 | ||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
|
לא זכרתי את הרחוב המרוצף מופתי כל כך, את שער הכניסה, את יופיו של הנימפאון, קברי האצילים בדופן המזרחית נראו כל כך מלכותיים, עולים בלהבות השמש השוקעת. "שאי?" שאל בעל בית תה. נעים התיישב לידו. תה חלש עם נענע. "הכנסת אורחים בדואית." נופף בעל בית התה בידו. "טי? תה? מה ממיה - " קרא אחרי שתי תיירות איטלקיות שהתעלמו והמשיכו הלאה, אל הרחוב המרוצף, אל ערימות האבנים שרעידות אדמה החריבו, מותירות רק את המבנים החצובים באבן. היו שטעו בפטרה וראו בה עיר קברים משום שלא נמצאו בתים עומדים. חוץ מהמקדש לדושרא. "מטבע רומי?" שאל ילד שהתקרב אל השולחן הנמוך והכיסאות השקועים בחול הבקעה, "נר נבטי?" תיירים רכבו ובאו אל העיר, צועדים אל בתי התה. עצרנו בבית התה שמעבר לקצר אל בינת. מעלינו התנשא ההר דמוי הגמל של אל-חביס, מקום המצודה הצלבנית. מתחתיו עלו וירדו אנשים אל המוזיאון הקטן. שתינו תה כשהגיע עוואד סלמה מהבדול, השבט של פטרה. עוואד היה לבוש מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו ומעיל עור. נעים אמר שהוא האיש שמכיר טוב מכולם את ההרים. אמרתי שאנחנו רוצים לעלות לישון בג'בל הרון ולמחרת לחזור לפטרה, לחצות את הבקעה ולהמשיך עד למכרות הנחושת הקדומים של פינאן שנמצאים מול ואדי דנא. הוא הביט בי. לא ישירות. "רק עם גמלים." אמר עוואד, "לא נוכל לעבור את המרחק ברגל." "בוא נלך." אמרתי. העמסנו את התרמילים וטיפסנו לגבעה שמעל המקדש. גמל חסון ודק רבץ במחסה סלע. הוא רטן וחשף שיניים כשעוואד הניח את הזמם, עומס את התרמילים. ירדנו אל הוואדי המוליך דרומה ומערבה מפטרה לג'בל הרון. האור הלך ונעלם. הלכנו מהר. עוואד לא דיבר. לא היתה לו סבלנות רבה אלינו. גם לא רצון להתחבב. "מחר יהיה יום קשה מאוד," הוא אמר, "עשרה קילומטר חזרה לפטרה ועוד עשרים עד קרוב לנקב נמלה." אוהל שיער בפתח מערה חצובה בסלע. סלע נחש מאבן חול סימן את הירידה לוואדי פרסה. הסוסה. השביל עלה וירד ואדיות חוליים. עננים אפורים נקבצו על פני השמים. הדמדומים האחרונים נעלמו והחושך החל לרדת פירורי על ההר. הילה מסביב לירח. "עוד שעה מפה." אמר עוואד. רוח קרה חבטה בפנים, מייבשת את השפתיים. הלכנו מהר בעלייה, עוואד מדרבן את הגמל, דופק באחוריו, מושך אותו על פני סלעי החול העגולים והחלקים. חושך מלא. עץ ערער בדרך על העמק שמתחת לפסגה. התנשפתי תחת משא התרמיל. עמק של ראש ואדי הוליך לאוכף. ימינה למחסה סלע. לא היה במחסה מקום להקים אוהל. "אני ישן כאן," אמר עוואד. "אם ירד גשם, יש לך פנס? אני אלך להביא מים." הוא פרק את המטען והאוכף מהגמל וצעד לתוך החושך. ירדנו אל האפיק הגבוה לחפש עצים למדורה. הרוח גלגלה צמחים דלים. לא היו עצים באפיק. רק אבנים. גם שם לא היה מקום להקים אוהל. כלב נבח מהצד השני של הוואדי. עוואד