"האוטובוס יצא כבר." אמר דנדן כשחזר והתיישב על הטוקטוק בכיכר של פיורה. נהג התלת אופן הניע ותיקתק לכיוון היציאה מהעיר. הטיסה לוונקבמבה יוצאת רק בימי שני וחמישי. לא רצינו לחכות. לפיורה הגענו אחרי חצות, נוסעים דרך מטרות המים הצוהלים של הקרנבל האקוודורי מגוויאקיל להואלס, חוצים לטומבס ומתגלגלים בשברולט אימפלה נוהמת ואלימה שדרסה כלב ענק בחבטה ליד אחד ממחסומי הצבא הפרואני, חוצה בחושך לאורך החוף המדברי של צפון פרו.
בגבול שבין אקוודור לפרו משתנה האקלים בבת אחת. מאקלים טרופי לח וירוק שאוטובוסים דחוסים ורועדים נוסעים בתוכו מתחת לעננים האפורים והכבדים של העונה הרטובה, לאקלים יבש שהעננים האפורים עולים גבוה מעל המדבר והריח של הים והדגים חודר מבעד לחלונות הלילה.
תחנת הדלק ביציאה מפיורה היתה אבק ושמש חמה וכתמי שמן שחורים על משטחי כורכר מהודקים. הנחנו את התרמילים וטיפסנו על הכיסאות הגבוהים.
"נעמוד ליד הגדר או מתחת לנגרר?" שאל דנדן. פנינו לצל הגדר. האשה מהקפה, שדמה בכול לתחנת הדלק של "קפה בגדד" חוץ מהשם, צעקה, מצביעה על משאית קטנה שעצרה בינינו לבינה.
"וונקבמבה?"
"וונקבמבה."
"כמה זמן?"
"עשר, שתים-עשרה שעות." אמר הנהג. האוטובוס יצא לפני למעלה משלוש שעות. השמש, חמש מעלות מדרום לקו המשווה, הרתיחה את המדבר. הנפנו תרמילים לתוך המשאית שבארגזה עמדו חביות דלק טבולות בנסורת, וטיפסנו אל הגגון שמעל תא הנהג. לאחר כמה דקות של ציפייה פלטה המשאית ענן שחור ונסעה כדי לעצור כמה מאות מטרים לאחר מכן, אוספת נוסעים ואשכולות בננות. המשאית, רכב המאסף של הדרכים הדרום אמריקאיות.
פנינו לתוך פרבר של פיורה, חוצים תחת מכנף נאה ובין בתי חומר, מצפצפים למי שדרכו מובילה לוונקבמבה. הבטתי במפה. שלוש מאות קילומטרים של דרך שמטפסת לתוך האנדים. אני מכיר את הדרכים האנדיניות. אני שונא כשהן מטפסות לגובה של ארבעת אלפים מטרים, מסומנות קו דק מעל התהומות, השמים מאפירים והקור זורם לאורך דפנות העץ.
"הוא נהג איטי במיוחד." אמר דנדן שכשהמשאית סובבה באיטיות בין בורות הכביש, נוסעת מתחת למנהרה ירוקה של עצי שיטה. מסביב היה מדבר, או שמא סוונה, חולות שבהם צמחו עצי שיטה ומלחה. ריח של עיזים באוויר, חמורים, סוסים מהלכים ממקום למקום, פחונים וצריפים. המדבר של סצ'ורה, החלק הנמוך שבין שיפולי האנדים הצפון פרואנים לבין האוקיאנוס השקט.
