רעידת אדמה באפגניסטאן  

שליח המגזין 'מסע אחר'

הגשם התחיל לרדת כשחצינו את האמו דריה. הנהר היה חום ורחב והמסוק זחל לאט לתוך עננים אפורים, מטפס במעבר ההרים הגבוה לתוך אפגניסטאן. הבטתי בהינדו כוש הנמשכים לכל מלוא העין. סגרתי את האשנב העגול כדי שהגשם והרוח הקרה לא יחדרו פנימה ועמדתי מאחורי הטייסים הטג'יקים שהטיסו את המסוק הכחול-צהוב שצלב אדום הוטבע על ישבנו. כפרי חומר חומים לבנבנים באפיקי הנהרות. בתים צפופים ושדות ירוקים ריבועים ריבועים על הרים עגולים. הנמכנו מתוך העננים נמוכים, חולפים מעל הבתים של פאיזאבאד, מרחפים מעל מסלול מתכת ירוק ונוחתים בכבדות. אפגניסטאן. בדחשן. אפגנים חמושים הביטו במסוק. ג'יפ של הצלב האדום. מכונית של 'מרלין' - הרופאים האנגלים. רופרט וחואן, מתאמי העיתונות של האו'ם. לנה, קצינת העיתונות הפינית. עוד שני מסוקים נחתו ואחריהם מטוס של הצבא הפקיסטאני שהגיע מאיסלאמאבאד ואחריו עוד אנטונוב של האו'ם מפשוואר שעל הגבול האפגני - פקיסטנאי. אפגנים עמסו שקי חיטה על כתיפיהם והניחו בפאתי המסלול. שמיכות ממסוק אחר. אוהלים. אלונקות.

ב- 30 למאי השנה הזדעזעה האדמה. ההרים שבין פאיזאבאד לרוסטוק ניערו מעליהם את הכפרים. שטח בגודל כ- 3500 קילומטרים רבועים נע לאחר הפיצוץ הגרעיני הפקיסטאני, קובר בין חמשת לששת אלפי אנשים, מותיר בין 70 ל - 80 אלף אנשים בלי קורת גג. מבוהלים. חלק מהכפרים שנהרסו נפגעו כבר ברעידת האדמה שקרתה בחודש פברואר השנה.

ליד המסלול עמדו כלי רכב צבאיים מנופצים, שריד של הפלישה הרוסית או אולי של המלחמה בין המוג'הדין של הצפון לטאליבאנד השולטים בקאבול. שני אוהלים עם אפגנים חמושים, בית חומר בלי חלונות שבו משטח קרשים עליו רבצו חמישה עיתונאים, המחשבים וטלפוני הלווינים מוחוברים לגנרטור שתיקתק מונוטונית. גשם אפור ירד ועננים נמוכים ליככו את דופנות ההרים הירוקים מאוד. הנחתי את התרמיל בקומה השנייה של מגדל הפיקוח הנטוש. וויל, כתב הבי.בי.סי מקבול השתלט ל קומת הקרקע, פיל מהאסוייטד פרס שלח כתבה ממחשב לידו.

'אין פה מים ואין פה אוכל,' אמרה לנה מהאו'ם תשאל את העיתונאים האחרים איך משיגים כאן אוכל.' מחוץ לשער שדה התעופה, שער דמיוני שעל פתחו ישבו שני אפגנים חמושים, זקניהם - שחור ואדום מונחים על החזה, התחמם קומקום גדול עם תה. קופסאות מיץ ספורות. נאן, פיתת-לחם מאורכת, וקופסאות. קבוצות אפגנים הצטופפו סביב שני הדוכנים, מחפשים לעבוד או למכור דבר לאנשי ארגוני הסיוע. 'סאלם עליכום.' בירכתי את העומדים, זקניהם יורדים על חזם, הפקול (PAKUL) - הכובע הפטני העגול בעל השוליים על ראשיהם, על כתפיהם מונח הפאטו (PATU) - אריג הבד הקל איתו מתכסים נגד קרת ההרים הגבוהים. שאלתי אותם מה מדברים פה. הם אמרו דארי ופשטו. דארי היא פרסית. הקשבתי לצלילים. דו בפרסית הוא שתיים. שש הוא שש. שאלתי אם יכול אדם לנסוע לקבול מבדחשן.