חזר עם הגמל והמים. "רוצים לישון אצל שומר ההר?" עננים התגלגלו במהירות עם הרוח וטיפות בודדות נטחו אל קירות הסלע הזקופים שמעל המחסה. העמסנו את התיקים על אוכף הגמל שחצה את הוואדי לבית השומר. אש בערה בתוך הבית. הבית היה קיר אבנים בנוי על פיה של מערה חצובה. גזע מפותל של ערער משקוף הדלת. בתוך החדר האפל שהואר רק באש עמומה של מדורה, היו סלמה, בנו של שומר ההר ואחותו. בדול. סלמה מזג תה לכוסות הזכוכית ואני הוצאתי אחת מקופסאות הפח של השמנת ואת חבילת תמרים שנארזה בעקבה. תמרים בשמנת וכוס תה.
"אוכל בדואי?" הגיש עוואד סיר ובתוכו אטריות שטוגנו בשומן כבש. ושוב היה הכול טוב ונעים ולא צפוי. הקמנו את האוהל ברחבה שלפני הכניסה, מותירים את החדר הקטן לשימושם של הבדואים. המצאה נהדרת אוהל. הכלב נבח כשחציתי את הגדרה הנמוכה. דרכתי על ערימות אבנים. לאור הירח המוקף בהילה יכולתי להבחין בפתח מערה. מיצד ישן? מנזר? חזרתי אל האוהל, נהימותיו ונביחותיו של הכלב משתתקות ודממה מוחלטת יורדת על ההר. דלת המערה הנפתחת ואור אפור על פתח האוהל שראה כבר זמנים נאים יותר. בחוץ היו השמים מעוננים ובתוך המערה הבנויה דלקה מדורה. סלמה הוריד מפתח כבד מאחד הקירות וצעד מזרחה, בשביל החוצה על מצוקי ההר אל הפסגה. הוא טיפס במדרון מעל מחסה הסלע בו עצרנו בפעם הראשונה, מעבר לבקעה הקטנה הזרועה אבנים קטנות, וטיפס לתוך ואדיון. תקרת אבן ממולטת כיסתה את סדק הוואדי. שער ברזל לא נעול הוליך במדרגות לתוך בור מים נבטי גדול שחלון בפתחו המערבי החדיר אור לשלוש-עשרה הקשתות שתמכו את הגג. הבור היה מלא במים, מתמלא מגשמי החורף היורדים על הפסגה שגובהה למעלה מאלף ושלוש מאות מטרים. סלמה המשיך לטפס במדרגות הבנויות אל ראש ההר. עננים אפורים, צבורים בערימות קטנות על פני השמים, נעו עם רוח דרומית מערבית מעל ראש ההר. על הפסגה עמד מבנה אבן צבוע לבן שעל הגג השטוח שלו כיפה שראשה מחודד. סלמה הניח את המפתח הכבד בחור המנעול ופתח את דלת העץ, חולץ את סנדליו על פתח הקבר הקדוש. האור האפור חדר פנימה, מאיר קבר עטוף בפרוכת ירוקה. מתחת לפרוכת הסתלסלו פסוקי הקוראן. סלמה הצביע על קרנות הקבר המעוגלות, מבהיקות משיש קר ועליו פסוקים בעברית ישנה ומרובעת שאינה ניתנת לפיענוח. המסורת על הר ההר, המקום בו נקבר אהרון אחי משה היא שומרונית ומוסלמית, הופכת ליהודית עם עולי הרגל הימי-בניימים. כמו שהמסורת על מקומו של הר סיני בג'בל צפצפה בסיני היא נוצרית-ביזנטית אימפריאלית. סלמה הצביע על הקיר הצפוני של המבנה שבו הוטבעה פיסת אבן שחורה. "מהאבן השחורה שבכעבה." הוא הדליק נרות מונחים בצד וירד במדרגות אבן לדלת ברזל, לחדרון קטן. מקיש בידו על הקיר. הד עמום. שם, מאחורי הקיר, שוכב נבי הרון. ואסור לפתוח את הקבר. ספר מבקרים על השולחן ורשימות עולי הרגל. בחוץ הוליכו מדרגות אל גג המבנה שממנו