 | |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
|
|
העיניים צרבו כשעיד מזג תה מהקומקום שהיה מונח על הגחלים האדומות. אחד מהנערים הפשיל את יריעת האוהל המערבית. פתחו של אוהל נוודים פונה תמיד מזרחה - לקבל את השמש העולה. רמת חובב נמצאת מערבה מהאוהל ורוח הלילה הביאה את הריח הרובץ של הכימיקאלים, מוארים באורות לבנים מתכתיים. "האם בדקתם את נושא ההפלות? הבדואים אומרים שכמעט כל אשה בשבט הפילה." "אין לי נתונים" אמרה ד"ר בלמייקר, "השבט פרוש מבאר שבע עד מצפה רמון. צריך לעשות סקר. מהנתונים שראיתי, הסכנה העיקרית היא תאונה. אם תהיה תאונה כימית רצינית היא תסכן את כל הבדואים של רמת חובב. כתבתי חוות דעת לועדה העליונה לחומרים מסוכנים - שאף אחד לא צריך לגור בין באר שבע לרמת חובב. אני הייתי בשטח באוהלי העזזמה ברמת חובב בזמן השריפה. אין אפשרות לפנות אותם במהירות בזמן תאונה רצינית בגלל הפריסה, הקירבה לאתר הפסולת הרעילה, מחסור בדרכים, חוסר אפשרות לאטימה ואי קיומה של רשות מקומית שתטפל בהם. חייבים להעביר אותם לישובי קבע כמה שיותר מהר. אני לא רוצה לעקוב אחרי הבעיות - אני רוצה למנוע אותן." "אחרי השריפה היתה פה ועדת הפנים של הכנסת," אמר לאבאד "בקשתי למגן את הבתים מפני החומרים שיהיה אפשר לאטום אותם, כי באוהל כזה איפה תשים סמרטוט לח? וחולי אסטמה - אם הבית לא מאווור ולא נקי - איך יחלים? במקום להילחם במחלות - מגבירים אותן. בשריפה אמרו לנו שהחומר שנישרף הוא ליטיום והוא לא כל כך מסוכן אבל נודלמן מ"ישראל בעליה" בדק את הבטריות שנשרפו ומצא חומרים נוספים. למזלינו הרוח היתה צפונית - אם היא היתה מערבית - רק העשן היה הורג פה את הילדים. כששאלתי את המשטרה מה יקרה במצב של פיגוע המוני הם אמרו שתחנת הטיפול הקרובה תהיה ליד כלא באר שבע - במרחק של 8 קילומטרים מפה ושהמיגון יעלה 30 מליון דולר. בכסף הזה יכולים למגן את המשרפה." "ומה אתם רוצים לעשות?" "לעבור למקום אחר." "לאן?" "אנחנו חשבנו יותר על דרך החיים, לא על שטח מדוייק. אנחנו יושבים היום על 30,000 דונם, לא נבקש יותר מ - 15 דונם למשפחה כדי שנוכל לגדל את השעורה הירקות ועצי הפרי שלנו ולהאכיל את העיזים והבהמות." רביבים ושדה בוקר הם שני הקיבוצים הקרובים. ברביבים כ- 650 נפש ולהם 8400 דונם. במשאבי שדה 350 נפשות שלהן 9,000 דונם. בשבט אל עזזמה 12,500 נפש - 400 משפחות המבקשות 6,000 דונם. "לא משנה לנו המיקום." התערב אברהים אבו אפעש, אחיו הגדול של לאבאד שעבד 22 שנים במפעל הברום, "אלא צורת החיים שהיא לטובת כל הצדדים - לטובת המדינה ולטובתינו. אנחנו לא רוצים בטלנות ועבריינות אלא לחיות בכבוד והצורה הזאת - של ישוב שבו לכל משפחה יש שטח צמוד לבית, נותנת לנו את