'אין עבודה בקבול.' אמר אחד מהם שדיבר אנגלית. הוא היה מורה לגיאוגרפיה בקבול לפני שהשתלטו הטאליבאנד על הבירה. שאלתי שוב אם אפשר.

'כן, אפשר לעבור את הקווים, אבל אין עבודה בקבול.'

'תשוקר' הודיתי. בבקתת החומר האפלולית של העיתונאים ישב רזי - עיתונאי אפגאני מקבול. הוא חייך כשנכנסתי, מדליק סיגריה.

'קבול? לא קל.' הוא אמר. '80% מאוכלוסיית קבול היא טאז'קית. ההבדלים בין החלק הצפוני ובין הדרומי הם לא עניין של אמונה או מוצא אלא של רצון להנהיג. כולם מוג'הידין, רק שהטאליבאנד יותר חזקים ויש להם מטרה ברורה מאוד. אני לא חושב שמישהו יחליף את הטאליבנד באפגניסטאן.' הוא אמר בעצב מפוקח. 'אתה רואה את הזקן שלי?' היה לו זקן מכובד מאוד. 'זה לא הספיק לי בקבול. הטאליבאנד תפסו אותי יום אחד. יש להם בד שהם מניחים על הפנים ואם השערות לא מספיק ארוכות הם מלקים. הזקן הזה עלה לי בחמש מלקות. לא עזר לי שאמרתי להם שאני עיתונאי. אם הם תופסים מישהו שרואה חלקת קרסול של אישה מלקים אותו. ולפעמים הם עוצרים גברים ברחוב ובודקים אם גילחו את שערות הערווה.'

'שערות ערווה?'

'כן. את השיער הלא טהור. גברים צריכים לגלח גם שם.' הוא חייך חיוך עייף. האנגלית שלו היתה ללא דופי והעיתונאים האחרים אמרו שהוא צלם, עיתונאי וסופר מהמוכשרים שיש.

'ואתה חי בקבול?'

'כן,' הוא אמר, 'מעניין שם. ואל תחצה את המסלול מזרחה, יש שם מוקשים.' באותו יום הפציצו מטוסים של הטאליבאנד את השוק במזאר שריף - העיר שליד באלח הקדומה, הורגים 30 אנשים. אם כבר רעידת אדמה אז במקום כמו אפגניסטאן. בעמק פנג'שיר, 100 קילומטרים צפונית מזרחית מקבול, יושב אחמאד מסעוד - האריה של פנג'שיר- נילחם בטאליבנד. הטייסים הטג'יקים המריאו לתוך העננים חוזרים בעת צהריים מוקדמת. הבטתי בשעון. אחת וחצי. הם אמרו שלא יתדלקו מחביות דלק שבשדה ורק מהדלק שבדושמבה. תחנוני אנשי האו'ם והצלב האדום לא הועילו. המסוקים המריאו ונעלמו עבר להרים.

'נבלות!' רתח פיל מאסושייטד פרס. 'כולם פה מתעלקים על הסיוע. אנשים מתים בהרים והם מוכנים לתדלק רק בדלק שהם קונים מהמאפיה בדושנבה. אתמול נחת פה צדיק קנג'ו - תת שר החוץ הפקיסטאני. הוא ירד מהאנטונוב של חיל האוויר הפקיסטאני ודרש דלק. הם כימעט לקחו בכוח, באיומי נשק. רצנו לשם. כשהם ראו עיתונאים ומצלימות הם עצרו פיתאום. שאלנו אותם מה פקיסטאן נותנת לנפגעי הרעש האפגאנים וצדיק קנג'ו אמר - קודם תיתנו לנו דלק - אחר כך ניראה.' 'כן,' אמרתי, 'בסומליה היו ארגוני הסיוע מפרישים 50% מהמזון לכנופיות כדי שיוכלו לחלק את מה שנישאר. ככה זה.'

