סלפצוסקיה היא עיירה נאה למראה שהיתה סטניצה - כפר של קוזקים במאה שעברה. עד שגרשו האוסטים את האינגושים מהחלק ההוא של הקווקז, והאינגושים, קבוצה צ'צ'נית, התיישבו בסלפצוסקיה. ה"קוזקים" של טולסטו מתאר את המאבקים יומיומיים בין הקוזקים הנוצרים לבין הצ'צ'נים שאוסלמו על ידי העות'מנים במאה השבע-עשרה. האיבה בת יותר ממאתיים שנה בין רוסי וצ'צ'ני. טולסטוי אימץ את הקוזקים, שבט שנדד לערבות הוולגה ויושב ביישובים צבאיים לאורך הטרק על ידי הצארים הרוסיים, כאנשי הטבע, הציידים והרוכבים, משקל נגד לצ'צ'נים שהיו חוצים את הטרקֶ היורד בזרם חום, עטוף בגלים לבנים סוערים, מרכס הקווקז התוחם את גרוזיה מצפון, אל המרחבים הירוקים של אינגושטיה וצ'צ'ניה. הרוסים הקומוניסטים הפרידו בין שתי הרפובליקות, לא תוחמים תחום אמיתי, מפרידים כפי שהפרידו הפרדה מלאכותית בכל מרכז אסיה שתחת האימפריה הצארית-סובייטית עם תוםֶ המהפיכה ומלחמת האזרחים ב-1922.

אוסטים לא נכנסים לאינגושטיה, צ'צ'נים יחשבו היטב לפני שיעזו לעלות על הדרך הרוסית הצבאית הנוסעת דרומה לוולדי קווקז, דרך מבוצרת יישובים שנסללה בראשית המאה התשע-עשרה, בדרכם של הרוסים להשתלט על הקווקז ולזרוע את זרעי כל הסכסוכים שיבואו.

כאן, בגבול צ'צ'ניה הוקמו מחנות הפליטים הצ'צ'נים שנמלטו או גורשו על ידי הרוסים במבצע הגדול השלישי למחיקת צ'צ'ניה.

הנימוק היה הטרור הצ'צ'ני במוסקבה. אם ישראל היתה נוהגת כמו הרוסים, הרי ששבע פעמים היה הצבא הישראלי מחריב את שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. אלא שישראל אינה מעצמה בסדר גודל של רוסיה ורק שישית מהאוכלוסיה הישראלית מוצאה רוסי, כי אם חלק זה של האוכלוסיה הישראלית נגוע רק בחלק קטן מהאיבה, הפחד הבורות והתעוב הרוסי כלפי כל מה שהוא מוסלמי ומורד במלכות -

מאז התפרקותה של ברית המועצות ב- 1991 הייתי לפחות פעם בשנה בחלקים שונים של מה שהיתה ברית המעוצות. לומד מקרוב את עמי מרכז אסיה ואת הרוסים. בצ'צ'ניה הייתי ב-1995, קרוב לסופו של סיבוב הלחימה השני בין המעצמה הרוסית בת כמעט 200 מליון התושבים למליון הצ'צ'נים.

יוסוף רוסלאן הגיע בערב. החושך בחוץ הופר ביריות והתפוצצויות. היה לו שיער קצר ופנים קווקזיים עגולים. השוויתי את תווי הפנים לגרוזיניים איתם חציתי את דרך המשי. אחד מאבותיו של זאזא ציצישווילי, האביר הגרוזיני שבביתו התארחתי ובחברתו נסעתי על דרכי המסחר האסיאתיות, היה ממושליה של צ'צ'ניה וממארגן הכיבושים באזור. ומה עשו אבותיו של רוסלאן? ישבנו בחדר הבית שהואר במנורות שהוזנו על ידי הגנרטור שתיקתק בחצר השנייה. המים עדיין לא חוברו ואספקת הגז היתה במשורה.

