סיירי לדאק

"אדוני" אמרה הדיילת בקול שיש לנשים אוויר, "אם תפתח שוב את התריס, נצטרך להעביר אותך למשטרה הצבאית בסרינגר!"
הורדתי את התריס דרכו הצצתי אל הארץ שמתחת. מג'מו התחיל אזור המלחמה בין ההודים לפקיסטנים. עשרים דקות בצינור האפלולי, המטוס נחת והטרמינאל היה מלא אנשי צבא. קשמיר היא שילוב של תענוג ופאר מזרחי ביחד עם צביעות וסוג של רמיה חנפנית וגאה, תערובת שיש בה קסם ועיניין. בנסיעה הראשונה שלי לכאן ב–1982 הוציאו אותי הקשמירים מדעתי בנידנודים הבלתי פוסקים שלהם. אונלי קאם טו מאי שופ. אונלי לוקי. בקוז יו אר מי פרינד. אז נסעתי מסרינגר ללדאק לטרק גדול שחצה את ההימלאיה מלמאיורו לפאדום. הליכה שבסופה התרסקתי עם האוטובוס הראשון שנכנס לפאדום שבזנסקאר וניסה לחזור לסרינגר. הוא התרסק למרגלות פנג'י-לה בגובה של למעלה מחמישה קילומטרים. חזרתי מוכה וחבול לסרינגר. לאוטובוסים שמתנפלים בנהמה ובצפירות לתוך הצמתים העמוסים, לחיוך השועלי של בעל בית המלון שהביא לי אז דלי מים חמים לשטוף את עצמי אחרי שבועיים של הליכה בהרים ותאונה קטנה אחת שבה נהרגו רוב נוסעי האוטובוס ואני נשארתי בחיים במקרה. בסרינגר, אחרי התאונה, חזרתי לחיים, עם השמש המתוקה, האוכל הדשן והיופי של העמק והאגם. עם בתי הסירה על האגם השקט, השיקארות, הסירות המאורכות שמתלמות את המים בדממה ועליהן צעיפי משי, שאלים, תופיני שוקולד שתוכם אגוזי מלך, חשיש, פסלי בודהא שמנמנים ומחייכים מעץ מבריק, תבשילי דגים, כבש, פלוף קשמירי. העמק המבורך עם הנוף שאין לעמוד בפניו. זה שהקיסרים המוגוהלים הפכו אותו לעמק שלהם. הקיסר ג'האנגיר לא אהב לעזוב את העמק הניפלא. גם בלי להיות המקום בו נולדתי מחדש העמק הזה שווה. 17 שנים לא הייתי כאן. ההודים והפקיסטאנים נלחמו על הכבישבין סרינגר ללה. כביש שהוא בעיני אחד משלושת או ארבעת הכבישים הכי יפים שיש. רציתי לחזור לפה למרות שאני שונא מלחמות ואזורים כבושים. גם אם ההודים ההינדים אוהבים את ישראל והקשמירים המוסלמים הרבה פחות.
שדה התעופה היה אפלולי מערימות שקי החול שהגנו על החלונות. היו הרבה יותר חיילים ושוטרים מנוסעים. קשמיר היתה פעם מקום של בתי סירה, נוחות, אוכל טוב, חשיש ותיירים. בעשר השנים האחרונות של המאה ה-20, מאז שהחלו פיגועי המחתרת המוסלמית לשיחרור קשמיר, הפך המקום לשטח צבאי כבוש. חיילים חמושים ברחובות, משאיות צבא עם מקלעי ברן בצריחונים עגולים מעל לתא הנהג, שוטרים וחיילים עם אפודי מגן, אלות ונשק, דיכוי מוחלט של האוכלוסיה, בריחה של ההינדים דרומה לפאנג'ב.
בתחילתה של התקופה השתלטה קבוצה של האירגון לשיחרור קשמיר על בית סירה עם ישראלים, הישראלים התנפלו על החוטפים, חוטפים מהם את כלי הנשק, אחד מהישראלים נהרג, שניים מהקבוצה האיסלמית. אדמה רועדת ולא בטוחה.