נשקפה הערבה, נקב נמלה בצפון, פטרה וואדי מוסא במזרח. "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר: עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה. ומת בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו. על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. כי מנגד תיראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל." (דברים לב/מח-נב). שני האחים, המגמגם והדובר, האם עבר הירדן הוא חלק מהארץ? למרות התיישבות בני מנשה וגד? למרות שהצד המערבי דומה לצד המזרחי כמו שני חלקים של ארץ אחת? ואולי נחסכה ממשה ואהרון התמוססות החלום לזרמים היומיומיים. לאכזבות. כמו נוסעים ותיקים, מתו רגע לפני. בעצם המסע. יודעים כי יש עוד דרך וחלומות רבים כל כך ושיש צעירים מהם. עם השנים, אני מקנא בשני האחים שלא זכו לראות בהתגשמות החלום שאף פעם לא דומה לקווים האווריריים והמשוחררים של הדמיון. "בקיץ, כשחם," אמר סלמה, "אני עולה לישון על הגג." גג מסוייד לבן. חוליית אבן חול של עמוד מקדש נבטי שולבה במדרגות. היה כאן מקדש. קדושה נבטית להר שקודש לכמה קבוצות. המזבח העליון והגדול של פטרה מביט ישר אל פסגת ג'בל הרון, מתייחס אליו ואל השמש השוקעת ופסגת ההר מביטה אל הערבה ואל מרחבי הנגב שממערב לו. מקום טוב לקדושה. עננים אפורים, כדוריים צמריים נאספו על השמים ורוח קרה. עוואד לא רצה ללכת לפינאן. הדרך נראתה לו ארוכה מדי. הוא הביט בשמים. העננים החלו להיעלם. בלילה נראה כאילו גשם ירד והוא לא רצה לישון בהרים בגשם. "אה!" הוא אמר, "אם נרד מערבה לכיוון הערבה ונחזור, זה יהיה יפה מאוד." עוואד לא הבין מה אנחנו מחפשים ולמה לנו ללכת ברגל כשאפשר לרכוב על גמל. הוא דחס שק שינה גרמני לתוך אריזה. "לאן שתגיד." אמרתי לעוואד. "אני לא מכיר את ההרים." הוא איכף את עליאן, הגמל הדק והחסון בן השמונה, והוליך אותו באפסר על קצות מצוקי ההר, נפרד לשלום מסלמה ואחותו, פונה דרומה ומערבה, חוצה על פני ערערים סחופים. טרסות בנויות. נבטיות? ביזנטיות? בקצה פסגה, במרחק שעתיים מג'בל הרון, הוא עצר והביט אל הערבה. מיצד בודד הביט אל מדרגת ההרים, החומה החוסמת את הערבה. גיר וחול לבן, עדר הגבעות הצהבהב של פטרה. "הדרך יורדת מערבה?" "כן." "דרך גמלים?" "כן." צפונה ירד ואדי בכעין מכתש מאורך של שיני גיר שבורות, יורד בתלילות לתוך ההר, חותך אותו, נשפך לאפיק ואדי מוסא. "אפשר לרדת מפה?" "גמל לא יכול." "איך קוראים לואדי?" "ואדי דליה." "אפשר ללכת בתוכו?" "קשה." "אנחנו נרד משם." "תדעו את הדרך?" "יש מפה. בנגב הישראלי אני מסתובב בלי בדואים. לבד." עוואד הביט בי בפיקפוק. הבטתי במפה. אחת-עשרה בבוקר. "ניפגש בשלוש וחצי במקום שבו ואדי דליה נפגש בוואדי מוסא." "סיל מוסא" אמר עוואד, מים זורמים באפיק הרחוק שמתחת. "אני אחכה עד שאראה שירדתם לתוך