מדריך למרכז אסיה
אוזבקיסטאן  

צמחיה

דת

רוב האוכלוסיה מוסלמית סונית (כ- 85%) אם כי הדת נינוחה מאד. יש מיעוט של מוסלמים שיעים (בעיקר טג'יקים) ונוצרים - אוכלוסיה רוסית בעיקרה שהיגרה למרכז אסיה בשל סיבות מסחריות וכן עם הגירה הרוסית גדולה במלחמת העולם ה- 2 כשהרוסים העמיסו את מפעלי התעשייה הגדולים מאזור מוסקבה על רכבות והעבירו אותם למרכז אסיה. באוזבקיסטאן חיו עד לעצמאות מאות אלפי יהודים ממקור מזרח אירופאי שהגיעו לשם בזמן מלחמת העולם השניה והתיישבו ברובם בטשקנט וכן יהודים מהקהילות הקדומות שהיגרו מפרס לבוכרה לאורך דרכי המסחר. קהילת יהודי בוכרה (שם כללי ליהודי מרכז אסיה שחיים באוזבקיסטאן ובטג'יקיסטאן) היא מהקהילות העתיקות של מרכז אסיה והגיע לשם במאות הראשונות לפני הספירה.

שר-דור, מדרסת הטיגריסים בסמרקנד

מטבע

סום. 150 סום שווים לדולר בשוק הרשמי, כפול בשוק השחור. אין בעיה להמיר כסף בכל חנות ועם כל אחד. הדולר הוא המטבע המועדף.

ממשלה

דמוקרטיה סוציאליסטית כפי שמקובל במרכז אסיה. הנשיא - איסלם קרימוב, שולט בחיי תושביו באופן מוחלט ולא ניראה כי יעמיד את עצמו לבחירה עד סוף האלף. כסף הוא ההילך הדמוקרטי העיקרי במדינה.

לבוש

בדרך כלל מודרני אם כי נשים וגברים רבים לובשים את הלבוש המסורתי. שיני זהב (כתרי זהב) הם קישוט נפוץ מגיל צעיר.

מידע שימושי

ויזה:

אפשר לקבל ויזה בשגרירות האוזבקית על ידי הבאת דרכון, 2 תמונות ומילוי טופס. ויזה פרטית עולה 60$. תהליך הוצאת הויזה נמשך כשבוע. ניתן להוציא ויזה דרך משרד נסיעות בדרך כלל זה מכפיל את המחיר. ויזה קבוצתית זולה בהרבה (20$ לאדם) והיא מוצאת על דף שאותו יש להראות בכניסה וביציאה. לא מומלץ למי שרוצה להיפרד מהקבוצה.

כתובת השגרירות:
רחוב דבורה הנביאה 35, תל אביב. טלפון: 03-6447743

שגרירות ישראל באוזבקיסטן
כתובת: 3 A.KAHHAR ST. TASHKENT
טלפון: 998-71-1205808/9

אנשי השגרירות נחמדים, מה שאינו מעיד על יעילות.

קבוצות היוצרות קשר עם סוכן מקומי באוזבקיסטאן יכולות לבקש את הסוכן לשלוח להם הזמנה המאשרת שקנו שירותי קרקע באוזבקיסטאן ולבקש שישלח את מספר ההזמנה לפקס הקונסוליה ברמת גן. גם אז נמשך התהליך בין 4 ל- 7 ימים אלא שהוא מוזיל את הויזה ל- 15$ ליחיד. מי שאצה לו הדרך ורוצה את הויזה תוך 72 שעות יכול לשלם תוספת של 50%.

קיימות גם ויזות לאנשי עסקים.

במקרים דחופים ניתן לבקש מנציג אוזבקי שיחכה בשדה ולקבל ויזה בשדה עם הנחיתה (במחיר ויזה קבוצתית) - הליך זה מתקיים אם הטיסה מגיעה ממקום בו אין נציגות אוזבקית.

אפשר לסדר ויזות בשדה אם כי לפי השיטה המרכז אסיאנית - אין לדבר מחיר ברור והוא תלוי בטוב ליבם וחמדנותם של הפקידים או במידת הלחץ של הנוסע.

עדיף לסדר ויזה מראש.

אפשר להוציא היום ויזות לכל הרפובליקות בארץ ובטשקנט - אין שום יתרון להוצא ויזות בטשקנט - בדרך כלל יותר איטי ולא פחות יקר.

הארכת ויזה לאחר פקיעתה אפשרית בטשקנט – עדיף עם ויזה אישית, ניתן להאריך גם ויזה ליחיד מתוך ויזה קבוצתית שקבוצתו נסעה אם כי הדבר כרוך בקנסות, בבלבול מוח ובהליך שנמשך עד 3 ימים ומתרחש בין המשרד בשדה התעופה הבינלאומי למשרדי "אוביר" (OVIR) משרד הפנים האוזבקי בבניינו שבמרכז העיר.

איך להגיע - כרטיסי טיסה, רכבות, טיסות פנים ואוטובוסים

טיסות

נתיבי אוויר אוזבקים (UZBEKISTAN AIRWAYS) טסים מתל אביב בימים ב' (1600) וה' (0900)

696$ לטיסה הלוך ושוב של פחות מ - 5 שעות. (מחיר מלא ליחיד) המחירים הקבוצתיים נוחים יותר אם כי עדיין מופרזים בכמעט פי שניים לעומת בירות אירופאיות.

אפשר להגיע לטשקנט עם נתיבי אוויר טורקים, לופטהנזה, אירופלוט, טראנסאריאו, ק.ל.מ ועם רוב נתיבי האוויר של הרפובליקות שמסביב. אין שום דרך זולה.

