 | |||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
|
|
המטוס של אולימפיק היה ידידותי. אנשים עישנו והפוליטקלי קורקט היה מרוחק מהבואינג 737 כמרחקה של מזרח אירופה מהמערב הדיגיטאלי. הבטתי בשמים האפורים של בלגרד כשנחתנו. בית הנתיבות לא היה צפוף. חיכיתי לתרמיל. כלום. המעבר מתל אביב דרך אתונה השאיר את התרמיל הגדול בנמל התעופה של אולימפיק. עליתי למשרדי אולימפיק והנערה שם החתימה אותי על טפסים. יכולתי לחכות לתרמיל. אבל משום מה לא רציתי. אולי משום שהיה לי כל כך מעט כסף. לקחתי בסך הכל 350 דולר. "מסע אחר" לא היו ממש מעונינים שאסע לקוסובו. הם לא הבינו מה דחוף לי לנסוע באמצע ינואר לשם. הם אשרו חצי מהסכום שביקשתי ואני לא לקחתי כלום. לפעמים יש במיקוח יותר עלבון מאשר בסירוב המוחלט. לא צריך מהם כלום. כשהורדתי את השפופרת אחרי השיחה עם העורכת חשבתי על המקצוע הדפוק הזה, שכמה שלא אתקע את צווארי לתוך האזורים האלו – שאני כל כך נהנה לנסוע אליהם – וכמה שלא שיחק לי מזלי ותמיד חזרתי עם תוצאות של 100 אחוזי הצלחה – בכל פעם מחדש אני צריך לבקש על נפשי, לתאם בין עיתונים וטלוויזיות ולהוציא תקציבים. פרי לנס – חניתן להשכיר שחשיבותו בהבקעת מערכים והבאת ידיעות ושאין שום התקשרות נפשית אליו. עזבתי את הטלפון וארזתי את התרמיל שנשאר באתונה. ישבתי בחדר של אולימפיק בקומה השנייה של הטרמינל וגלגלתי סגריה. הנערה הציעה לי פיצוי של 50$ עד שיגיע התרמיל. בקשתי את זה במרקים שהם מטבע נבון יותר לנוסע ביוגוסלביה. או מה שנשאר ממנה. באותו רגע לא ידעתי כמה יפה היה מצידה של חברת אולימפיק להשהות את התרמיל באתונה ולשלם לי. אוטובוס שדה התעופה יצא מהשדה, נוסע דרך האור האפרורי. היה קר ואני צילמתי דרך החלון הקדמי. בתיק הקטן היה לי כל מה שאני צריך. שתי מצלמות סטילס. מצלמת וידאו, עשרים סרטים, ערכת חילוץ, ספר שמן של רבקה ווסט על המסע שערכה ביוגוסלביה לפני 60 שנה, סיגריות, מעיל ומכנסי סערה ובקבוק וויסקי קטן. כל הבגדים שלי היו עלי. פליז, חולצת בד, טריקו, מכנסיים, תחתונים, גרביים עבים ונעלי הליכה. רוח מעורבת בגשם ירדה על הגשר שעל הדנובה שאחריו עצר האוטובוס ליד תחנת האוטובוסים המרכזית. הסרבית היא שפה סלאבית. כמו הרוסית. הנסיעות למרכז אסיה ורוסיה הקנו לי ידיעה צרה בשפה. הבטתי בפקס ששלח לי גיל רייך, מספר 2 בשגרירות הישראלית בבלגרד. לדיפלומטים הישראלים שי מידע לא רע על הארצות בהן הם יושבים. סקרנות ומעורבות. הבטתי בשמות שבפאקס: פרישטינה או פריזרן? המדריך נשאר בתרמיל הגדול. לא ציפיתי לפגוש את התרמיל אלא בעוד שבוע לפחות. "פרישטינה" אמרתי לאישה שמאחורי האשנב, מונה את הדינרים. יוצא אל רחבת הבטון. האור האפרורי. שש שעות נסיעה לפרישטינה. הבטתי בפרצופים, מנסה לפענח קווי הבדל בין אלבנים לסרבים. האוטובוס נסע על הכביש הרחב דרומה, גשם חובט בחלונות. ההימור על הנסיעה לקוסובו. למה