הוואדי." חייכתי, שמח שעוואד שמח לצאת לבדו. הוחסר אמון שעמד בינינו נעלם ברגע שהחלטנו להיפרד. הוא לדרך הגמלים המקיפה מסביב ואנחנו צפונה, לתוך הוואדי. ירדנו על שביל שהלך צפונה על השלוחה המקיפה את ואדי דלייה מערבה, הלאה לכיוון הערבה, חוצים שוב את שרידיה של הדרך הרומית-נבטית שחצתה מפטרה מערבה. בעיקול השביל, במקום שבו נראה כי המדרון הוא מעט פחות תלול, גלשנו לתוך הגיר הצהוב, נשענים על שיני הסלע. ערערים במדרון. גזעי סערה מפותלת. אבנים גולשות במורד. לאט לאט התיישר הוואדי ואנחנו עצרנו לארוחה ראשונה מתחת לערער. קירות הוואדי מעלינו. הוואדי הלך והעמיק. השמים התבהרו והשמש חיממה את האפיק. הנחל התחתר בסלע חול אדום וקשה. קניונים נחמדים. מפלונים באבן. חריץ נוסף. מלמעלה היה פתחו צר כדי כמה מטרים. מפל שלישי ירד לתוכו. הקפנו ממערב, אלא שהירידה לאחר מאות המטרים של הקניון, אל האפיק המתרחב, היתה קשה. חזרנו על עקבותינו כדי להקיף ממזרח. מתחת, בסבך של הרדופים, נזל מעיין קטן לתוך בריכה, המים היו מתוקים וקרים. יופיו של המקום. עוד קניון נחרץ בסלעי החול ולאחריו נפתח אפיק הואדי היבש, עובר מתחת לג'בל סומרה, ההר השחור שממזרח לנחל, שיטות מסמנות שירדנו מתחת לגובה של אלף מטר, עצי אשל, ערבות ושיחי הרדוף מעל המים הזורמים באפיק. טיפסנו אל עץ השיטה שמעל האפיק. "התרמילים." אמר אורן. בצד הרחוק, שעונים על סחף הגדה, עמדו התרמילים. מדורה קטנה ועליה הבקראג', מעלה הבל חם של תה. "עשרים דקות אני מחכה לכם." אמר עוואד. "רכבתי בכל הכוח כדי להגיע לכאן. אם הייתם הולכים איתי, היינו מגיעים לפה רק עוד שלוש שעות." גם הוא שמח שלא הלכנו איתו. שתינו מהתה ושטפנו את כוסות הזכוכית הקטנות במי הפלג שזרם בין קירות ואדי מוסא. "יום הליכה." ענה עוואד כששאלתי אותו כמה זמן הולך אדם מסיל מוסא לפטרה. השעה היתה ארבע אחרי הצהריים. כשהיינו על ג'בל הרון הציע עוואד שנישן בסיל מוסא. אלא שעכשיו הציע בעצמו שנעלה לג'בל גרון אותו מפריד רק עמק אחד מג'בל ביידא. הוא עמס את עליאן ופנה בשביל צפונה, מטפס לתוך הרי גיר בלויים שחרסיות נשרו מהן. ואדי הדומה לואדיות הקשים של מזרח הרמון בנגב הישראלי. נגב, נג'ב. ג'נוב. ג'נוב הוא דרום בערבית. טיפסנו בנקב מע'רה. השמש נעלמה מעבר לפסגות ממערב והצל כיסה את הוואדי אליו ירדנו. הבטתי מזרחה, וכמו לפני חמש שנים, כשהייתי בפעם הראשונה בפטרה, הוצתו ההרים פתאום בקרני שמש שוקעת, הופכים לאדום ארגמני שכמעט אי אפשר להאמין למראיהו. המדרון הפך תלול ומעלינו התנשא מצוקו האדיר של ג'בל גרון.