אייר אוזבקיסטאן הפכה בשנים האחרונות לחברה עם מחירים נוחים למזרח (לדלהי ולבנקוק) ולפיכך שווה לבדוק.

טיסות פנים:

הטיסות יוצאות וחוזרות לטשקנט. אין שירות סדיר שאינו יוצא מטשקנט בין הערים האחרות - סמרקאנד, בוכרה, חיווה(אורגנץ'), פרגנה וערים אחרות בעמק פרגנה מקושרות בטיסות יומיות ולפעמים עד 5 טיסות ליום עם טשקנט. חלק מנכבד מהטיסות הן עדיין במטוסי היאק שאינם נוחים אבל יש בהם שעשוע. בקווים עתירי תיירים, כמו הקו לחיווה, נכנסו מטוסי BA בריטיים נוחים וחדישים.

אפשר להזמין כרטיסים מהארץ גם לטיסות פנים אם כי הנוסע העצמאי יכול לשלם בשער השחור ולהרוויח עד 50% ממחיר הכרטיס כשהוא קונה אותו במקום. שוחד אינו מילה גסה במרכז אסיה. אוזבקיסטאן היא במרכז אסיה.

רכבת

השירות בתוך אוזבקיסטאן סביר בהחלט. נסיעה מבוכרה לטשקנט (כ-10 שעות באוטובוס) תיקח ברכבת לילה 12 שעות נוחות בתא נסגר של 4 מיטות כולל ארוחת ערב לנוסעים זרים. המחיר סביר וזול כדי שליש ממחיר טיסה. עסקה בהחלט משתלמת.

רכבות מגיעות לטשקנט מכל בירות הרפובליקות שמסביב (אוש ובישקק - קירגיזיה, אלמה אטה - קזחסטאן, אשחאבד ומארי - טורקמניסטאן ודושנבה - טג'יקיסטאן).

רכבות בינלאומיות מטווחים רחוקים מגיעות ממוסקבה (רכבת יומית הנמשכת כשלושה ימים) ורכבת של כשלושה ימים היוצאת מאורומצ'י שבסין, חוצה את הגבול לקזחסטאן דרך פנפילוב ומגיעה לטשקנט.

אפשר בדרך כלל לבחור בין מחלקה ראשונה (ארבע מיטות בתא ננעל, שירותים בקצה המסדרון חימום סביר) לבין מחלקה שנייה - דרגשים פתוחים והרבה רעש.) אף אחת מהמחלקות או הרכבות לא נקייה במיוחד, יכול להיות שיש טעם לנסוע ברכבת סינית למי שמגיע או חוזר לאורומצ'י - אלו תמיד שמורות יותר. אותו דבר גם ביחס לרכבות הנוסעות למוסקבה - הרוסיות טובות יותר.

אוטובוסים
בין הערים נוסעים אוטובוסים בין עירוניים סבירים. מחיריהם מגוחכים ביחס לתפיסה המערבית.
בתוך הערים יש תחבורה ציבורית ובטשקנט חשמלית ורכבת תחתית.

מוניות
יש בכל הערים. הנהגים ינקבו בתחילה סכום גבוה ובסיכומו של דבר יתפשרו על הרבה פחות. נסיעה משדה התעופה של טשקנט למרכז העיר לא צריכה לעלות יותר מדולר. 5 דולר הם סכום מופרז באמת. עדיף להיכנס למונית, לציין את היעד, לצאת ולתת את התשלום לנהג דרך החלון תוך כדי בירכת שלום ידידותית. בבוכרה ובסמרקנד רוב הנסיעות נעות בין 150 ל- 200 סום (נכון ל - 2000).
אפשר לשכור מונית עם נהג ליום, יומיים או יותר וגם לנסיעות ארוכות. מונית לא חייב להיות דבר רישמי. כל בעל רכב הוא נהג מונית בכוח. שכר של 20$ ליום שכירות רכב הוא נאה.

עצות
כסף - המטבע הרשמי הוא הסום שנסחר (אוקטובר 2000) ב- 150 סום לדולר בשוק הרישמי וב 160 סום לדולר בשוק השחור. הרבה ניירות שצריך לספור בשטרות הנעים מחמישה ועד מאה סום.
הכסף שווה הרבה בקניית אוכל וברכישות בשווקים אמיתיים. כשעוברים למזכרות לתיירים (שטיחים, אומנות וכד') ההילך הנפוץ הוא הדולר. לרוב אפשר יהיה גם לקבל עודף בדולרים.
לפני הנסיעה כדי לדאוג שהמטבע אתו נוסעים יהיו דולרים ומהסוג חדש, מבריק, בלי קמטים וקרעים - עדיף דולרים משנות ה- 90 של המאה ה- 20.

פשע ובטחון אישי
דיווחים על פשעים אלימים הם ספורים אם כי היו מקרים בהם נטפלו חבורות לזרים בשוק וגנבו מהם. לרוב יהיו רמאויות או ניסיון לסחיטת כסף על ידי אנשים המתחזים לשוטרים - אין ללכת עם שוטר הצידה. במיוחד אם הכל בסדר.
אם צילמתם ובא שוטר ודורש משהו - כדאי לברך אותו ב"סאלם עליכום" צוהל ולנטרל את התוקפנות. בכל מיקרה יש לזכור כי סכום קטן השווה דולר, עד חמישה במקרה גבולי, יסדר את הבעיה - יש להפריד בין עיקר הכסף לסכום לא גדול הנמצא בכיס וממנו ניתן להפריש על מנת לתקן מצבים עדינים.
אין הרגשה של חוסר ביטחון מרכז אסיה, גם לא בלילות, אם כי יש להקפיד על הכלל היפה לכל ארץ חדשה - ביומיים הראשונים יש להיזהר הרבה יותר.
נשים בודדות - כמו בכל מקום בעולם שאינו קופנהגן או אמסטרדם. יש גברים במרכז אסיה והם לא שונים הורמונאלית מגברים אחרים.
בטחון במלונות - בגדולים ויקרים בדרך כלל בסדר וכן בכפרים, במלונות הביניים לא מומלץ להשאיר דברי ערך בחדרים.