האפשרות ולא כמו ישובי הבדואים הקיימים שבהם 80% אבטלה. מה שחסר לנו זה בית מאבן. יש לנו חשמל מגנרטור, מים וקופת חולים. אנחנו לא מבקשים את השמים והכוכבים אלא את הקרקע ושלא יבואו כל יום פקחים של משרד הפנים ויגידו שאנחנו פולשים ועבריינים. לפני 3 שבועות ישבנו עם סגן מנהל משרד הפנים שאמר לנו שבמקרה חרום אלו מהמנהל שהורסים ומטרידים אותנו יהיו אחראים על הפינוי שלנו. תודה. כששאלו אותנו ואמרנו שאנחנו רוצים 15 דונם למשפחה אמרו לנו - אתם לא מצליחנים בחקלאות - זה אולי נכון, אבל אף פעם לא נתתם לנו לנסות. אם אני מובטל - המדינה מפרנסת אותי אבל אני רוצה לחיות מעמל ידי. אם לילד שלי אין שום דבר כמו ביישובים הקיימים אז מה יש להם אם לא להיות גנבי רכב? ככה יש לי את האפשרות להגיד לו - ילד, בוא תעבוד בחממה! ילד, תשקה את העדר! אנחנו גרים פה 57 שנים. חלק מהאנשים גרים פה לפני שקמה המדינה. ובשנת 90 אמרו לנו שאנחנו פולשים. וזה כואב. אנחנו יושבים על צו בית משפט. אלא שיש לנו בטחון בבג"ץ שקבע שהבדואים לא יעזבו את אדמתם ללא תמורה."
חודש אחרי שביקרתי את לאבד ורמת חובב, ריססו מטוסים ששלח מנהל מקרקעי ישראל את שדות הבדואים. הפחד הציוני שהבדואים ישתלטו על המדבר שבו הם גרים כבר 200 שנה. זו מלחמה ישנה. היא נמשכת בארץ ישראל מאז קום המדינה. רק שהפליאה וגילגול העיניים של תושבי הנגב, פוליטיקאים ופקידים על העלייה ברמת הפשיעה של הבדואים, על ההברחות, הסמים, גניבות הרכב וההתנהגות הפרועה בכבישים, עלובים. "המפעלים והפסולת הרעילה זה על מנת להפעיל עליכם לחץ?" "הם מונעים מאיתנו בית ספר. אין לנו גנים בכלל. הם רצו שניסע לבית ספר יסודי בשגב שלום שנמצא 20 קילומטר מפה. רק אחרי שביתה של 3 חודשים החזירו את כיתות בית הספר היסודי לפה. במשך כל שנות המדינה - 57 שנה - היו בתי הספר שלנו ללא חשמל. יש ילדים מהעזזמה שגרים ליד מצפה רמון ונוסעים 95 קילומטרים כל יום לבית ספר ו - 95 קילומטרים בחזרה." שאלתי אותם אם פגשו באריאל שרון, שלו עצמו יש חווה נירחבת בנגב והוא דואג להתיישבות בודדים ברחבי הנגב והמדינה, מה שניראה מתאים מאוד למחשבה הבדואית. "אריק שרון? רואים מייד שיש לו מחשבה של איש צבא. הוא אמר לנו - אנחנו מדינה חזקה, ואני שומע שיש התארגנויות, מי שיפריע לנו, אנחנו נטפל בו, אנחנו נקים 4 ישובים וזהו." "אריק שרון? אמר אברהים, "אנחנו מתנגדים לתוכנית שלו של התיישבות בודדים. כל יהודי שרוצה מקבל 30 דונם ואנחנו לא מקבלים כלום." "כמה בדואים מהעזזמה משרתים בצבא?" "400." אמר לאבאד. כאילו ששרות בצבא הוא מדד לזכויות. "אבל כל שנה פחות צעירים רוצים ללכת לצבא. יש צו שאומר שאם אתה מעביר כבש ממקום למקום אתה צפוי לקנס של 9,000 ש"ח, ואנחנו, כשיש