זו היתה מלחמה מצויינת. אחת הכי טובות שהיו לנו – אולי הכי טובה. קודם כל היא היתה זולה. בערך מליארד ש"ח לשבוע. 5 מליארד הוצאות מהיום הראשון עד האחרון. נגיד עוד מליארד נזקים ישירים ועוד שניים שלושה עקיפים. אין מלחמות יותר זולות מאלו. ברוורמן ופרס כבר הביאו לנו מליארד מתנה מחו"ל.
מעט אזרחים וחיילים הרוגים. גם בדם שילמנו פחות מכל מלחמה - כולל אינתיפדות.
המלחמה קיצרה תהליכים וזירזה פתרונות ישנים - היא הראתה לנו בנחרצות שצריך מערכת נאוטילוס נגד קטיושות וקאסמים קרובים, ברק נגד טילים בינוניים ולמגן את כלי הרכב הקרביים של הצבא במקום לייצר חדשים. בבת אחת נגמר וויכוח עקר ועכשיו יש ביטחון (תיקווה) שהכסף ילך בדיוק לאן שהוא צריך – דבר לא אופייני למשרדי ממשלה ולמשרד הביטחון בפרט.
החיזבאללה לא על הגדר, הוא נחלש מאוד והצבא הלבנוני והממשלה הלבנונית מטילים את מרותם.
חלק גדול מארסנל החיזבאללה נורה והתגלה כלא נורא – מטריד אבל ממש לא סכנה קיומית. גם אמצעי הלחימה של החיזבאללה לא משהו וגם לא הבונקרים שלהם. אז הם נלחמים כמו אנשים שנלחמים על הבית. כל הכבוד, אבל בכל מקום שצה"ל רוצה לעבור בדרכו לכבוש ולחרב את המזרח התיכון – החיזבאללה לא יכולים לעצור אותו. מקסימום להציק. בקיצור, התגלה שהחיזבאללה הוא מקסימום מטרד – מקצועי, מאורגן, עקשן, מעצבן, אבל לא יותר.
התברר שסוריה היא צעקנית שלא ממש מעוניינת לריב איתנו על כלום. ושאיראן ממש לא רוצה להיסתכסך איתנו כי אנחנו יכולים להזיק לה הרבה בשלב קריטי.
וכמובן נחשף סוד ענק ואפל שהיה ידוע ללא מעט אנשים לפני הבחירות האחרונות – שאולמרט לא מתאים לנהל מדינה.
כמו שכתבה שולמית אלוני, עצם זה שהממשלה לא איימה במכות, התאפקה 72 שעות וישר הפליקה- מראה שאי אפשר לסמוך על היושבים במעון ראש הממשלה ובישיבות הממשלה. זאת אומרת המלחמה מאוד מוצלחת – אבל לא מן הנמנע שהיא הייתה נמנעת.
אז לכעוס על השלומפרים או לברך אותם על טיפשותם הקולוסאלית?
הצבא לא ניכשל יותר ממה שניכשל במקומות אחרים. הוא די אותו דבר. זה רק אנחנו שהתרגלנו ללחוץ אנטר ולהגיע לאתר שאנחנו רוצים ולשלם קצת יותר ולקבל מהירות גלישה. אנחנו חסרי סבלנות.
במידה רבה אולמרט ופרץ הם אנחנו – הם קודם מקליקים ורק אחר כך קוראים את תנאי השימוש באתר אותו הם הפציצו.
פני העם כפני מנהיגיו. אולמרט ופרץ צריכים ללכת, אבל ממש לא צריך בשביל זה וועדת חקירה ממלכתית.
הבעיות בצבא ברורות ויטופלו, וכשל ההחלטה של לצאת למלחמה בלי לחשוב פעמיים גם הוא בוהק.
הקישקוש של: "לא נתנו לצבא לנצח" גם הוא קישקוש לוחמני ומתלהם. גם ב-1993 וגם ב-1996, בדין וחשבון וענבי זעם, אמרו החיילים שאם היו נותנים להם עוד שבוע – עוד שלושה ימים, הם היו מפסיקים את הקטיושות. ולא הצליחו. בוא נפתח נאוטילוס וגלימות הגנה במקום לבזבז חיים באזרחי ובמדים.
אז מה עכשיו? נלך למלחמה מחודשת על לבנון כדי לגאול את חרפת הניצחון? נתנפל על סוריה כדי למחות את עלבון ההישג?
נירה טילים על אירן כי לבנון החדשה, שיכול להיות תעשה איתנו שלום מחר, די נפרדה ממנה וכי ארצות הברית מאוכזבת מאיתנו כי נכשלנו והלכנו על מלחמה זולה עם תוצאות גדולות במקום מלחמה יקרה עם תוצאות הרסניות?
ברגעים כאלו צריך להקשיב בתשומת לב למה שאומרים אנשים, לא לאלו ברחוב שדיעותיהם האלימות הכתיבו פה יותר מידי מהלכים חסרי מחשבה, אלא לאלו שיש להם אצבע מהירה זריזה מדי וגישה לכפתורי הרס רבי עוצמה – לאנשים בעמדות הניהול שיש צורך במלחמה פופלארית. צריך להיזהר מאיש כמו אולמרט שאומר שעוד נכונו לנו מבחנים קשים מזה שהיה. הוא יודע. הוא כתב את המבחן הראשון, שטוב שיש לנו עורף חסון (ותפוס), כי זה היה מאמץ גדול להבין את השאלות שהוא המציא שם.
ומאז המבחן הקטן ההוא, אנחנו כבר יודעים שלכתוב מבחן הוא לא כל כך יודע ואין לו אפילו תשובה אחת נכונה.

| הדפסה || המלצה || דף קודם || ראש הדף |