"סעו! סעו!" צעקו החיילים האמריקנים בעצבנות כשחלפנו על פני טור ההאמרים ליד המסגד בכניסה לפלוג'ה. הכביש הראשי מבגדד היה מערבולת כלי רכב, חיילים אמריקנים עצבניים וקבוצות קבוצות של עירקים עם דגלי עירק שהצטופפו על איי התנועה.

נסענו לפלוג'ה כי יום קודם ירו החיילים האמריקנים על התקהלות של אנשים שהפגינו נגד הנוכחות האמריקנית בבית הספר בחלק הדרומי של פאלוג'ה. האמריקנים טענו שירו עליהם. האנשים בפלוג'ה אמרו שאף אחד לא ירה אל החיילים. החיילים הגיבו על ההפגנה במכת אש שהרגה 13 ופצעה עשרות אחרים.

הגענו 10 דקות אחרי ששיירה אמריקנית עברה במקום והחיילים שישבו בצריחי ההאמרים החליטו שההפגנה מול בניין העירייה שלידו ישבה פלוגת הצנחנים האמריקנית היא איום. הם ירו לתוך הקהל, הורגים שלושה אנשים.

"אני שונא את הצנחנים." אמר מיץ', "הם לא מאומנים הרבה יותר מדביזיות הרגלים אבל הם נפוחים והם חושבים שהם יחידת עילית. הדיווזיה המוטסת ה- 82 לא ירו כדור אחד בכל מהלך המלחמה ובגלל זה הם בטח רצו לירות."

המקריות שבעטיה היינו העיתונאים היחידים במקום, הזכירה לי את הבוקר בו החלטתי לנסוע לראצ'אק שבקוסובו למרות שהקרב עליו דיווח משרד העיתונות הסרבי קרה ביום שלפני. אז, בינואר 1999, הגעתי לכפר המום בו אמרו האלבנים שיהיו מוכנים לעלות איתי לגיא ההריגה בו טבחו החיילים והמשטרה הסרבית יותר מארבעים נערים, גברים וזקנים, רק עם אבוא איתם. כשעליתי לשם היה המראה קשה ופני קפאו, מחקים את מסיכת המוות של הירויים. הסרבים ירו על מנת להשחית צלם אנוש. כדורים מטווח קצר לפנים, לעורף, הורסים את הפנים. הייתי אז העיתונאי היחיד שהגיע למקום ורק כשירדתי לכביש הראשי מצאתי צוות טלוויזיה אירופאי. שלחתי אותם פנימה כי לא הייתי בטוח שהסרבים ייתנו לי לצאת בחיים ממה שהיה עדין יוגוסלביה, אם יידעו מה יש בקלטות הוידאו ובסרטי הצילום. גילויו של הטבח נתן את הלגיטימציה לאמריקנים ולנאט"ו לצאת למערכה האווירית שהביאה לנסיגתם של הסרבים וליצירת האוטונומיה האלבנית של קוסובו.

מסוקי האפאצ'י ריחפו בגובה של 20 מטרים מעלינו, חיות רצחניות ומפחידות. "בשביל מה הם צריכים להסתובב ככה, למה הם לא שולחים מסוקים קלים יותר? זה מפחיד." אמר מיץ', מביט במסוקים הכבדים שריחפו מעלינו, התותחים המאיימים מלווים את תנועות האנשים שהתקבצו בקבוצות קטנות וניסערות והביטו במסוקים שרעש המדחפים שלהם נשבר על גגות העיר ועל הכביש הרחב שאי תנועה הפריד את התנועה למזרח ומערב. הם טסו לרוחב, התותחים נשארים מכוונים אלינו. מיטב הטכנולוגיה האמריקנית.