רוסלאן אמר שהרוסים מכרו טנקים לבוסניה וסרביה וכדי לכסות על העסקאות האפלות תקפו את צ'צ'ניה. לרוסלאן לא היתה תשובה למה תקפו הרוסים דווקא ב-, 1994. שכן צ'צ'ניה הכריזה על עצמאותה ב-1991. אז נבחר דודייב לנשיא. לפי החוקה הרוסית צ'צ'ניה היא עדין חלק מרוסיה ולפיכך פרישתה ממנה לא היתה חוקית. ולמה לא נקטה רוסיה פעולות לפניכן? מכיוון שילצין היה עסוק במאבק להוריד את גורבצ'וב מהשלטון. מכיוון שהיה ניסיון הפיכה באוגוסט 1991. מכיוון שהמשבר הכלכלי והרפורמות הכלכליות האדירות צרכו את כל כוחו של ילצין.

"רוצה לצאת לסיבוב בחוץ?"

" כן, אמרתי, למה לא."

פצצת תאורה מעל הבתים. לילה בלי ירח. שלוליות מים נצצו באפילה בדרך הבוץ. רוסלאן הצית סיגריה. אפלה שחורה וסמיכה. טיפסנו במדרון קצר ותלול. "שם למעלה על הגבעה יש מחנה רוסי," אמר רוסלאן. "לפעמים הם צולפים משם."

"כמה זה רחוק מפה?"

"200 מטרים." מכשירי ראיית לילה וצלפים. נכנסנו לתוך שדירת העצים.

"הם מוציאים מארבים בלילה?"

"לא." אמר רוסלאן בזלזול, "הם פוחדים לצאת." פרץ יריות והתפוצציות מכיוון מרכז העיר. "הם פוחדים ויורים אל כל מה שזז בלילה. סתם."

"לאן אנחנו הולכים?"

"עד לפינה בקצה הרחוב, לצפות משם על המחנה של החטיבה." דרך הבוץ החשוכה. קיוויתי שאף אחד לא טמן מוקש. העוצר הלילי נכנס לפני למעלה משעה. באופן טכני היינו בני מוות. רוסלאן הלך בביטחון של בעל בית. אף אחד לא הסתובבֶ ברחובות. "שם." הצביע רוסלאן על המחנה. המחנה היה מרוחק יותר מארבע מאות ֶמטר. לפני כמה ימים ישב צלף על הבניין הגבוה שמעל למחנה ופגע באיש מבוגר. בערב שאחרי זה תקפו הגרילה את המחנה."

"כמה אנשים?"

"הצ'צ'נים פועלים תמיד בקבוצות של שלושה, חמישה ועשרה. יש לנו בזוקות וסאגרים. ככה נלחמנו גם בקרבות של גרוזני."

בפעם הראשונה ניסו הרוסים לתקוף את גרוזני ב-26 לנובמבר 1994. שירות הביון הרוסי הכין מבצע שבו גויסו גורמי האופוזיציה על מנת ליצור הפיכה פרו-רוסית שתסלק את דודייב. בימים שלפני המבצע התמלאו הדירות סביב ארמון הנשיאות בשכירי חרב. אלא שמשתפי הפעולה הצ'צ'נים נרתעו. הרוסים החליטו להמשיך במבצע. הצ'צ'נים חיכו למבצע בקנה מידה הרבה יותר גדול ובמהלומה ֶקצרה דיכאו את הניסיון, מעניקים סטירה מעליבה לרוסים.

לאחר מכן הבטיח גרייצ'ב, שר ההגנה הרוסי, לילצין, כי כל מה שהוא צריך זה שני גדודי צנחנים ושעתיים על מנת לכבוש את גרוזני. חודש לאחר מבצע הנפל החלה ההתקפה הרוסית על גרוזני. 40,000 חיילים השתתפו בהתקפה. דצמבר הוא חודש של חורף וערפילים. בוץ ותחילת הקרח בדרכים. סיוע אווירי מוגבל וזיהוי מטרות עלוב לתותחנים. ההתקפה הגדולה הראשונה על גרוזני הייתה באמצע דצמבר. בלילה שבין ה-31 לדצמבר 1994 ל-1 לינואר 1995 נהרגו ברחובֶ הראשי הנכנס אל מרכז העיר 1300 - 1500 חיילים רוסים. לפי דו"ח רוסי הושמדה החטיבה הממוכנת ה-131 של מייקופ. כתב של סוכנות הידיעות הצרפתית ֶשעקב אחרי הלחימה הצ'צ'נית אמר שלאחר זמן הפסיק לספור את הטנקים ונושאי הגייסות המשוריינים, שנפגעו ועלו באש.

