ההווה  

אנשי הצבא, האנשים המדויקים ויודעי הכל, הבטיחו אתמול כי העימות ימשך לפחות שנה. טוב לדעת, אם כי (רק בהסתמך על ניסיון העבר) אין להם מושג ממה שיהיה, עם כל היכולת של צה"ל האדיר לראות מעבר לאופק ולחרב את העולם הידוע והלא ידוע, העתיד (המרוחק כמטחווי אבן), ניסתר מעיניהם. אבל זה יפה, כי רוב האנשים יש להם נטייה לחיות בעתיד או בעבר. כי העבר תמיד ברור והעתיד יש בו הבטחה וסוג של אופטימיות, וכשנחרב העתיד (כמו שקרה לכל מי שהשלה את עצמו) – ניראה שזהו סוף העולם. ומה עם ההווה (יהווה)? הדבר הנזיל הזה, הברור, שאפשר לראות אותו בצורה בהירה מאוד דרך מסכי הטלוויזיה, רשתות האינטרנט, העיתונות והרדיו? תקשורת היא המיפוי של הפעילות האנושית. לא יותר, לא פחות. אנחנו לא נראים אלימים – אנחנו אלימים. ואם ניראה דרך מסכי הטלוויזיה צבא ישראלי אדיר שמחזיק ילד קטן בידיו הענקיות וזה מצליח מקסימום לשרוט אותו לפני שהוא מת מכדור בחזה או גולת מתכת מצופה גומי בעין– זו המצאות ולא איזשהו דבר מומצא. וכן, ערפאת וסעיב עריקאת וברגותי הם ציניקנים ששולחים ילדים מול רובים כי זה הכי משתלם להם.

בבוקר מגעיל במיוחד בינואר 1999 עליתי במקרה על הטבח ברצ'אק שבקוסובו. הייתי העיתונאי הראשון שהגיע למקום. אינטואיציה. גם לפה הגעתי יומיים לפני שזה התחיל. סרבים טבחו אלבנים בחלק הארץ שהוא הקדוש והיקר ביותר לסרבים. האלבנים (עם מחורבן לכל הדעות) הם הרוב בקוסובו. האלבנים עיצבנו את הסרבים לא פחות ממה שהפלשתינאים מעצבנים את הישראלים והסרבים (ששלטו בשטח ללא עוררין) הגיבו בפראות. הם ניסו טרנספר. שם לא היה מצב ביניים ערפילי של שטח כבוש – קוסובו היתה (ועודנה) חלק מסרביה. הסרבים שם לא היו מתנחלים. אני לא צילמתי את הטבח והבאתי את כל התקשורת העולמית מפני שהיה לי משהו אישי נגד הסרבים או בעד האלבנים אלא מכיוון שהטבח היה מממשי, עכשיווי, חדשותי ולא שייך לעבר או לעתיד. אבל מה שיצא ממנו היה ההתערבות של הכוח הבינלאומי, הריסת סרביה, השפלתה וקריעת קוסובו.

קוסובו היא הדבר הקרוב ביותר אלינו עכשיו. כשרצו המעצמות לקרוע את מזרח טורקיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, אמר אתא טורק: אנחנו לא רוצים יותר ולא נסתפק בפחות!

גבולות מדינת ישראל נקבעו בהסכמי רודוס ב- 1949 , בסוף מלחמת העצמאות. אל תבלבלו את המוח בקשר למה שהיה לפני או אחרי. זה קו פרשת המים. כל מה שבתוכם הוא מדינת ישראל – כל מה שמחוץ להם - הוא לא מדינת ישראל. הוא חלומות, הוא התרפקות על עבר שקרי ועתיד לא צפוי. אלו לא שטחים פנויים של מדבר (את אלו נתנו למצרים שלא מוכנים לסכן את זה במלחמה מטומטמת). יש שם בני אדם שרובם רוצים את מה שרובינו רוצים – שלום, כבוד, להתפרנס, לגדל את הילדים ולדעת שמה שטוב היום יהיה רק יותר טוב מחר – הייאוש דוחף אותם למעשי ייאוש- שלילת העתיד, גדולת העבר המחסור בהווה שווה.

קבר יוסף הוא הדוגמא – הדבר הכי טוב שקרה לנו בשבועות האחרונים. אחריו צריכים לבוא נצרים וגוש קטיף ופסגות ויצהר ותפוח ואלון מורה – כל הישובים שהם קוץ בבשר הפלשתיני ולא שייכים למדינת ישראל. נצרים היא הקוץ הנורא מכולם. ראשיתה בתוכנית האצבעות – תוכנית של אריאל שרון מסוף שנות השישים של המאה העשרים כדי לנתק את הקשר בין הישובים הפלשתינים ברצועת עזה. נצרים, כפר דרום, מורג. הנח"ל היה מכשיר פוליטי. את החרא (ואת שרון) אנחנו עדיין אוכלים. לא צריך לטעות – ערפאת הוא חריית ענק, אבל מדינת ישראל היא פרובינציה מוכה של אריק שרון.

אנחנו מפספסים את העיקר. במקום לבנות מדינה ולשמור את הצבא ואת העקרונות שלנו לשעות מבחן (ופריחה) שוב עולות ההתנחלויות והמתנחלים ומסיתים אותנו מהעיקר. הסיקאריים – אותם פנאטים שנשאו מתחת לגלימתם את הסיקא – החרב הקצרה והמתנקשת – הם שהביאו לחורבן ירושלים מול האיום של טיטוס. היסטוריה, כרגיל, היא סכום הטעויות האנושיות החוזרות.

ועל הכל מנצח איש הצבא הגמד שלא מסוגל לבצע את ההחלטה הדה-גולית האמיתית ולהוציא את ההתנחלויות ולהתנצל בפני הפלשתינאים על 33 שנות כיבוש. במקומו יש לנו נפוליון קטן שמשתוקק להשמיד את הצבא הגדול במלחמה מיותרת כשלידו איש צבא פוליטי שמונע על ידי פחדים, יוהרה, ותאוות שלטון.

זה ההווה. כי כמו שנאמר – הכל צפוי והרשות נתונה.