 | ||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||
|
|
המפרץ מסמן את הגבול שעד אליו הצליחו ההורסים לבנות קיר ים. המפרץ הוא הסימן של ההצלחה החלקית והמתוקה של אלו שמגינים על חוף הים של יפו מפני אתר האשפה שהוכשרה תחת השם "מדרון יפו". חירייה שעל גדת הים התיכון. חזונה של עיריית תל אביב בפיתוח הכרך, המשך מעורר מחשבה לרידינג ד', לכיכר אתרים, לדולפינריום, למתקן הביוב שממשיך להזרים כבר חודשים ביוב לימה של תל אביב על גבולה של יפו, לנמל יפו המוזנח והמתפורר. לפעמים נדמה שתמיד היה פה דפוק. אבל זה לא נכון, עד לפני פחות משלושים שנים היתה עיר במקום בו עומד הר הזבל. והיה חוף. הואדיון הקטן אליו ירדתי מתחת לבית האחרון, היה קו החוף של יפו. שם, עד 1975, היו הגלים מלחכים חוף שעליו היו עוגנות החסקות – הסירות חסרות המעקה שאיתן יוצאים הדייגים של יפו לדוג את דייג החכות, לפרוש את רשתות העמידה ליד הסלעים או לצאת למסעות הדייג הנפלאים מכולם – דייג ההקפה, צופה עומד בחרטום ומחפש את להקות הבורים השוחות קרוב לפני המים וכשהוא רואה אותם, הסירה מטילה את קצה הרשת עם מצוף, מקיפה בעיגול מהיר כשהיא ממשיכה לפרוש את הרשת, להקיף וללכוד את הדגים המנצנצים.
זו המחשבה הישראלית שלא מפרידה בין אדם וטבע – אם יש חוף שהאיכויות שלו שוות למפרצים ולסלעים של חוף הבונים, אם יש עיר שהיא מהעתיקותה בים התיכון, מחוברת אל הים וכמוה אין לאורך כל החוף מאלכסנדריה ועד צור – כי אז נכסה את הסלעים בפסולת בניין, נהרוס את העיר ונדחוף אותה למים, נפריד בין ים ליבשה. נראה לכולם מה אנחנו יודעים לעשות. ומה אנחנו יודעים לעשות? התוכניות דברו על תחנה מרכזית חדשה לדרום תל אביב בגבול בת ים. על שיכונים של אלפי דירות על השטח המיובש כי הייבוש היה התחכמות ישראלית לחוק של המדינה שירשנו מהאנגלים – שאסור לבנות בתחום ה-100 מטרים מקו החוף. עכשיו מותר. אבל אי אפשר. כי כששפכו את הפסולת לא חשבו על הסדר. כי אי אפשר לבנות על ערימת פסולת, צריך להשקיע הרבה כסף בביסוס הבניינים. איזה מזל שהמחשבה הישראלית מחסירה פרטים קטנים. אבל הכרחיים. ולכן אני הולך
לים בסערות החורף. אני תוקע מקלות על קצה מצוק הפסולת והסערות המבורכות של החורף
שמגיעות עם גשמי הזעף שהולכים ומתגברים בשנים האחרונות כשהאטמוספירה פולטת מבולים
קטנים ושוצפים, מכבידים ממים את קצות מצוק הפסולת שגולש לתוך הים שנושא אותו עם
הזרם הימתיכוני צפונה, לכיוון חופי תל אביב והרצליה, מרבידים עליהם חולות, מפוררים
את נתזי הזכוכיות, מעגלים אותם באופן בלתי נילאה ומרביצים אותם על חוף המפרץ שגשמי
הזעף והסערות יצרו מאז נעצר הייבוש לפני 15 שנים, מרצפים את החוף בחלוקים צבעוניים
שאני מביט בהם בחיבה אחרי שאני חוזר משחייה לתוך הים. את ייבוש הים
וערימת האשפה החלה עיריית תל אביב בגיבוי מנהל מקרקעי ישראל ב-1975. הרעיון היה
פשוט, להרוס את שכונות עג'מי וג'בליה ולשפוך אותן לים, להפנות את כל פסולת הבניין
של גוש דן לכיוון החוף וליצור אזור ייבוש שגודלו כ-6000 דונם. הכל נעשה ללא תוכנית
מאושרת ובניגוד לחוק. אלא שעיריית
תל אביב יפו לא לקחה בחשבון את תושבי עג'מי שהתאגדו לעמותה בשם "יפו יפת
ימים" ויצאו למאבק ציבורי נגד ההריסה, הייבוש והשחתת החוף והים. מנחם גולן
תיעד את הריסת השכונה במחזמר "קזבלן" שצולם בעג'מי. המחאה הציבורית,
האזרחית והתיקשורתית, לא עצרה את הדחפורים ההורסים, את פינוי התושבים מבתיהם תוך
כדי הצמדת צווי הריסה לאלפי מבנים מהיפים שנבנו בארץ, את משאיות הפסולת ואת בניית
קיר ים – שובר גלים גדול ולא חוקי שנבנה
ללא תוכנית, מתחיל מהפינה הדרומית של נמל יפו ונמשך עד לראשיתו של מפרץ הזכוכית.