עונה
העונה המועדפת היא הסתיו (ספטמבר עד נובמבר) מזג האוויר יבש ולא חם והארץ שופעת אבטיחים, מלונים ופירות אחרים.
באביב יכולים לרדת גשמי אביב ושמים אפורים יכולים לסמא את היום. הקיץ חם מידי והחורף קר ובחלקים מסוימים מושלג עד מושלג מאוד.

מלונות

בכל ערי אוזבקיסטאן נמצאים המלונות הישנים של 'אינטוריסט' - הרשת הסוציאליסטית הממשיכה לתפקד. מלונות ממשלתיים שרובם היו מקבלים דירוג של כוכב אחד עד שניים גובים מחירים של 80 עד 100 דולר ללילה לחדר זוגי ולעיתים יותר.
בבוכרה, סמרקאנד וטשקנט יש כבר מלונות טובים יותר שמחיריהם דומים.
טשקנט מוליכה עם 3 מלונות באיכות טובה מאוד (מרידייאן ושודליק פאלאס) אחד בינוני - אוזבקיסטאן הממשלתי וכמה פחות טובים (טשקנט) ויותר זולים.
בכל הערים קמו מוסדות פרטיים המכוונים לתיירות הזול כדוגמת מלון ארקנצ'י שבתוך חומות חיווה (20 דולאר ללילה כולל 3 ארוחות).
אפשר להקים אוהל איפה שרוצים מחוץ לערים או לחפש קרובי משפחה.

אתר למלונות באוזבקיסטאן

ביגוד
לנוסעים בסתיו - בדרך כלל בגדים קלים אלא אם כן יש כוונה לעלות להרים. חמים ונעים בכל שעות היום. בקיץ חם מאוד ובחורף וגם באביב יכול להיות צונן עד קר מאוד - כדי לבוש חם ולהתכונן לגשם ובחורף לשלג.

בריאות
אין מחלות מיוחדות האופייניות למרכז אסיה אם כי כדאי אולי להקפיד לא לשתות מים מברזים - בכל מקום יש מים מינרליים (חלקם מוגזים), אלו בבקבוקי הזכוכית גם זולים מאוד.
כדאי להתייעץ לפני שיוצאים.
כדאי להצטייד במוצרי רפואה מוכרים מהבית כולל תחבושות היגייניות למיניהן.
יש בכל עיר בתי חולים ורופאים סבירים אם כי כדאי למקרה של תקלה להתייעץ עם השגרירות הישראלית בטשקנט לגבי הצוות הרפואי שהם נעזרים בהם.

שגרירות
שגרירות ישראל בטשקנט נמצאת ברחוב לוחוטי 16A טל. 565779 פקס 543907

אוכל
שמן. המקובל הוא השישליק והקבאב ברחובות ובכל מקום וכן שורפה - מרק עשיר ושמן המכיל בתוכה תפוחי אדמה ובשר כבש. הבורשט הוא מרק כרוב שאינו שונה מהותית מהשורפה, לא חמיצת סלק.
הפילף (פלוף) - האורז השמן עם חתיכות הבשר והירקות בתוכו מקובל גם הוא מאוד במסעדות.
לגמאן – אטריות רחבות מוגשות בקערה עמוקה עם רוטב - פחות שמן מהפילאף.
מנטי – כיסנים ממולאי בשר. מקובל בכל מרכז אסיה.
באזורים הקרובים לבקעת פרגנה אפשר לקבל מעי ובשר סוסים לארוחות מעורבים בגרגירי חומוס. לא רע.
אפשר למצוא בשווקים חמוצים ממוצא קוריאני - החמיצות מקלה על האוכל השמן.
מעדן קוריאני אחר הוא בשר כלבים. בשבוע האחרון נותנים לכלב רק חלב. נחשב כרפואה.
בשווקים אפשר גם למצוא ממתקים מתוקים מאוד. ופרות יבשים – גלעיני מישמש, חמניות פיסטוקים אגוזי מלך וכד'.
חביתיות קטנות, גבינה לבנה-קשה שעליה נמזג לבן.
לחם טורקי עגול טרי וחם בכל מקום, בחלק מהמקומות אפשר לקבל לחם רוסי שחור דחוס וכבד.
גבינות מבקר כבשים עיזים וסוסים.
שפע של פירות בעונה (ענבים, אבטיחים, מילונים, תפוחים, חמניות, אגוזי מלך, חבושים, פירות יער חמצמצים, רימונים) וירקות טובים ובעלי טעם אמיתי.
התה המקובל הוא התה הירוק (זילוני צ'אי) אם כי אפשר לקבל גם תה שחור (צ'ורני צ'אי). לא ממתקים תה והוא מוגש בצ'איניק ונמזג לתוך ספלים עגולים.

סמים, אלכוהול
יש שלושה מעברים מאוזבקיסטאן לסין, ובאחד מהם, בעמק צ'וץ', יש כמויות ענקיות של אופיום וקנבוס, משנים ארוכות של שיירות (ראה דרך המשי) שעברו בעמק, עשנו והפילו זרעים על האדמה.
יש הרבה חשיש וגראס באוזבקיסטאן שנחשב על ידי האסיאנים (ולא רק על ידיהם), כחשיש הטוב באסיה - פרחים וזרעי קנבוס. אין פיקוח הדוק על עישון למרות שכדאי להיות זהירים.
קל וזול לשתות וודקה - דבר שהרוסים הכניסו בחום למרכז אסיה. לעיתים אפשר למצוא ברנדי מקומי מאיכות לא רעה. בירות מכל העולם אפשר למצוא בכל מקום. רוב היינות לא משהו.