'זה בלתי אפשרי!'

'אני בצד שלך.' הזכרתי לו, 'יש פה עבודה לעשות ויש אנשים שיתעשרו מזה.'

'אנשים מתים בהרים! המסוקים לא מביאים להם אוכל שמיכות ואוהלים!'

'כן,' אמרתי, 'אנשים מתים בהרים ובעוד שבוע לא אתה ולא אני נהיה פה ואף אחד לא יזכור את נפגעי הרעש באפגניסטאן.'

רק שלוש מדינות מכירות בטאליבאנד השולטים ב - 80% משיטחה של אפגניסטאן - פקיסטאן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. אוזבקיסטאן, טג'יקיסטאן ורוסיה. שאר העולם לא הכיר בשילטון הטאליבאנד. הקונסוליות והשגרירויות נישארו בידי השילטון הישן. אש המלחמה מוזנת על ידי משלוחי נשק גדולים המגיעים מרוסיה וחבר המדינות. רעידת הדמה פגעה בשניים מהמחוזות הצפוניים - בבדחשן ובטאחאר. אולי משום כך חשבו הישראלים שהאפגאנים יסכימו לקבל את הסיוע המונח היום במחסני הצלב האדום ואם יוחדר פנימה, אמר לי מיכאל אלמוקיסט, ראש המחלקה האזרחית והצבאית של זרוע התגובה לאזורי אסון של האו'ם, אותו פגשתי בשדה בדושנבה לאחר שיצאתי מאפגניסטאן, זה יהיה בדלת האחורית ולא כמשלוח ישראלי.

הלילה ירד ואני העמדתי סיר מתחת למרזב כדי לאסוף קצת מים מתוקים ואז פרשתי את שק השינה באפילה הכבדה, האפגנים הדליקו מדורות וגשם התחיל לרדת בטיפות גדולות.

בבוקר עמדתי על המסלול. 'תעלה על המסוק הזה!' הצביע לנה על המסוק שהעמיס שקי חיטה, שמיכות ואורז. 'אבל תזכור שנוחתים רק לכמה דקות ואם לא תהיה במסוק, הם ממריאים בלעדיך ואתה תישאר שם!'

חוץ ממני היו במסוק איש הצלב האדום האחראי על החלוקה, הטייסים והמכונאי המוטס. המראנו לתוך שמים כחולים עם קרעי עננים, המסוק מטפס לאורך צלעות ההרים הגבוהים, עובר מעל כפרי חומר בעמקי נהרות. טסנו לאנגרייאן - אחד הכפרים שנפגעו גם ברעידה הראשונה. אין דרך רכב לאנגריאן. מפאיזאבאד לכפר עובר שביל חמורים הנמשך שבוע. המסוקים, שעדיין חילצו פצועים מהכפרים, טסו אל הכפרים המנותקים כדי לספק קורת גג, להביא אוכל, ליצור את זמן הגישור בו ימצא מאגר אוכל חליפי לקמח ולאורז שנקברו תחת מפולות הבתים. קרוב מאוד מעל האדמה. צלעות ההרים מתרוממות בתלילות ועל הרמה שעל ראשיהן מעבדים האיכרים האפגנים שדות חיטה שעמדו בירקותם. המסוק טס בעמק העמוק. מתרומם מעל הכפר שהיה בנוי על שלוחה שמסביבה שדות ירוקים. כפריים התחילו לרוץ למקום הנחיתה המיועד כשהמסוק הנמיך ועבר מעל הכפר. ההרס היה מוחלט. ערימות בתים, חלונות שבורים, דלתות מנופצות, גזעי צפצפה שתמכו את התקרות הזדקרו לתוך השמים. 'חמש דקות! אולי אפילו פחות!' צעק האיש מהצלב האדום. המסוק ריחף חצי מטר מעל הקרקע המשופעת ואנחנו זינקנו החוצה, מתכופפים מתחת לרוטור, הכפריים ממהרים אל בטן המסוק, נושאים שקי חיטה ואורז. במרחק של לא יותר מחמישים מטרים מהמסוק הצטופפו הנשים והילדים באוהלים מאותרים, יריעות צבעוניות שנבנו על עצים שנאספו מהבתים ההרוסים. השקים הצטברו על הקרקע, ' מהר!' שאג האיש מהמסוק ואני זינקתי פנימה, המסוק ממריא ברגע שנבלעתי בבטנו, עובר קרוב מעל גגות הכפר הגבוה, ומחליק לתוך העמק היורד לכיוון פאיזאבאד.

