמישים של המאה ה-20. קו הדמיון מופלג.
נושא נוסף בו עיר הגנים של לה קורבזיה מתפקדת חלקית היא דווקא ירקותה הבולטת לעין – אין הרגשה של רחוב עירוני והעיר ניראית ישנונית כמעט בכל שעה של היום.
שאלה נוספת שלא נבדקה, לא בצ’אנדיגר ולא בניו דלהי, היא תוספת עומס החום שהצמחייה הירוקה מוסיפה בעונת המונסון – ענן הלחות והעומס הגדול.
עם זאת, למרות שצ’אנדיגר היא העיר הכי מוטורית – יש בה את כמות הרכב הפרטי הגבוהה ביותר בהודו, התנועה בה מסודרת באופן יחסי – כיכרות תנועה וציות לרמזורים, שבילי אופניים, דרכים משניות, חנייה, מדרכות להולכי רגל ורמת ניקיון גבוהה מכל עיר הודית אחרת.
אלא שצריך לזכור, וזוהי נקודה לא פחות חשובה מהאחרות, שלה-קורבזייה עבד יחסית מעט על צ’אנדיגר – הוא תיכנן את התוכנית העירונית הגדולה, את הרשת (‘הגריד’) וכמה ממבני הציבור של הקפיטול ומקומות אחרים בעיר, אבל את עיקר עבודת התיכנון והפיקוח בפועל עשה בן דודו ושותפו פייר ג’נרט שתיכנן הרבה מהמבנים הפרטניים ולצידו עבדו גם ג’יין דרו (Jane Drew ) ומקסוול פריי ( Maxwell Fry) וצוות של אדריכלים הודים.
אחת מהעבודות המשמעותיות של חקר מיפוי ותיעוד צ’אנדיגר כהכנה לבקשה להכריז עליה כעיר מורשת עולם על ידי יונסק”ו נעשית על ידי פרופסור קיראן ג’ושי מהקולג’ לארכיטקטורה של צ’אנדיגר (שתוכנן על ידי לה קורבזייה עצמו) שכן אחת הבעיות שנובעות מהיות צ’אנדיגר עיר חיה ולא מוזיאון – היא איפה ומה מותר לבנות ולשנות, משום שלה-קורבזייר הניח את קווי המיתאר של תיכנון העיר והורה לתכנן לפי רוח הדברים ורק עכשיו מתחיל להתעורר הויכוח של איך לבנות היכן ואיפה.
טענה אחרת נגד העיר היא שהעיר לא מכוונת לפתור את בעיותיהם של ה’סקווטרס’ – חסרי הבית ההודים הנדחקים מהעיר, אלא לייצר מגורים למעמד בינוני ומעלה.
התשובה ההודית שגם חסרי הבית אוהבים להיות חסרי בית בצ’אנדיגר.
סיור בעיר:
כדאי להתחיל סיור בעיר במוזיאון העירוני שנמצא בסקטור 10 – מיכלול מבני בטון מודרניסטים שהמעניין שביניהם הוא מוזיאון תולדות העיר שבקומה השנייה שלו נמצא ציור קיר של לה קורבזייה : רעיון העיר כגוף אנושי. לידו נמצאים התוכניות והמודלים של הבניה הפרטית והציבורית. המוזיאון ממוקם בבית שהוא התקציר של צ’אנדיגר – בטון חשוף – הברקה חלקית עם בעיות ומוזרויות.
מחוץ למכלול המוזיאון יש בית קפה נחמד וגן פסלים.
התחנה הבאה צריכה להיות הקפיטול (סקטור 1)– המתחם השילטוני הלא מושלם של העיר. הרכב עוצר בתחתית הגבעה הלא גבוהה ומשם אפשר להגיע בהליכה (5 דקות) למונומננט היד הפתוחה שהוא האתר הצפוני ביותר בעיר ולצפות ממנו לבית המשפט ולבניין הפרלמנט (האסיפה המחוקקת).