הסיבה שבניית קיר הים נעצרה שם היא מכיוון שעמותת "יפו יפת ימים", שבין
מיסדיה היו זיווה יריב, יורם שדה, נסים שאקר, איתן גבר ועוד רבים אחרים מתושבי
ג'בליה ועג'מי, הכינה תשתית עובדתית והעבירה אותה ל"ערביטה" האגודה למען
ערביי יפו שהגישה בג"ץ ב- 1987 נגד שפיכת הפסולת הלא חוקית . ב-1988 הורה בג"ץ לעצור את שפיכת הפסולת לים.
קטע החוף הקטן והצר שנותר ליפו מקצה הר הזבל ועד מתחת לבתי הקברות הנוצרי והמוסלמי
הוא בזכות הפעילות הציבורית, התקשורתית ובג"ץ. למרות עיריית תל אביב ומנהל
מקרקעי ישראל. המועצה הארצית לתכנון ובנייה החליטה ב-1993 שבאזור הר זבל תיערך תוכנית מפורטת שמבוססת על החלטות המשרד לאיכות הסביבה על ידי הרחבת מפרץ הזכוכית שיחזיר את החוף לקו המקורי שלו.
הר הזבל הבלתי חוקי הפך לאדמת מדינה שמנוהלת על ידי מנהל מקרקעי ישראל. המנהל ועיריית תל אביב יפו יודעים שאי אפשר לבנות על הר הזבל, אבל קשה להם להיפרד ממנו. קודם היה שם ים, עכשיו יש אדמה חדשה – לא חוקית, פסולת, אבל האלכימאים של מנהל מקרקעי ישראל חושבים, כדרך האלכימאים, שמהפסולת אפשר לייצר זהב. המחשבה הישראלית אומרת שאם יש דבר יפה ונכון כמו עיר עם מבנים נהדרים שהיא העיר הימתיכונית הלבנטינית השווה שלנו, עם מפרצונים וחי חופי וימי כמו בחוף הבונים, תשקיע המדינה דרך העירייה את כל כוחה בהריסתו ותעצר רק כשבג"ץ ייכפה עליה. ואת התיקון תשהה לנצח. אם בכלל. השאלה חורגת
בהרבה מקו החוף של יפו. השאלה היא האם מדינת ישראל יכולה ליזום מהלכים הפיכים
ולהחזיר את הטבע לאזרחיה למענם. על פי בקשת העמותה ובהנחייתה, הכין האדריכל מרדכי דוברובסקי תיק עם תוכנית איך להרחיב את מפרץ הזכוכית לחוף רחצה שישלש את החוף שיש ליפו, ואיך להפוך את ההר לגן גדול עם מצפורים ופינות וטרסות ימתיכוניות. העירייה, למרות כל השנים שעברו, עדיין דבקה בכך שהיא רוצה ליבש עוד ים ולבנות מרינה בתוך הר הזבל. מרינה פירושה משקיעים, כסף, זכויות בנייה, נדל"ן. הרבה שנים אני נאבק בהר הזבל. הולך בבקרים ומסמן סימונים. כי רק הים והשמים עוזרים במאבק נגד הר הפסולת של העירייה. לפעמים אני חושב לעצמי מה בדיוק דפוק במקום הזה שאנשים נכנעים לכסף ולברוטאליות כאילו הם חייבים. למה אין פה הצלחה לקו העדין של היפה, של הנשימה הנכונה, לכל אותם דברים שלא צריך אותם אבל אי אפשר בלעדיהם. יפו היא עיר שעד 1975 ירדה לים, אנשים הלכו לאורך החוף, סוסים דהרו, דייגים העלו סירות ותיקנו רשתות, ילדים רצו ישר מהרחוב לים בלי חציצה. אנחנו בעצמינו ניתקנו את העיר. למה? ממה נבהלנו? מה רצינו להשיג? בחורף של 2003 שפך הצבא מאות טונות של חומר מצעים לבן, מציב עליו סוללת פטריוט מיותרת. הקצין האחראי סירב להזיז את הטרקטורים הכבדים שעמדו בטלים שלושה חודשים כדי שינקו את החוף. ביקשתי, הסברתי, נסיתי