הלילות בשרתון היו צרורות קרובים ורחוקים. אפשר היה לדעת כשהאמריקנים יורים לפי מטחי המקלעים הכבדים שעל נגמש"י הברדלי הענקיים. מיץ' אמר שאם אנחנו שומעים פיצוצים בשעות עגולות אז זה הצבא האמריקני שמפוצץ תחמושת ואם לא אז זה ירי לא מתוכנן. הצרורות לא היו בשעות עגולות. הנגמש"ים האמריקנים היו יותר גדולים מטנקי האברהמס. האמריקנים הקיפו את המתחם של מלון 'פלשתין' ואת החניה שבינו ובין ה'שרתון' בגדרות תיל והציבו כמה טנקים, יוצרים מתחם פנימי ומבודד מכיכר ה-14 לרמדאן והרחובות שמסביב. פחות או יותר. בלילה השלישי בבגדד הגיעה פטימה. היא היתה לבושה בשימלה חומה ארוכה וצנועה וצלעה קצת. לא היה לה איפה להיות. היא דברה רק ערבית. מיץ' עלה לחדר ואמר שאחרי שרב עם המנהל ב'פלשתין' סידרו לה מקום לישון. סופת אבק צהובה ירדה על העיר וטישטשה הכל. אבק בכל מקום וטיפות גשם מלוכלך ורוח קרה. "ארבע עונות בעונה אחת" אמר פארס. בבוקר עמדה פטימה בלובי של השרתון, דחקתי בה שתיכנס לארוחת בוקר. היא אמרה שהיא בת שש-עשרה למרות שניראתה יותר. שלחתי אותה לקחת צלחת ולמלא אותה. חדר האוכל של השרתון היה מקום מדכא, תאורה אפלולית ואוכל מחורבן. הוא השתפר קצת אחרי שבועיים, אבל בימים הראשונים, או בשבוע הראשון אחרי שהאמריקנים נכנסו לעיר, היו הפסקות חשמל תכופות משביתות את הכל. ולכן גם שמחתי שהחדר שלנו היה בקומה הראשונה, שבינו לבין הקרקע מפרידה רק קומת הביניים, מדרגות מוארות פחות או יותר עד אליה ומשם דרך מדרגות החירום האפלות והמטונפות לקומה הראשונה. ה'שרתון' הזכיר לי את המלונות האפלוליים של אינטוריסט במרכז אסיה. משהו שאמור להיות מצוין אבל מתוחזק בצורה מחפירה. בזמן הפסקות החשמל נעלמו המים בברזים והשירותים הפסיקו לתפקד. בגדד בשבועות הראשונים אחרי הפלת הפסל של סאדאם היתה מקום מוזר. לא שחשבתי עליה אחרת כשעזבתי אותה בתחילת מאי. היה לי רעיון אחר בראש על בגדד, אולי לא רעיון, כי אין לי מושג מה יהיה, אבל ציפיה. העיר של הארון אל ראשיד, עלי באבא, עלאדין, אלף לילה ולילה, שאה-זמן, שאה-ריאיר, שחרזדה.
אשה באמצע שנות השלושים שלה קמה משולחן סמוך ונגשה אל פטימה, לוקחת אותה ביד בסמכותיות ומושיבה אותה אצלה. היא דיברה עם פטימה בדבקות ואחר כך ניגשה לשולחן שלידו ישבתי עם מיץ'. קמתי והיא התקרבה אלי ויכולתי להרגיש את נשיפתה על אוזני.
"אל תדבר איתה. לילדה הזאת יש צרות גדולות. אל תתערב במה שאתה לא מבין!" היא אמרה בערבית טובה ומדוייקת ובמבטא גרמני כבד.
"נעים מאוד," עניתי באנגלית לאשה שנשפה על אוזני. לא יכולתי לפנות ולדבר איתה, כי אם הייתי רוצה להסתכל בעיניה הייתי חייב לחצות את המרחק האינטימי אותו חוצים רק כשאין צורך יותר במילים.
"צור."