ירדתי מהמסוק ופניתי אל מגדל הפיקוח שהיה במרחק של שלוש מאות מטרים מהמנחת. בחצי הדרך מהמסלול למגדל הפיקוח הנטוש שמעתי את לנה, קצינת העיתונות הפינית של האו'ם קוראת לי. מסוק לבן של האו'ם נחת ליד ערימות הציוד.

“לאן?' שאלתי.

'הוא טס לרוסטוק, אבל אני לא יודעת אם יש לך מקום עליו.' רוסטוק נמצאת במחוז טחאר, בצד המערבי של הרכס שאותו חצה קו השבר שניער את הכפרים. שם יושבים הצרפתים של אקטד (ACTED) איתם דיברתי בדושנבה. התרמיל הגדול נשאר במגדל הפיקוח. אבל לא יכולתי לעזוב את קרבת המסוק. הטיסות אינן מסודרות וכהרגלם של אזורי אסון ומצוקה, אדם צריך לזנק על כל מסוק עובר אם הוא רוצה להגיע לאנשהו. נדחתי פנימה. היה מקום על המסוק. עמדתי קרוב אל הפתח. התרמיל עם שק השינה ורוב הדברים נשאר במגדל הפיקוח. חשבתי שאני טס ליום או יומיים. קיוויתי שהאפגנים מהפלג השיעי המגנים על שדה התעופה לא יחמדו את התרמיל. כשעליתי על המסוק ידעתי שמפגש מחודש עם התרמיל יהיה הפתעה גדולה. המסוק, עמוס באנשי סיוע, המריא, חוצה את ההרים מערבה, טס בתוך יובלים, עובר על פני שיני סלע מחודדות. חצינו בריחוף נמוך את ההרים, זוחלים לאורך אפיקי הנחלים הגבוהים, שיני סלע שבורות ומחודדות קורעות את השמים שעננים החלו להצטבר בהם. אין פלא שהאנגלים והרוסים שברו את שיניהם באפגניסטאן, מנסים להתשלט על ארץ שטיבעה ההררי חילק אותם לקבוצות קבוצות, כפר נילחם בכפר על מקורות המים והפרנסה.

רוסטוק נמוכה מפאיזבאבאד במעט אלף מטרים. המסוק הנמיך ונחת על חלקת דשא ירוקה. דגל של הצלב האדום על מבנה. קבוצת כלי רכב משוריינים, אפגנים חמושים וצרורות אנשים מביטים משולי השדה בציפור הברזל הלבנה. צעדתי בדרך הרחבה. יום שוק. כדי חומר גדולים, בדים מפרס ואיראן ומרכז אסיה, בשר תלוי באיטליזים שבתוך כוכי בתי החומר, עצי צפצפה לאורך קירות לבנים חומים וגבוהים, ערבות מחודדות, עצי תות שפירותיהם מחכים לזחלי עש המשי. אפגניסטאן היא מקום של תרבות. פה עברה דרך המשי. פה היה אחד ממרכזיו של זרטוסטרה. לפה הגיע אלכסנדר מוקדון בדרכו לכבוש את עולם, מתחתן עם רוקסאן - היפה בנשות העולם, נסיכת בקטרה. בקטרה ואוקסיאנה היו הממלכות היווניות שהותיר אלכסנדר. האמו דריה - הנהר המפריד בין טג'יקיסטאן לאפגניסטאן ניקרא על ידי היוונים הקדומים ההם אוקסוס. ילדים החזיקו במסור ארוך, חוצים גזע עץ צפצפה לכל אורכו - יוצרים קורה שתתמוך את תקרת החומר של בית שעתיד להבנות. בצל הצפצפות גיבן ילד לבנים לתוך תבניות עץ, מניח אותן בצל כדי שיתמצקו לאיטם. כי מעפר אתה.