"מי זה גרון?" עוג מלך הבשן. שוב ההר הטוב וההר הרע במסורת השומרונית. ג'בל הרון הטוב. לעוג היה אוצר שנפתח במפתח שרק הוא יכול להרים. ומיטה עליה היה מקצר ומאריך אנשים. ולבסוף נענש. השומרונים קידשו את החלק שממזרח לארץ לאחר שנדחקו על ידי היהודים מהפולחן המשותף. לכאן ולהר נבו. חושך ירד על נקב א-סומר. נקב בנוי, מטפס בחושך על פני הערערים. צעדנו מהר, מנסים להשיג את החושך. "קח," הושיט עוואד קנה שקטף בסיל מוסא, מסמן לדרבן את עליאן במעלה התלול, מושך באפסר קדימה. העליה התפתלה, חוצה על פני תהומות. המאמץ. עצרנו לשתות מהמים המתמעטים שמילאנו בתחתית העליה בסיל מוסא. ירח גדול ומלא על ההרים. התנשמנו. ערערים בצדי הדרך. שוב היינו גבוהים. עוואד עצר במקום בו חצה השביל הבנוי ואדיון. מפלים קטנים הובילו לשתי בריכות. מילאנו מים. עוד כמה דקות של הליכה והשביל נמשך לרחבה של כמה עשרות מטרים שצדדיה תחומים מדרום וצפון במורדות תלולים. ממזרח המשיך השביל לעבר הרכס ובמערב חסמה פסגה קטנה את הרוח. מתחת לפסגה צמח ערער נאה. עוואד פרק מעליאן את התרמילים. הקמנו את האוהל מתחת לערער. מכיוון קו הרכס, בהמשך נקב א-סומר, התגלגלו קולות בתוך החושך. כוכבים קרים ובהירים מעל הרכס. "שקט!" סימן עוואד. "מבריחים?" "אין מבריחים בירדן." "חשיש?" "לא מעבירים מפה חשיש." "יש בעיות של אלימות ושוד?" "לא." אמר עוואד, אבל נראה שהקולות הלא צפויים מטרידים את מנוחתו. "תוכל לתת לי את הפנס?" הוא עלה בזהירות במעלה השביל. הקשבנו בשקט הלילה לצעדים הנבלעים, לקולות האנשים ממעלה הרכס. קולות אנשים רבים. ריח של עשן ואור מדורה כחלחל. "יש הברחות חשיש מירדן אלינו?" שאל אורן. "כן. הם חוצים דרך סיני, מתחת להר שגיא ולערוד ודרך אזור נחל נקרות, זה פחות או יותר כאן. השמועה אומרת שעד לפני כמה שנים היתה אימו של חוסיין הפטרונית הגדולה של הסוחרים וניהלה את הדרכים מעקבה." "הי!" צעק עוואד ממעלה הרכס. לא ענינו. "הי! רוצים לשתות תה?" "נבוא!" עניתי בצעקה, פורש בתוך האוהל את המזרון הדק. טיפסנו בשביל האפל. חורשת ערערים לא גבוהים על הסלעים. השביל היה לבן בתוך משטח האדמה השחור. על הפסגה בערה מדורה. ליד המדורה ישבו שני בדואים. "תפדלו." אמר אחד מהם. על שפת המדורה היו מונחות שתי חבילות עטופות בנייר כסף. מעבר למדורה הגדולה שבערה באש עליזה ומחממת, במרחק של כמה מטרים, חנה טנדר שמכסה המנוע שלו מורם. אל הסוללה התחברו חוטים שנמשכו אל מכשיר טלוויזיה שעמד על שרפרף קטן, מעביר את החדשות הישראליות בשחור לבן אל יושבי המדורה. "שאי?" עבדאללה מהסעדין מזג מהתה הענברי לכוסות. אורות ישובי הערבה נפרשו מתחת לרכס ג'בל גרון. "מי יותר חשוב, המלך חוסיין או רבין?" "רבין יותר זקן." "חוסיין יותר מלך." אחמד מהתעמרין משך את תבילות נייר הכסף המלאות והניח פיתות ירדניות גדולות על שולי המדורה. הוא פתח את חבילות נייר הכסף ואד חם וריחני של עוף מאודה עם תפוחי אדמה, בצל ושום נשב עם רוח קרה אל הערבה. "תפדלו." הפיתה החמה, קרעי העוף הרך, הרוטב הנאסף מתחת. שיחות על שלום. "אתם זוכרים את הישראלים שניסו להגיע לפטרה?" "אני בן 37." אמר עבדאללה, "רק