האסיפה המחוקקת |
שווה להשיג אישורים לביקור בשני המבנים שסוגרים את הרחבה מכיוון ששניהם – בעיקר בצורתם החיצונית, מעניינים כארכיטקטורת בטון.
מבנה האסיפה המחוקקת שווה בביקור משום חדר האסיפות שלו שיש בו עניין וכן ביציאה אל בריכתהמים המקיפה אותו. על שער היציאה (המזרחי) יש ציור על הצד הפנימי וכן ציור גדול (שניתרם על ידי ממשלת צרפת) על הצד החיצוני.
ציור הקיר של לה-קורבזיה על חזית מזרחית של בית האסיפה המחוקקת |
הציורים (וכן זה המצוייר על מבנה בית המשפט) מזכירים עבודות של מירו וכאן יש אולי רמז נוסף להצלחתו של לה-קורבזיה לקחת את אומנות המופשט שנולדה בסוף המאה ה-19 ולהשתמש בבטון על מנת לייצר מבנים שהם הביטוי של המופשט בארכיטקטורה.
מבנה האסיפה המחוקקת, ובעיקר הגג שלו, ניראה כמו גשר של ספינת מלחמה והוא מרשים מאוד. כל המבנים סובלים מאפלוליות וכן ממגרעות הבטון החשוף – התפוררות ואפרוריות.
בית המשפט, חזית מערבית |
ממזרח למבנה הפרלמנט (האסיפה המחוקקת) נמצא בית הצללים – מבנה בטון בעל שורות עמודים שאמור לקבל אור בשעות השונות של היום.
ארמון הרוחות |
לה-קורבזיה כותב כי הושפע בתיכנון העיר מהעיר ג’איפור שברג’סטאן ומהג’אנטר מנטאר – מכונת החישוב שבנה המהרג’ה ג’אי סינג במאה ה-18. משם הוא מצטט את בית הצללים וכן את מה שניראה כארובת ספינת מלחמה על ראש בניין האסיפה המחוקקת – אלו הם בעצם ציטוטים של שעוני השמש ומדידות זויות השמש מהג’אנטר מנטר של ג’אי סינג.
האסיפה המחוקקת, גג ספינת המלחמה |
גם חלוקת העיר ותכנונה מושפעים מג’איפור אם כי לה-קורבזיה (וגם נהרו) הסתייג מהעמדת המרכז השילטוני במרכז העיר ומיקם אותו בקצה הצפוני שלה. כתוצאה מהסתייגות זו, תיכנן לה-קורבזיה בית מושל (וילה שילטונית) מצפון למונומנט היד הפתוחה – בית מעולם לא ניבנה משום ההתנגדות שנוצרה אצל השילטון ההודי הסוציאליסטי של שנות החמשיים של המאה ה-20. לפיכך יש להתייחס את מתחם הקפיטול כאל מתחם שלא שבניתו לא הסתיימה.
יאמר לזכות ההודים, שהם משחקים קריקט במרחבי הדשא של גבעת הקפיטול ומפעם לפעם, ביום העצמאות ובחגיגות ייסוד העיר, מתקיימים בה מופעים רבי משתתפים (בעיקר ליד מונמנט היד הפתוחה שתחתיו יש בור רבוע גדול שבתוכו נהוג לשחק קריקט.)
המבנה התוחם את מתחם הקפיטול מדרום מערב הוא הסיקריטראט – מבנה בטון עצום עם חלונות עקומים שמזכיר במבנהו את מבנה ההיסתדרות בתל אביב.
הסיקריטראט |
מגג הבניין תצפית נאה על קריית הקפיטול וצ’אנדיגר (רואים בעיקר עצים). מרשים מאוד לרדת על רחבת הגלישה שיורדת מהגג אל קומת הקרקע דרך עמוד הצינור שלאורכו נמצאים החלונות העקומים – אין מדרגות, אלא שיפוע בטון נוח. שיפוע כזה קיים גם בבית המשפט העליון. השיפוע לקוח מתוך הארכיטקטורה ההודית ואפשר למצוא את המקור גם בארמון הרוחות שבמרכז ג’איפור, במצודה בג’והדפור ובארמון אמבר שבקרבת ג’איפור. השיפוע יורד דרך החלונות העקומים הצבועים בצבעים עליזים.