"תיראו!" רץ אלינו אחד מהאנשים ברחוב "זה מה שנישאר מהגולגולת!" הוא החזיק בידים מוכתמות מדם חלקים של מכסה גולגולת, מוליך אותנו למקום בו נפגע ההרוג. שלולית גדולה של דם מכסה את המדרכה. ליד הכביש היו מונחים תחמישים גדולים של רובה צייד. "הם ירו והעיפו את הגולגולת באוויר!" הדם היה שלולית גדולה וסמיכה על המרצפות שליד הבית. החיילים האמריקנים מייעדים את רובי הציד ללחימה בשטח בנוי. מי שפוצץ את גולגלתו של העירקי עשה את זה עם רובה ציד כמו זה שהחזיק מיגל בכור הגרעיני. העירקים קוראים לפלוג'ה עיר המסגדים. 60 קילומטרים מערבה מבגדד על הכביש הראשי. 750 אלף אנשים שרובם שייכים לשבט בשם אל בופהד, או אל נימר. הנמרים. מהכביש הראשי היא ניראית כמו כפר שקט, אבל העיר משתרעת דרומה ובעיקר צפונה על פני כמה קילומטרים, מינארטים זקופים אל השמים.

מסוקי האפצ'י המשיכו לרחף בעצבנות ובאיום כמה עשרות מטרים מעל הרחוב והחיילים האמריקנים עמדו והביטו בקהל שנע חסר מנוחה בקבוצות של כמה עשרות במעלה ובמורד הרחוב. האוויר היה מחושמל ומתוח.

"אלו מסוקים ישראלים. כאילו היינו פלשתינים!" אמר מישהו בקהל ולרגע חשבתי על מה יותר חזק – הדימוי או המציאות. האפאצ'ים מעל הערים הפלשתיניות והמסגדים בעזה התמזגו לרגע ארוך עם מסוקי האפאצ'י שריחפו באיום מעל המסגדים של פאלוג'ה.

"פאדי! בוא הנה!" שאג מיץ'. פאדי התכווץ ליד המכונית של פארס, מחפש מחסה בין המכונית לקיר הבניין שלידו. הוא היה מבגדד. הילד הצעיר והמפונק שרצה להיות עם העיתונאים אבל היריות והמסוקים וקרבת החיילים וזעם ההמון המאיים היו יותר מידי בשבילו. לפני שהגענו הוא דיבר בהתלהבות על הקבאב המפורסם של פלוג'ה. פארס הסכים איתו שהדבר הטוב ביותר הוא לאכול קבאב בפלוג'ה. התכוונו לאכול קבאב ובמקום זה הגישו לנו שברי גולגולת וכתמי דם ומסוקים מרעימים ומפחידים וקהל נסער וחסר מנוחה. זה לא היה בשביל פאדי שקפא בין המכונית של פארס לקיר הבניין ולא ניגש למיץ' למרות הצעקה, לא מתקרב לקבוצת העירקים שהמסוק ריחף מעליה, מכוון את תותחיו אליהם ואלינו. עמדנו בתוכם.

"זו החירות והדמוקרטיה שהאמריקנים הביאו לנו!" צעק גבר זועם לבוש בבגדים מערביים בקהל שהצטופף סביבנו, "הם הורגים אנשים שאין להם נשק!" הוא דיבר בערבית וגבר נמוך וממשוקף לידו תירגם את הדברים בהתרגשות. "אנשים באו למחות היום נגד מה שהאמריקנים עשו אתמול ולהפגין הפגנה שקטה והאמריקנים שוב ירו בהם!"

"אלו הרוצחים של העם העירקי!" הצביע גבר אחר על המסוקים שהמשיכו לרחף ולהקיף את ההתקהלות שמול בית העירייה והבניין בו ישבו החיילים האמריקנים

הגברים שמסביבו היו ניסערים: "כולנו פדאיון, תרגם את זה לאנגלית ערבית וידע כל העולם!" דחק אחד מהם בזה שדיבר אנגלית "יש לנו נשק!" אמר גבר מזוקן לבוש בג'לביה, טיפות זיעה נוצצות על מיצחו "הינה תיראה!" הוא שלף רימון מכיס הג'לביה, "אם הם ימשיכו ככה אנחנו נגרש אותם עם הנשק שיש לנו. כולנו נהיה שהידים!"