"סוזאן." היא אמרה במבטא גרמני כבד, עוברת לאנגלית, ממשיכה ללחוש בדבקות ובהתרגשות לתוך אוזני "יש לה צרה מהסוג הפרטי, אתה מבין, אני לא יכולה לדבר איתך על זה, זה קשור לחברה שלה." היא הסמיכה את שפתיה על אוזני וכמעט חיכיתי שתלקק לי את שבלול האוזן. דברים מוזרים מזה קורים בבגדד. האור הצהוב הקלוש של חדר האוכל האפלולי של מלון הילטון, התה המתוק מידי, הלחמניות עם טעם המתכת, הזיתים האיומים. לדברי פארס אמר סדאם שכל אדם צריך לשתול דקל ועץ זית בחצר הבית. בהרבה חצרות בתים יש זיתים אבל העירקים לא יודעים מה לעשות איתם. הזיתים לא טעימים ולא עושים מהם שמן זית. האוכל במסעדות היה חסר את החן המדויק של אוכל טוב, גם במסעדות הטובות. האוכל המוצלח ביותר שאכלתי היה ביצה קשה שנמעכה לתוך פיתה באחת ממסעדות הבוקר שעירקים מיושבים בדעתם עוצרים לידן כדי לאכול ולשתות כוס תה. "אתה מבין, היתה לה מערכת יחסים עם עיתונאי אחד, אבל אל תגיד את זה לאף אחד, אם ייראו את החבר שלך הולך איתה – קרובי המשפחה שלה יגיעו מהדרום. אתה ניראה לי בנאדם טוב, אבל אל תתערב במה שאתה לא מבין, אני אקח אותה איתי לבית חולים, אתה מבין, אני רופאה, ואני אפתור לה את הבעייה ואלמד אותה להיות אחות. אתה מבין?"
"כן" אמרתי, ד"ר סוזאנה המשיכה להתנשף לי באוזן. פטימה ישבה בביישנות על חצי הכיסא ליד שולחנה של סוזאנה. לא התכוונתי לגזול את הצלת הנפש מד"ר סוזאנה. היא לחצה את ידי בחום ואני לא הייתי בטוח מה אני צריך ויכול לעשות למען הד"ר שניראתה זקוקה לטיפול של גוף ונפש. מלחמות ומדינות מוכות מושכות אליהן כל מיני סוגים של אנשים.
"מה כל זה היה?" שאל מיץ' כשהתיישבתי בחזרה לשולחן. ג'ודית' ישבה לידו.
"אני לא בטוח." אמרתי, "אם הבנתי נכון, מדובר פה בהיריון לא חוקי, בנקמת דם ובזה שאם ההורים והקרובים שלה ייראו אותך בלובי של המלון עם הילדה שלהם-"
"אתמול רבתי עם המנהל של ה'פלשתין' כדי שייתנו לה לישון ופה השגתי לה חדר."
"זה הסוף שלך."
"אה-" אמר מיץ', "אף אחד לא אמר שעיתונות היא מקצוע שאין בו סכנות."

בדרך לאחד הארמונות של סאדאם שעמדו על גדת הנהר, עברנו על פני מטה חיל האוויר העירקי שהופצץ והפך לערימת הריסות. המטה היה במרחק של לא יותר מקילומטר דרומה מכיכר ה-14 לרמאדאן שבה עמד הפסל הענק של סדאם וסביבה הוצבו 37 עמודים לציין את שנת הולדתו של סאדאם . 1937. למרות שביוגרפים שלו טוענים שנולד בעצם ב-1939 וששינוי השנה נבע מכך שלא רצה שידעו שאשתו ואם ילדיו היתה בעצם מבוגרת ממנו.
האנדרטה הסוציאליסטית מחוץ לבניין המרוסק ניראתה פתאום חלק ממנו. טייס נועז ודרוך העומד עם פנים לשחקים, הקסדה מתחת לבית השחי והוא עומד על הריסות תא הטייס.
"אתם יודעים מה הסיפור שלו?" שאל פאדי.
"לא." אמר מיץ' "אבל אתה תספר לנו."