"הם לא פינו את ההרוגים והפצועים. במשך ימים הכלבים הסתובבו וכרסמו את הגוויות. רק אחרי כמה שבועות הם אספו את כל הגופות, וקברו עם דחפורים בקבר גדול. אני ראיתי קולונל רוסי עורם קש על הגוויות ושורף אותן."

הלחימה הרוסית. די לקרוא את טולסטוי ואת איסק בבל המתארים את מלחמותֶ המאה התשע-עשרה ומערבולת המהפיכה כדי לראות את שוויון הנפש הרוסי כלפי הפצועים והמתים המתגוללים ברחובות ולצד דרכי הקרב הרוסיות. בזמן המלחמות בקווקז במאה ה-19, כשבעת ובעונה אחת התמרדו הפולנים בקצה אחר של האימפריה הרוסית אמר הצאר, אני זקוק למאה אלף אנשים בפולין וצ'צ'ניה. מתכוון בכך למאה אלף איש אותם אפשר להטיל למכונת הבשר בכל צד של האימפריה.

לפני שהגעתי לצ'צ'ניה לא בחרתי בשום צד. יצאתי לדרך בלי דיעות קדומות. חוץ מהדיעות הרגילות על רוסים ורוסיות והשמועות על הצ'צ'נים אותן הפיצו הגרוזינים והרוסים. בין 1991 ל- 1994 הפך נמל התעופה של גרוזני, לפי משרד הפנים הרוסי, למקום בו עוברות מאה עד מאה וארבעים טיסות לא רשומות לחודש. אחד ממרכזי המעבר וההכוונה הגדולים בעולם לנשק, סמים וסחורות לא רשומות. האם גם הרוסים השתמשו בנמל? אולי. מקום נוח לייצא כלי מלחמה רבים. הצבא הרוסי יצא מצ'צ'ניה תוך שעתיים, משאיר מאחוריו ארסנל מרשים של נשק. רק חלקו נשאר בצ'צ'ניה. מקורביו של דודייב יצרו את אחד מארגוני המאפיה המאורגנים והיעילים שיש. אם כי סיפורי הפשע והמאפיה על מוסקבה מוגזמים מאוד. הרוסים הם פרנואידים גדולים. הכלכלה במוסקבה פורחת והסכנה לנסוע במטרו בשעות הקטנות של הלילה קטנה מבניו יורק. אלא שלמיעוט הצ'צ'ני היתה מדינה שאפשר היה לכוון אליה אצבע. מה גם שבאישור המדינה הצ'צ'נית ובמסמכים מזויפים הצליחו מקורביו ועושי דברו של דודייב לחלוב עשרות מיליוני דולרים מבנקים רוסיים.

פצצות תאורה האירו את השמים באור צהוב, הופכות את העצים לצללים רוטטים. ממרכז העיר המשיכו לנהום קולות ירי ופיצוצים. שמחתי להסתובב בקצה רחוב הבוץ החשוך ולהתחיל את הדרך חזרה. "לפני כמה ימים הם הרגו גבר, אשה וילד במחסום. סתם. בלי סיבה. אין סיבה להרג, הם רוצים להרוג. פה, בבית הזה-" הוא הניד בראשו כלפי בית חשוך, גר דוד שלי. האומון נכנסו אל הבית כדי לשדוד וירו בדוד שלי. בלי סיבה."

"אתה שונא את הרוסים?"

"אין לי שינאה לרוסים, אבל אני לא יכול להגיד שאני אוהב. כל כך הרבה אנשים נהרגו. בזמן המלחמה היו פה חצי מיליון חיילים. צנחנים, נחתים, יחידות מיוחדות. יש פה שכירי חרב, אסירים שמציעים להם להתגייס במקום לשבת בכלא. אין להם ניירות. אם הם נהרגים - הם לא מוכרים כאבדות. והאומון- היחידות המיוחדות. אם הפרצוף שלך לא מוצא חן בעיניהם הם יורים.."

"אתה גאה במלחמה?"