"שלושה הרוגים וארבעה פצועים." אמר איש מבוגר באנגלית טובה. מספר דוברי האנגלית בפלוג'ה היה מפתיע.

"אין ממשלה, אין חשמל, אין בנזין, אין חוק, מה עוזר לנו שאין סאדאם חוסיין?" אמר גבר אחר בהתרגשות, "הם באו לפה בגלל הנפט. כשהם כבשו את עירק הבית היחיד שהם הגנו עליו זה מניסטריון הדלק באל-דורה, את כל השאר הם הרסו." ואשה לבושה בשחור מסורתי עצרה ליד ואמרה: "שיחזור סאדאם, הוא איחד את העם!" על הקרקע לידנו היו קליעים של אם-16.

"אתם רוצים שסאדאם יחזור?" שאלתי שני צעירים בשנות העשרים שלהם.

"לא, לא, אנחנו אנשי איסלאם. אנחנו לא רוצים סאדאם ולא רוצים את אמריקה, סאדאם והאמריקנים זה אותו דבר!" אמר אחד מהם בזעף, "אנחנו רוצים שהאמריקנים ייצאו מפה וייתנו לנו לנהל את החיים שלנו כמו שאנחנו מבינים אותם, שהעירקים ינהלו את עירק."

"אף אחד לא ירה באמריקנים?"

"אף אחד, אני הייתי שם, פשוט עברה שיירה אמריקנית והתחילה לירות."

"אף אחד לא ירה מתוך המתחם." אמר קצין הצנחנים האמריקני שעמד בתוך מתחם העירייה. "זו היתה השיירה שעברה. הם ירו דרומה, משם הגיעו היריות של הקלשניקובים. אלינו הם לא ירו."

פלוג'ה שייכת לרצועה הסונית שמשתרעת מרמאדי דרך פלוג'ה וצפונה לתיקרית ומזרחה לכיוון בקובה ועמק הדיאלה שיורד מההרים שעל הגבול האיראני. זה האזור של הסונים, מה שהיה בסיס כוחו של סאדאם, אלו שהפסידו יותר מכולם במלחמה הזאת אם יעלו עכשיו השיעים מהדרום והכורדים ירדו מהצפון. תהליכים שהחלו לקרות בימים בהם הגעתי לבגדד. אם כי האמריקנים ייעדו את צ'לבי, איש העסקים הסוני המפוקפק לנהל את עירק.

בית הספר היה בשכונה שקטה. בתים נמוכים, חצרות וגדרות. בית הספר היה נטוש ובחצר בערה מדורה גדולה שבה היו שאריות האוכל והפסולת ששרפו החיילים לפני שעזבו. המורים טענו שהאמריקנים שרפו ספרי קוראן אלא שאי אפשר היה לראות כלום בתוך הלהבות. יכול להיות אם כי דווקא זה לא היה סביר. סופת האש האמריקנית פגעה בבתים שממול, מכונית מנוקבת בתוך חניית אחת הבתים, פגיעות בגדרות ובחלונות וכתמי דם. לא הייתי במקום כשהכל קרה אבל היתה הרגשה שהחיילים צעירים מידי ושהדברים קרו מעצמם, כמו שקורה לצבא כובש כמעט בכל מקום. במאי וביוני המשיכה פלוג'ה לרתוח. מה שהתחיל באותם יומיים בפלוג'ה הופך למורסה הכואבת של עירק האמריקנית.

מחוץ למתחם העירייה הצטופפו אנשים על הגדרות והפגינו, משגרים עלבונות בחיילים. הצנחנים עמדו לעזוב ויחידת הפרשים השלישית, עמדה להחליף אותם. הקצין אמר שאלו היו חילופים צפויים, לא בגלל התקרית השנייה תוך יומיים. הקצין אמר שהיו רובים בתוך ההפגנה מול בית הספר ושהחיילים בשיירה שירו באותו יום ירו בחמושים. הצנחנים האמריקנים הביטו בקהל וחייכו בזחיחות. לא היה להם מושג.