"זה סולימן הגיבור." אמר פאדי בייראת כבוד. "הם היו שני טייסים עירקים שנילחמו נגד שני טייסים אירנים. הטייס האירני הפיל את החבר שלו, סולימן כל כך התרתח עד שהוא טס מול הטייס האירני, ובלי תותחים, בלי טילים, פשוט התרסק לתוכו בשביל לנקום."
"נשמע די מטומטם." אמר מיץ', "נגמרו לו הטילים והפגזים?"
"לא." אמר פאדי במבוכה. "הוא היה גיבור."
במשך הימים הבאים הייתי עובר על פני האנדרטה ומביט במבט הנחוש והמטורף ששירטט הפסל לסולימן הטייס המתרסק.

אחר צהריים חזרתי לחדר. הייתי שפוך מיום של שריפות, או יריות או שסתם חזרתי מאתר עתיקות שבדרך אליו התפוצץ מאגר תחמושת עצום. דפקתי על הדלת ומיץ' פתח אותה ואמר : "יש לנו אורחים." אחד ישב על הכורסא והשני על קצה המיטה. הוא היה צעיר באמצע או בסוף שנות העשרים שלו והיה לבוש במקטורן מעל חולצה לבנה שהיתה תקועה במכנסיי בד עם חגורת עור. היה לו פרצוף סלבי לבן ומאורך. הנחתי, כמו שאדם צריך להניח שאם מישהו עם פרצוף אירופאי נמצא בבגדד והוא לא חייל או איש סי.אי.אי., הוא חייב להיות עיתונאי. "זה בראט" אמר מיץ', עיניו הכחולות זוהרות בעליזות וידו מחליקה ומסיטה את שיער שחור חלק שבאמצעו פסוקת. למיץ' יש גוון לבן של אירים אמריקנים ואנגלית חדה, עשירה ולא מתפשרת. "בראט הוא פרזיט."
"אני צריך ללכת." אמר ברט, "היה לי מאוד נעים."
"גם לי." אמר מיץ' כשהוא מלווה את ברט והשותף שלו לדלת. חלצתי סנדלים, הנחתי את המצלימה על החצובה והורדתי חולצה. ענן אבק חום-אדום ישב על העיר והתריסים היו סגורים. מיץ' העיף את בדל הסיגריה אל המרפסת הקטנה והיא רבצה שם מעשנת ליד קופסת מרלבורו ופחית בירה מעוכה.
"מי זה היה?"
"זה ברט" אמר מיץ', משתרע עם הנעליים על המיטה, מדליק סגריה ושותה בוזמנית מפחית בדוויזר חדשה וגדולה שקנה מהילדים למטה תמורת 4 דולר במזומן, הוא קיבל הנחה של חצי דולר לפחית כי קנה את כל הקרטון של העשרים שהילד רצה למכור בקימעונאות. "הוא אומר שהוא ניו זילנדי אבל אני חושב שהוא בוסני או יוגוסלבי. המבטא שלו לא ממש של קיווי והפרצוף שלו – אני לא מת עליו. ובעוד אני אומר את זה – אין לי מושג מאיפה הוא."
"הוא עיתונאי?"
"היה מת. הוא פרזיט. עלוקה. קרציה. כשהוא שמע שיש המון עיתונאים בעמאן שנוסעים למלחמה בעירק, הוא התייצב שם למכור להם אפודי מגן וקסדות. הסיפור שלו שם היה שהוא לבש בדיוק אפוד כזה בצ'צ'ניה והחיילים הרוסים ירו עליהם וכולם מתו חוץ ממנו כי לו היה אפוד מגן." אפוד המגן הכחול של מיץ' העלה אבק במרפסת ליד בדלי הסגריות והפחיות הריקות. הוא לבש אותו כל הדרך מעמאן לבגדד וביום הראשון. אחר כך, כמו שאר העיתונאים, העלה האפוד אבק. לי לא היה אפוד שיעלה אבק. "וכולם קנו ממנו את האפודים. אחר כך הוא נסע לגבול והתברר שהירדנים סגרו את הגבול אז הוא מייד בנה שם עיר אוהלים והשכיר אוהל ב-1000 דולר ללילה לצוותי הטלוויזיה. הוא עלוקה. הוא חי ממלחמות."