אחד המקומות המענגים והשווים של העיר הוא גן הסלעים שבנה נק צ’אנד (סקטור 1), מי שהיה מפקח בנייה בזמן בניית הקפיטול והחל ליצור בזמנו הפנוי גן מסלעים, אבנים ופסולת שלאף אחד לא היה בה חפץ. התוצאה רבת דמיון והשראה וסופה רחבת משחקים שהיא תוספת מאוחרת (וניכרת לעין). המקום הפך לאתר ביקורים ב- 1976 ועדיין מורחב ומטופח. כדאי להקדיש למקום שעתיים נעימות אחר הצהריים.
לא רחוק ממנו (כמה דקות בריקשה) נמצא האגם המלאכותי – אגם סוקהנה – מקום בילוי אהוב על תושבי העיר בעיקר בימי שבוע ובערבי התקופה החמה (מרץ עד נובמבר).
האסיפה המחוקקת מרזב ובריכה, חזית צפונית |
סקטור 17 עם המרכז המסחרי שווה בביקור אחר הצהריים ובערב.
צ’אנדיגצר היא עיר שהולכת לישון מוקדם ואחרי 2300 קשה למצוא מקום פתוח.
למתעניינים שווה לסייר בשכונות העיר – בסקטור 22 להקיש על דלתות ולראות את תיכנון הבתים והדירות מבפנים.
בסקטור 22 כדאי ללכת לשוק (כ-300 מ’ מערבה למלון ארומה). השוק התפתח (למרות שלא הוקצה לו מקום) בגבו של הקולנוע המקומי והוא מהווה תוספת אורגנית נאה לעיר מתוכננת – מה שמראה בצורה קטנה ומובהקת חלק מבעיות של תיכנון עיר שבה לאנשים יש רצונות בעלי נפח וצורה שונה מאלו של המתכננים.
אפשר לצאת לסיור בוקר מוקדם (אין דרך אחרת בתקופה החמה שלפני בזמן ואחרי המונסון) ברובע 23.
סיור הבוקר המוקדם מאפשר הצצה להצלחת צ’אנדיגר כעיר שבה תושביה מתנהגים על פי עונות השנה ומזג האוויר. בתקופה של החודשים החמים (אפריל עד אוקטובר) נוהגים תושבי צ’אנדיגר להשכים קום ובשש בבוקר אפשר למצוא אנשים רבים מטיילים עם הכלבים הרחבות השקטים, משחקים קריקט בשטחים הירוקים או קוראים עיתון בגינת ביתם.
רובע 23 הוא רובע עשיר יחסית ובו מתרחש שינוי מבתים בסגנון המודרניסטי לסיגנון עצמאי יותר – שמזכיר את ה”בנה ביתך” הישראלי. שווה לראות את מבנה בית הספר (לבנות) בשכונה ואת רמת התחזוקה הגבוה שלו.
אזור נוסף למתעניינים הארכיטקטוניים הוא האוניברסיטה שבה כמה מבנים מעניינים – הגהנדי בהוואן העומד בתוך בריכה קטנה וכן מבנה בית הספר לאדריכלות, הספריה הכללית ובית הספר לאומנות והסדנאות שלידו.
האסיפה המחוקקת מרזב ובריכה |
לינה ואוכל
יש לא מעט מלונות בצ’אנדיגר אם כי מחיריהם של רובם לא זולים במונחים הודים – סביב ה-1500 רופי לחדר זוגי (150 ש”ח).
מלונות יותר זולים נמצאים על הרחובות המרכזיים החוצים את סקטור 22 וברחוב הצפוני של רובע 23.
מהמלונות של צ’אנדיגר אפשר להמליץ על ‘ארומה‘ שבצמוד לו יש חנות עוגות וגלידריה.
מלון מאונטן-ויו שנמצא רחוק יותר – שימש בעבר כמגורי סגל ופקידים. המבנה שלו מודרניסטי לגחלוטין אבל יש לו גינות נעימות מאוד.