הקשמירים הם מהאומנים המוכשרים שיש, אורגי שטיחים, שאלים ממשי, עבודות פפייר משי, תכשיטים, עבודות עץ. הם גם סוחרים גדולים עם חזות שהיא תערובת שמית ומרכז אסיאתית. ביחד עם האיסלאם שייכת קשמיר בנשימתה למרכז אסיה ונוטה לכיוון פרס ואוזבקיסטאן. מאז שהחלו הצרות בקשמיר עזבו סוחרים רבים את קשמיר והם נמצאים בכל אתר תיירות בהודו, דוחקים במיומנות את המקומיים, אין סוחרים כמו הקשמירים. מאגרה דרך דלהי, טאמיל נדו, קרלה וגואה. בכל מקום יש חנויות של משפחות קשמיריות שיצאו לשבור שבר מתוך המדינה שנמצאת תחת חרבה של מלחמת אזרחים משתקת.
ב- 1947 חשב המהרג'ה ההינדי של קשמיר שיצליח לשמור על עצמאות בין שתי המדינות החדשות שנגזרו מהראג' הבריטי. הסכם החלוקה שיצרו וקידמו הבריטים קבע כי כל מהרג'ה חייב להחליט ולהודיע לאיזה משתי המדינות החדשות של תת היבשת הוא מסתפח. נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו שנולד בקשמיר, איש חילוני שהאורדו של המוסלמים היתה השפה בה דיבר חוץ מאנגלית שהיתה שפתו הראשונה, שלא דיבר הינדית (וכך גם ביתו אינדירה ונכדו רג'יב שנרצחו על ידי לאומנים סיקיהם והינדים בהפרש של 5 שנים) נולד בקשמיר. המהרג'ה ההינדי ששלט על העמק שרוב אוכלוסייתו מוסלמית הפסיק להתלבט רק כשהפקיסטאנים פלשו. נהרו, בגלל קשריו המשפחתיים לעמק, התעקש שהמהרג'ה חייב לחתום על הצטרפותו להודו באופן רישמי. רק אחר כך הטיס הצבא ההודי כוחות לסרינאגר, עוצר את הפקיסטאנים אחרי שכבשו כמעט מחצית מהמדינה. הם היו יכולים להשתלט על כולה אלא שכדרך חיילים מאומנים, משלא נתקלו בהתנגדות, עברו לביזה שעיכבה את התקדמותם.
המלחמה הראשונה בין הודו לפקיסטאן החלה אז, בחלוקתה וכיבושה. הגבול בין הודו ופקיסטאן אינו מוכר על ידי הצדדים. על המפות הוא ניקרא באנגלית לוק (LOC) – קו השליטה הממשית.
קשמיר עצמה, לדברי סוחר השטיחים הקשמירי עצוב הפנים שפתח אמפוריום מרשים בן שלוש קומות מול המקדש של סרי מינאקשי ("האלה בעלת עין הדג") במדוראי שבדרום הודו, מחולקת לשלושה זרמים עקריים. אלו שרוצים עצמאות, אלו שרוצים להסתפח לפקיסטאן ואלו שרוצים להיות חלק מהודו. שני השלישים הראשונים שונאים את הודו. השליש הנותר מבין אולי שהודו לא תעזוב את העמק לעולם. הפחדים הרגילים מהאיסלאם. השינאה והחשדנות הטבועים באופיו של הסיכסוך הזה כמו בסיכסוכים דומים במקומות אחרים באסיה ובאירופה. בכל מקום שבו יש חיבור בין איסלאם לשאיפות לאומיות.