"פלו בורצ'ו" העץ השיכור. הצביע דנדן על עץ ירוק שגזעו עלה והתנפח כבטן של שתיין, הילת ענפים ירוקה ומגוחכת מעליו. "מהמשפחה של הבומביצאה." יתרונות הנסיעה עם אתנו-בוטנאי לכפרי המכשפים של הסיירה. המשאית עצרה בצומת מוכה שמש ואבק. ילדים ונשים הציעו מנגו ופריחולס, צ'יפסים של בננות ירוקות וגרעיני תירס. מצצנו את המנגואים המתוקים דרך הקליפה, שואבים אותם מהשקית הטבעית. "אני צריך להביא את הזן הזה." אמר דנדן, "אין לו בכלל סיבים," הוא הטיח את הקליפה הריקה אל הדרך, מתכופף מפני ענף קוצני של שיטה, מסובב את תרמיל הוואבה, תרמיל מלא פירות מצופים בקליפה רירית ומתוקה המצפה גרעינים שחורים שהותזו לאחר מציצה קצרה על דרך העפר המתרחקת. המשאית עצרה בתוך נהר על גבול ההרים. המים היו חמים ושני ילדיו של נהג המשאית שהצטופפה מנוסעים נאספים, ירדו אל המים להתרחץ, משתפשפים בסבון ומשחות שיניים, בזמן שהנהג שטף את דפנות המשאית החדשה מאבק הדרך. הדרך טיפסה במתינות לתוך גבעות שכוסו בפלומה הירוקה של העונה הרטובה. שדות אורז לאורך הנהר, מטעי מנגו, וואבה וווארנה, סוג של אנונה, שגם לה, כמו לפירות האחרים, היה טעם מתוק שאין לה במקום אחר. "מיקרו אקלים מבורך" אמר דנדן, "חם וקרינה ומים ואין את הלחות שמביאה את כל מחלות הג'ונגל. הכול יכול לגדול פה." הכל גדל. אנשים ישבו בפתח הבתים והמסעדות המזוהמות במכנסיים קצרים ובגופיות, ילדים התרוצצו יחפים וערומים על שולי דרך העפר וכלבים רדפו עיזים. מסטיזוס רכבו על סוסים מטופחים מתחת לעצי השיטה והנהר זרם ירוק ודשן בין הגדות על שפת שטחי החקלאות של נאות המדבר.
בחמש, אחרי שש שעות נסיעה, עצרה המשאית בכפר לארוחת צהריים. נפלטנו מגג המשאית אל המסעדה. עננים אפורים גלשו מדופן ההר ומילאו את האוויר בטיפות לחות. כשיצאנו מהמסעדה, נדלקו אורות צהובים בכפר וברזנט נמתח על אחורי המשאית, לא מכסה את המקום בו ישבנו. פרשנו ניילון כחול ומזיע כשהמשאית החלה לטפס בדרכי הבוץ לתוך הסיירה. הצצתי החוצה, גלגלי המשאית נוברים בבוץ החלקלק על תהומות הולכים ומעמיקים.
"כמה זמן לוונקבמבה?"
"שלוש שעות למעבר ועוד שלוש שעות אחר כך." אמרה האשה שליד הנהג.
הצצתי בשעון. חצות במקרה הטוב. שמחתי שנעלתי נעליים והוצאתי את המעיל. המשאית טיפסה בחושך המוחלט. המצח, שהשערות שמעליו הוטחו אחורה ברוח החמה, נצרב בשמש המדבר ובקרינה החזקה שסביב לקו המשווה. הניילון הלח רישרש כשהמשאית המשיכה לטפס באיטיות, מסתובבת על פני התהומות. אני שונא משאיות בדרכים הרריות בלילה. שתים עשרה שנה שאין לי אמונה בנהגים בשום חלק הררי של העולם.
"נהג איטי במיוחד." אמר דנדן מתחת לצעיף הניילון, "איך הצלחנו למצוא משאית כזאת?"
"התעוררנו מאוחר, איחרנו לאוטובוס ולא רצינו לחכות לטיסה."