"ואנחנו?"
"גם אנחנו, גם אנחנו," אמר מיץ' בעייפות והעיף את הסיגריה למרפסת. "אבל הוא הגדול מכולם. הוא פה כדי לייעץ. הוא מייעץ עכישו לחברות שרוצות להשקיע בעירק שאחרי המלחמה. הוא אמר שכשביקש 50 אלף דולר לשעת ייעוץ שאלו אותו מה הוא כבר יודע. כשביקש 100 אלף, כולם התייחסו אליו ברצינות וכשעלה ל-150 – הם התחילו לשאול את עצמם אם זה שווה להם. אז עכשיו הוא מייעץ לחברות שרוצות להשקיע בעירק תמורות 80 עד 100 אלף לייעוץ. הוא אומר שככה הם לא נבהלים אבל בטוחים שהוא שווה."
"והוא שווה?" ברט ניראה לי בקושי בן 30. מליונר בדרך לפסגה.
"הוא עלוקה." אמר מיץ', הדליק עוד סיגריה והשאיר את פחית הבירה החצי ריקה על השולחן שליד המיטה.
השארתי את מיץ' על המיטה וירדתי למכור את שלל היום ל-ABC, המשרד שלהם היה בקומת הביניים. רציתי לנסוע לקטיספון, למה שהיתה עיר הבירה של הפרתים ושל הפרסים הססנים. אבל ביציאה הדרומית של בגדד עצרו האמריקנים את התנועה. קפצתי מהמכונית ורצתי קדימה, משחרר את רגלי החצובה ומפעיל את המצלימה תוך כדי הליכה מהירה לכיוון שיירה נמלטת של רכבי קרב אמריקנים. ענן לבן התנשא מאחורינו ורעם עמום של פיצוץ כביר. העמדתי את המצלימה על החצובה, מצבור תחמושת התפוצץ מולי. האמריקנים אמרו שזו חבלה. צילמתי טילים מתפוצצים בפטריות נאות, חייל אמריקני פצוע והיסטריה גדולה שטילים מתפוצצים יוצרים. אחרי כמה ימים שבהם הובילו אותי עיתוי, מזל ומיקום למאורעות דרמטיים, התקבלתי בכל הרשתות בשימחה גדולה. הפכתי להיות חביבן של רשתות הטלוויזיה האירופאיות והאמריקניות. הם הזמינו אותי לארוחות, לשתיה, לטלפונים ואינטרנט רק כדי שבסוף יום העבודה המשרד של כל אחת מהן יהיה הראשון דרכו אעבור כדי להראות להם אם השגתי צילום שלאף אחד אחר לא היה. "אתה מתחיל את כל הדברים האלו?" אמר כריס, המפיק האמריקני הגבוה והכחוש עם הטון היבש והעייף שרבץ על הספה בחדר האפלולי של מתחם החנויות של מלון פלשתיין ש-APTN שכרו. "איך אתה תמיד ראשון במקומות האלו?"
"לא יודע." אמרתי.
"כן, כן," אין מה להגיד "אמר כריס לתוך הטלפון שדיבר עם לונדון "זה צילום טוב- 500?" הוא הביט אלי. נענעתי בראש לשלילה. "הוא רוצה את מה שאמרתי לך בהתחלה. יש מקום למיקוח? " נענעתי בראש לשלילה. "כן כן, זו פטריה שווה מאוד – יש לו את הפיצוץ, לאף אחד אין את זה." הוא נענע בראש בעייפות. "או קי ג'ק, או קי. להתראות." הוא פנה אלי "פטריה ממש יפה, בוא נעביר אותה ותבוא מחר כשג'ף נמצא והוא יתחשבן איתך."
כשחזרתי לחדר מיץ' לא היה. הוא ירד למטה להעביר כתבה ממקומו שליד הברדלי שבין המלון לבין החידקל, או שעלה לג'ודית . מישהו דפק על הדלת. תשע בערב. ג'ודית. אז מיץ' במקום אחר. יכול להיות שהלך לבקר חברים ב'פלשתין'.