קוסובו? כי קוסובו ניראתה לי מקום הסכסוך הבא בבלקן. כי ידעתי שיש צרות בקוסובו. כי החלטתי שאלמד ואגע בכל שורשי הרוע בעולם. ככה. גברים עם ילדים ישבו במושבים שלידי. כמעט ולא היו נשים באוטובוס. כשעצרנו בחושך, אחרי שלוש שעות נסיעה, היה הקור מחוץ לאוטובוס מקפיא. לא היה שום מחסום של המשטרה או הצבא בין בלגרד לפרישטינה. אב ובן עמדו לידי בחושך כשגלגלתי לעצמי סיגריה בקור. שאלתי אותם על המצב. האב, גבר בן ארבעים, אמר שלא טוב. הם היו מפריזרן. הוא לא רצה לדבר. לממשלה יש מודיעים בכל מקום. שלטון הפחד. ועם זאת, אולי בגלל שלא היו מחסומים גלויים לעין ומדים, כפי שאדם הבא ממשטר שדיכא במשך שנים את שכניו מצפה – לא הרגשתי באיום. בעשר בלילה עצר האוטובוס בפרישטינה. אני שונא להגיע למקומות בלילה. מי שואל אותי. נהגי המוניות אמרו שאני יכול לנסוע למלון גראנד שבמרכז העיר או לפנסיון זול יותר בשוליים ולחזור למחרת בבוקר למרכז. כמה מעט כסף היה לי בחגורת הכסף. למרכז. היום הראשון הוא תמיד יום של התארגנות, אישורים, תעודות מסוגים שונים. המלון היה גדול ואפור ואפלולי. לקחתי חדר, התקלחתי ונרדמתי. המחר ידאג לעצמו. ההימור על בית המלון היה מוצלח. בקומה הראשונה היה משרד האינפורמציה הסרבי. אנה, אשה בשנות הארבעים, חסונה ונעימה, קבלה את פני. שאלתי אותה על אישורים. היא שלחה אותי למשרד האינפורמציה הסרבי. שאלתי אותה על האפשרות להתארח בבית של משפחה אלבנית. " אני אתקשר פה לאישה שאני מכירה." "היא אמרה "אני אגיד לך כשתחזור". במשרד האינפורמציה היו שני עיתונאים יפנים ובחורה חבושת ברט ונעולה בנעלי הליכה. שולי מכנסיה היו מכוסים בבוץ. "עיתונאית?" "אז מה אני עושה פה לדעתך?" היא נחרה בחוסר סבלנות. היא היתה עיתונאית המוצבת ביוגוסלביה לאורך זמן וניראה היה שהמקום מקצר את חייה. "יש לך מושג איפה המשרד של האלבנים?" "תשיג לך מתורגמן ותיגש אליהם. הם ירצו לראות מי איש הקשר שלך." "איפה אני מוצא כזה?" "תנסה ב"קוהא דיטורה"" "מה זה?" "העיתון האלבאני." היא הביטה בתדהמה בבורות שלפניה. "איפה זה?" "על הרחוב הראשי, מאה מטרים מכאן. יש להם עיתונאים שמדברים אנגלית." היא אמרה בחוסר סבלנות. "תודה." "בהצלחה." היא אמרה בכעס ונעלמה במדרגות האפורות. יצאתי מהבניין וירדתי במדרגות. במקומות הלא מרוצפים היהבוץ. בכיוון האצטדיון היתה התקהלות. צוותי טלוויזיה ועיתונאים הצטופפו סביב מרכז ההסברה האלבני. הצטרפתי למצפים. אברהים רוגובה, המנהיג האלבני המתון, הופיע במסיבת עיתונאים, מדבר על רציחות ומסע לשלום. הוא דיבר צרפתית גרונית. מסיבות עיתונאים יכולות להיות משעממות אם אינך מצוי בפרטים ומחפש שבר של משפט שישלים פאזל בכתבה. עליתי בחזרה לרחוב הראשי ומצאתי את "קוהא דיטורה" בקומה השנייה של אחד מבתי הרחוב הראשי של פרישטינה. עצרתי בחור צעיר ליד המרכזנית שישבה מאחורי חלון זכוכית ושאלתי אותו אם הוא מדבר אנגלית. הוא דיבר