"כן" אמר דנדן, "מצב אופייני למוצ'ילרים צעירים. עד מתי אתה חושב שנמשיך לנסוע ככה?" הוא שואל על הנסיעה הזאת או על החיים בכלל? הוא הביט לתוך הניילון, רגליים ארוכות מכווצות בין קדמת התא הצר וגב הברזל, הילד הפרואני מציץ בחטף דרך הניילון ומוריד אותו בכוח, גורם לניילון להתנתק מאחור ולזרמים קרים ולחים של גשם לזרום אל תוך הגב. "אני אהרוג את הילד הזה."
"בבקשה." אמרתי, מביט לתוך החושך, עוקב אחרי תנועת המשאית, מוכן לקפיצה, ארגז המשאית מעבר לגלגלים, נמצא מעל התהום המכוסה בערפל. עשר בלילה. קיוויתי שהמעבר לא רחוק. טוב שיש נשים לדבר עליהן. נסענו בתוך ענן לח ופרץ רוח הטיח את הניילון. רוח של מעברי הרים. חצינו את הענן והשמים נפתחו בכוכבים נוצצים. הורדנו את הניילון והבטנו בצלב הדרום ובקנטאורוס, המשאית נוסעת באיטיות בתוך קור של ארבעת אלפים מטרים. לילה בלי ירח. בתים דוממים בראש המעבר. הבוץ קופא. הנהג עצר באחד הפיתולים.
"אני צריך לישון." הוא אמר בעינים עצומות כשירדתי למטה. הנוסעים האחרים התכרבלו מתחת לברזנט. דנדן ישב קפוא בארגז הקטן שמעל התא. צעדתי בחושך, מעשן באוויר הקפוא. אחת-עשרה וחצי בלילה. שתיים-עשרה שעות מפיורה. רק כשיתעורר הנהג אפשר יהיה לדעת מתי נגיע לוונקבמבה.
בשתיים עשרה וחצי דפקתי על החלון. הנהג התעורר בכבדות ואני טיפסתי למעלה. מזיז אברים קרושים. המשאית היטלטלה בעייפות למטה. אחת וחצי, אורות בעמק. אורות צהובים של גנרטור. בשתיים ורבע חצתה המשאית גשר מעל נהר הוונקבמבה. חצינו את פרשת המים, הוונקבמבה זורם לג'ונגל, לאמזונס. המשאית עצרה בפלזה דה ארמאס של וונקבמבה. שתיים וחצי בבוקר. נשים עייפות חיכו בכיכר האפלה, מוכרות מרק ראש וקנלה - תה קינמון. הנחנו את התרמילים, שילמנו לנהג והתיישבנו על השרפרפים.
"אני אעזור לך." אמר ילד. "באתם למאסטרו?"
"לאיזה מאסטרו?"
"יש הרבה, אבל רק אחד הוא טוב באמת."
"ואיך אפשר להגיע אליו?"
"בארבע יוצא האוטו. תחכו פה בכיכר, אתם יכולים לישון על הדשא, וונקבמבה זה מקום שקט. אין גנבים. להגיד לאוטו?"
"חכה רגע." אמר דנדן בפה מלא דג ואורז. "אתה רוצה לעלות בארבע וחצי?"
"אני רוצה לישון. המכשף יחכה יום." טנדר עצר לידנו.
"אוטו לסן אנטוניו?"
"מי יש לנו בסן אנטוניו?"
"שם גרים המאסטרו."
"כמה?"
"מאה סול."
"יקר מדי."
"כמה?"
"ארבעים."
"שמונים."
"ארבעים."
"בסדר, בסדר, ארבעים. אתם עולים בארבע?"
"לא. אנחנו הולכים למלון. תחכה לנו בעשר."
הילד, דבק חלקלק ודברני, ליווה אותנו למלון שבפאתי הכיכר. מעבר לתריסי העץ רעשה מוסיקה באולם הספורט. קרנבל.
דפיקות על דלת העץ. האור לא חדר דרך התריסים המוגפים. פתחתי את הדלת והילד חמק פנימה, מתיישב על המיטות.
"הטנדר מחכה למטה." אמר דנדן, מציץ מהמרפסת.
"חכה בחוץ." אמרתי לילד.
"מי אמרת הוא השמאן הטוב מכולם?"