"וודקה עם מנגו?"
"לא." היא אמרה, "אני מעדיפה וויסקי.
"הוא לא ממש מוצלח-"
"וויסקי." היא אמרה וחייכה.
"איפה מיץ'?"
"לא יודעת." היא אמרה "הוא בטח יבוא יותר מאוחר. אבל אני לא כל כך יודעת – הוא נחמד, אבל אני פוחדת שהוא ייקח את זה יותר מידי ברצינות."
"גם הוא מודאג שאת תקחי את זה יותר מידי ברצינות." היא צחקה ושתינו לחיי מפגשים מקריים וטובים.
"זה הכל כל כך חדש בשבילי." היא אמרה "זה תמיד ככה?"
"דומה מאוד ושונה לגמרי." אמרתי. "זה היה שונה לפני כמה שנים כשהיית עיתונאי בודד או כמה עיתונאים בודדים במקומות של מלחמה ואסון. עכשיו יש פה מאות." אבל עדיין, לרוב המקומות אליהם נסעתי הייתי לבד. אולי בגלל שנסעתי לראות עתיקות במקומות שלא היו בהם חדשות אבל החדשות צצו על הדרכים. חדשות, כמעט כמו כל דבר, הם מה שאתה רואה ומה שאתה מוצא ומה שעורכים מעוניינים מחליטים שהן חדשות. אין שום אובייקטיביות בעולם האנושי.
"אני לא בטוחה שאני אצליח להסביר לחבר שלי מה קורה פה." אמרה ג'ודית' "הוא לא הצליח להבין למה אני נוסעת."
"שלחו אותך?"
"בקשתי לנסוע. אבל כשהגעתי לעמאן כבר לא הייתי בטוחה שאני באמת רוצה לבוא. פחדתי."
"כולם פוחדים אבל באים. ומרגע שאתה בפנים, זה נכנס מתחת לעור ומתחיל לזרום בפנים וכשתחזרי בין כה וכה לא תוכלי להסביר מה באמת היה כאן ואיך ניהלת את החיים שלך בתוך העולם הלא מסודר הזה."
"זה מה שקורה?"
"זה מה שקורה לי. אני חי באמת רק במקומות האלו."
"מנסיעה לנסיעה?"
"הזמן פה שונה." אמרתי "הכל קורה פה בזמן אמיתי, אתה חי בתוך האירועים, הם לא מגיעים אליך, אתה מגיע אליהם. אתה מייצר חדשות ולא ניזון מהן."
"קיבלתי מייל אתמול מחברה שאמרה לי שהכתבות שלי מרכיבות את רוב העיתון." חייכה ג'ודית'. "עד עכשיו הייתי כתבת לענייי חקלאות. אני פוחדת שלא אוכל לחזור לחיים שהשארתי שם."
"אז אל תחזרי." אמרתי "לכי על עיתונות באזורי סכנה." הסכנה הכי גדולה בסוג הזה של העיתונות היא ההתמכרות.
"אני צריכה לחשוב על זה ." אמר הג'ודית' הדליקה סגריה ולגמה מהוויסקי.
מיץ' דפק על הדלת ונכנס בת אחת. "הנה את!" הוא אמר. "נעלה לפורטוגלים? הם עושים מסיבה בחדר שלהם. הבאתי בירות ושלחתי את פאדי למצוא עוד בקבוק וויסקי."
"הם בחדר?"
"הם מחכים לנו למטה בבר, נרד לשם ונעלה ביחד."
אחת עשרה בלילה. הפורטוגלים- רקל, אנה, ברנרדו, רואי ופדרו ישבו בבר האפלולי והמגוחך של השרתון.