אנגלית. שאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שיבוא בתור מתורגמן. "כן." הוא אמר, "חכה רגע." הוא עבר את המסדרון הארוך ונעלם, חוזר אחרי כמה דקות. "אני אבוא אתך אם אתה לא מתנגד." "צור שיזף." אמרתי והוצאתי כרטיס. לא יכולתי לבחור שם פחות תקשורתי למקצוע בו אני עוסק. "נאסר מיפטארי." הוא לחץ את ידי. "לאן אתה רוצה ללכת?" "להוציא אישור מהאוצ'קה." יצאנו מהמערכת וצעדנו דרך הרחובות אל שער ברזל כחול. האיש במשרד לקח את תעודת העיתונאי שלי ואת התעודה המזהה של נאסר, הציץ בהם ושלח את נאסר לצלם את המסמכים. חיכיתי בחוץ מתחת לשמים האפורים והקרים. האלבנים לא טרחו להזמין אותי פנימה לתוך המשרד. כשנאסר חזר, חלצנו נעליים ונכנסנו פנימה. תרבויות. האיש מאחורי המכתבה, נציגו של אדם דמ'יק - הנציג הפוליטי של ה"אוצ'קא" - הגרילה האלבנית, הצבא לשחרור קוסובו, אמר שזו הפעם האשונה שהוא רואה ישראלי בקוסובו. הוא הדפיס אישור וחתם עליו. יצאנו בחזרה אל הרחוב וניסינו למצוא נהג מונית שינהג אותנו. נהגי המוניות סרבו. הם לא רצו להסתובב בין אוצ'קה ומשטרה סרבית. עצרנו אצל סנדלר שהושיב אותי על ספסל עץ ותפר את התפרים שנפתחו בנעלי המסע שלי. הרובע הטורקי היה פרוש מסביבנו. רחובות קטנים מרוצפים ובתים עם גגות רעפים. בפתח המלון קבעתי עם נאסר שאתקשר אליו בלילה כדי לראות אם הצלחתי להשיג מכונית עם נהג. "אה, הנה אתה!" אמרה אנה כשנכנסתי בשעת אחר צהריים מאוחרת למרכז העיתונות. "מצאתי לך בית. אני מתקשרת אליה." הבטתי בדפי המידע שהוציא מרכז התקשורת הסרבי. בידיעה שהודפסה בשלוש וחצי אחרי הצהרים דיווח המרכז על קרב שהיה בכפר בשם רצ'אק. לפי הידיעה נהרגו בקרב 15 אנשי אוצ'קה ושוטר סרבי אחד נפצע. רצ'אק. חשבתי לעצמי. עשר דקות מאוחר יותר עלתה לתוך המרכז אישה שמנמנה עם שיער צהוב ועיניים חומות. היא לחצה את ידי, הציגה את עצמה כנאדז'ה והובילה אותי למכונית רנו ירוקה וחבוטה שחנתה למטה. "זה אדריאן, הבן שלי, הוא נהג מצוין. יש לנו בית חם. באוקטובר היה אצלנו צוות של העיתונות היפנית. לכמה זמן באת? אתה צריך מתורגמנית?" נסענו דרומה ופנינו שמאלה בצומת מרומזר, עולים שתי צמתות לראש גבעה, עוברים על פני בתים קטנים ועוצרים במגרש חניה ליד בית דירות. "תן – אני אעזור לך" היא אמרה. "תודה." אמרתי, תרמיל קטן, גם אם הוא מלא במצלמות אני סוחב לבד. ליד הדלת, בקומה השנייה, חלצנו נעליים. "לא חשוב, אתה יכול הכנס עם הנעליים." היא אמרה. פנים הבית היה מוסק. "אתה רעב?" היא ערכה שולחן והגישה לי ארוחת ערב. הייתי רעב ועייף. תוך כדי האוכל שאלתי למחירו של האוטו ליום עבודה. היא אמרה סכום, דיברנו בידידות וסיכמנו שמחר בבוקר אצא עם אדריאן. התקשרתי לנאסר וקבענו בשבע בבוקר ליד מערכת "קוהא דיטורה". "בוא תשתה קפה." אמרה נאדז'ה. אברהים, בעלה, ישב בסלון. הוא היה מבוגר ממנה בכמה שנים והרכיב משקפיים. "הוא נגן קלרינט