"איך זה התחיל?" שאלתי את מיג'ור מארטי.

הוא היה שקט ודיבר במתינות כשמולו, על גדרות המתחם בו עמדו הוא והחיילים שלו נתלו צעירים עירקים עם שלטים אנטי אמריקנים וקראו קריאות לעבר החיילים. "אין לי מושג, אבל ביומיים האחרונים היו פה הפגנות של מאה או מאתיים אנשים."

"הפגנות מאורגנות?"

"אני לא יודע, מאורגנות או ספונטניות, אבל ניראה לי שיש פה מידה של אירגון. אנחנו פה כדי לשמור על הביטחון ולתת ביטחון מפני המשטר הקודם." לפחות ברמת מפקדי הפלוגות היו הקצינים מתודרכים בקלישאות אותן סיפקו לתקשורת.

"אתה חושב שאלו הפגנות של המשטר הקודם?"

"אולי."

סלאח א-ג'ומיילי היה גבר נמוך שהרכיב משקפיים ולבש חולצת בד עם כפתורים ומכנסי בד. האנגלית שלו היתה טובה, הוא היה מהנדס מכונות שגר באנגליה 13 שנים. סלאח היה אחד מקבוצה של אנשים נרגשים שהתגודדו והביטו באמריקנים שמעבר לרחוב. "זו עיר מסורתית, אנחנו דורשים שיעזבו את העיר. אנחנו לא יכולים שיסתובבו פה חיילים אמריקנים ששותים בירה. אנחנו לא צריכים את עזרתו של מר בוש. אתה יודע שיום אחד שאלתי את אחד החיילים אם הוא יודע מי זה ג'י. גרדנר? הוא לא ידע. אמרתי לו: ג'י. גרדנר היה יושב הראש של חברה שפיתחה טילים מונחים, כשהם ירו את הטילים על העם שלנו והרגו אותם הוא הרגיש גאווה שהטילים שלו הם כל כך מוצלחים ופוגעים כל כך יפה. ואתה מתאר לעצמיך שבן אדם כזה, סוג כזה של בנאדם, יבוא עכשיו לפה לבנות את עירק? הוא עשה הכל כדי להרוס את עירק. הוא פושע וליבו אינו ישר כשהוא בא לפה."

בראשית חודש מאי, שלושה שבועות אחרי הקובלנה של סלאח א-ג'ומיילי הוחזר הגנרל בדימוס ג'י. גרדינר לארצות הברית ופינה את מקומו למישהו שהממסד האמריקני חסר הסבלנות ציפה שיעשה מלאכה יותר טובה אלא שכמו בכל מקום, התקופה החשובה ביותר היא תקופת המייסדים – עיצוב הנוף שאפשר לכייר אותו לפני שהוא קופא או נשבר לחתיכות שאינן בנות איחוי. ג'י גרדנר השחצן והצבא האמריקני שלא היה לו מושג הצליחו רע מאוד.

"ג'יהאד-" אמר סאלח "ג'יהאד קיים תמיד ובכל מקום בין המוסלמים ובכל זמן, אבל יש דרכים שונות לבצע אותו ויש רגע נכון להפעיל אותו. אבל אנחנו מנסים לתת להם להבין. גם אם הם הרגו אותנו – אנחנו יודעים שלחיילים יש משפחות ואנחנו רוצים שיצאו מתוכינו. אם המנהיגים שלהם אמרו להם שהם באו לשחרר אותנו – הם שיקרו להם, קומו ועזבו אותנו בשלום וכשניראה אותם כאזרחים – נלחץ את ידיהם. אנחנו רוצים יחסים הדדיים וכבוד הדדי. אנחנו אנשים פתוחים. אנחנו לא טאליבאנד ולא מולות, אנחנו רוצים בשיתוף פעולה אבל לא בדרך של בוש שיוצר מלחמה הרסנית כשליחו של שרון."

"אתה חושב שהישראלים עומדים מאחרי המלחמה הזאת?"