סיפורים ששמעתי." "אני זוכר את שני הילדים שבאו לפני שנתיים." חייך עוואד, מחזיק פיסת עוף בין קרעי פיתה חמה. "שני ילדים בסדר, הם גרו שלושה או ארבעה ימים ליד ג'בל הרון וטיילו בסביבה." אכן שני נערים עם יכולת. חסרי אחריות בצורה הנאה ביותר. "ומה עם החמישה שנהרגו ב-1953?" "לא נולדתי אז." אמר עבדאללה. "אתה סעידין?" "כן." "אתה מכיר סעידינים מהנגב הישראלי?" הסעידינים היושבים בערבה הוחזקו כאחראים על ההיתקלויות הישראליות של מטיילי שנות החמישים. "מי?" "משפחת מיסק מעין חוסוב." "עלי מיסק?" חייך עבדאללה ואחר כך הרצינו פניו. "החמישה שהלכו בחמישים ושלוש נהרגו בידי השוטרים במשטרת ביר מדכור. בחושך דיברו החדשות בשחור-לבן והתחלפו בתכנית כלשהי. כאן, מתחת לרכס עליו עוברת דרך המלך, היתה הטלוויזיה הישראלית מקור המידע. לא התחנה הרחוקה בעמאן. החדשות בערבית. הכתוביות בערבית לסרטים ולתוכניות. המדורה והארוחה על גב הרכס נערכו בצמוד לטלוויזיה הישראלית. מולנו, וקצת צפונה, זורם נחל נקרות, נשפך בין מושב צופר לעין יהב. לפני כמה שנים אחרי שחזרתי בפעם הראשונה מירדן וסיפרתי את סיפור הנסיעה לאנשי המדור לידיעת הארץ של התנועה הקיבוצית, סיפר לי אבי נבון מקיבוץ להב על טיול של המדור בנחל נקרות שבמזרח הנגב. אחת מהמטיילות הייתה רחל סבוראי, בת זוגו של מאיר הר ציון למסע לפטרה שאת מפותיו שירטט. באפיק הנחל גילו המטיילים נחש. "תהרגו אותו!" אמרה רחל בסערת הנפש המאפיינת אותה לצורך ושלא לצורך. המטיילים סירבו, אמונים על שמירת טבע. רחל הרימה אבן וניסתה להרוג את הנחש. אחרים מנעו ממנה. המראה היה מוזר בעיניהם. לבסוף נעלם הנחש ורחל נרגעה. בערב, כשישבו מסביב לאש, סיפרה להם על החמישה שהלכו ב-1953. כשהוחזרו הגופות, היתה אחת מהן בצבע כהה מהאחרות. החמישה נהרגו על ידי שוטרי משטרת ביר מדכור. מה עשו בביר מדכור? שאלה סבוראי, משוכנעת כי בחרו ללכת בציר בה הלכו היא ומאיר הר ציון ולא בציר עצמאי משלהם - הם היו סיירים טובים מכדי לטעות בדרך. הסיפור על הרגל שנמקה מהארס האירה אפשרות בה הוכש אחד מהם לאחר שחצו את הגבול. על מנת להציל את חייו, בחרו החמישה לפנות למקום היישוב הקרוב יותר. מקומות ישראלים בערבה היו מרוחקים עשרות קילומטרים מהדרך בה צעדו. שנאתה של רחל סבוראי לנחש, לכל נחש, שגרם למותם של אנשים שהכירה לפני ארבעים שנה. האמונה המוחלטת בסיפור הנחש. אמונה אותה יצאתי לבדוק מספר חודשים מאוחר יותר עם קבוצה אחרת. היה מוזר לשמוע את הסיפור מהצד השני, מפורט, מלא פרטים, חי. כמו בצד השני, אבל מזווית אחרת. אורן פינטון שטיפס איתי ועם עוואד הציץ דרך עדשת המצלמה, חולם על סרט שיפגיש את הבדואים עם הישראלים. רודף ונרדף, חולם ובן השטח. פולש ונווד.