"אני שונא את פיגו!" אמר רואי. פיגו הוא שחקן פורטוגלי שמשחק בריאל מדריד. כל מי ששמע שרואי הוא פורטוגלי חייך והזכיר לרואי את פיגו. "אני אוהב את סדאם! היה עונה רואי, "אני שונא את פיגו!" הם חזרו מהספר. ברנרדו הסתפר והם ניסו לשלם עבור התיספורת. התספורת עלתה אלפי דינרים. לא יקר ממש כשאלפיים דינר זה דולר, אבל מכיוון שהשטר הגבוה ביותר היה 250 דינר, היתה הספירה היומיומית של השטרות מייגעת. אחרי הפעם השלישית בה ספרו וטעו, הוציא רואי עוד חבילת שטרות כדי שלא יהיה ספק שיש שם יותר ממה שצריך והטיל אותה על השולחן.
"זה לא מנומס לזרוק ככה כסף לאנשים." אמר הקצין האמריקני שניכנס להסתפר.
"זה לא מנומס לכבוש ארץ של אנשים שלא רוצים אותך." אמר רואי.
"מאיפה אתם?" שאל האמריקני.
"פורטוגל." אמר רואי.
"פיגו!" חייך הקצין האמריקני , מנסה להפיג את המתיחות.
"אני שונא את פיגו ואני אוהב את סדאם!" אמר רואי בכעס ויצא החוצה.
"נעלה לחדר?" שאל מיץ' "קניתי בירות." היה לו ארגז עם 10 בירות.
"יש לנו וויסקי למעלה." אמר פדרו.
הצטופפנו במעלית שטיפסה לקומה ה-13, הלילה הבגדדי נפרש מתחתינו, יותר ויותר חלקים בעיר מוארים כל לילה.
פדרו הפעיל את מערכת העריכה עם מוסיקה פורטוגלית מקבו-וורדה. ישבתי על הריצפה, מיץ' על הספה עם פחית הבירה. ברנרדו הוציא את קופסאת הפילם ופורר חשיש מרוקני כשרואי מסוכך עליו מהרוח הקלה שהגיעה מהחידקל. צרורות רחוקים מתוך האפילה. רואי מזג וויסקי לכוסות, ברנרדו גמר להכין את הסיגריה הראשונה והצית אותה, מעביר לפדרו.
"קרח?" שאל רואי.
"אף פעם לא עישנתי חשיש." אמר פאדי "אתם יודעים שהטייסים העירקים הם הכי טובים בעולם? הם יכולים לנחות בכל מקום בלי לראות את המסלול."
"לחיי הטייסים העירקים." הרים מיץ' את פחית הבירה ופאדי הרים את כוס הוויסקי.
"אף פעם לא עישנתי חשיש." אמר פאדי.
"אני חושב שהגיע הזמן שתנסה." אמר רואי והעביר לו את הסיגריה.
"אני לא יודע." אמר פאדי. "אני אתמכר?"
"אולי." אמר רואי , "לא תדע עד שתנסה."
פאדי לקח מציצה קטנה ושאל : "זה משפיע מייד?"
"תגיד לי אתה." אמר רואי.
"תעשן, תעשן," אמרתי, "אתה יודע שבאלף לילה ולילה יש את הסיפור הנחמד על בולעי החשיש והמלך?"
"לא ידעתי." אמר פאדי ולקח עוד מציצה קטנה. "אתה יודע שאת אלף לילה ולילה כתבו כאן?" הוא הביט בסגריה שבידו "אני קראתי מחקר" הוא אמר, "שלעירקים יש את מנת המשכל הכי גבוהה."
"בין הערבים אתה מתכוון.-"
"כן כן, " הוא אמר אחרי שחשב רגע. "אתה יודע שהמדען שהמציא את קרני הלייזר הוא עירקי ושיש מדענים עירקים חשובים בכל המוסדות האירופאים?"
"ספר לנו על אלף הלילות-" ביקשה רקל. אחת בבוקר. מיץ' פשט את רגליו והביט במסיבה הלילית הקטנה שהיתה מטען גדול למחר שהאיר שעות ספורות אחרי שזחלנו שיכורים, הלומים ועייפים לחדר.
"ספר-" ביקש פאדי "אני לא זוכר איך זה מתחיל."