שורשיו של הסכסוך, וחלוקת האוכלוסיה לשלושה זרמים הוא מרכיב הזהות הרעוע של קשמיר. בין הודו לפקיסטאן לא מפריד גבול בינלאומי מוסכם, אלא קו הפסקת אש. המקום בו עצרו הצבאות בפועל. גבול לא יציב שראה כבר כמה מלחמות ואינסוף תקריות גבול שבכל מקום אחר היו נקראות מלחמה. הפגזות, מיקושים, הפצצות, חדירות, מעשי חבלה ומחתרת פעילה בגיבוי הפקיסטאנים שאורבת לצבא ההודי ורוצחת הינדים. הצבא ההודי הגיב באלימות, מעלה עשרות אלפי חיילים לקשמיר, הופך את העיר שהיתה פנינה תיירותית עד לשנות התשעים של המאה העשרים למחנה צבא גדול ועיר כבושה. קשמיר היא פצע פתוח ומזוהם שמקרין על כל תת היבשת, מבעיר מתחים בין הינדים למוסלמים עד איודיה, בומבי, אהמדאבאד, דלהי וכלכתה. הודו ופקיסטאן נולדו מתוך השילוב הנפיץ בין דת, לאומיות לאומנית ופוליטיקה. מוחמאד עלי ג'ינה רכב על הגל הנפיץ הזה, גורם לחלוקתה של הודו ולהולדתה של פקיסטאן (ארץ הטהורים). מפלגת הקונגרס החילונית סוציאליסטית שחרטה על דיגלה את זה שאין להודו דת מדינה נמנעה מהתערובת הדליקה עד שהצליחה ה'בהרטה ג'נטה' לעלות לשילטון באמצע שנות התשעים של המאה ה - 20. הפצע הפתוח של קשמיר שנולד בניתוח המדמם שלא נגמר בקיץ של 1947, ממשיך לתסוס ולהרעיל, לזהם את המוחות ברעלים פוליטיים דתיים ולאומנים משני צידי הגבול. ההינדואיזם בצד הלאומני החשוף שלו, במרחק של למעלה מחצי מאה מהנסיון האדיר וההירואי והכושל של גהנדי למנוע את החלוקה ואת המלחמה הדתית, הוא זה שמוליך את הודו לכיוון של מערבולת חדשה, של נסיון לדחוק ולהעלים את האיסלאם, את המוסלמים, לנצח ניצחון פיזי חד משמעי. מה שיהיה קשה בהתחשב בכך שלשתי הארצות מחסן גרעיני גדול ונפיץ. המלחמה כמובן טובה לפוליטקאים וחראית לאנשים. לפחות ספר אחד שנכתב באנגלית ויצא לאור בהודו טוען כי המלחמה בין הודו ופקיסטאן עוכבה עד בסמוך לבחירות, כדי שהניצחון ההודי יסייע לבחירתו מחדש של מפלגת השילטון.
אם היו תיירים בסרינגר, הם היו בבתי הסירה. בשדה התעופה רצו לשלוח אותי לבית סירה. אבל למרות נעימותה הידועה של סרינגר רציתי להגיע אל ההרים. אל המלחמה. ירדתי במרכז העיר והלכתי אל התחנה המרכזית. האוטובוס ללה יצא בבוקר המוקדם. הקצין שמצאתי במפקדת הצבא ההודי לא רחוק ממרכז העיר, אמר שסיור העיתונאים כבר יצא. הוא הביט בתעודת העיתונאי שקיבלתי בדלהי ואמר לי לחזור למחרת. כל מה שהייתי צריך היה בתרמיל הבינוני. שק שינה, בגדים חמים ושתי מצלמות. תרמיל מספיק קטן כדי לעלות איתי למטוס. מספיק גדול כדי להכניס לתוכו כל מה שאני צריך לעשרה ימים של שהיה בכל מקום. חזרתי למרכז והתמקחתי באיטיות עם נהגי המוניות ששמרו על חזית אחידה,יודעים שמי שעיסקו עיתונות צריך לשלם. הוא צריך להגיע מתישהו לאיפה שאנשים מהזן החושב נמנעים ממנו ומישהו משלם לו על זה. אף אחד לא שילם לי מראש על הנסיעה הזאת.