חואן מלנדרס גרסיה. מכשף

"המאסטרו?" שאל הילד מעבר לדלת, "חואן מנואל מלנדרס גרסיה."
"יש אחרים?"
"יש הרבה אחרים, אבל הוא הכי טוב. היחיד שטוב." סגרתי את הדלת.
"אנחנו הולכים לאכול ארוחת בוקר." אמר דנדן לילד שהמשיך להשתרך לפנינו, נכנס אל המסעדה.
"תגיד לו בבקשה שאנחנו רוצים לאכול לבד."
"אנחנו רוצים לאכול לבד."
הילד יצא אל הרחוב, יושב על ספסל ברחבה הקטנה, הטנדר זוחל באיטיות ועומד לידו.
"שתי ביצים בכוס, קפה ומיץ עגבניות עץ." אמר דנדן לאשה. "מי המרפא החשוב ביותר?"
"פלאביו." אמרה האשה. "יש לכם אוטו שיקח אתכם למעלה?"
"כן. ואיך חואן מנואל מלנדרס גרסיה?"
"גם הוא טוב."
"יש מרפאים בעיר?"
"לא. כולם בכפרים."
וונקבמבה היא לא מקום גדול. שילמנו את שני הסולים עבור ארוחת הבוקר ויצאנו אל הרחוב, חוזרים אל הפלזה דה ארמאס ואל חנות הספרים הקטנה שמכרה גם עוגיות ופפסי.
"אין פה אינדיאנים" אמר דנדן. הבטתי בפרצופי האנשים מסביב. קולונוס. המושג קולוניאליזם נשען על שמו של קריסטובל קולון - קולומבוס. לא היו אינדיאנים בעיר.
"אתה חושב שהמרפאים למעלה בכפרים הם אינדינים?"
"אין לי מושג." החנות היתה חשוכה ואיש ישב בה על ספסל, מחזיק זוג נעליים חצאיות בידיו. "מי המאסטרו הטוב ביותר?"
"המפורסם ביותר הוא חואן מנואל מלנדרס גרסיה." אמרה האשה. "מאיפה אתם?"
רכשנו פנקסים, בקבוק שתייה ושתי חבילות קרקרים שנראה היה שהם זוכרים את מלחמת השחרור של המתיישבים מידי הצבאות המלוכניים של ספרד. סוקרה, בוליבר, סן מרטין.
סימנו לטנדר שחיכה בנאמנות, מעמיסים את התרמילים. הוא נסע במתינות לתחנת הדלק שהיתה שתי חביות מתחת לעץ ואחר כך ירד אל הנהר על דרכי הבוץ כדי להטליא את הנעל בחתיכת צמיג משומש. ואז החל המסע המפואר לאורך נהר המכשפים, צפונה לאורך דרכי הבוץ. טנדר הטויוטה מחליק על פני ערימות הבוץ, טובע בשלוליות ולא מחטיא אפילו אבן אחת. האוויר היה צונן וצלול ואנחנו עייפים מלילה בלי שינה וממעט מדי שנת יום. גם הפרואני הזה היה נהג רע להלל. הוא הקיף סיבוב, זינק לתוך העלייה ושקע בבוץ הדביק. מדרון הר שהתמוטט לפני כמה שעות וכיסה את הדרך הבוצית.
"למה אתה לא נועל את התמסורות הקדמיות של ההנעה?" שאל דנדן.
"זה שבור." אמר הנהג, זורק פיסות בוץ יבש על הבוץ הרטוב, מסתער עליו עם הטנדר, משקיע אותו למדמנה וגולש לאחור במאמץ.
"הצמיגים שלו-" אמר דנדן.
"צמיגי בלון." הצמיגים היו נקיים משקעים. צמיגים שראו כבר עונג גדול יותר בלהיצמד ולטפס.
"יש לו כמה בעיות," אמר דנדן, נואש מטפשותו של הנהג שהמשיך לחפר את הטנדר במדרון הבוצי. "צמיגים לא טובים, מחסור בהנעה קדמית ובדבר שיש לו בין הכתפיים."
עשרה פועלים חקלאיים, חמושים במעדרים אינקאיים קטנים, הביטו בנו.
"חצי סול לכל מי שחופר ומרחיב את הדרך!" שאג הנהג והעשרה התנפלו על שולי העפר, מתיזים אדמה ובוץ לכל עבר.
"זאת חריצות." אמר דנדן בהערכה ואני התיישבתי בעייפות על גבעה קטנה.
לא יותר משעה עבדו הפועלים היחפים והטנדר הסתער עד שלבסוף הצליח לחצות את ערימת הבוץ השוקענית, ממשיך לטפס פנימה לתוך ההר. הנהר זרם למטה אפור חלבי וסביב היו ההרים ירוקים בעשב שנבט בגשמי העונה הרטובה. מדרונות ההרים סודרו חלקות חלקות ורק עצים בודדים נותרו ממאות שנים של התיישבות.
על ספסל העץ שבארגז הקמיונטה ישב סוחר נעליים שמן ומלא תקווה מלימה, עולה אל המרפא המפורסם כדי לקבל את ברכתו. הנוסעים האחרים קראו לו גורדו. שמן.