מצוין. רוצה לראות וידאו מהופעה שלו עם הלהקה האלבנית של פרישטינה בסקופיה? עכשיו אין לו עבודה כי אנשים אומרים – איך אתה יכול לנגן בשמחות כשהכל כאן עצוב כל כך? הקפה טעים לך? אדריאן הוא נהג מצוין. הוא מכיר את הדרכים טוב מאוד. אתה רוצה שאבוא אתך כמתורגמנית?" "קבעתי עם נאסר." "כן, אני מכירה אותו. הוא בסדר." אמרה נאדז'ה. "יהיה לך נוח אצלנו. לא תצטער שבאת." נכנסתי אל החדר. קורא מתוך הספר של רבקה ווסט את הפרק על סרביה העתיקה. ביוני 1398 התייצבו הצבאות הסרבים מול הצבא העות'מני. הסרבים היו חלק מקבוצת השבטים הסלאביים שחצו את הדנובה במאה ה – 7 והתיישבו בחצי האי הבלקני. הבלקן לא היה ריק. השבטים האיליריים, אבותיהם של האלבנים, ישבו בחצי האי הבלקני כבר למעלה מאלף שנים. הסרבים התנצרו ב – 879. האלבנים התנצרו גם הם. ב- 969 ניתקו הסרבים את עצמם מהאימפריה הביזנטית הגוססת וייסדו ממלכה עצמאית למשך 200 שנים. הביזנטים שבו והשתלטו עליה במאה ה 11-. ב- 1217 הפכה שוב סרביה לעצמאית ובמאה ה – 14, תחת המלך סטפן דושאן, הפכה לכוח העיקרי בבלקן, משתלטת על חלקים נרחבים מצפון יוון ומאלבניה. תור הזהב הסרבי תם עם מותו של סטפן ב- 1355. ביוני 1389 נאספו הצבאות העות'מנים מול הצבא הסרבי בקוסובו. הסרבים ידעו שהם הולכים אל מותם. בעיניהם, אז והיום, היה הקרב המחסום האחרון בפני האיסלאם הכובש את אירופה. עשרות אלפי סרבים נהרגו בקרב ביחד עם מלכם. בלילה שלאחר הקרב, חדר פרטיזן סרבי אל אוהלו של הסולטאן מוראט ה - 1 והרג אותו בדקירות פגיון. קברו של הסולטאן – הגאזי מסטאן, משקיף על מישור קוסובו בו ספו הצבאות הלוחמים. מצד אחד המציבה אותה הקימו הסרבים ושעליה נשבע מילושוביץ' ב– 1989 שלא ייטוש את סרביה העתיקה לעולם, ומצד שני קברו של הסולטאן המת שהאלבנים, שהתאסלמו ב – 400 שנות השלטון העות'מני, עולים אליו לרגל לבקש פרי בטן. מים קדושים נובעים ממעיין בצל עץ ענף וסרטי משאלות קשורים לענפיו. מילושוביץ' נשבע על מקום הקרב בקוסובו כדי להתרומם על גלי הלאומנות – מפלטם של כל כך הרבה תאבי שילטון בכל הזמנים. ואיפה היו האלבנים בכל אותו זמן? שם. הסרבים מאשימים את האלבנים שעל מנת לקבל זכויות יתר, התאסלמו והפכו למשרתיהם ועושי דברם של הטורקים. שנאות קדומות. מוחמאד עלי שהקים שושלת מלוכה ששלטה עד פארוק במצרים היה אלבני במוצאו והגיע עם הצבאות הטורקים המובחרים אל גדות הנילוס. בסוף המאה ה – 19 קבלה סרביה עצמאות. ב- 1929 קבלה יוגוסלביה עצמאות. יוגוסלביה הוא שמה של ממלכת הסלבים הדרומית שאיגדה בתוכה קרואטים, בוסנים, סלובנים וסרבים. האלבנים, שהשתתפו במאבק נגד האימפריה העות'מנית בראשית המאה, סופחו לסרביה ב – 1913 ולא זכו בעצמאות. יתרה מכך, חצי מליון אלבנים עזבו את קוסובו עם הטורקים והתיישבו בטורקיה. גם האוטונומיה שהבטיח להם טיטו במלחמת העולם השנייה כשנלחמו בגרמנים ובאיטלקים, מומשה רק ב – 1974 