כל הדברים האלו  

מה הדבר החשוב ביותר בחיים לבנאדם? אפשר להשתמש בתשובה ההודית הרגילה – גם זה וגם זה, לא זה ולא זה. זאת אומרת כמעט הכל. או כמעט אין שומדבר שהוא באמת הכי חשוב. או כמו שאומרת הדודה האנגליה שלי שהלכה לעולמה לפני כמה שנים (כל בוקר היא אומרת) – כל הדברים אלו שלא צריך ושאי אפשר בלעדיהם.

חוף שפיים

העולם היה לפנינו ויהיה אחרינו. או שלא. שיגעון הסביבה הוא שיגעון פרטי שלנו – של הבניאדם. הוא לא ממש חשוב לכלום. אפשר לחיות על אי בטון אפור מואר בניאון, עם כבישים מהירים, שדות תעופה, קניונים, פירסומות חוצות אגרסיביות והכל נמצא כבר בתוך המחשב או הטלפון הסלולארי בשבב.

ואפשר לחיות במקום שיש בו בית עם תקרה גבוה (כדי שלא יהיה חם בקיץ הימתיכוני), עם קירות שיבודדו את החום והקור, עם חלונות גדולים (כדי שייכנס האור הנפלא שיש כאן רוב השנה) ולזכור שכל חלון בבית הוא מסגרת לתמונה שאנחנו רואים ושהילדים שלנו רואים ולכן כדאי שהנוף ממנו (והבית שממול) יהיו שווים. אלו כמובן לא דברים חשובים. אפשר לחיות בלעדיהם. רובינו חיים בבלוקים, מדליקים חשמל, מזגן, מחשב וצוללים פנימה. אין לסביבה שום חשיבות במובן הפשוט של הישרדות העולם האנושי. כל הדברים האלו שלא צריך אותם ושאי אפשר בלעדיהם. אי אפשר? להאמין לזקנה שמתה? שנולדה בתחילת המאה ה-20? רומנטיקאית אידאליסטית? אחות של אבא שלי שאף פעם לא היה לו רישיון נהיגה והיה הולך ממקום למקום וחופר עתיקות כדי לראות איך היתה החקלאות לפני 2000 שנה? איך ניראתה הסביבה האנושית? שקרא ספרים ואמר שאין דבר שמותר לך לא לדעת?

עצי זית

הטרסות הקדומות והמעיינות של הרי ירושלים הם תבנית נוף הולדתי. כל האזור שעל פי התוכניות הגרנדיוזיות יהפוך לעיר שיכונים מכוערת בין הסטאף לבית שמש. הפחד הדמוגראפי האנושי של היהודים מפני עליית הרוב הערבי בירושלים יהפוך את המעיינות הקטנים, הטרסות הקדומות ואת חלקות ההר לבתים מנוכרים וקרים שייבנו על ידי קבלנים שייזכו במיכרזים שפוליטיקאים זריזים סידרו להם. אין חשיבות לסביבה. זה לא משנה כלום. מה חשוב מעיין כשעתיד העם היהודי וריבונותו מונחת על כף המאזניים? לטבול ערום ביום קיץ חם בבריכת מעיין. לשכב בין המחטים ולהתחבא עם מישהו, עם מישהי, בסבך ולדעת שככה היה תמיד. אין לזה שום חשיבות בכלל. יותר נוח במיטה.

מדרון יפו

למה כל כך חשוב לי להחזיר את חוף הים ליפו, בשביל מי? בשביל הטבע? בשביל העולם? לעולם לא איכפת. הוא שווה נפש במובן השפינוזי שכל העולם הוא נפש ואלוהים. וגם בנו יש קצת מהנפש הזו. שתיקון העולם הוא בעצם סוג של תיקון עצמי. זו כמובן שטות מוחלטת וחרטה ברטה. מה איכפת לי שתושבי יפו הדפוקים, יהודים וערבים יתמלאו בגאווה בעיר העתיקה ביותר בים התיכון? בנמל הנפלא שלה שכמה שמנסים להרוג אותו לא מצליחים, ובעזרת השם נצליח לשכנע את המועצה הארצית לתיכנון ובנייה שכיכר ים פתוחה לכולנו בחלק הדרומי של הנמל שמנהל מקרקעי ישראל רוצה למכור ליזמים, חשובה יותר ? אין לנו סיכוי. ויותר חשוב- אין לנו כסף. פקידים לא יודעים למדוד את הדברים האלו שאין להם חשיבות ושאי אפשר בלעדיהם.

חוף שפיים

אז במה אני כן מאמין? בכלום. אני לא מאמין. אבל יש לי כבוד לעולם הישן, להיסטוריה הטיבעית של העולם שאנחנו חלק ממנה ויש לי רצון קטן שיום אחד כשאלך במקום מהמקומות שאני אוהב בארץ הזו אוכל להסתכל על סלע ולדעת שמאחוריו התחבאתי עם מישהי והילדה שלי תסתכל על המבט שלי ותחייך. ואני לא רוצה שאף אחד יזיז לי אותו ויבנה שם קניון או כביש או יעביר קו של מתח גבוה. כי הסביבה, כמו אהבה, או הזיכרון, אין להם משמעות בעולם החומרי-כלכלי, אי אפשר למדוד אותם במשקל ולכן אני, כמו הדמויות המגוכחות של סרוונטס, רץ להגן על כל הדברים האלו, שאין להם שום חשיבות ושאי אפשר בלעדיהם.