השמש היתה נמוכה מאוד. טנדרים לבנים, עמוסים באנשים עומדים, נסעו לאורך דרך העפר, עולים ויורדים בזהירות על הגבשושיות, שוחים בחול הוואדי הרך ומסיטים הצדה ענפי רותם. עצי שיטה על פני המרחב שהשמש הנמוכה הפכה לרך ברגע המתעה שבין רדת יום ולפני שירד החושך. במרחק לא גדול בהמשך דרך העפר, על גבעה קטנה מתחת להרים הצהובים שמהם מתפתלת הדרך למעלה, אל הוואדיות היורדים מהרמה וסבך ההרים, עמד מבנה המשטרה של ביר מדכור. הטנדרים והג'יפ עלו לאורך הדרך, חולפים על פני מבני הבטון שסודרו בשורות¯וננטשו ועצרו על פי הבאר. עוואד נהג בטנדר הראשון, מוליך את הדרך. עטאללה מהסעידין נהג בטנדר השני, מוסא ועיד הכמעט עיוור, שני הזקנים מהסעידין מצטופפים איתו בתא הנהג. "מהר-" אמרה רחל, "לעלות למשטרה לפני שיהיה חושך." הם ירדו מהג'יפ ומארגזי הטנדרים. רחל סבוראי, שמוליק שגיא, אביבה רבינוביץ', חיים מורן ועוד אנשים שהצעיר ביניהם היה מבוגר ממני. וכושי רימון, שלא היה קשור בסיפור והובל לתוכו כמי שהתקשורת אוהבת להוביל סוג של פורעי חוק. וחוץ מזה הוא גר מול המקום. בדיוק מול ביר מדכור. לאף אחד זה לא שינה שהוא אף פעם לא הלך דרך ההרים לפטרה אלא גנב ג'יפ של האו"ם בארמון הנציב ונסע איתו במשך כמה ימים בירדן, נתפס רק כשהחזיר את הג'יפ והוחזר לצד הישראלי. כושי רימון התיישב על הדרך. מתחבר לסיפור. הם טיפסו בדרך העפר, מובלים על ידי מדריך ישראלי שלא היה לו מושג היכן נמצאת ביר מדכור, שלולא הג'יפ והטנדרים הבדואים אותם הבאתי מהוואדיות שסביב לג'בל ביידא שמצפון לפטרה, לא היו מצליחים להגיע אל בניין המשטרה. במשך יומיים הסתובבתי בוואדיות, נוסע עם עוואד מהבדול לתוך החושך, מאיר על אוהלי הסעידינים ומחפש זקנים שיסכימו לדבר ולספר על מה שקרה במאי 1953. עוואד הטיל ספק בכך שמי מהסעידינים יסכים לדבר על מה שקרה. "ואיך עטאללה ואתה דיברתם על מה שהיה?" "אני לא אכפת לי, אבל שתדע לך שאחרי שהדבר הזה יתפרסם בעיתונות ובטלוויזיה יהיו לי צרות." נסענו לאורך סיק אום עלדה, דרך נפלאה בכל שעה של היום. ירח מלא וקר האיר את סלעי החול האדומים-כהים ואת עצי הערער. עוואד ירד לדרך עפר. "אין לי מושג איפה זה" הוא אמר לתוך החלל החשוך של הטנדר, עצר ופנה לדרך שהלבינה בין שיחי הרותם. "עטאללה דיבר כי היינו רק אני אתה ואורן והיינו לבד במדבר. אני לא יודע אם עטאללה ידבר שוב." עוואד קרא קריאה קצרה מחוץ לאוהל החשוך. אפילה מליאה. עטאללה יצא מהאוהל ונכנס אל תא המכונית. עוואד שלא רצה באוזניים נסע מעט, קובע עם עטאללה שיגיע עם הזקנים לנקודת המפגש שבצומת ביר מדכור. שתינו תה באוהל¯ונפרדנו, נוסעים דרומה לאורך הכביש הדק העובר מסיק אל בריד דרך כפר הבדול חזרה לוואדי מוסא. "לא רציתי לדבר ליד אמא שלו, כי היא יכולה לא להסכים. ואצלינו אם אמא אומרת - הוא לא יגיע." "והם יהיו שם?" "אינשאללה." אמר עוואד בקול המלא והשקט. חייכתי לתוך החושך. פעם בהרבה מאוד זמן מוצא אדם אדם אחר שאין | ||||||||||||||||