אוכל יש בכל מקום. מכיוון שרוב אוכלוסייתה של צ’אנדיגר היא סיקהית – שאוכלים בה הרבה עוף. יש בה מעט יחסית דוכני רחוב, אבל הרבה מסעדות צ’יקן טיקה וטנדורי.
ריכוז של מסעדות כאלו אפשר למצוא על הימלאיה מארג’ מצפון למלון ארומה בדרך לתחנת האוטובוס, וכן דרומה ממנו לכיוון סקטור 35.
יש עוד מסעדות בכל סקטור וריכוז שלהן בסקטור 17.
היד הפתוחה |
תחבורה:
צ’אנידגאר מחוברת עם דלהי ברכבת מצויינת – דלהי צ’אנדיגר שטבדי שיוצאת כל יום ב-0740 מניו דלהי ומגיעה אחרי 3 שעות ו-40 דקות לצ’אנדיגר. השטבדי חוזרת בערב ומגיעה סביב 2200 לדלהי.
חוץ ממנה יש עוד מספר רכבות שמגיעות ויוצאות מצ’אנדיגר. אחת המפורסמות שבהן היא הקלקא מייל – רכבת לילה מדלהי שמגיעה בבוקר לצ’אנדיגר ומתחברת לרכבת הצעצוע שמטפס מקלקא (כ-20 קילומטרים צפונה מצ’אנדיגר) דרך ההימלאיה הירוקה לשימלה. נסיעה נעימה גם אם איטית. מאוד.
יש אוטובוסים רבים לדלהי וחיבור ער ומורט עצבים באוטובסים ברמות שונות על הכביש העמוס לאמריצר. האוטובוסים מקשרים את צ’אנדיגר עם ערים ויישובים רבים בהימאצ’אל פרדש – לכיוון שימלה ומקומות שמעבר לה.
באמריצר יש גם שדה תעופה שמקשר את העיר עם דלהי וחלקים אחרים של דלהי.
בתוך העיר דרך התחבורה המקובלת היא רקישת אופניים אם כי יש כמובן גם ריקשות ממונעות ומוניות. הואטובוסים לא משהו.
אמריצר
אמריצר (מהינדית – אמריט סרובר- בריכת נקטר האלמוות) היא בירתם של הסיקהים.
מקדש הזהב באמריצר |
ראשית הסיקהים בגורו נאנק (1469-1539 , נולד בסולטאנפור – לא רחוק מלאהור) שניסה ליצור תמהיל של הדברים הטובים שבהינדואיזם (הסמסרה – מעגל הלידות והחזרה לעולם, והקארמה) ובאיסלאם (אמונה באל אחד חסר תואר וצורה, שוויון בין אנשים ודחיה מוחלטת של צלם ומסיכה). הוא הושפע מהמיסטקן הסופי קאביר שחי בבנרס (וראנסי) שהאמין באיחוד עם אלוהים. גורו נאנק האמין בגאולה שתבוא מתוך קבלת טבע האלוהים. מתוך רעיונות אלו נוצרה האמונה הסיקהית שבה אנשים הם לוחמים כלילי מעלות שמגינים על החלש ועושים רק טוב.
מי שחיזק את הדת ועיצב אותה בצורה של לוחמים רודפי צדק היה הגורו העשירי והאחרון גובינד סינג (1666-1708) שהיה מארגן צבאי מוכשר (ראה עמק הפרחים והם קונד). הוא הקים ב-15.4.1699 את אגודת הטהורים (קהלס) וקבע את חמש הק’: קש -איסור התספורת, קנגהא – מסרק , קירפאן – הפגיון המעונקל, קרה – צמיד המתכת והקאץ’ – תחתוני החיתול. בנוסף לכך הצטרפו האיסור על עישון, איסור משכב עם נשים מוסלמיות ואכילת בשר חלאל (הכשר מוסלמי) בלבד.