רמין קיבל אותי בלי הפתעה ובחיוך נדיב. פרדריק רוסל, ראש האירגון, השקיף אלי ממיטת העץ, מייצב כוס תה ירוק על ביטנו הגדולה, מצית סיגריה מקומית וניקולס חזר רכוב על סוס אציל מסיבוב בגבעות. בחצר עמד דלי ליד הבאר ושיחי פרג תרבותי (PAPAVERA SOMINIFORUM) צמחו בערוגות, הפרחים התמימים נושרים כדי להשאיר את ההלקטים העגולים לזמן בו יחלב מהם העסיס החום ויהפך לאופיום. מקום מבורך רוסטוק.

שאלתי את פרדריק רוסל למה הסיוע איטי כל כך.

'יש לזה כמה סיבות הוא אמר באנגלית במבטא שיש לצרפתים, 'האיטיות של האנשים פה, חוסר היעילות, טיפשות, מחסור באמצעי תחבורה, פוליטיקה בינלאומית -'

'וכסף-' אמרתי יחד איתו. הכסף המשחית והמניע.

השמש פנתה מערבה אל הגבעות. האפגנים פרשו יריעת פלסטיק על השטיח ואנחנו קרסנו לאורכו, טובלים קרעי נאן במרק שמן שנח ליד בשר כבש וערימות אורז מבריק.

'יש ישיבה בשמונה עם המושל.' אמר מואיז דיה, יושב הראש של הארגון של אגא חאן, ארגון איסמעילי המתמחה בהגשת סיוע לארצות איסלמיות במרכז אסיה. זה היה ערבו של היום השלישי של ציפיה למסוק שיוציא אותו מרוסטוק לדושנבה ממנה יוכל לחזור למשפחתו שבארצות הברית.

צעדנו בחושך אל אוהל המושל שעמד לא רחוק מהמנחת. ירח עגול ושמן של אמצע חודש האיר את רוסטוק בצלליות ופנסי הג'יפים שתימרו אבק בדרכי העפר, נוסעים אל האוהל. חלצנו נעליים בכניסה. על השולחנות היו טרמוסי תה ירוק וסוכריות. המושל ישב על כורסא ליד אנג'י הניו-זילנדית מהאו'ם. ארגוני הסיוע דיווחו על כמויות המזון שחולקו, על האוהלים, על אנשים שחולצו מהכפרים בסביבת רוסטוק ועל אלו שפונו לבתי החולים שהוקמו בפאיזאבאד ובצ'אאב.

'אני מזכיר לכם שכדאי שתעזרו בנו,' אמר המושל, חבוש בפקול. תהיתי אם יש איום בקול והאם זהו המשך לסחטנות הטג'יקית. 'מה עם הכביש שאמרתם שתיבנו?' הוא פנה לניקולאס מ'אקטד'

'התחלנו לעבוד שם היום.' אמר ניקולס

'ומי ישלם לאנשים?'

'אנחנו. אנחנו משלמים לכל מי שעובד איתנו.'

'מי שוכר את האנשים - אתם או אנחנו?'

'אתה כמובן.' אמר ניקולאס, 'אבל נדבר על זה בארבע עיניים.' המושל דיבר דארי והמתורגמן תירגם מדרי לאנגלית ומאנגלית לדארי. חייליו של המושל עמדו מחוץ לאוהל, נשענים על רובי הקלשניקוב, מטולי הר.פי.ג'י. עומדים על זנבם, קניהם מלאים בפצצה.