שווקים, קניות
אם יש דבר נפלא שקרה במרכז אסיה מאז התפרקותה של ברית המועצות, הוא תחייתו של השוק המרכז אסיאני. שווקים כמו באגדות, בכל עיר ראשית ובכל ערי המשנה ובכפרים שסביב הערים. קשה לקבוע מהו השוק הנפלא מכולם. יש שווקים נהדרים בטאשקנט (לפחות 7 ראשיים במקומות שונים, פעילים במיוחד בסופי שבוע) שוק יפה להלל בסמרקאנד, נפלא בבוכרה, שווה מאוד בחיווה וכך גם בפרגנה, באנדיז'אן, בקוקאנד ובאורגוט. ולו רק בשביל השווקים שווה לנסוע למרוכז אסיה.
השווקים הם הדבר בפני עצמו – דברים נחוצים ולא נחוצים, ירקות, פירות, בשר ומסעדות עממיות טעימות וזולות הקרובות אליהם. בסופי שבוע מופיעים בשווקים הראשיים לוליינים ומספרי סיפורים. השוק הוא בהחלט ההתרחשות האנושית הצבעונית והמהנה ביותר שחזרה לחיים במרכז אסיה ובאוזבקיסטאן יותר מאשר במקומות אחרים.
חוץ מהשווקים העממיים יש מאות חנויות לתיירים שרובן ממקומות בתוך המדרסות, הקברים והארמונות הקדומים והשמורים של מרכז אסיה ואלו מציעות: שטיחים טורקמנים, קווקזים, אפגאנים, פרסים. מצמר וממשי. מחירי שטיחים יכולים לנוע מ- 100 דולר והלאה.
קילמים (אריגי צמר שחסרים את רכותו ומשקלו של השטיח) כאלו יש נהדרים בחיווה ובאורגוט ומחיריהם זולים להפתיע.
יש לזכור כי האוזבקים מערימים קשיים על מי שמוציא שטיחים מהארץ (בעיקר בדרך האוויר) כדאי לארוז את השטיח בתוך התיק ולקוות שלא יפתח.
בדרך היבשה הצרות קטנות בהרבה ומעט כסף יחסית ישמש כערובה למעבר בטוח.
כובעים ובגדים רקומים, בובות תיאטרון, עבודות פפייר מאשי (נייר מוקשה), תכשיטים, כלי קרמיקה, עבודות עץ, הסכינים המרכז אסיאניות שעל להבן סהר וכוכבים שמקורן בצ'וסט . חד. נפחות מספרי ציפורים ומיניאטורות ממוצא פרסי (בוכרה) ושאר מציאות קטנות. האוזבקים, ובעיקר הטג'יקים של בוכרה יקפידו ששום תייר לא יצא מהם מבלי לקנות משהו.

שעשועים
יש בתי קולנוע בכל הערים (קינו טיאטר) ולכל המלונות מועדוני לילה ודיסקוטקים. בטשקנט בעיקר פעילות נערות הטלפון והמחירים ברי מיקוח. מול מלון שודליק פאלאס שבחלק הישן של טשקנט נבנה מתחם של באר, פאב מועדון לילה ודיסקוטק פעילים ונאים מאוד.
בסמרקאנד ובבוכרה מקובלות הצגות בין ערביים לפני תיירים במדרסות משופצות ובהן מחולות, הצגות אופנה ומוזיקה מקומית. חלקן טובות ומעניינות. במשך ההופעה מחלקים תקרובת קלה ותה.
אפשר, תוך כדי תנועה, לפגוש בברית מילה וחתונה אוזבקים - מסיבות שמחות בהם ישותף נוסע מייד, נישטף בכמויות אוכל ואלכוהול.

אתרים ומסלולים

טשקנט

טשקנט (מבצר האבן) היא העיר הגדולה של מרכז אסיה, 2.5 מליון תושבים. בשדה התעופה הבינלאומי שלה נוחתות הטיסות וכאן נמצא המרכז האמיתי. האם העיר מעניינת? לא במשמעות ההיסטורית - ארכיטקטונית העמוקה, אבל יש בה משהו חי - כבישים רחבים. חשמלית. תחתית.
המון התנועה.
העיר נהרסה ברעידת אדמה ב- 1966 שגרמה ל- 16,000 הרוגים. ברעידה, שדורגה 12 בסולם ריכטר, נחרב לחלוטין מרכז העיר. העיר נבנתה מחדש במהירות בפרץ של התלהבות סובייטית כשרוב בניני הציבור הגבוהים והניאו-קלאסיים הם מאותה תקופה. הבתים הנמוכים (המהווים את רוב העיר), אינם יוצרים נוף ייחודי ומקשים על ההתמצאות. פרק בנייה חדש, שהחל בשנות התשעים עם השקעות חוץ, בונה בניינים גבוהים, בתי מלון ומשרדי ממשלה עם חזות מערבית ומעורבת בסגנון מקומי.
זו העיר ה"רוסית" מכל ערי אוזבקיסטאן, שכן נכבשה כבר ב- 1860 על ידי הרוסים והפכה למרכז המנהלי של מרכז אסיה עד ולאחר שהושלם כיבושה ב- 1922. העיר מורכבת מרוסים, אוזבקים, קירגיזים, קזאחים, טג'יקים וצפון קוריאנים שהגיעו לטשקנט כשבויי מלחמה. אתריה של טשקנט אינם מרובים ולמי שאין עסקים, חברים או משפחה בעיר, יספיק חצי יום עד יום.