דנדן בדרך ללגונה השחורה

חצינו את בתי העץ של סללה. קולונוס רכובים על סוסים נאים על הדרך. קני במבוק ושדות תפוחי אדמה ותירס. פרות ותרנגולי הודו, פאוות - עוף שאינו טורקי או הודי ומוצאו מהג'ונגלים של האמזונס.
מעל הדרך, בקצה פיתול ועלייה תלולה, עמד בית שהשקיף על העמק המאורך שתחתיו. "זה הבית של המאסטרו." אמר דנדן. זה יכול היה להיות רק בית של מאסטרו. הטנדר גרגר במאמץ אחרון ועצר בתוך חצר בוצית שהוקפה בשלושה בניינים מאורכים בני קומה שגגותיהם רעפים וקירותיהם בוץ לא מטויח. למרות השמים הכחולים, היה משהו אפל בחצר.
"היאווסקה." הצביע דנדן על הדטורה שפרחיה הגדולים נפלו באדום וכתום. צמח הזיות שהשמאנים, הקורנדרו, הברוכוס, המאסטרו, משתמשים בו לאבחנות. מעבר לו צמח גבוה ופורח בצהוב קקטוס הסן-פדרו, עוד אחד מצמחי ההזיות של הסיירה.
העננים התפזרו מעל העמק המאורך. פאוות צבעוניות, עמדו על ענף והביטו בכלבים שהתחככו בקירות החומר. האדמה היתה שחורה והדשא ירוק מהגשמים היומיים של העונה הרטובה. חואן מנואל מלנדרס גרסיה היה לבוש בפונצ'ו ירוק ושערותיו החלקות גלשו על מצח עגול מעל עיניים שנאחזו בקרעי ערפל, זוהרות ופעורות. סן פדרו. הוא הוביל אותנו לחדר אפלולי שדלתו נפתחה אל משטח הדשא שהשתפל אל העמק. כלב מעורב גדול הניח גוש עפר לפני דנדן שישחק איתו. הנחנו את התרמילים בחדר האפל. "נתלה כילות." אמר דנדן, "הייתי תולה ערסל בחוץ, אבל רטוב מדי בלילה בשביל ערסל." שמש אחר צהריים. הוא תלה את הערסל בין שני עמודי עץ מתחת לגג ונרדם בשמש שקרנה מעל הרכס המערבי. פרשתי את המזרן הדק על הדשא הלח. כילות בתוך חדרי חומר לא מטויחים הם דבר נחוץ ביבשת הדרום אמריקאית. באפלולית קירות החומר חי פשפש שעקיצתו אינה שונה מעוקצים אחרים. בעקיצה מועבר טפיל הנודד בדם במשך שנים עד שהוא מתיישב על קרום הלב. גורם להתקפת לב הרסנית. אין טיפול לטפיל, חוץ מהכילות. הרעב העיר אותנו. צעדנו על פני שדה שתירס ותפוחי אדמה נשתלו בו במסורג אל בקתה אפלה אחרת, מפקידים את הדגים המומלחים שהובאו מהמדבר של סצ'ורה בידיה של בעלת הבית. על הדשא שבין הבתים ישב זוג עגום פנים. הם נראו בני ארבעים ויותר. הבעל היה דייג מפיורה ונישואיו עם האשה היו נישואים שניים. הבעל הפסיד כספים על הספינה. הילדים התנכרו לאמם החדשה. לפני חמישה חודשים הגיע הזוג לטיפול בפעם הראשונה. הם עלו לסיפרינו סוריטה מהכפר יומבה. סיפרינו גבה מהם 350 סולס עבור הטיפול. במדינה בה ארוחת בוקר נמדדת בסול בודד, 350 הם ארוחת בוקר למשך שנה. אלא שמאז המצב רק התדרדר. שני הילדים, בני ה-14 וה-15, מסרבים לבוא הביתה והאשה הפילה פעמים ומדממת כל עשרה ימים.
"סרטן הרחם." אמר דנדן.
"סיפרינו הוא מרפא רמאי," אמר הבעל. "נדבקה בנו עין הרע. מאז הפגישה האחרונה איתו, הצטרכתי למכור את הספינה והמסעדה שאשתי מנהלת מתמוטטת לכן הגענו לחואן מנואל מלנדרס גרסיה. אתמול היינו בלגונה והלילה הוא יטפל בנו שוב. מחר אנחנו חייבים לחזור לפיורה."
העברנו אליהם חתיכות דג מומלח. רצינו לראות טיפול לילי.
"אין היום טיפול לילי." אמר מלנדרס גרסיה. הוא לא נראה כמו מי שמסוגל לטפל טיפול לילי במשהו.
"הם יתאכזבו." אמר דנדן, "הם משוכנעים שהוא יטפל בהם הלילה. מעניין אם הטיפול שלו הוא טיפול אמיתי של רפואת צמחים או פלסבו." פלסבו הוא מונח לטיני שאפשר לתרגם לעברית כ"אין-בו" תרופה שעבודתה פסיכולוגית ולא כימית. ישבנו על ספסלי הבוץ שמחוץ לחדר והבטנו בעמק המחשיך. קר.
"ממתי אתה מאסטרו?"
"מגיל חמש-עשרה."
"היו עוד קורנדרוס במשפחה?"
"דוד שלי היה קורנדרו."
"ויש בסביבה עוד מאסטרוס טובים?"
"יש המון מאסטרוס, אלא שכולם רמאים. אני האמיתי היחיד."
בספרו של מירסאה אליידה על השמאניזם נכתב כי השמאניזם עובר בירושה, נשאר במשפחות וחלק מהתהליך הוא היטרפות הדעת בגיל צעיר. מתחת לחלקו האחר של הבית עמד טנדר חדש ובוהק. גורדו בא לשבת לידנו בחושך.
"הוא מבוהל לחלוטין." אמר דנדן. "הוא בחיים לא עזב את לימה. הוא בטוח שיש כאן חיות רעות מכל עבר." פשפשים. כמו כל הדברים שיש בהם עקיצה ומוות בסופם. סכנה גדולה יותר מהדברים שאפשר לראות בעין.
מעל העמק, כשניקרעו העננים הנמוכים, אפשר היה לראות את מערכות הכוכבים של חצי הכדור הדרומי. חמש מעלות מדרום לקו המשווה.
"סוסים?" שאל נער צעיר לבוש בפונצ'ו. כל יושבי הכפר והסביבה לבשו פונצ'ואים דהויים. אם הבית הציעה פונצ'ו בחמישים סולס. שמשות.
החשיכה היתה עמוקה וכהה. חשמל לא זורם לכפרים שבמעלה העמק. גשם קל ניתז על נוצות הפאוות שישנו על הענפים. פרשנו את שקי השינה בתוך הכילות, והכלבים רבצו קרוב ליד הרגליים בתוך קירות החומר האפלים.
הבוקר היה אפור והעמק שמתחת ירוק. בדרך החומה שטפסה אל הבית עלו שני סוסים ופרדה.
"איך קוראים לה?"