"היו היו שני מלכים אחים. לאחד קראו שאה-זמן ולשני שאה-ריאר. שאה-ריאר היה המבוגר שבהם והתגעגע לשאה-זמן שמלך על סמרקנד ולכן שלח את הווזיר שלו להזמין את האח הצעיר. שאה-זמן שמח על ההזמנה, ארז מתנות ויצא לדרך. אלא שברדת הלילה נזכר ששכח אחת מהמתנות. הוא חזר לסמרקאנד להביא את המתנה, מגיע בחצות. וכנשכנס לחדריו, מצא את המלכה בזרועות עבד שחור. עיניו התערפלו בזעם והוא אמר לעצמו, אם זה מה שקורה כשלא עזבתי כמעט את תחומי העיר, מה יקרה כשאתרחק? הוא שחט את העבד ואת המלכה, מינה את הווזיר לעצור את הממלכה בהעדרו ויצא שוב לדרך למחרת היום.
הפגישה היתה שמחה אבל ליבו של שאה-זמן היה כבד עליו ובימים הראשונים חשב שאה-ריאר שמדובר בדאגות הממלכה. הוא ניסה לעודד את אחיו ולהזמין אותו למסע ציד. שאה-ריאר יצא לצוד כמעט כל יום כמו שנהוג היה אצל המלכים בימים האלו. אלא ששאה-זמן סירב לצאת איתו ונישאר בארמון, מביט מהחלון רואה ואינו ניראה. ואז, בעשר בדיוק, הקיש הגונג המלכותי ואל החצר פרצו 20 מנערות הארמון והמלכה בראשן. כשהגונג הקיש בפעם השנייה פרצו אל החצר המשרתים השחורים והמלכה שישבה עירומה ליד המזרקה קראה "בוא מסעוד!" כל אחד מהגברים לקח לו נערה מהרמון המלך כשהמלכה משתגלת עם ראש המשרתים השחורים של הארמון.
מייד חזר התיאבון לשאה-זמן והוא הרגיש שמצב רוחו משתפר כי, הוא אמר לעצמו, מה שקרה לי הוא דבר קטן לעומת מה שקורה כאן.
כשחזר שאה-ריאר הוא הביט באחיו הצעיר שניראה בריא ומאושש. אתה ניראה הרבה יותר טוב הוא אמר, ספר לי מה העציב אותך ואיך החלמת. על העצב אספר לך, על ההחלמה אתן לך ללמוד לבד – אמר שאה-זמן והוא סיפר לאחיו על בגידת אשתו עם העבד השחור. וההחלמה? ספר- ושאה-זמן סיפר לו את מה שראה. אני לא מאמין אמר שאה-ריאר, עד שלא אראה את זה בעיני-
בבקשה, אמר שאה-זמן, תודיע שאתה יוצא לציד. אני אחכה לך פה. למחרת, ציווה שאה-ריאר על הווזיר לקחת את הפמליה, יצא לציד, ציווה שאף אחד לא יפריע לו באוהלו וחזר לארמון בהיחבא, עולה לחדרו של שאה-זמן שישב אצל החלון. בעשר בדיוק, כשהשמש מטפסת למרום השמים נשמע צליל הגונג ושוב התמלאה החצר בנערות ובמשרתים והמלכה עם רב המשרתים השחור והענק. בוא נלך מפה אמר שאה-ריאר המזועזע וננדוד עד לקצווי ארץ לראות אם יש עוד מלך שבוגדים בו ככה. הם איכפו את הסוסים ויצאו מהארמון, רוכבים ימים ולילות לאורך הנהר עד שהגיעו לחוף. רעש הגלים ומראה הים ניחם אותם והם התירו את הסוסים וקשרו אותם לאחד הדקלים. באמצע הלילה התעוררו מרוח סערה אדירה. הים העלה גלים והם טיפסו על אחד הדקלים כדי שהמים לא ישטפו אותם. מתוך הים שנירגע בבת אחת יצא ג'יני ענק. הוא נשא על גבו תיבה מהודרת. מציב אותה על החול שמתחת לדקל שבצמרתו הסתתרו. הוא הוציא תיבה מתוך תיבה ובסופו של דבר, הרים את מיכסה התיבה התשיעית והוציא ממנה נערה שאין כמוה ליופי. ועכ