מרכז העיר
סביב כיכר האמיר טימור (אמיר טימור מאידאני) ופארק מרגו'ון (פארק גורקי לשעבר) נמצאים המלונות הגדולים: אוזבקיסטאן הממשלתי ומרידיאן הפרטי. מלון טאג' בבור, בתי קפה, מסעדות וכל מה שאדם חפץ. מלון טשקנט, בתי קפה ומסעדות נוספים נמצאים על רחוב שראף רשידוב.
בשנתיים האחרונות נפתחו כמה מסעדות המתכוונות לטעם המערבי כולל סיניות והודיות. אלו גובות תשלום בהתאם. המסעדות ברחוב או בשוק זולות מאוד (כדולר לארוחה)


כיכר העצמאות (מוסטאקיליק מיידאני)
הכיכר האדומה של טשקנט - כיכר עצומה. יותר מהכיכר האדומה במוסקבה. שטח ענק וחשוף שטנקים, אוטובוסים, המונים וחלליות יכולים להסתובב עליו בנוחות.
פה הוכרזה על עצמאותה של אוזבקיסטאן ב- 1991 ואז גם הוסב שמה לכיכר העצמאות. בצמוד לה נימצא מבנה הפרלמנט של אוזבקיסטאן. מתחת, בין הכיכר והשדרה, נמצא קיר המזרקות והבריכה שמתחתיו שלפי האמונה המקומית - מי שיחצה על אבנים הטבולות במים משאלותיו יתמלאו. מראה המזרקות הפעילות נאה מאוד. מעבר לבריכה יש מקום החביב על תושבי העיר לליקוק גלידה.

התחתית.
יש להיזהר מכנפי המתכת של המתקן שנועד למנוע או לאפשר את כניסת הנוסעים, אלו מזנקות באלימות לאגן הירכיים. שיש מכסה את הרציפים כמו שהוא מכסה את אלו של מוסקבה. במידה רבה, התחתית היא המראה של איך שהיו רוצים פרנסי העיר שתיראה.

צ'ארסו (השוק)
נמצא במקום בו היתה העיר העתיקה של טשקנט שרובה חרב ברעידת האדמה. רובע אפרורי שמטפס על גבעה בין המדרסות של קוקלדאש וברק חאן (ראה בהמשך). כדאי להתחיל מהמדרסות (שאין בהן עניין רב ) ולעלות דרך סמטאות הנמצאות ממזרח לשוק דרך חנויות קטנות של אומני עץ שמכופפים וצובעים עצי צפצפה חתוכים דק ליצור ארגזים ועריסות צבעוניות. נשים עומדות עם הסחורה בידיים או רוקמות כובעים על המרצפות. בשוק, בחלק המחופה בכיפה אדירה, יש אזור מסעדות. השוק הענק מחולק לאזורים שונים של בשר, ירקות ופירות טריים, פירות מיובשים, וסדקית. מבחר ענק של בגדים, מעי סוסים, בשר טחון, גושי בשר, תרנגולות, אבטיחים, לחם, ענבים, אפרסקים וכדורי גבינה מחלב סוסים.
זה אינו השוק היחיד בטשקנט, יש עוד לפחות 7 שווקים נוספים. אחד הטובים שבהם נמצא מצפון לדרך במקום בו יוצא הכביש לסמרקאנד מטשקנט (היפודרום), השוק נמצא בקרבת תחנת האוטובוסים המשרתים את היעדים שממערב לטשקנט.
בעיר שוקי לילה רבים לסיגריות שלידם מוכרות נשים פחזניות ממולאות בשר (פירושקי).

מסגד ג'ומעה (יום השישי)
מסגד מהמאה ה-14 ששימש כאחד מהמסגדים המרכזיים של העיר ועל כך מעיד שמו - מסגד יום שישי ששימש להתכנסות המונים.
המסגד נמצא מאחורי מדרשת קוקלדש.

מדרסת קוקלדאש
אפשרות הביקור במדרסה, אליה עולה גרם מדרגות רחב מהכביש הראשי תלויות במצב הרוח של כוהני הדת במקום. המדרשה נבנתה על ידי סוחר עשיר ונקראה על שמו של הווזיר קוקלדש שחי במאה ה- 16. חזית המדרסה דומה לחזיתות סמרקאנד וכיפותיה חרסינות מזוגגות. אין טעם לבקר במקום אחרי סמרקאנד בוכרה וחיווה. אפשר בתור מתאבן או בדרך אל השוק. מאז סוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הפך המקום לדתי יותר ויש שלא נותנים לתיירים להיכנס לחצר המדרסה.

מוזיאונים
בעיר מספר מוזיאונים (אומנות. היסטוריה, עתיקות) אף אחד מהם אינו בעל ערך אמיתי.
אם כי המוזיאון להיסטוריה (במרכז, על רחוב שארף רשידוב, מול פארק מוסטאקליק) יש בו עניין לפחות על מנת לראות את הציור של נשיא הרפובליקה - איסלם קרימוב היושב ענק מעל כל גיבוריה של אוזבקיסטאן - גדול יותר מטימור, אולג-בג והחאנים של בוכרה. אומנות מגויסת.
מוזיאון אחר הוא מוזיאון אתנוגרפי הנמצא במקום בו היה הרובע היהודי - ברחוב שפילקוב (מדרום מערב למרכז, כקילומטר וחצי ממוזיאון ההיסטוריה - אפשר להגיע דרך רחוב שאראף רשידוב) במוזיאון אוספים אתנוגרפיים נאים והוא ממוקם בבית אוזבקי שנבנה עבור דיפלומט רוסי בשם אלכסנדר פלובצב ב- 1898. הבית נעים ומבודד מהרחוב בחצר מנומנמת.