רוזיטה בדרך ללגונה השחורה

"רוזיטה." אמר הסייס בגאווה. "חואן מנואל מלנדרס גרסיה הוא הדוד שלי." כשפים הוא עסקן של וונקבמבה, יומבה, סללה וסן-אנטוניו.
הסוסים נראו מטופחים. עליתי על גב הסוסה וכיוונתי אותה החוצה, אל דרך הבוץ. מטפס במעלה התלול בעקבות שק העצמות שנגרר מתחת לדנדן ולפירדה החסונה שנשאה את גורדו. המאסטרו עלה גם הוא בדרך הרחבה. דפקתי ברוזיטה כדי שתלך במקביל לסוס של דנדן. "זה אותו מאסטרו?"
"לא." אמר דנדן. "הוא מאוד דומה. הם כנראה אחים. למי יש כוח לעלות ללגונה כל יום?" גם הסוסים שאלו את עצמם את אותה שאלה, מחליקים מהדרך הרחבה לשבילים צדדיים שטיפסו בתלילות או ירדו במדרונות זקופים וצרים לתוך נחלים שחתרו את השביל לעיסת בוץ. השבילים היו בורות עמוקים של פסיעות סוסים. בורות שהפכו מאגורות בוץ שניתז על בטן הסוסים ועל הנעליים והמכנסיים. רוזיטה הוכיחה חוסר חוכמה מופגן, בוחרת את המקומות המטופשים ביותר כדי לרדת או לטפס בהם. אף פעם לא חשבתי שרכיבה על סוס במקומות קשים היא תענוג, אני מעדיף דהירה במרחב פתוח של פמפה או במישורים של הסיירה. רוזיטה ואני התחלנו לפתח תיעוב הדדי שהתחלף במשך שעות הרכיבה להתעלמות הדדית זועפת.
עננים אפורים התקבצו בעמק הגבוה אליו טיפסנו. משוכות השיחים הקוצניים, העצים הנמוכים בגובה של למעלה משלושת אלפים שמונה מאות וחמישים מטרים.
"עד כאן," אמר בן דודו של מלנדרס גרסיה. אחיו, שנשא איתו את החרב הטקסית ושק הסממנים, תפס באפסרי הסוסים כשירדנו אל אדמת הביצה, פוסעים אל האגם האפור שנמשך מאורך ממעלה העמק עד אלינו.
"איך קוראים למאסטרו?"
"חוזה מנואל מלנדרס גרסיה. הוא אחיו של חואן."