עיקר הפולחן מאז המאה ה-16נערך בגורו-דוורא (שער המורה) – מקדשים. הכתבים הקדושים הם דברי הגורואים – עשרה במספר שהאחרון שבהם (גובינד סינג) עיצב את הסיקהיות כפי שהיא מוכרת היום, הוא פתח את הקהלסה לגברים ונשים כאחד (שהחליפו את שמותיהם לסינג-אריה וקאור – נסיכה).
גובינד סינג הוצא להורג על ידי הקיסר המוגהלי החשוך אורנגזב.
הדת החדשה דיברה בעיקר לבני הקאסטות ההינדואיות הנמוכות שאחרת לא היה להם סיכוי לצאת ממעגל החיים ההינדואי שמשאיר להם רק את העבודות הבזויות (כך לפחות עד עצמאותה של הודו המודרנית ב-1947 שאז הביא מפעלו של גהנדי להשוואתם ואף ליצירת אפליה מועדפת תחת השם הארי ג’הן – בני האלוהים).
אמריצר היתה מקומם של כמה אירועים דרמטיים ובהם טבח אמריצר שנערך על ידי הבריטים ב- 1919 כתגובה על תסיסה לאומית הודית. בשנות השמונים של המאה ה-20 נתפסו מקדשי הזהב על ידי לאומנים סיקהים שדרשו עצמאות לפאנג’ב. הצבא והמשטרה ההודים כבשו את המקדשים בכוח, מה שהוביל לנקמה סיקהית, כשראש ממשלת הודו, אינדירה גהנדי, נירצחה על ידי שומרי ראשה הסיקהים ב-1984.
הסיקהים (מילה בסנסקריט שפרושה “תלמידים”) הם אחד ממיעוטיה הבולטים של הודו ולמרות שהם מונים רק 18 מיליון, יש להם השפעה רבה על חייה של הודו ונוכחותם (בעיקר הגברית) בולטת מאוד משום הטורבן שכל סיקהי מחויב בו מילדות והזקן שהסיקהים לא מגלחים כאחד מהסימנים המעמדיים שלהם. הם ידועים כאנשים טכניים (נהגים, טייסים, מהנדסים ומכונאים) וכאנשי צבא בולטים. הסופר הסיקהי המפורסם הוא קושוואט סינג שכתב מספר רומנים מצויינים ואת ההיסטוריה של הסיקהים (מתגורר בדלהי).
שומר סיקהי במקדשי הזהב |
אמריצר היא עיר מאובקת ומבורדקת עם תנועה בלתי אפשרית צפופה מאוד. הסיבה העיקרית להגיע לעיר היא מתחם מקדשי הזהב שהם המרכז הרוחני המקודש לסיקהים.
מקדש הזהב
אתרה של העיר ניתן לסיקהים על ידי הקיסר המוגהולי הנאור אקבר (מאה 16).
מקדש הזהב הוא הסיבה העיקרית לבוא לביקור באמריצר. ראישתו בימי הגורו הרביעי ראם דאס (1574-1581) ששמע על נכה שנירפא בטבילה בבריכה המקודשת.
המתחם המקודש מורכב מכמה מקדשים מסביב לאגם מלאכותי שעל שמו נקראת אמריצר. במרכז האגם מקדש ובו כתבי הקודש. בצד המערבי יש חדר אוכל ענק ובצד צפוני אשרמים לשינה.
המקדש נהרס ב-1757 בפלישה אפגנית ושוקם ב-1764 על ידי המהארג’ה החילוני רנג’יט סינג. ב-1830 תרם המהארג’ה 100 קילוגראם זהב שציפו את המקדש כיפות המקדש והקנו לו את שמו.
מקדש הזהב באמריצר |
בכניסה למקדש משאירים את הנעליים ומקבלים כוס צ’אי. הזמן הנכון הוא לבוא למקום לפני עלות השחר ועד הזריחה שאז הפעילות (בעיקר שירה, קריאת כתבי הקודש וטבילה בריכה המקודשת) בעיצומם. אבל כל שעה יפה וגם ביקור לילה מרשים מאוד.