'האם יש פה סחטנות?' שאלתי את מואיז שישב לידי כשהמושל הדגיש שוב ושוב כי יהיה קשה לארגוני הסיוע לעבוד ללא עזרה מקומית.

'אני לא יודע,' אמר מואיז, 'יכול להיות שהוא באמת דואג לאנשים של רוסטוק, מייד אחרי רעדית האדמה הוא אירגן את החיילים שלו והם יצאו מיד לכפרים. הם גם לא מעונינים שהכפריים ירדו לעמק של רוסטוק. אפגניסטאן כמו שאת זוכר היא מקום שבטי. לכל כפר יש ראש כפר והם קנאים מאוד לשטח שלהם.'

הצרפתים של 'אקטד', האירגון הצעיר מבין ארגוני הסיוע היה הפעיל מכולם. חבורה צעירה ותוססת שאנשי האירגונים האחרים הביטו בהם חצי באהדה וחצי בתחרות שיש למצילים בכל חלק מהעולם.

בבוקר הביא אותי ניקולאס אל חצר המחסנים. ארבע משאיות עמדו בחצר. משאיות רוסיות ישנות וענקיות. הנהגים הוסיפו מים למיכלי המים, מניעים את המשאיות ברעש. הן הועמסו מבעוד יום. נסיעה במעלה הסנמאג- הנהר הנמשך לכיוון צפון מערב מרוסטוק. על גדותיו נמצאים שלושה מהכפרים שספגו יותר מאחרים בשתי רעידות האדמה. טיפסתי לתא הנהג. סארוואל ברך אותי לשלום והמנוע מילא את התא ברעש. עוזר הנהג שלידו - עבדול אוואל, החזיק את מוט ההילוכים כדי שזה לא יצא ממקומו והמשאית נסעה באיטיות על דרך העפר זרועת הבורות, חולפת בצמידות לבתי החומר. מאחור היו ערימות שמיכות, אוהלים ומנות קשות. עצרו ליד באר ביציאה מהכפר וסרוואל פתח את מכסה המנוע, מוזג מים על הרדיאטור הרותח וממלא את המיכל הנקוב. ג'יפ רוסי צהוב וישן הביא עשרה אפגאנים שטיפסו עם כלי עבודה על ארגז המשאית. המשאית נסעה בין שדות החיטה הירקוים של הארץ הפורייה, חלפה על פני שוליה של רוסטוק וניכנסה לתוך אפיק הנהר. פה לא היתה יותר דרך. הגלגלים הענקיים נברו בבוץ הקרקעית, בחומר הואדי, חוצים בתוך מים חומים מסחף, מטפסים על סלעים. נסעתי בכמה מקומות עם משאיות וג'יפים. מעולם לא נסעתי בתוך נהר. קיוויתי שהדרך תשתפר. חמור עבר אותנו כשאנחנו מבוססים באיטיות בתוך הנהר. אלא שבמקום בו נפגשו שני אפיקי נהרות אי אפשר היה להתקדם יותר. הנהר חפר את הדופן לגובה של למעלה ממטר. ואפילו לסארוואל ולמשאית זה היה יותר ממה שאפשר. הוא עצר וקרא ליושבי הארגז. הם טיפסו למטה והחלו לפורר את דופן הואדי עם מכושים ואתי חפירה, עוקרים אבנים ענקיות בידיים, מכשירים דרך לפני אפה המתגלגל של המשאית. מעלינו התנשאו בתיו המנופצים של באגי היסאר. מצפון מערב, על גדתו השנייה של הנהר, עמדו אוהלי הפליטים, מנמרים את הירוק בכחול ובאדום. הבטחתי לסארוואל שלא אעדר זמן רב ועבדל ג'באר צעד לפני בעליה אל הכפר. כשהגענו למעלה היתה דממה. אנשים ישבו על תל החורבות והביטו אל מזלג הנהרות שמתחת. המשאית ניראתה קטנה מהגובה. ההרס היה מוחלט. סימטאות עם ערימות חומר. כמה אנשים נהרגו בבאגי היסאר? כה נפצעו? נקברו חיים מתחת להריסות? על הגגות עמדו כמה צעירים, כל אחד על הקיר שלו, מטילים קורות צפצפות כבדות שתימרו אבק. משפחה הקימה את אוהלה מיריעת ניילון ופלסטיק על המקום שבו היה הבית. הנשים הצעירות ללא הרעלות הסתלקו פנימה לתוך האוהל משהבחינו בי. כפר רפאים. רעש הבתים המתמוטטים.