"אני לא גאה שנהרגו אנשים. אנחנו לוחמים יותר טובים. מאתיים שנה הם מנסים לשעבד אותנו. זה לא משנה אם זה בימי הצאר, לנין, סטלין או ילצין-"

אחד מאנשי ממשלתו הגדיר אז את ילצין ומקורביו כחצר ביזנטינית דקדנטית שבה מתקבלות החלטות לא מתוך מחשבה ושיקול אלא מתוך נהמת בטן, שכן גורמים בתוך הממשלה הרוסית הציעו מסמך עבודה הבא לפתור את הבעיה הצ'צ'נית בדרכי שלום.

הצעת גופים בתוך הממשלה הרוסית הייתה לסגור את המרחב האווירי של צ'צ'ניה ולנתק אותה מהעולם. להניח לגורמים האופוזציוניים ולחוסר הנחת שלה מדודייב לעשות את שלו. אז למה פתחו הרוסים במלחמה אם הכול סימן אתֶ התמוטטתו של המשטר?

"אין תשובה ללמה החלה המלחמה." אמר פיטר אוליביה, קצין צבא אנגלי שהיה מראשי המשלחת האירופית שתיווכה בשיחות בין הצ'צ'נים לרוסים.. "מכיוון שאם הייתה סיבה, היה אפשר לפתור את הסכסוך. ועד שהרוסים לא יענו על השאלה, ובמידה מסוימת הצ'צ'נים – לא יהיה פתרון."

הרוסים הם רוסים והצ'צ'נים צ'צ'נים. שום דבר לא משתנה באמת. וזה לא שייך לאיסלאם ונצרות אם כי זה התירוץ הפונדמנטליסטיץ. בעיקר של הרוסים.

ב-1944 הוציא סטלין הוראה להגלות את הצ'צ'נים לקזחסטאן. הסיבה הייתה חשד לבגידה. "סבא שלי נלחם ביחידות הצ'צ'ניות נגד הרוסים במלחמת העולם השנייה," אמר רוסלאן. לעומת זאת רבים מהצ'צ'נים שירתו בצבא האדום, נלחמים עד סוף המלחמה. הצ'צ'נים שנואים על הרוסים וביחד עם זאת נחשבים ל"לוחמי הלילה", יחידות השדה הרוסיות משתדלות להחזיק בכמה לוחמיםֶ צ'צ'נים הידועים ברוח הלחימה וביכולת הלילית שלהם. ביום אחד של 1944, הודיעו קציני הק.ג.ב לתושבים בכל רחבי חלקי צ'צ'ניה, להיאסף במרכזי היישוב. עם שלם הועלה על משאיות והובל אל מסילות הברזל, מוסע במשך ימים בחורף המרכז אסיאתי אל ערבות קזחסטאן. כשעצרו קרונות הבקר בתחנה האחרונה, היה חלק ממטענן קפוא ומת. הצ'צ'נים לא נשברו. רק ב-1957 הכריז חרושצ'וב שהכול טעות. הכרזה שהגיעה באיחור לפחות לתושבי הכפר חיבאח, אחד מאותם כפרים הרריים שאליהם לא הגיעה דרך עבירה למשאיות. גנרל הנ.ק.וו.ד החליט שזה מאמץ גדול מדי לפנות את הכפר ולכן ירה בתושבי הכפר על סיפה של תהום. "אה," אמר רוסלאן כשביקשתי להגיע לחיבאח, "יש כל כך הרבה כפרים צ'צ'ניים שעד היום לא מגיעה אליהם דרך סלולה." הצ'צ'נים לא נכנעו לרוסים, לא בגלות ולא במחנות הכפייה, מסרבים לשתף פעולה, מפחידים את הרוסים בעצמאותם וברוח הלא נשברת.

הבוקר היה אפרורי ובוצי. מכתשי הפצצות עמדו מלאים במים והדרך הצטופפה מכוניות שנסעו למרכז העיר דרך מחסומי הצבא. גם במחסומים לא היתה אחידות. בחלקם היו נערים צעירים, ממגויסי צבא החובה הרוסי, ובחלקם חיילי הקבע של ה"אומון". החיילים בדקו רשיונות נהיגה ופתחו תאי מטען. ככל שהתקרבנו אל ֶמרכז העיר היה ההרס ברור יותר. מרכז העיר לא היה קיים כמרכז. התיאטרון, האוניברסיטה, בית המשפט, משרד הפנים, הפרלמנט. אבק והריסות. ניסיתי לדמיין מה קרה כאן בלילות הקרים של ינואר ופברואר 1995 כשהארטילריה הרוסית המטירה 4000 פגזים בשעה. בסרייבו, בשיא האש, נחתו 350 פגזים בדקה. ביירות הייתה סוג של קייטנה. תותחים, טנקים, טילי סקאד, מסוקי תקיפה ופצצות. מרכז העיר נעלם. כמה פצצות רגילות שוות לפצצה גרעינית אחת? המלחמה שהייתה כאן הייתה איומה באמת. שלושה מחזורים בתוך חמש שנים בין 1994 ל –1999. עשרות ומאות שנים בונים עיר. הגשר על הנהר היה הרוס בחלקו ונושאי גייסות רוסיים הגנו עליו, צריחי תותחיהם והמקלעים מציצים מעל קוביות הבטון.