מסיבה או חתונה, לוקחים כבש." אמר אברהים, "לפעמים, כשאני מביט במכוניות של היהודים - אני רואה כלבים נוסעים ממקום למקום. האם במדינה יש עדיפות לכלבים?" "אין לי לאן ללכת." אמר לאבאד, "ביקשתי מסיכות ממועצת רמת חובב - זו מועצה אזורית של המפעלים. הם נתנו לנו ביפרים. מה נעשה עם ביפרים? זה סתם נמצא בכיס שלי כדי לבדוק את החדשות, אבל, יש לזה גם שרשרת יפה כמו זהב. הביפרים הם בשביל להודיע לנו על הדליפה הבאה." חשבתי על היום בו אמרה לי חברה שיש עובד קהילתי ברהט שמחפש משחקים לילדים. העמסתי את האוטו במה שהילדות הפסיקו לשחק ונסעתי לרהט. לא מצאתי אותו בהתחלה. מסתובב ברחובות העיר הבדואית. היו שם רחובות יפים יותר ופחות, בתים שבנויים ברחבות. אבל המדבר הפתוח והכבישים הובילו אותי בסופו של דבר בחזרה אל תחנת המשטרה בפתח היישוב שבה הצטופפו עשרות רבות של צעירים בדואים שבאו להירשם. אלו שמטופלים אצל קציני מבחן, אלו שנמצאים על תנאי, אלו שבאו להיחקר בקשר למשהו. היהודים נוסעים לטייל בעולם אחרי הצבא, נפגשים במשטרת הגבולות בשדה התעופה. הצעירים הבדואים יוצאים להבריח סמים, זונות, כלי רכב ונשק מסיני ומירדן ובחוזרם פוגשים את מארבי הצבא ואת משטרת ישראל. ב-2004 היתה עלייה של 46% בפשיעה של הצעירים בנגב. יש 130,000 בדואים, הרוב צעירים. רק 21% מהם עובדים, השאר נתמכים על ידי הביטוח הלאומי. השמש שקעה מעבר למפעלי רמת חובב והגברים הצעירים פרשו את מרבדי שיער הגמל, נטלו ידיים, מתפללים לכיוון מכה. הילדים הצעירים הסתדרו מאחור. לאבאד ניהל את התפילה. שאלתי אותו אם הבדואים היום יותר דתיים ממה שהיו. "אבא שלי היה מתפלל. אבל משנות השמונים, אולי משום המחסור בחינוך, יש עליה בדת." הנערים הביאו את ארוחת הערב. טס נחושת ועליו צלחת שעועית ברוטב אדום, חומוס סמיך מאוד שגרגריו נטחנו בגסות, טונה ועגבניות מעוכות. שקית ניילון מליאה פתירים גדולים, אווריריים ורכים, נצבטו לתוך הצלחות בדרך הנוודית שבה יושבים אנשים מסביב לטס מרכזי ואוכלים בחברותא. החושך העמיק ואני תהיתי אם הטעם המתכתי בפה הוא מישקע שהביאה הרוח. לא רציתי לישון מול המפעלים. לי, להבדיל מלאבד, היה לאן ללכת. נכנסתי לאוטו ונסעתי דרומה לציר הנפט שחוצה את הנגב מדרום לרמת חובב, שטחי אש של הצבא מצפון ומדרום לדרך. עברתי את ירוחם בחושך והגעתי לשפת המכתש הגדול. כאן, על גדת המכתש, מתכננת המדינה להקים שכונת יוקרה ליוצאי המוסד. התיישבות וביטחון. פרשתי את שק השינה והדלקתי מדורה קטנה מענפי הרותם. כל חיי אני מנסה ללמוד משהו על תרבויות הנוודים המדבריות, על נימוס, על איך אתה יוצר מרחב ולא מציק, לא נדחף, מכבד אדם וטבע. והמדינה היחידה שבה אני מרגיש בבית לא חושבת ששום דבר מהדברים האלו חשוב.