אפשר ללון באכסניות עולי הרגל הצמודות למקדש ללא תשלום ויש אגף פשוט מאוד לזרים. מעניין אם כי לא נוח במיוחד.
מסביב למקדש יש רחובות הומים עם מלונות מסעדות ומספר רב של מקומות לממכר חלב חם בצורות שונות, עם אטריות וקרומים. מזין ומעניין. תרבות חלב גדולה.
סיבה נוספת להגיע לאמריצר, משעשעת וציבעונית היא טקס הורדת הדגלים, כל יום ב- 1700 בגבול הודו פקיסטאן. חיילים הודים מול פאקיסטאנים וקהל שמעודד כל אחד את החיילים שלו. אחד הטקסים הביזארים והמשעשעים שיש.
מלונות ומסעדות:
יש כמה וכמה מלונות לא רחוק ממקדש הזהב , מזגן יותר חשוב. אין בעיה של מקום. בקרב כמה מסעדות נחמדות והמון קוכני חלב וגלידה
הינה כתובת של מלון סביר: Hotel CJ International
NRI RESIDENCY MANOR
Opp. Golden Temple Langar Hall Building, Amritsar
Tel/ fax : 0091-183-2535677, 2543478, 3298446; mobile : 0091-9876-444-000
Website: www.cjhotel.net ; info@cjhotel.net
המעבר לפקיסטאן
מאמריצר לגבול ההודי- פאיקסטאני 35 קילומטרים.
הגבול פתוח כל יום מ-1000-1600
צריך ויזה פקיסטאנית בגבול, אפשר להוציא בשגרירות בדלהי. דרכונים זרים צריכים מכתב המלצה משגרירות המדינה של בעל הדרכון. ישראלים בעלי דרכונים כפולים יכולים לקבל ויזה עם מכתב הזמנה מפקיסטאני.
מחיר הויזה משתנה לפי הדרכון. דרכון אירופאי יעלה בסביבות ה-1000 רופי הודי, דרכון אנגלי כ-3200 רופי.
בגבול יש חלפני כספים. הרופי הפקיסטאני זול מההודי בכ-20%.
מהגבול ללאהור עוד 32 קילומטרים. מונית בדרך כלל.
בלאהור תחנת אוטובוסים לאוטובוס ממוזג לאיסלאמבאד – דאיהו – 450 קילומטרים , כ-5 שעות על אוטוסטרדה מצויינת. האוטובוסים ממוזגים ודיילת מגישה ארוחה קלה ושתייה. יש עצירה באמצע הדרך במסעדת דרכים ושירותים.
אמורות להיות 2 טיסות יומיות מלאהור לאיסלאמאבאד ולקרצ’י. כשעה טיסה.
לאהור מתפקד גם כשדה בינלאומי ויש ממנו טיסות למספר יעדים באירופה ובמזרח התיכון.
אפשר להיכנס לפקיסטאן ללא ויזה דרך מעבר חנג’וראב – מסין. שם מקבלים אישור נחיתה – landing permit לשלושה ימים להגיע לאיסלאמבאד למשרד הפנים המקומי ולהאריך את הויזה. אפשרי ולא מסובך.
תחבורה ומלונות
רכבת: קו מצויין ויש עליו פעמיים ביום שטאבדי (כמעט 8 שעות נסיעה) בין דלהי לאמריצר ורכבת לילה מצויינת של 11 שעות – ה-Golden Temple Mail.
תחנת הרכבת ותחנת האוטובוס המרכזית (לא נמצאות אחת ליד השניה) אבל כל אחת מהן היא בערך 2 קילומטר – 15 דקות נסיעה ממקדש הזהב.
אוטובוסים לצ’אנדיגר יוצאים כל הזמן ומגיעים לצ’אנדיגר תוך 5 שעות לא נוחות.
מתחנת הרכבת לגבול אפשר לנסוע באוטובוס, ריקשה או מונית (400 רופי)
אפשר לטוס מאמריצר למספר יעדים באנגליה ופעם בשבוע יש טיסה הלוך חזור לטאשקנט שבאוזבקיסטאן.