הביצה לפני הלגונה

חוזה צעד על גושי העשב בתוך הביצה ואלו שקעו ועלו מיד כשהוסר מהן כובד הצעד. מאות המטרים בין הסוסים שהושארו על גבעה נמוכה וחוף האגם עברו במהירות. כשהגענו לחוף, תקע חוזה את החרב במרחק של חמישה מטרים מקו המים, פורש מצע לפניהם, מניח עליו בקבוקים, צמחים, משרות צמחי רפואה וקמיעות. הוא הורה לדנדן ולגורדו לעמוד מולו, פורס לימון וזורה עליו מלח. הוא החל למלמל, שואב לימון מעורב באלכוהול, טבק ומלח דרך האף. "יבורך חברנו מלימה שבא לקבל את ברכתה של הלגונה, נאחל לו כי לא ייגע בו יותר שום רע" הוא ירק, מרסס לרוחות השמים. "יבורכו חברינו שבאו מהארץ הגדולה ישראל על מנת לקבל את ברכתנו וברכת הלגונה, הלוואי ולא ייגע בהם שום רע." שוב שאב פנימה אלכוהול מעורב במלח, טבק ולימון, יורק אותו לרוחות השמים, גופו מתעוות ברעידות הקאה כשתערובת החומצות, המלחים, הניקוטין והאלכוהול זורמת מפיו ומאפו אל האדמה השחורה והלחה שליד האגם זרם המילים התגבר וגופו החל לנהוג עצמאות. הוא סימן לגורדו ולדנדן להושיט את ידיהם, מוזג את התערובת המתועבת אותה שאפו פנימה, פניהם מתעוותים. "הבגדים!" הורה חוזה, הסייסים מביטים מהצד. גורדו ודנדן נשארו בתחתוניהם. הטמפרטורה מחוץ ללגונה לא היתה רחוקה מאפס. יש שני צבעים המצביעים על מים קפואים. כחול חלבי ואפור. צבע המים היה אפור. "אל תתרחקו מהגדה." גורדו צעד לתוך המים הקרים, טובל בהם. גורל חמש חנויות הנעליים בלימה מול עיניו, אחת משלוש המכוניות שנאלץ למכור. הוא הביט בחוזה. מבטו של המכשף. מבטו של המכושף. גם דנדן נמשך לתוך הטקס. עומד רטוב לאחר שצלל למי הלגונה הקרה, מביט במים האפורים. חוזה מנואל מלנדרס גרסיה סימן לגורדו לעמוד מולו, שולף את החרב שחודה קהה מהאדמה, מעביר אותה על גופו של גורדו, מנקה את הרוחות הרעות, מעביר אותה בין האצבעות, מסובב את גורדו מתחת לחרב. לאחר מכן חיבק אותו, החרב מונחת לרוחב מאחורי הגב, מניף את גורדו, לא איש קל, אל השמים, כשזה בועט בחוזקה את הרוחות הרעות. חוזה הניח את גורדו על האדמה הקרה, מניח את החרב על הבטן, מניף את גורדו מגבו, רגליו של גורדו בועטות החוצה את הרוחות הרעות. משהונח גורדו על האדמה, זינק אל השמים, צועק: "אריבה! אריבה!" על מנת להאדיר את מזלו הטוב. דנדן חיכה לידו, כשחוזה, לאחר שהניח לגורדו, ניקה את דנדן בחרב, מסובב אותו מתחת לחרב הקהה, מניף את מאה הקילוגרמים של דנדן כדי שיבעט את הרוחות הרעות, טפילי הלישמניה והמעיים ואת כל טפילי המלריה, הטיפוס ווירוסי קרום הלב שאסף בשנים שבהן הוא סובב ביובלי האמזונס. דנדן זינק אל השמים קורא "אריבה!" מול נשר בודד שנמלט אל מעל הלגונה, וחוזה היזה על המבורכים בשמים זולים מעורבים באלכוהול, לימון, מלח וטבק. תערובת צמחי הרפואה נוערה בבקבוק הסגור, משפיעה רק טוב. "נהוג להשאיר משהו. תרומה. זה לא חובה." אמר אחד מנושאי הכלים.
"כמה להשאיר?"

דנדן המכשף וגורדו

"חמישה סולס." אמרתי, "אם נראה לך שהוא נעלב, תוסיף עוד עשרה." חשבתי על הזוג מפיורה שהשאיר מאות סולס אצל סיפרינוס סורטה. חוזה לא נעלב, טומן את השטר בכיסו.
חזרנו אל הסוסים שהמתינו במסכנות על הגבעה הירוקה. הכול היה מוזר כל כך, השמים האפורים, ריח הבשמים, האלכוהול, הטבק, הלימון, הקמח שפוזר על ראשיהם של המבורכים, עיניו הזגוגיות של חוזה שנשא את החרב על כתפו.
דרך הבוץ בחזרה. הנחנו לנושאי הכלים לרכוב על הסוסים, העדפנו ללכת, מדלגים בין בוץ, שלוליות וצמחים לחים בחזרה אל הכפר.
"איך היה הטקס?" שאל חואן מנואל מלנדרס גרסיה כשחזרנו בשעת אחר צהריים אל הבית. היינו תשושים מעייפות.
"אני מקווה שטוב." אמר דנדן. קיווינו שלעולם לא נצטרך להזדקק לברכות מהסוג הזה. דנדן תלה את הערסל בין עמודי העץ ונרדם עד שהשמש גלשה מעבר לקו הפסגות וצל קר כיסה את הבית. ילדים וילדות הכינו בובה גדולה לשרוף על המדורות בלילה האחרון של הקרנבל והטיחו דליי מים בבני השכנים.
"הלילה אתה מרפא אנשים?"
"לפעמים טקסים כאלו מתחילים בתשע בלילה ונמשכים עד חמש בבוקר. לילה שלם." אמר חואן מנואל מלנדרס גרסיה.
"והלילה?"
"הלילה לא. אין מספיק אנשים."
"שלושה זה לא מספיק?"
"זה אותו טקס לכולם ואם הייתם בלגונה, אז זה אותו דבר."
"גורדו יהיה מאוכזב. הוא נוסע מחר ללימה. איפה אתה מעביר את הטקס?"
"בחדר מאחור."