בבוקר המוקדם יצאתי אל האוהלים העומדים מול הכניסה למפעל. עודה, גבר בן 75 ששבריה כסופה חגורה על הגלביה שלו, ישב באוהל והזמין אותי פנימה. היריעה המערבית מופשלת לרוח בוקר צוננת שעברה דרך כסף המתכת של המפעלים שמעבר לכביש. האוהל היה בנוי עמודי טלפון. שתינו תה של בוקר. "לאן אלך? אלו החיים שלי." אמר עודה. "אני באוהל הזה 75 שנים." מעבר לאוהל היה בוסתן מוקף במשוכת צבר. בעלי חיים. עלי העצים קמוטים ממגע הכימקיאלים. חזרתי מעט צפונה, עובר על פני תחנת הכוח ונוסע דרך צריפונים ואוהלים בדואיים שנחבאו בואדיונים, עולה למשטח הלס הגדול ועובר גבעה נמוכה, בעקבות ילדים שצעדו לבית הספר. בית הספר של העזזמה, שאולי יחובר בתוך 10 ימים עד שבועיים לחשמל פעם ראשונה אחרי 50 שנה לתפארת מדינת ישראל, נמצא בקו אווירי, במרחק של פחות מ - 2 קילומטרים מאתר הפסולת הרעילה ומהמפעלים הפטרו כימיים. 1100 תלמידים. למעלה מ- 40 מורים. לא יכולתי שלא לחשוב על התקלה הבאה. 1100 ילדים בענן של חומרים רעילים? לא היה שום מקלט בסביבה. המבנים היו מבנים טרומיים מהסוג הרך ביותר. האם אוטובוס יכול להגיע למקום כדי לפנות? מועצת רמת חובב היא מועצה תעשייתית - אחת המועצות העשירות בארץ. זוהי מועצה המורכבת ממפעלים בלי תושבים שיש לתת להם שירותים. לבדואים אין ייצוג במועצה. סלמאן אל עמראת בן ה- 38 שלו 7 ילדים, חיכה לי בחדר המורים של בית הספר. הבטתי בדו"ח הביניים של המשרד לאיכות הסביבה על הדליקה שגרמה התקלה "תרגלתם את זה?" "עדיין לא עשינו תרגיל. אנחנו מתכוננים אבל מה אם זה יקרה בלילה כשאנשים ישנים והפלאפונים סגורים? בלילה זה יקח זמן. הרוח היא הסכנה מכיוון שהרוח יכולה להיות בכיוון שאתה רוצה להודיע והיא תגיע לפניך. האיתוריות לא מפחיתות את הסכנה הן כיסוי תחת. הפתרון היחיד הוא שהמדינה תפתור את הבעיה - לא רמת חובב. אנחנו מבקשים מקום חלופי, לא איתורית ולא פלאפון - כי כשזה יקרה, האסון, יהיה כרגיל, מאוחר, ורק אז יחשבו על פיתרון. "בשנה האחרונה יש בעיות של קוצר נשימה ומחלות עור. אם תבדוק פה בבית הספר, תראה שיש לכמעט חצי מהילדים בעיות עיניים. בקשנו ממשרד הבריאות שיערכו בדיקות לכל השבט. חשבנו שהמשרד לאיכות הסביבה יפעלו לטובתינו, הסתבר שהם אלו שמפעילים את המפעל של הפסולת הרעילה. אז מה זה שווה. כמה שהמועצות פה בסביבה רוצות לסגור את אתר - אנחנו בסכנה הרבה יותר גדולה. וזה לא רק המפעל של הפסולת הרעילה- הם לא יעבירו את המפעלים ולכן צריך להעביר את הבדואים. כל מה שאנחנו מבקשים זה אדמה ותשתית רגילה כי שם אנחנו רוצים לבנות ולא לחיות בצריפים אפלים." "ולמה לא תעברו לשגב שלום?" שגב שלום הוא ישוב בדואי מוכר הנמצא כ- 5 קילומטרים ממזרח לבאר שבע על כביש באר שבע דימונה. "שגב שלום לא מתאים לנו - אנחנו שבט שמכיר אחד את השני. בשגב שלום יש משת"פים מדהניה ובדואים מהטרבין ומעט מאוד מהעזזמה. אנחנו לא כמו היהודים שלא דופקים בדלת של השכן. אנחנו 5,000 איש פה -אז מגיע לנו יישוב. היום יהודי שמבקש חווה מקבל 30 דונם וחי בקראוון. לי אסור לשים קראוון - כי אם אני אשים, אני אקבל צו מבית משפט להרוס אותו. אנחנו רוצים פתרון מהמדינה. אם המדינה חושבת באמת על הבדואים. אנחנו מבקש | |||||||||||||||