ונלקחה מהם על ידי מילושוביץ' ב – 1989. טיטו, המנהיג הנערץ, המשיך בטרנספר, מעביר ב- 1954 195,00 אלבנים מקוסובו לטורקיה לאחר שהרעיון של איחוד אלבניה עם קוסובו כרפובליקה שביעית של יוגוסלביה לא עבד. האם שנאות היסטריות ודתיות מתות? המתים הם הקשים באויבים. תבוסות יש בהם יותר דלק נפיץ מאשר בניצחונות. כוחו של הגהנום של קוסובו. מצדה. קברי האבות בחברון. הסרבים נסוגו צפונה לאחר תבוסתם בקוסובו. האלבנים נשארו ומילאו את החלל. קוסובו, על כמעט 11 אלף הקילומטרים הרבועים שלה ושני מליון תושביה (עד הטרנספר של 1999), היתה המחוז הצפוף בבלקן. שלילת האוטונומיה האלבנית על ידי מילושוביץ ב- 1989 הניעה תנועת התנגדות שהובלה על ידי אברהים רוגובה, משורר מתון שהטיף להתנגדות לא אלימה – גנדי אלבני. מנגד, בהנהגת אדם דמצ'יק, קמו ארגוני גרילה אלבנים ששמם הכולל הוא ה"אוצ'קה" – הצבא לשחרור קוסובו, קואליציה רופפת של אדוני מלחמה מקומיים שהחלו למקש, לחטוף ולירות מהמארב במשטרה הסרבית. הסרבים התעלמו מרוגובה וניסו למעוך את הצבא לשחרור קוסובו. הדבר הוליך למשטר צבאי הולך ומתהדק שהפך להתפרצות אלימה ונעצר באוקטובר 1998 על ידי איום ההפצצות של נאט"ו. ההסכם הרופף, מגובה במשקיפים לא חמושים החזיק מעמד שלושה חודשים. השעון צלצל בשש. נאדז'ה התעוררה והרתיחה קפה לאדריאן ולי. אדריאן שפשף את עיניו. ירדנו למטה. לא היה לי מה להשאיר בבית. לבשתי את כל הבגדים וירדנו אל החניה. הרנו החבוט היה מכוסה בשכבת כפור. אדריאן גרד את הכפור מעל החלונות בסכין חד. השמים היו בהירים וקרים. נאסר חיכה ליד הכניסה למערכת. "לאן נוסעים?" שאל. "לראצ'ק." אמרתי. "היה שם קרב אתמול. "בוא ניסע לברר מה באמת היה שם." "רגע" אמר נאסר, מוציא דפים לבנים גדולים עליהם היה מודפס בגדול PRESS. הוא הדביק את הדפים עם נייר דבק על חלון צדדי ועל החלון הקדמי. לא ידעתי אם זה רעיון טוב במדינה שבה היו חיי עיתונאי בסרייבו שווים 500$ לצלף שיצליח לפגוע. הכבישים היו ריקים, מכונית משטרה סרבית עם שוטרים לידה עמדה בצד הדרך. נופפתי לשוטרים בידידות והם נופפו בחזרה. הנוף היה שטוח וקפוא, בתי כפר, ערמות חציר בשדות, עשן דק עולה מהארובות. עברנו תחנת משטרה ופנינו דרומה לדרך שבתים משני צדדיה. הדרך הצטופפה. לאחר שלושה קילומטרים חסמו את הדרך שני אנשים מזוינים לבושים בשחור. "אוצ'קה" אמר נאסר. הם הביטו באישור ממשרדו של אדם דמצ'יק והתירו לנו להתקדם, מסרבים בתקיפות לצילום. עשן עלה מהבתים שלצד הדרך. בקשתי מאדריאן שיעצור. נאסר הזהיר אותי ממלכודות פתאים שהמשטרה הסרבית משאירה בבתים. הבית היה מנופץ ועשן שחור עלה מערמת קש שבערה בחצר. טיפסתי במדרגות להשקיף על הכפר. "מישהו בא." אמר נאסר. "תשאל אותו מה קרה כאן." נאסר ירד מהקומה השנייה. "הוא אומר שבלילה היה פה קרב, פה ובפטרובו והרבה אנשים נהרגו." "איפה זה?" "לא רחוק, 2 קילומטרים מפה." "אז בוא ניסע."
