הפנאמריקנה היתה החוליה החסרה שלי באמריקה. הצפון, ב- 1980, היה הטיול הראשון. הדרום, ב- 1984, היה השלישי. בשני המקרים הראשונים עדיין לא חשבתי על כתיבה כחלק או סיבת המסע. רק ב- 1989, כשנסעתי לבחה קליפורניה, התחלתי לחשוב על ספרות מסע כזרם כתיבה שאני חלק ממנו, שהוא חלק ממני. הנסיעה למרכז אמריקה היתה לשם הדבר עצמו. כמו בנסיעה לדרך המשי ב- 1991. רציתי לעשות את הדרך תוך שיחות עם סופרים, עיתונאים, פוליטיקאים, לוחמי חופש ואנשים אקראיים שאפגוש תוך כדי. המסע סיפק לי את ההתרגשות שבמפגש עם תרבויות, סבל, תענוגות קטנים, היסטוריה, נופים שיצרו אנשים, טבע גדול ממידת אדם ואנשים חיים.
סופו של המסע הוא שולחן הכתיבה והספרים בהם הסתייעתי כדי ללמוד. למזלי, אחד מחוקרי מרכז אמריקה הגדולים, הוא הפרופסור נחום מגד- הספרים שכתב על מרכז אמריקה, היו לי לעזר רב כדי להבין מאיה, אצטקים ושורשים של דברים שאת גזעיהם הרקובים והמוזרים פגשתי לאורך הדרך. ספריו של גבריאל גרסיה מרקס תורגמו ברובם לעברית והם נכס לכל מי שמנסה להבין את אמריקה הלטינית וכך גם כתיבתו של קארלוס פואנטס המקסיקאני. ספרו של אסתוריאס מיגל אנחל: "כבוד הנשיא" הוא מסמך מצמרר על גואטמלה בראשית המאה ה – 20 אם כי אני לא משוכנע שראשית המאה ה – 21 שונה מאוד. "משיח של חושך" של הסופרת המקסיקנית רוסריו קסטיאנוס המתאר אנדיאנים מול לבנים בצ'יאפאס משקף מצב שעושה רושם שלא השתנה. אנחנו לומדים מעט מהעבר והיחס של רובנו לספרות הוא כאל מציאות מומצאת. אלא שספרות היא זרם המעמקים של התרבות והקבוצה שמתוכה הם נוצרים. את הספרים שלא מניתי אפשר למצוא ברשימה ביבליוגרפית לא ארוכה בסוף הספר. כאן גם המקום להודות להוצאות הספרים של עם עובד והקבוץ המאוחד שהירשו לי לצטט מתוך התרגומים השונים.
את הצלחת המסע אני חייב קודם כל לנשים שבחיי: דורית, ניצן, הגר, ודריה שלא מציבות מכשולים בדרכי החוצה ומעלימות עין כשאני חוזר.
מסע אחר ועורכיו: גיל אל עמי, משה גלעד וזוהרה רון חשבו שרעיון המסע על הפנאמריקנה ראוי ודאגו למימון הנסיעה ולפירסום המסע אל הזפטיסטים והמפגש עם גבריאל גרסיה מרקס בגליונות לאחר חזרתי- ועל כך אני אסיר תודה.
לפני הנסיעה שלחתי פאקסים ודברתי עם שגרירויות ישראל במקסיקו, גואטמלה, גואטמלה וקולומביה - תודה למשרד החוץ הישראלי. שגרירויות מקסיקו, גואטמלה צ'ילה בארץ היו נדיבות והושיטו יד לעזור. כל מי שדברתי איתו עשה איתי חסדים והעביר לי רשימות של סופרים ועיתונאים או אנשים שכדאי לדבר איתם. גיזלה בול ארגואלו ומשפחתה ראויים לתודה מיוחדת על הבית החם שנתנו לי במקסיקו ועל המפגש עם דפני רוסאדו מורינו שאיפשר לי הצצה לתוך מקסיקו כפי שהיא ניראית מאותו צד חושב ומרגיש יום יום את הפעימה.
קרלוס מוניסיוואס, הסופר והעיתונאי המקסיקאני, שתה איתי קפה בזונה רוזה ונתן לי את קצה החוט שהוביל אותי דרך הכנסיה הדומיניקנית של סאן קריסטובל אל הזפטיסטים שם אירח אותי מאקס באל ראלידאד - כפר רחוק באמת ביער הגשם של צ'יאפאס. תענוג מיוחד היה המפגש עם שלמה כוהן, שגריר ישראל הנצחי בגואטמלה, הונדוראדס וניקרגואה, שכיוון אותי לדברים, והינחה אותי לפגישות כמו זו עם הסופר אלברטו קררה הקדיש לי ערב מחייו, ושר החוץ העייף והמתכוון לטוב של גואטמלה ריקרדו שטיין.
תודה גם למריקה ההולנדית ששלחה אותי לפגוש את פרננדו מורלס דה לה קרוז שהוא התערובת הגואטמלית של עסקים, אהבה לארץ, רצון בחופש ופחד בריא מפני מציאות כאוטית.
לורה פייטלברג נתנה לי את שמה של אדית רטנלי כוהן, השגרירה המיועדת של ניקרגואה בישראל פגשה אותי במנגואה וזו הפגישה אותי עם פוליטיקאים ואנשים, ובאוטובוס שנסע דרך הונדוראס פגשתי את גיל שהיה בטיול שאחרי הצבא ויחד איתו הגעתי לפנמה כדי להיות בפעם הראשונה בחיי חלק מחבורת מטיילים שאין להם מחויבות חוץ מאשר לעשן ולחיות את הרגע כמו שהם מבינים אותו ללא שום יחס למקום בו הם נמצאים.
קולומביה היתה התחנה האחרונה ושם פגשתי את דון גבריאל – גבריאל גרסיה מרקס. הוא פתח את הדלת בידידות. דון גבריאל.
וגם למי ששכחתי (וקרוב לודאי ששכחתי דווקא את מי שהכי ראוי) ועזר לי במילה, בעצה, בכוס מים כשהיה חם ובמקום להסתתר בו כשהיה קר- תודה.

לרכישת הספר דרך האתר: 55 ש"ח כולל משלוח

לרכישת הספר לך ללמטייל קישורים

| הדפסה || המלצה || דף קודם || ראש הדף |