חמש עשרה שנים אני מבצע משימות מיוחדות. תמיד נסעתי לבד. קצת כסף מהמערכת, מצלמה או שתיים. לעיתים העדפתי לנסוע בלי לבקש כלום מהעיתונות - להיות חייב רק לעצמי. כשאתה לבד אתה יכול לעבור דרך גדרות וגבולות.
אני לא נהנה לראות אנשים מתים. אלו פני המוות. כשאני נפגש בו אני יודע שאני חי ויש ביננו מאבק. אני גם לא פוחד. הכאב של החיים יותר נורא.
לפעמים, כשאני נוסע סתם, מסתכל באור השמש הרך, באבק שמעלים אנשים ההולכים ובאים, ולא מפני שמישהו מתנכל להם, אני נהנה הנאה גדולה, ברגעים כאלו אני חושב לעצמי שאפשר ליהנות סתם מטיול אחר צהריים, מישיבה בטלה בקפה והסתכלות ברחוב. אז למה אני מחפש אדמה לא בטוחה?
כי העולם נבנה ומתפרק מאותן לבנים. ובנסיעות (שחלקן מקריות לחלוטין) אני מנסה להבין מה קורה כשזה מתפרק.
האם אני קרוב להבנה?
קרוב ורחוק באותה מידה. וכועס ומלא תיקווה ויודע שיום אחד האדמה הלא בטוחה תספוג גם אותי ומישהו אחר ימשיך מהמקום בו הפסקתי.