בדרך עמדו עוד שני אנשי אוצ'קה, ידיהם ממוללות בעצבנות את הקלשניקובים. זקנה ושתי נשים צעירות צעדו בדרך שעצים ושיחים נמוכים סוככו עליה. הם שאלו אם הדרך לפטרובו פתוחה ואם יוכלו להגיע לכביש הראשי. הם פחדו להישאר בכפר. הבטחנו להם שהדרך פתוחה ושלא ראינו שום צבא או משטרה סרבים. הם אמרו שבלילה היו יריות. המשכנו למרכז פטרובו. במרכז נאספו הגברים. אחד מהם פנה אלינו.
בתוך הגאיון, שלולית של דם קפוא מתחתיו, שכב הראשון. פרחי כפור נבטו על בגדיו. המשכנו לעלות באפיק הערוץ הצר. הירוי השני שכב מעט מעליו, צידו הימני של הראש מחוץ בפגיעת קליע, במקום עין, היתה בריכה של דם קפוא ומסביב נכנעו עצמות הגולגולת למהלומת הכדור. פסעתי לאט במעלה הערוץ. "בוא הנה-" קרא טוניו. "תביט!" הוא אמר, מצביע על עיגול חדירת הכדור שהכה בעורפו של אחד הגברים. סמני פחם של יריה מטווח קרוב השחירה את החור בעורף. הסתובבתי אל הקריאה, המצלמה ממשיכה לפעול, מלווה את הסיבוב, חזרתי אל הירוי. מסתכל דרך העינית, מקרב את התמונה אל המקום בו נחרך העור מסביב למקום פגיעת הכדור בעורף, מתחת לאוזן. דווקא המוות הזה, הנקי, היה אלים מאוד. פסעתי לאט במעלה הערוץ. סופר את הנרצחים. חמישה עשר. מסודרים בשביל של דם קפוא במקום בו נקטלו ממהלומת הכדור. עוד פנים מחוצים. למי שהרג היה חשוב להשחית את הפנים. לירות לתוך האף כדי שהפנים ימעכו כלפי פנים. להעלים צלם. מסיכות הדם הקפוא על הפנים היו פלסטיות. במקום בו התמזג הגאיון עם ערוץ נוסף, שכבו עוד גברים. יד מונחת על יד, רגל על רגל. המוות האלים לא הותיר את אשליית השינה או המנוחה של כפרי בשדה. הפנים המחוצים, פרחי הדם שהכפור עיטר מסביב, שכבת הכפור הלבנה על הבגדים. מעל ההרוגים שכב כלב. גם בכלב ירו. במקום בו חיים אינם נחשבים, מותו של כלב מצטרף למותו של בעליו. "בוא לפה!" קרא טוניו. עברתי את מזלג הגאיות, זונח את הטבוחים. "תביט!" הוא הצביע על גבר עם חור ברקתו. "לא רק שהם רצחו אותם, הם גם שדדו!" מסביב למת היו מפוזרים תעודה מזהה, ניירות, תמונות וארנק ריק. מי שטבח את הגברים חמס את רכושם. השקט של הבוקר המוקדם.
הייתי הראשון מהעולם החיצון שהגיע אל הטבח. התקשרות הבינלאומית נמנמה במיטות החמימות שבפרישטינה. כלב השמירה של העולם החופשי היה שרוי עדין בעלטת הלילה הבלקני. מה מושך אותי אל מחוזות המוות? איזה חוש מנחה אותי תמיד למקומות שעיתונאים, בדרכם, אומרים שהם מקומות טובים – מה שטוב לעיתונות רע לאנשים שכל רצונם לחיות את חייהם. קוסובו הוא לא מקום שבו אדם יכול לחיות סתם את חייו, או אפילו להתגאות במותו.
"עזוב אותי!" שאג הילד מתוך הדמעות. "אל תגיד לי מה לעשות, כשבאתם לכפר, אמרתם שתגנו עלינו אם הצבא או המשטרה יבואו וכשהם באו – ברחתם!" הוא השתחרר מטוניו וכרע על אחת הגופות, נהמותיו מתערבות בקול הנהי שעלה מבתי הכפר. | |||||||||||||||||||