"מה אנחנו באמת רוצים?" אמר ראג' אחמאד, נהג המונית ששכרתי כדי שיסיע אותי לקרגיל כשהוא זוחל אחרי טנדר מלא שוטרים הודים, "ההודים לא יעזבו את קשמיר, היינו רוצים שקשמיר תהיה לקשמירים, אנחנו לא רוצים את פקיסטאן. אבל ההודים מדכאים אותנו. חודש לא הרווחתי אגורה, סוף סוף כשהתחילו לחזור תיירים, התחילה המלחמה המחורבנת הזאת." היו לו פנים עגולים ושפם. הקשמירים לא ניראים הודים. ההבדלים פה ברורים יותר. קשמיר שמרה על נבדלותה התרבותית והפיזית במשך השנים. האנגלים קראו לאזורים האלו השטחים הצפון מערביים. מעברי ההרים שבין לדאק למרכז אסיה והרמה הטיבטית, בין העמקים של צ'יטראל וגילגיט שהם היום בקשמיר הפקיסטאנית היו ארץ של מרגלים, השטח בו התנהל משחק הציד הגדול שעליו נסוב "קים" של רודיארד קיפלינג. "האיש שרצה להיות מלך" קרה כאן, "האופק האבוד" שבו המציא ג'ימס הילטון את ה"שנגרילה" המנזר הבודהיסטי בעמק בו לא מזדקנים לעולם נמצא אולי באחד העמקים החבויים בין השרשראות האדירות של ההימלאיה והקראקוראם. המלחמה היתה רק תירוץ. אין מקום שממלא אותי ביראת כבוד והרגשת הרפתקאה יותר גדולה מההרים ומתושביהם המסוכסכים. כאן ובצד הפקיסטאני. נסעתי לאורך דרך הראקוראם בין קשגר שבסין לאיסלאמאבאד ב- 1991. הסינים סללו את הדרך כחיבור ומעקף איסטרטגי. חיבור בין שתי אויבות החדשות של הודו. איבה שנולדה באמצע המאה העשרים. כמה קל להילחם. זה הכביש השני היפה שאני מכיר. עובר דרך עמק ההונזה, אלטיט בלטיט והונזה, קרחוני ההרים הגבוהים גולשים כמעט עד הכביש הצר.
ראג' אחמאד לא שמח לנסוע לקרגיל. גם אני לא. זכרתי את קרגיל כמקום אפור, טחוב ועכברושים שרצים על תקרות העץ של החדרים. הוא נסע לכיוון האגם, פונה לדרך עפר קטנה בין עצי דולב ענקיים, מגיע לרחבה קטנה. יצאנו מהאמבסדור וחצינו גשר עץ קטן. מעבר לתעלה שהובילה אל האגם היו שני בתים על כלונסאות. שתינו תה ואכלנו צ'פאתי עם קארי והוא נכנס אל אחד הבתים כדי לארוז שמיכות ואוכל לדרך. גם אם נצליח להגיע לקרגיל זה יהיה מאוחר בלילה.

אגם דל בסרינגר
כמה מתיקות יש באגם דאל, בבתי הסירה שהביאו הבריטים לקשמיר מכיוון שהמהרג'ה אסר עליהם לקנות ולבנות על הקרקע. קשמיר וסרינגר היו חביבות על פקידי וחיילי הראג' הבריטי. שיקארות - סירות ארוכות ושטוחות המפליגות בין שבילי האצות של האגם. ג'הנגיר, הקיסר המוגוהלי, רצה להיקבר רק בקשמיר, על גדות אגם דאל שעל חופיו נמצאת סרינגר. ישבנו על המרפסת שלפני בית העץ הצנוע. חלצנו נעליים לפני שעלינו על משטח העץ. עצי דולב גדולים הצלו על גדות המים והכל היה רגוע ודמום מאוד. כאילו סרינגר היא אותה סרינגר המפונקת שזכרתי.
היה אחר צהריים מאוחר כשעזבנו את המשפחה של ראג' אחמאד ויצאנו לדרך. הדרך היתה סגורה לתנועת אזרחים. במחסומים הראיתי תעודת עיתונאי הודית ואישור שקיבלתי בדלהי. מאז שהחלה המלחמה במאי 1999, כשחדרו הכוחות הפקיסטאנים מעבר לקו ההפרדה בינם לבין ההודים, משתלטים על רכסים שגובהם עולה על 5 קילומטרים, הופגזה הדרך והכפרים שלאורכה במשך רוב שעות היום. הייתי עיתונאי זר יחיד שבא אל המלחמה הזאת. הסיבוב האחרון בין ההודים לפקיסטאנים היה ב- 1971. אז תמכו ההודים בעצמאותה של בנגלה-דש. לפני כן הם נלחמו ב-1965. ב-1962 חטפו הסינים מההודים את רוב שטחה של לאדאק - החלק הצפון מערבי של הודו שלו גבול עם טיבט ועם פקיסטאן. הפקיסטנים והסינים יוצרים ברית צבאית איסטרטגית, סוללים את דרך הקראקוראם בשטח שכבשו הסינים, מחברים את קשגר שבמערב סין עם איסלאמאבאד בירת פקיסטאן. זה היה סוף עידן התמימות ההודי שהוביל ג'רלאל נהרו, אביה של אינדירה גהנדי. הוא האמין בשיתוף בין סינים להודים. הסינים גמלו לו במחטף של ההימלאיה ההודית כדי לבצר את הגבול של הנחלה הטבטית עליה השתלטו סופית ב- 1959 כשהדלאי למה ברח להודו, מקבל מקלט מדיני ומבסס בירה זמנית בדרמסלה. ההודים הפכו לבעלי בריתם של הסובייטים הקומוניסטים שמאיימים על גבולה הצפוני של סין. אסיה הפכה למקום של יריבויות. מי שהוא אויבו של אוייבי הוא בעל הברית שלי. מאז שהתפרק הגוש הקומניסטי, ובעצם עוד לפני כן, הפכה ישראל לבעלת הברית של ההודים. וגם של הסינים.