המרד המוסלמי
בסוף דצמבר 1917 התמרדו המוסלמים נגד הבולשביקים. מלבים יצרים של 15 מליון מוסלמים מול מליון וחצי רוסים. יומיים נמשכו מהומות מאתיים אלף המוסלמים של טשקנט, מתוגברים בשישים אלף רוכבי סוסים קירגיזים מההרים. אלא שהבולשביקים, מאורגנים וחמושים טוב יותר, השתלטו על המרידה, מוציאים להורג באכזריות כל מי שנדמה להם כשותף. בקוקאנד, בה התחדשו המהומות האיסלמיות, הכריזו המוסלמים בינואר 1918 על פרובינציה אוטונומית עם פרלמנט מקומי. הבולשביקים של טשקנט, עדין מזועזעים מהמרד המוסלמי בעיר, גייסו במהירות צבא, רובו מורכב משבויי מלחמה גרמנים ואוסטרו-הונגרים שנשבו בחזית הרוסית ונשלחו למחנות שבויים במרכז אסיה, והנחיתו התקפה על העיר העתיקה שמונחת מאה ושישים קילומטרים דרומית מזרחית לטשקנט. החומה הקדומה נפרצה וחיילי האמפריה האוסטרו-הונגרית חתכו דרך המליציה העממית הדלה, שודדים, בוזזים, אונסים ורוצחים. בטבח שערכו שבויי המלחמה שהפכו לחיילים בולשביקים, נרצחו בין 5000 ל- 15000 מאזרחי עיר השוק הקדומה וברון, הקונסול הדני בטשקנט באותה תקופה, כתב בדו"ח ששלח, שביזה בגובה של 20,000 רובל לאדם היתה דבר רגיל. חלק משכירי החרב חזרו לטשקנט עם 200,000.

סמרקאנד

סמרקאנד נמצאת מרחק של 330 קילומטרים מטשקנט. 6-7 שעות נסיעה באוטובוס, קצת יותר ברכבת (10$ כרטיס). סמרקאנד (מרקנדה) היא עיר שאפשר להרגיש בה את עוצמתה של עיר.
עיר בת למעלה מ- 2500 שנים. שדרות רחבות שאינן רחבות מידי, בתים בני כמה מאות השנים, עצים שצומחים גבוה מעל הבניינים, תות וצפצפה מעל גדרות גבוהות. גפנים מטפסות. כנסיות. כיפות כחולות של מדרסות ומסגדים.

הגעה:
אוטובוסים מטשקנט, ובוכרה. רכבת מטשקנט ובוכרה. מספר טיסות ביום מטשקנט לסמרקאנד וחזרה.
אפשר בקלות לשכור מונית בטשקנט או בוכרה ולקצר את המרחק בשעה עד שעתיים. הדרך בין טשקנט לסמרקאנד לא נורא מעניינת חוץ מהמקום בו חוצים את הסיר דריה ויש שם שוק נחמד ואפשרות לאכול דג נהרות (סוזנה) על האש.

הגעת האיסלם למרכז אסיה
ב- 711 לספירת הנוצרים, 81 שנים לאחר עליית מוחמד, חצו הצבאות המוסלמים את האוקסוס (האמו-דריה), מונהגים על ידי קוטיבה אבן מוסלים. הוא חצה את הנהר לא רחוק מהמקום בו חצה אלכסנדר הגדול, נע על דרכי המסחר הגדולות מזרחה, לוכד את בוכרה, את חיווה ומגיע לחומות סמרקאנד, מרקנדה המופלאה, בירתה של סוגדיאנה. הסוגדיאנים שאגו מהחומות הכבירות אל הערבים הנקהלים למרגלותיהם שהם מבזבזים את זמנם. הם צעקו מהחומה שמצאו בכתב יד קדום שאת העיר יתפוס אדם הנקרא אוכף הגמל. קוטיבה הוא אוכף הגמל בערבית. מרכז אסיה הפכה לערבית, אם כי יעברו עוד כשלוש מאות שנים עד שיהפוך האזור למוסלמי, מאסלם את תושביו הזרטוסטרים והבודהיסטים. היהודים שומרים על דתם. בנימין מטודלה, סביב 1170, מספר על סמרקאנד שבה 50,000 יהודים. סמרקאנד היה המקום המזרחי ביותר אליו הגיע. לא פלא שאת העיר שכבש אלכסנדר, ובה היתה הממלכה ההליניסטית-עצמאית של מרכז אסיה, שחיכתה לצבאות האיסלם הפורץ לאורך דרכי המסחר, הפך טימור (ראה בהמשך) לבירת האימפריה שפרש מאפגניסטן וגבול סין ועד לחופי הים התיכון.

עומר חיאם (ריאת' אל דין אבו אל פאת' עומר אבן אברהים אל נישפורי אל חיאמי)– "רובעיית"

"שני ימים שלעולם אינם מייסרים אותי: אתמול שכבר נשכח, מחר שבו אהיה חסר תשוקה."

עומר חיאם נולד בנישפור שבפרס ב- 1048, וכתב בסמרקאנד את אחד הספרים שהפכו ללהיט גדול באירופה במהלך המאה ה-19 לאחר ש-600 מרובעים שיוחסו לו תורגמו לאנגלית ב-1859, על ידי הסופר והמשורר האנגלי אדוארד פיצג'רלד, ה"רובעיית" – ספר המרובעים. חרוזים רבועים של שירה מדוייקת. שירה שיש בה אהבה לחיים ולתענוגותיהם ותשוקה גדולה לעולם.
הרובעיית תורגמו לעברית על ידי נפתלי הרץ אימבר , זאב ז'בוטינסקי ובן-ציון בנשלום.
חיאם לא המציא את צורת השיר המרובעת והיא היתה ידועה בפרס לפניו. רק 120 מתוך ה-600 ניכתבו בוודאות על ידי עומר חיאם. אבל זה כמובן לא מוריד מערכו אפילו אות.
שם משפחתו של חיאם מעיד על עיסוקו של אביו- תופר האוהלים שכן חיימה בערבי (ובפרסית) הוא אוהל.