חואן מלנדרס גרסיה. מכשף

החדר היה מפולש אל מדרון הדשא, אבל כמו שאר החדרים שמתחת לרעפי החרס האפורים, שמר על אפלה נאותה. חיות מפוחלצות השתלשלו מהתקרה ומסכות מטילות אימה נתלו מהקירות. על כוננית קטנה וחלודה סודרו כלי מלחמה, חרבות, עוברי חיות טרף אלות וסכינים. אפלולית החדר, הריח הטחוב, ראשי החיות המפוחלצות, עשן צמחי המרפא. חדר כשפים.
הבוקר עלה אפור ורטוב על סן אנטוניו. הימים העוברים בצבצו את שולי המכנסיים והחדירו לחות וקדרות. דנדן נכנס לחדר בו הכינו עוזרים של המאסטרו תערובות צמחים מושרות באלכוהול כדי שיעמדו על מדפים וישרו מזל. גורדו נכנס אל החדר, וחזר כשראשו מפודר קמח. הוא נשא ג'ריקן ירוק וגדול שבתוכו מי הלגונה המקודשת. הטנדר שצמיגיו מוחלקים מנסיעות רבות טיפס במאמץ מלמטה, פורק תשעה אנשים קודרים שבאו לאשש את חייהם בברכת המאסטרו. כמה סבל יש בעולם? פרנסה בשפע. הטנדר החדש מתחת לבית. טיפסנו על הטנדר. הנהג עצר באחד הסיבובים הנמוכים, קורא לחצר אחד הבתים. גמד התייצב בצד הדרך, שר את סיפור חייו. השעשוע. עליבות הכפר ויפי העמק והשיר העצוב בפני תוף הפח המחייכים והעגולים של הילד שלא התבגר "בן כמה הוא?"
"שמונה-עשרה." אמר הנהג, מעניק מטבע של רבע סול.
בכיכר של וונקבמבה עמד מיניבוס קטן. זינקנו על המיניבוס שטיפס החוצה מהעמק במעלה התלול, יורד על הדרך הצרה, מתפתל בתוך הענן הסמיך. דרכי הבוץ, הפיתולים החדים, המדרונות הזקופים היורדים אלפי מטרים מתחת, עטופים ביערות עננים לחים וירוקים. גלגלי האוטובוס נסעו על שולי הדרך. אני שונא את הדרכים האלו.
למטה, חיכו הגבעות הירוקות עם העצים השיכורים שגזעם ירוק. ומטעי המנגו והוואבאס והצ'יפלס של בננות הבישול. טיפסנו מתוך חלל המיניבוס הצר שדהר על דרכי העפר, יוצא אל המישורים של המדבר של סצ'ורה, חוצה דרך בקתות העץ, העיזים, הסוסים והחזירים של נוודי המדבר לאורך הכביש. רבצנו על הגג ליד ג'ריקן המים הקדושים שלקח גורדו מהלגונה, נשאר לשבת דחוס בספסל האחורי של המיניבוס, כספו נגנב ממנו כאות של מזל טוב בוונקבמבה.
היה נעים לחזור למדבר. אושר של לילה חם ורוח של מרחבים. רחוק מכישוף של הרים גבוהים ולגונות אפורות. להריח את הים המתקרב עם החירות של ללכת לאיבוד.

לרכישת הספר דרך האתר - 40 ש"ח כולל משלוח

לרכישת הספר לך ללמטייל לקישורים

לקריאה נוספת: הטראנס מונגולית

| הדפסה || המלצה || דף קודם || ראש הדף |