לאורך הכביש, שהיה תחום בין גדרות אבנים ועצי פרי, הלכו חוליות חיילים חמושים בסטנים וברובים אנגליים. טורים של משאיות, חיילים עם קסדות פלדה ומקלעי ברן על גגן, ירדו מולינו. הצבא ההודי מצויד בנשק גרעיני ובנשק שבו השתמשו במלחמת העולם השנייה. ראג' אחמאד ירד לשולי הכביש ועצר כל פעם שהגיחו שיירות משאיות הצבא דוהרות בלי להאט.
"למה אתה יורד לשוליים?"
"הם רואים את המספר הקשמירי, לא איכפת להם ממני." הוא אמר בעצב, "הילד שלי הלך לקנות משהו באחד הימים ושוטר היכה אותו במקל. הם לא חושבים אותנו לבני אדם." הכיבוש.
עברנו את גולמארג, את מה שהיה אתר הנופש והסקי של הודו ובתי המלון שלו ננטשו מאז שהחריפו פיגועי הטרור של המחתרת הקשמירית, של הארגונים הצבאיים בחסות פקיסטאן שחודרים מעבר לגבול ומתנקשים בשוטרים, אנשי צבא ובני משפחותיהם ההינדים, הצבא מגיב באלימות ופושט על הכפרים ועל שכונות העיר, עוצר, מענה, הורג.

משאיות על ההימלאיה

השמש שקעה מעבר להרים כשעצרנו ליד קבוצה של רועים שעמדו לצד הדרך עם סוסים עמוסים. סונומאראג, עיירת הנופש הנטושה מעלינו. אחר כך המשכנו לטפס בכביש הריק. עד שהגענו למשאיות. כולן בכיוון שלנו. עקפנו אחת ועוד אחת, ואחר כך עוד קבוצה ואז נתקענו אחרי זנבה של שיירה אדירה. היו שם לפחות מאתיים משאיות עמוסות בדרכן לקרגיל או לבסיסי הצבא ההודי שלאורך הדרך. הכביש הצר שמצידו המזרחי ירדו מדרונות אדירים אל הנהר שמתחת הפך לדרך מאובקת. הלילה ירד ומעבר לפאס שמעלינו נשמעו התפוצצויות עמומות של פגזים. בעשר בלילה קפאה השיירה. המשאיות מונחות אחת אחרי השנייה כמו זחל ענק שגופו התפרק. הוצאתי את שק השינה מתוך התרמיל והתכרבלתי על המושב האחורי של מונית האמבסאדור, חולץ נעליים ומתכרבל בפליז, ראג' אחמאד מתכרבל בשמיכות הצמר שהביא מהבית, כורך סביב ראשו את הצעיף הקשמירי. הלילה כבר לא ניסע לשום מקום.
הבוקר עלה צלול וקר. חלונות האמבסדור היו מכוסים באד. יצאתי החוצה למתוח רגליים. הנהג ועוזר הנהג במשאית שלפני בישלו תה על פרימוס. שתינו תה בדממה של הבוקר עד שהמשאיות התחילו להניע אחת אחרי השניה. קודם אלו בפיתולים הגובהים ואחר כך, כמו פתיל הניצת חוליה אחרי חוליה, כל השאר, מזדחלות למעלה בעליה הקשה, המונית מתפתלת ביניהן ואחריהן.