המשאית חיכתה באפיק. שרידי הנתיב הבוצי באפיק נעלמו. מים חומים, סלעים, סארוואל ניווט את המשאית באומנות שאין כמוה. עבדל אוואל לידו מחזיק את המהלכים כדי שלא ינתרו ממקומם. הגלגלים נברו בבוץ הקרקעית, ניסיתי להביט לתוך המים החומים, לגלות בורות שאם ניפול לתוכם לא נצא. טלפונים מקושרים על ידי לווינים, מחשבים נישאים, מסוקים ומטוסים ומשאית ישנה באפיק הנהר הסוער שדופנות ההרים סוגרות עליו בתלילות. 'כמה זמן לבייחא?'

'דו שעה.' אמר סארוואל. 6 קילומטרים. בייחא הייתה שמוטה גגות על קירות שהתפזרו על האדמה. אנשיה קבורים מתחת לערימות, האוהלים מפוזרים על המדרון מחוץ להריסות וראש הכפר האדמוני עם מגפי עור העז המחודדים הוביל אותי בתוך מה שהיה כפר. הוא סיפר על המשפחות הקבורות, על אוכל שנעלם, סופר את האוהלים שהגיעו, את השמיכות. מפולות קרקע נשמטו מפעם לפעם מהמדרונות הזקופים והפריכים שמול הכפר, עוצרים את אנשי הכפר שהביטו בהם באימה. עבדול ג'באר פיקח על פריקת המשאית. סופר ורושם. כשנגמר הכל, ניגש אלי ראש הכפר וביקש שאחתום כי הכפר קיל 150 שמיכות, 70 אוהלים ו- 170 ארגזי מזון. הוא דרש שישלחו עוד חמישים אוהלים. הבטתי בראש הכפר ונזכרתי במושל של רוסטוק. הדאגה האמיתית של ראש כפר לקהל. המחוייבות של האיש הטוב מכולם לאנשיו. ביקשתי מים. הוא הוליך אותי למעיין שלא נפגע ואני התכופפתי אל המים הקרים באמצע היום החם.

ירדנו אל מזלג נהרות ופנינו במעליהו. לדושטאק. כל קטע מהנהר, מכפר לכפר, הלכה הדרך ונעשתה קשה. בלתי אפשרית. סארוואל בחן את הנהר החום ואת האבנים ואת איי הבוץ, חוצה מצד לצד. נסיתי לחשוב לאן ייסע. נזהר מלהציע. אם לא הייתי במשאית הנוסעת בתוך נהר לא הייתי מאמין שמשאית יכולה לנסוע בשטח כזה שבו גם ללכת ניראה לא קל. המשאית נתקלה בגדות, נסוגה אחורה מעט, שילבה הילוך וכירסמה בבוץ ובסלעים. סארוואל עצר על אי באמצע הנהר ופתח את מכסה המנוע. מד הטמפרטורות הצביע על כמעט רתיחה. מי נהר חומים על ברזלי המנוע התאדו בקול תסיסה. עבדול אוואל הביט בדאגה בעננים אפורים שהצטברו על ההרים הגבוהים. 'סייל' הוא אמר. שיטפון. סארוואל הביט במים החומים ובסלעים והמשיך לנהוג בתוך הנהר. איזו ארץ. הרים גבוהים ונהרות שוטפים ללא דרכים, אלא שבעבור סארוואל ועבדול אוואל ועבדול ג'באר זו היתה הארץ והכפריים הלכודים חיכו להם במעלה הנהר שהיה גבוה עכשיו. עכשיו היה הנהר עמוק מידי גם בשביל סארוואל והמשאית. הכפר היה מרוחק כדי 2 קילומטרים. חלצתי נעליים ומיר שירד מארגז המשאית הושיט יד כשחצינו את הנהר.