חיאם, שתפר אוהלי מדעים,
שקע בתהום הצער ונשרף,
מספרי אמונה גזרו חבלי אוהל חייו,
וספסר התיקווה מכר אותו בכלום!

עומר חיאם בחר עיסוק פחות בטוח והיה למתמטיקאי גדול ששייך לאותה תקופה מפוארת שבה בכל רחבי העולם האיסלאמי היו למתמטיקאים, אסטרונומים, גיאוגרפים, אנשי מדעים וספר הישגים עצומים, תקופה שבה כל אחד מהנוכחים בה (כמו בירוני, אבן סינא ואחרים) היה מה שניקרא מאוחר יותר איש רנסאנס. עומר חיאם לא נבדל מהם ברוחב ידיעותיו, בהתרכזותו בעולם המחקרי של המתמתיקה והאסטרונומיה ובכתיבת ספר המרובעים שלו.
הספר ניכתב כניראה בסודיות ולווה ביומן שרשם עומר חיאם בצמוד לדפי ה"רובעיית".
תקופה מסוימת ישב עומר חיאם בחצר החאן הסלג'וקי (טוריל בג ששלט במרכז אסיה ופרס מאז 1038 וכבש את בגדד ב-1055) שכן ניזאם אל מולוק – הווזיר העליון של החאן היה מידידיו האישיים ומפטרוניו.
במבוא לספרו: " שיטות להדגמת בעיות באלגברה" הוא מותח ביקרות על אלו שלא מבדילים בין עיקר ותפל, שאינם מכירים את המדע אלא בצורה שטחית וחומרית וכשיש אחד שמחפש את האמת – הם צוחקים ממנו.
חיאם נירדף לא מעט על ידי אנשי החצר והמדענים בפרוטה מכיוון שהיה חובב יין ותענוגות גוף ובז לאנשי הדת הצבועים.
מה שהציל אותו היתה הידיעה המפורסמת שהוא מוח מבריק, מתמטיקאי גאון ואסטרונום מוכשר. עוד טרם שהיה בן 25 כבר כתב את: "בעיות באריתמטיקה" , ספר על מוסיקה וספר על אלגברה.
ב-1070 מגיע חיאם לסמרקאנד – מרקנדה, העיר הקדומה של מרכז אסיה ושם הפך לבן חסותו של השופט הראשי – אבו טהר וכתב על מתמטיקה.
אמין מאלוף, הסופר הלבנוני, כותב ברומן ההיסטורי "סמרקאנד", כי אבו טהר הוא זה שמזהיר את חיאם לא לפרסם את המרובעים שלו ולהסתיר אותם לטובת שלומו וביטחונו בעיקר מפני המימסד הדתי וזו הסיבה שהרובעיית לא הפכו לשם דבר כבר בתקופתו אלא התפרסמו רק כ-700 שנים לאחר מותו.
ב-1073 הוא הוזמן על ידי מאליק שאח, החאן הסלג'וקי, נכדו של טוריל באג, להתיישב בבירתו שבאיספהאן. חיאם מתיישב באיספהאן ל-18 שנים. שם הוא מתעסק בכוכבים ותורם לעידכון לוח השנה ב-1079 (יחד עם שמונה אחרים, לוח עליו כתב ההיסטורין גיבון: "שהיה לוח טוב יותר מהיוליאני וקרוב מאוד בדיוקו לגרגוריאני." חיאם חישב את אורך השנה ב-365.24219858156 ימים. מה שמעיד על ביטחון במדידה ובדיוקה. אורך השנה משתנה מעט והיום הוא עומד על 365.242190.
אחת הגרסאות אומרת כי עומר חיאם היה ידידו של חסאן אי-סבאח – מייסד כת האססיון השיעי איסמעילי- ניזארי, כת שנקראה על ידי מתנגדיה החששיון – המשתמשים בחשיש, כת שהשתמשה בטכניקות של רצח, טרור והפחדה ובירתה היתה באלמות שבהרי אלבורז בצפון פרס, לא רחוק מהעיר קזבין – בקרבת הגבול עם טורקמניסטאן המודרנית.
ב-1092 נירצח ניזאם אל מולוק על ידי האססיון - שליחיו של חסאן אי-סבאח מאלמות כנקמה על כך שהווזיר הרחיק אותו מהחצר.

ואכן, האלילים שאהבתי כל כך
הזיקו לא מעט בעיני אנשים
הטביעו את כבודי בספל קט
ומכרו את המוניטין שלי בשביל שיר

הוא המשיך לחיות באיספהאן עד 1118 ואז נדד למרב (בייראם עלי המודרנית שבטורקמניסטאן) שהפכה לבירת הסלג'וקים בימיו של סנג'יר חאן, ממשיך לכתוב מתמטיקה. ומחפש משוואות לנפחים מעוקבים. הוא הראשון שמפתח את התיאוריה של משוואות מעוקבות. הוא גם מניח שיש יותר מפיתרון אחד למישוואה אבל לא מצליח למצוא אותו ומקווה שיהיה מישהו אחריו שימצא את הפיתרון הכפול. (הם מגיעים במאה ה-16 דל פרו, טארטגליה ופרארי).
בספרים אחרים הוא מתייחס לחישובים הודים וכמובן ליוונים.
לאססיון היתה ספריה משובחת באלמות וכאן נחלקות ביניהן הגרסאות – יש האומרים שעומר חיאם היה שבוי פרק זמן בספריה באלמות ולכן הגיע ה"רובעיית" לשם ואחרים גורסים כי הספר נגנב ממנו והגיע לשם.
בסוף ימיו חזר עומר חיאם לנישפור ושם נפטר בגיל 84 (1122).
ה"רובעיית", שלא התפרסם בחייו של עומר חיאם היה ניסתר במשך שנים רבות ורק התגלותו, והתאהבות אירופאית רומנטית בשירה הפרסית של המאות ה-11 וה-12 , הביאה לאינספור גרסאות והדפסות מאז .