"לאן נוסעים?"

"להרים. כמו שבקשת. לשטוי." שטוי נמצאת כמה עשרות קילומטרים דרומית ֹמערבית מגרוזני. כמו במאה שעברה, נסוגו הצ'צ'נים לאחר שהוכו בשפלה ובמישור, אל מחסה ההרים והיערות. למקום בו טנק, מטוס וניידות לא עוזרים. ארץ המישור היתה בידי הצבא הרוסי. וההרים? משני צדי הדרך התפרשה סוללת תותחים כבדים בחפירות, הקנים מורמים לכיוון ההרים הרחוקים. אבקֶ מלחמה עמד באוויר. לא עיר מנופצת וטרור. אלא סוללה שקניה דרוכים לירי. מפקד המחסום הניח לעבור תמורת כמה סיגריות אמריקאיות. חמישה קילומטרים דרומה משם, ליד גדוד טנקים פרוש במחפורות, לא הניח המחסום לעבור יותר. חזרנו אחורה, נשימת המלחמה על לחיינו. שלושה מסוקי תקיפה כבדים, חמושים בטילים ותותחים, חלפו במעוף כבד לא הרחק מהכביש. "אל תצלם!" פלט חוסאם הנהג, "הם יכולים לירות אם זה לא מוצא חן בעיניהם." המסוקים היו גדולים מגושמים ומאיימים.

"בשבוע שעבר הם תקפו אוטובוס והרגו 30 אנשים. כך. בלי התראה." אמר ֶרוסלאן. חיילים התחרו בריצה על הכביש. מחנה חטיבתי עמוס בשריון ֶונגמש"ים. פנינו ליד המחנה ועלינו על דרך צדדית העוקפת וחוצה את נהר ארגון. במהלך חודש אוגוסט 1995 תקף אלאדין חמזטוב את בניין המשטרה בארגון. חמזטוב היה מפקד העיר בזמןֶ המתקפה הרוסית וארגון החזיקה מעמד עד לסוף מאי. אף אחד לא הבין למה הסתער חמזטוב על הבניין. הרוסים תקפו בכל כוח האש, אלא שכרגיל, הצ'צ'נים כבר נטשו את הבניין והמשיכו הלאה. חמזטוב היה פושע לפני המלחמה, גבורתו עשתה לו שם. או כמו דברים רבים בסכסוך הזה, עוד שלב חסר הגיון במלחמה שאין לה ראשית, סוף, או סיבה שאפשר למשש ביד.

"בואי" הצביע רוסלאן על מגדל אבן מחודד שהתנשא לגובה בין העצים מעברֶ לגדת נהר הארגון שירד בזרם לבן וחום מההרים. יערות ירוקים וצפופים. שלדי טנקים רוסיים רבצו מפוצצים, ונושאי גייסות שחיילים רוכבים על סיפוניהם התיזו רפש בדרך ההררית הצרה, הלאדה נמלטת לשוליים. "מהמגדלים האלו היו מזהירים בפני אויב מתקרב." נסענו באיטיות בין מהמורות הכביש, מביטים בדרכים שהן מלכודת לשריון וצבא מסודר. "השפה הצ'צ'נית מקורה באגם ואן, משם היגרו הצ'צ'נים לכאן. צ'צ'ניה הוא שם רוסי. בשפה שלנו קוראים לנו נוחצ'י - בני נוח, על שם התיבה שעצרה על הר האררט שמעל לאגם ואן. אבלֶ אנחנו לא יודעים את ההיסטוריה שלנו. באוניברסיטה אתה יכול ללמוד הסט