הכביש התיישר ונכנס לבקעה מאורכת אחרי זוג'י לה. כאן, אחרי הפאס, היו פרוסות סוללות התותחים ההודיות. עשרות תותחים שלחו קנים ארוכים לשמים, פולטים פגזים לעבר הרכסים הגבוהים. המשכנו קדימה, לכיוון דראס. לא אזור קלאסי של מלחמה. ההרים הגדולים מקטינים את הצבאות, הופכים את התותחים לצעצועים. אפשר היה לראות בתים נטושים של כפר כשלפתע נשמע רעם. הבטתי מערבה מהכביש אל פטרית עשן הפגז שהתפוצץ מאה מטרים מאיתנו. המלחמה הפכה מוחשית. היינו לבד על הכביש. ביקשתי מראג' אחמאד שיעצור לתה של בוקר בדראס למרות הפגזים המתבקעים בשדות שמסביב. זו לא היתה אש מכוונת. יותר טיפטוף ארטילרי שאין בו נזק אם אין חוסר מזל יוצא דופן. במסעדה היו ארבעה אנשים. כל השאר עזבו, נוטשים אל הבטחון היחסי של סרינגר או קרגיל. פגזים מעל הכביש. שיירות צבא על הדרך. סוללות תותחים נפרשות אחת ליד השניה לאורך הכביש. ההודים לקחו ברצינות את המלחמה הזאת שכאן כבר קראו לה "מקרה קרגיל".
אחר הצהריים הגענו לקרגיל. ראג' אחמאד עצר בחצר אחד משני המלונות. המלון היה מלא בעיתונאים מכל רחבי תת היבשת. הם היו צעירים ונלהבים. גברים ונשים. מפטפטים בטלפונים, מקריאים סיפורים שתקתקו על מכונות כתיבה רעשניות. זו לא היתה העיתונות הבינלאומית עם הטלפונים הסלוסריים והפקס לווינים. אלו היו עיתונאים מהסוג הישן. מכונת כתיבה, קו טלפון שאי אפשר לסמוך עליו, מזכירה נאמנה שרושמת מהצד השני של הקו ומטענים גדושים של פטריוטיות שמתארת את מעשי הגבורה של החיילים ההודים המטפסים לתוך מעוזי האוייב על פסגות ההרים.
הסיפורים נשמעו אמינים מאוד. ועוד יותר אולי משום שלעיתונאים נאסר להתקרב אל קו החזית. השגתי את סיור העיתונאים שהחמצתי ביום הקודם. היום הם סיירו לאורך קו סוללות התותחים אותו עברתי עם המונית. אחרי הצהריים היתה תצוגת נשק שלל בבסיס הדוויזיה בקרגיל. נסעתי עם העיתונאים. השלל היה מקלעים ורובי סער. מפקד הדיווזיה, עטור בעיטורי מערכות העבר לא אמר שום דבר חושב חוץ מזה שהניצחון קרוב. מסיבת העיתונאים עם האוגדונר היתה משעממת כמו שתמיד הדבים האלו משעממים. נטשתי את מחנה הצבא וצעדתי בחזרה ברגל אל קרגיל, העיתונאים ההודים הצעירים והמבוגרים יותר ממשיכים לשתות בצמא את החדשות שהעביר להם מפקד הדוויזיה.
העיתונות ההודית היתה מוגכחת בפטריוטיות. בסיפורי הצבע. מגוכחת לא פחות מידיעות אחרונות ומעריב. יכול להיות שכשאדם נמצא רחוק מהבית והוא רואה טיפול של עיתונות במלחמה פרטית זה ניראה לו יותר מגוחך. ההתלהבות של הכתבים הצעירים היתה חסרת מעצורים. זו היתה ההרפתקאה של חייהם. היחסים הלא עדינים בין תקשורת ושילטון. זו היתה מלחמה תקשורתית בשביל ההודים. בתת יבשת ענקית כזאת כשהמרחק בין הרצה הצפון מערבי של הודו שבו התרחשה המלחמה לדלהי הוא יותר מאלף קילומטרים ודלהי מרוחקת כמעט אלף וחמש מאות קילומטרים נוספים מכל אחת משלוש הערים הגדולות האחרות של הודו – יצירת אווירת המלחמה המגוייסת היתה מרשימה.