'דושטאק.' הצביע עבדול ג'באר אל האוהלים הפזורים על צלע ההר. החיים נמלטו מהכפר ההרוס אל הצד השני. חצינו את המים החומים שסחפו אבנים בדרכם למטה וטיפסנו על הגדה השנייה, עולים על הצלע המזרחית של ההר. שדה ירוק, רמה הגבוה בכמאתיים מטרים מעל האפיק. נוף שמעטים יש יפים כמוהו. דממה עטפה את כפר. שקט מפחיד. למטה, כמה מאות מטרים מאיתנו התנופפו דגלים על תל חומר. 'זה היה בית הספר של דושטאק.' אמר עבדאל ג'באר. ירדנו לתוך מה שהיה הכפר. צלע ההר ניתקה ברעידת האדמה וגלשה, גורפת את הכפר, ממוטטת וקוברת את בתי החומר. טיפסנו בשביל דק וחדש אל חבורת גברים שחפרה באדמה. טיפות גשם כבדות ירדו מפוזרות על האנשים החופרים מתוך השמים האפורים. הם חפרו ילד מתוך הריסות בית. החפירה ניראתה כמו מערה קטנה שממנה הציץ פלג הגוף העליון. הם כיסו את פניהם במטפחות הראש האפגניות, מתגוננים מהריח. נשים צעירות ישבו במדרגה מעל, מחכות בפנים מכורכמים לגוויה הנחשפת. פנינו אל מה שהיה בית הספר. 'מזל גדול שרעידת האדמה קרתה במשך היום.' אמר לי סוונטה אינגרוט מהצלב האדום בפאיזאבאד. ל- 140 הילדים של דושטאק לא היה מזל. תל החומר היה קבר אחים גדול. פיתאום התברר השקט של הכפר המוכה. 140 ילדים מתים, רוב ילדי כפר ועוד 60 אנשים שנקברו בחטף תחת המפולת. מהצד השני של העמק, על המדרון התלול הסתלסל עשן מפתחי האוהלים של החיים. 'אי אפשר לקבוע בודאות אם הפיצוץ הגריעיני הפקיסטני הוא שגרם לרעידת האדמה.' אמר סוואנטה אינגרוט. בודאי שאי אפשר לקבוע. למרות שהביקוע הגריעיני נירשם כרעידת אדמה קלה גם במזרח התיכון, במרחק של כמעט 4,000 קילומטרים מהמקום בו התבקע, מכה את קו השבר הרגיש בו זעה האדמה בפברואר השנה בפעם הראשונה. מה הם 140 ילדים קבורים ועוד כמה אלפי אפגנים מתים לעומת הפגנת שרירים גרעינית.

יללה נוגה הפרה את השקט. הבטתי אל המקום בו חפרו הגברים. היללה התגברה והפכה לנהי מצמרר שחצה את טיפות הגשם האפור, נוגע בנהר החום שהפריד בין החיים למתים. שלוש נשים צעירות ישבו ליד הילד המת שחלקו העליון כוסה באריג. מגפיים קטנים היו על רגליו המתות, על מכנסיו החמוצים מדם קרוש. אימו, נערה צעירה, קראה לבן המת, מחליקה על רגליו וביטנו בנהי. הגברים שישבו במדרגה מעל הביטו בה בפנים אטומים. ריח מוות מתוק של גוויה