שיצא משהו קטן וטוב ליפו מהמלחמה בעירק. הוא פחד שהגלגלים שלהם ירטבו. כשהצבא עזב, למרות מכתבים לשרה לאיכות הסביבה, לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולעריית תל אביב, נשארו המצעים על הר הזבל. מדינת ישראל ועיריית תל אביב לא עשו דבר. "טוב מאוד" אמר לי המשנה למנכ"ל העירייה שלום אלקיים "זה כדי שהזבל לא יצוף." רעיון גדול. בוא נתכסה בשמיכת זבל כדי שהזבל שמתחת לא ייראה אור יום. האמת שלא בעייה לתקן את מה שנעשה, כי אם מחשבים את כל הפסולת פה, מדובר על בערך מליון טונות. לפנות מליון טונות זה אומר משהו כמו 100 אלף משאיות. כפול 400 ש"ח למשאית (או פחות) זה אומר 40 מליון שקלים, בערך 8 מליון דולר. כסף קטן בשביל העיר הכי עשירה בארץ כדי להחזיר לה חתיכת חוף שערכה לא יסולע בפז. אבל אפשר לעשות את זה עוד יותר זול וחכם. ב-2001 ערכתי ניסוי עם עמית יפת ורובי זלוף מעיריית תל אביב. הם הקצו לי טרקטור למשך חודשיים. הטרקטור הסיע את העפר לגבול הגלים. המים הסיעו את העפר והשאירו את הסלעים על החוף. 90% מהמדרון הם עפר ולא צריך לפנות אותו לשום מקום. צריך לתת לגלים לקחת אותו – מטייבים את הים בחומרים אורגניים, בונים את החופים שנהרסים מצפון. אין חומרים מזהמים במדרון. את הסלעים מפנים אחר כך למקום מוסדר. באותה שנה, כשהגיע אליק אדלר, מי שהיה המפקח על זיהום ים במשרד לאיכות הסביבה, הוא הוציא מכתב שמאשר את העבודות ומודע לערכן. מודל כבר קיים . השנה דיברתי עם דרור אמיר, מנכ"ל המשלמה ליפו, הצעתי לו להשתמש בתותחי מים לפירוק הסוללה כמו שעשו המצרים לסוללה הישראלית לאורך התעלה. באמת לא בעיה להיפטר מהרע. יש לפחות 50 דרכים כמו שאומר פול סיימון. ומה יהיה העתיד? העתיד מורכב מהלוחמה היומיומית שמנהלת "יפו יפת ימים" נגד המדרון הזה שרובץ כמו אבן משתקת על חוף ימה של יפו, מפריד אותה מהים, משדר את כל התוקפנות הבוטה והמזלזלת של ממסד באזרחים, את התפיסה הישראלית שעדיף כוח על יופי ושזה באמת יפה אבל אין מה לעשות עם זה אם אי אפשר למכור את זה. המדרון ילך
מכאן. יום אחד יגיעו לפה קבוצה של אנשים שראוי שיגיעו. מתכנן, ואדריכל נוף וביולוג
ימי וראש עיר ומנכ"ל מנהל שבאמת איכפת להם וישרטטו מחדש את קו החוף של יפו. מחברים
בין ים לעיר. זה לא יקר, זה די פשוט וכל מה שצריך זה קצת אומץ לעשות פעם אחת את
הטוב במקום את הרע הטיפש והידוע. לתפארת מדינת ישראל. פרק 2005-2006ב-2005 קרה משהו בעיריית תל אביב. ראש העירייה, רון חולדאי, תחת הלחץ המתמשך של "יפו יפת ימים", תיקשורת ומתוך (אולי) הבנה , החליט להשקיע 40 מליון ש"ח בפינוי הר הזבל, השבת החוף ליפו ויצירת גינה על שפת הים.
אתר עריית תל אביב שבו תוכניות מדרון יפו
|
|
|||||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||||||||