שלוש שנים אחר כך, פגשתי עוד מישהו שחשב שלא הכל כמו שזה ניראה. זה היה ברכבת שנסעה מבומבי לגואה בקרון של המחלקה הממוזגת. על הדרגש בחלק התא שלנו ישב גבר צעיר עם שערות אפורות. היתה לו תיספורת קצרה ובגדים מערביים. הוא נעל נעלי ספורט ועיניו החומות חייכו בידידות כשהתיישבנו ודחפנו את התרמילים מתחת לדרגשים.
"סילווסטר בגואה?"
"כן." אמרה דריה, הצעירה. "אתה בכלל לא ניראה הודי."
"אבל אני כן," הוא צחק.
"ואתה נוסע לסילווסטר בגואה?"
"לא, אני בחיל הים בפאנג'י."
"מה אתה עושה שם?"
"אני צוללן."
"הרבה שנים?"
"אני 13 שנים בצבא ואהיה בטח עוד עשר או חמש עשרה."
"והמשפחה שלך?"
"הם בבומבי, אני מבקר אותם כל חודשיים ל-12 יום, אבל עכשיו קראו לי לפני הזמן."
"המתיחות עם פקיסטאן?" שאלתי. ההודים והפקיסטאנים הזיזו כוחות לגבול ואיימו במלחמה גרעינית אחת על השניה. ההודים היו קשוחים ומאיימים.
"הכל פוליטיקה." הוא אמר בחיוך עייף.
"אתה לא חושב שתהיה מלחמה?"
"לא." הוא אמר, "זה עניין פוליטי, כשהפוליטיקאים מרגישים שמעמדם נחלש – הם מאיימים על כולם בבעיות ביטחון. אצלכם זה לא ככה?"
כן. אנחנו המצאנו את זה. כמו שקרה לדרווין וואלאס שחשבו על רעיון האוולוציה באותו זמן במקומות שונים בעולם. המוח וההתנהגות האנושית דומים מאוד. ובמובן הזה הפוליטיקאים ההודים מחורבנים בדיוק כמו המניפולטורים הישראלים.
שאלתי את אחד מהם איפה קורים הדברים המעניינים. הם אמרו שבדא ובבטליק אבל הצבא לא מרשה להגיע לשם.
"הם לא נותנים." אמרה לי עיתונאית שניראתה קצת יותר מובגרת מהצעירים "אבל אפשר. תנסה את המחסום שלפני אלצ'י. אני נכנסתי משם אתמול ומחר או מחרתיים אני מנסה שוב."
"אבל זה לא בסדר." אמר העיתונאי הצעיר של ההינדוסטאן טיימס.
היא קרצה לי ואני הודיתי לה. איכשהו, באזורי המלחמה המחורבנים האלו שהסתובבתי בהם לא מעט בין 1990 ל – 2000, הנשים תמיד שמרו על סוג של שפיות. אולי כי גברים לא כל כך מתאימים למקומות של מתח וחרדה.
המסעדות בקרגיל היו מחורבנות ואפלוליות כמו שזכרתי. ראג' אחמאד רבץ עם המונית שלו מחוץ למתחם המלון, אורב למי שיצטרך אותו בשביל לחזור לסרינגר. הרחוב היה אותו רחוב אפלולי וטחוב שזכרתי. ב- 1982 שכבתי בבית חולים שהיה צריף עם מיטות ברזל ומזרוני קש ללא סדינים. אחרי שלושה ימים הצלחתי לשכנע את ההודים שיעבירו אותי, את פיטר ואת פול לנגלווה הקנדי הצרפתי ממונטראול שחברתו נהרגה בהתהפכות, עם אמבולאנס צבאי לסרינגר. אחד הדברים הטובים שיכולים לקרות לכל אדם הוא רגע עזיבתו את קרגיל.
קרגיל עניינה אותי כקליפת השום. בחמש לפנות בוקר כבר הייתי על האוטובוס הלדאקי ללה. בסך הכל שמונה-תשע שעות על הכביש היפה והמפחיד ביותר בעולם
ללה. זכרתי בחיבה את לה. האוטונומיה הלאדקית טיבטית. בעצם החלק היחיד החופשי של תרבות לאדקית-טיבטי