"בוודאי, הנהנים היחידים מהמלחמה הזאת זה הישראלים, לא האמריקנים, שרון מוביל את דיק צ'ייני את רמספלד ואת פאוול, הם כולם ציונים והם עושים את כל זה מתוך מחויבות לישראל. זו הרגשת העם העירקי. מי שהנהיג אותנו איננו ועכשיו אנחנו צריכים לבנות את ארצינו בעצמינו מתוך ההסיטוריה, והתרבות שלנו, לא מתוך תרבות של קאובויים. אפילו בישראל, כשיש הפגנה של אחינו הפלשתינאים, הישראלים לא יורים בהם ישר כמו שקרה פה. הם רוצחים. אם יש חוק בינלאומי ובית משפט לחוקי מלחמה – אנחנו צריכים לתבוע בבית המשפט לפשעי מלחמה בהאג."

"תתבעו?"

"בודאי, לבית המשפט, לבית הדין האיסלאמי, לעם האמריקני, לעם הבריטי, לכל מי שישמע לנו ! האמריקנים לא צריכים לשים את עצמם כמשטרה בינלאומית. הם מאפיה לא תרבותית. הם מנהלים את העולם עם רובים, הם חסרי תרבות." לא מעט אנשים בעולם היו אומרים את אותם הדברים.

היה אחרי צהריים כשעזבנו את פלוג'ה לחזור לבגדד. כשבאנו דיבר פאדי בערגה על הקבאב של פלוג'ה, אלא שהבוקר נמוג לתוך צהריים מדממים והחום יחד עם הדם על המרצפות, רעשם המדכא של מסוקי הקרב והמוות הקרוב הפחידו אותו.

"קבאב?" שאלתי את פאדי.

"בגדד." אמר פאדי. "כמה שיותר מהר לבגדאד."

יריות של שימחה

מה אתה צריך? שאלתי את אנדי, אחד מהמפיקים של סי.בי .אס.

"אה-" הוא אמר, מביט בי מעל משקפי הקרן המרובעים שלו, שמונה וחצי בבוקר היתה שעת ההתעוררות של הצוותים בבגדד, "היום בוש ינאם שהמלחמה נגמרה. אם היה לי קרב יריות קטן שמראה שהמלחמה פה לא ממש ניגמרה-"

"עד מתי אתה צריך את זה?"

"לילה מאוחר."

לקחתי בקבוק מים ועליתי לחדר לקחת את הדברים. התקשרתי למיץ' , הוא היה בחדר של ג'ודית. מיץ' הזכיר לי את זאזא ציצישווילי, האביר הגרוזיני איתו חציתי את מרכז אסיה 12 שנים קודם: נדיב, פטפטן, בזבזן, מרושל, מכתים את הבגדים ושוכח דברים בכל מקום, מעשן בלי הפסקה, גורב את הגרביים שלי אחרי שהזוג היחיד שלו הפך לבלתי נסבל וחייב להגיד את המילה האחרונה. הסתדרנו מצוין. נעלתי סנדלים.

בצהריים עלינו על המכונית האמריקנית של פארס, אני מקדימה עם המצלמות, מיץ' ג'ודית ופאדי, המתורגמן המפונק, הפטפטן והחששן של ג'ודית ומיץ' בכיסא האחורי. נסענו לשוק. אני חיפשתי את הסבל שגנב את הראש של סאדאם שהמרינס הפילו עם הטנק שלהם ב-9 למרץ 2003. משימה מטומטמת בפני עצמה. לך תמצא סבל זקן ודפוק עם עגלה בעיר של 7 מליון אנשים. ראו אותו פה, הוא שתה תה ולא שילם שם. בשביל האיש שהוביל את הראש של סאדאם ונחרט בכל רשתות הטלוויזיה, הוא היה ידוע לא ידוע. כמו מליוני אנשים אחרים, חיים או מתים שחולפים על מסכי הטלוויזיה בלי להשאיר כלום.

מי היה בכלל זוכר את יוחנן בן יאיר בלי יוספוס פלאביוס. התקשורת, כמו שנוכחתי לדעת עוד פעם בבגדד, היא עסק של יהודים. בחלק הזה של ההיסטוריה האימפריאלית של העולם – אמריקנים.

הלכנו למסעדה . עכשיו, 3 שבועות אחרי נפילת בגדד בידי האמריקנים, החל מעגל ההשפעה הדולרי שסביב המלונות להתרחב אל המסעדות בקרדה החיצונית וחנויות העתיקות תלו שטיחים מחוץ לויטרינות.

השארתי את מיץ' וג'ודית מחוץ למעגל הקונצרטינה שבין מלון 'פלסטין' לרחוב שמצפון לו וביקשתי מפארס שייקח אותי למוסטנסריה, לבית הספר העתיק שבנה החליף אל מוסטנסיר, סבו של הארון אל ראשיד. הרחובות היו שקטים, יום חמישי אחר הצהריים שהוא כמו יום שישי ליהודים או שבת לנוצרים - אנשים ממהרים הביתה להכין את השבת. המוסטנסריה, כמו רוב מבני הציבור בחגורה הסונית של בגדד, היה שדוד ובזוז. נכנסתי דרך השער שערימות אשפה בת 3 שבועות היו מונחות לפניו. בפנים היה גן פרסי שהשאיר את העיר הכאוטית בחוץ. השקט של המבנים המוסלמים הגדולים. כאן, ובשכונה שמסביב, היתה בגדד של הסיפורים. של הבתים של אלף לילה ולילה. על גדות החידקל, ברוח הקלה שנושבת באביב מהמים השקטים ומצננת את הכל, ישבה שאחרזדה מול שאה-ריאר שנשען על מרפקו וסיפרה לו על סינדבד המלח שיוצא משאט אל ערב אל הימים הרחוקים והמוזרים של הודו וסין. הציפורים. בלילה היריות ובימים הציפורים. נגשתי אל גדת החידקל, מתחתי, מתחת לחומת האבן שירדה אל המים האיטיים התרחצו ילדים. החידקל, גדול, רחב, מלכותי, זרם דרומה, אל המפרץ הפרסי, אל הכפרים של ערביי הביצות.

נסענו דרך הרחובות המתרוקנים לרחוב הראשי שעובר במקביל לנהר שמוסתר על ידי שורות בתים עם כרכובים שאולי נבנו בימי הטורקים ואולי על ידי האנגלים שכבשו את בגדד ב-1917. ב-1917, כשכבשו הבריטים את בגדד מפני הטורקים הם הגיעו לעיר חצי ריקה שאזרחיה עסקו בביזה במשך שבועות. הייתי עייף מבוזזים. אחרי שנים של מסעות למלחמות, רעידות אדמה ורעב, היתה לי מן הרגשה משונה שפה זה אחרת. שהביזה לא מפסיקה. שהיא משולחת רסן, שאני לא מבין למרות שזה בעיקר סוג של תמימות לקוות שיישמר סדר ציבורי במקום שהוחזק באגרוף ברזל רודני עשרות שנים ואז מתמוטט בבת אחת ומשאיר ריק שילטוני, בתי סוהר פרוצים ומשטרה לא מתפקדת, במיוחד שהאמריקנים לא עשו כלום למלא את החלל.

היריות נשמעו מכיוון דרום. הבטתי בפארס. "שם-" הוא אמר והצביע צפונה. פרץ יריות נוסף הגיע מדרום.

"לשם-" אמרתי, ופארס הפנה את השברולט דרומה כשאני בודק שהמצלימה בסדר ומביט דרך הזגוגית הקדמית שסדקים של תאונה או מלחמה או אבנים או סתם נתזים חולפים ריצפו אותה. היריות הלכו והתחזקו.

"עלווי." אמר פארס.

"ימינה," אמרתי כשהגענו לפינה בה עמדו אנשים והציצו לתוך הסימטאות. הוא פנה ימינה בלי להאט. "נעצור ונשאל אנשים מה קורה?"