האצבע מתנועעת וכותבת, ו, כשכתבה,
היא ממשיכה : אין בה צער או שנינות
אולי תחזור למחוק חצי שורה
וגם המון דמעות לא ימחקו ממנה שום מילה

ג'ינגס חאן

כשג'ינגס חאן הגיע לסמרקאנד ב- 1220, היא היתה בירת השאח מוחמד ה- 2 עלא א-דין הסלג'וקי מהשושלת החורזמית שהעביר את בירתו מגורגנג' (קוניה אורגנג' - ראה טורקמניסטאן). היו בעיר ספריות נפלאות, שווקים, ארמונות פאר. וחיל מצב שמנה 100,000 גייסות. אלא שברגע ששמע ג'ינגס כי השאח מוחמד נמלט מהעיר, זנח את המצור ויצא לרדוף את השאח שנמלט למרב ולאחר מכן לים הכספי. סמרקאנד, נפלה מעצמה, חוסכת את גורלה של בוכרה שחומותיה נהרסו ומחסניה נבזזו על ידי המונגולים.

ג'ינגס חאן וצ'אנג צ'ון
ב- 1220 יצא צ'אנג צ'ון, נזיר דאו בן 72, בעקבות ג'ינגס חאן. הוא עקב אחרי המונגולי שאי אפשר היה לסרב לו לאורגה שבמונגוליה ומשם לטורפן ולאורומצ'י, והלאה לטשקנט, סמרקאנד שחריזעבאס ולקבול, שנה וחצי היה בדרכים, מתקבל בכל מקום בכל הכבוד החאני עד שפגש את החאן למרגלות ההינדו-כוש. וחזר מלווה את ג'ינגס, חוצה בגשר צף את האמו- דריה. לדטונג. "לזכר אנחנו קוראים יאנג, היסוד שלו הוא האש. לנקבה אנחנו קוראים יין והיסוד שלה הוא מים אלא שיין יכול לכבות את יאנג..." כל הדרך מהאמו דריה לסמרקאנד לימד צ'אנג צ'ון את ג'ינגס הלכות עשה ואל תעשה, מסרב כבודהיסט לשתות קומיס, חלב סוסים חמוץ ולאכול בשר, נהנה מפירות וירקות. ג'ינגס חאן שאל אותו על האלמוות. צ'אנג צ'ון הבטיח לו כי אי אפשר להתחמק מהמוות. ג'ינגס חזר אל המלחמה וצ'אנג צ'ון ביקש לצאת בחזרה לארץ האמצע. ג'ינגס ביקש ממנו להשאר. "הרעש שמקימים חיילך, מפריע את שלוות מחשבותי." הם קבעו להפגש בסמרקאנד. ג'ינגס חאן הגיע בסתיו. שלוש פעמים, בשעות הלילה השקטות שמעו החא-חאן ושריו את דברי צ'אנג צ'ון. לאחר מכן כינס את הנסיכים על מנת ללמוד מהחכם. כשהגיעו הנסיכים, יצא ג'ינגס חאן לציד. בזמן הציד, כשדרך את קשתו לירות בחזיר בר מסתער, איבד את שיווי משקלו, וצנח במלוא 61 שנותיו על האדמה. החזיר עצר בהסתערותו ונעלם בסבך. יליו צ'וטסאי, יועצו ואיש סודו, טען כי השמים מזהירים אותו. צ'אנג צ'ון היה ספקני יותר: "אחרי החורף בא האביב, אחריו יבוא הקיץ, הסתיו ושוב החורף. בחיי האדם סדר הדברים שונה. כל יום מקפל בחובו את התנסויות הימים שעברו, אך כשנגולים כל הקפלים, הוא חוזר למקורו. השיבה למקור היא המרגוע. והמרגוע הוא מכיוון שנתמלאה שליחותך בתאום עם סדר הדברים הנצחי. לידיעת הדבר הזה אנחנו קוראים הארה." ג'ינגס חאן ביקש מצ'אנג צ'ון לעשות איתו את הדרך באיטיות מזרחה, בחזרה לחאן-באליק. צ'אנג צ'ון סרב. הוא טען כי אין לו יותר מה לומר לחא-חאן (חאן החאנים). החאחאן הציע לו כיבודים ותארים. צ'אנג צ'ון דחה אותם. ג'ינגס חאן הציע לו את ההשפעה על החא-חאן עצמו. צ'אנג צ'ון חייך ואמר: בהופיע איש אציל רוח בזמן הנכון, יתקדם בדרכו קדימה. אם לא יופיע בזמן הנכון, ילך בדרכו שלו ויניח לעשב הבר לכסות את הדרך." צ'אנג צ'ון יצא בדרכו לסין, ארמון שיהפוך למנזר דאו לאחר מותו מוקצה לו בחאן-באליק. שניהם מתו באותו חודש של שנת 1227.

זו היתה בירתו של טימור הצולע, יורשם של המונגולים במאה ה-14 והשושלת הטימורידית שלו שצבאותיה הגיעו להודו בדרום, לשוליה של סין במזרח ולחומות דמשק במערב.
במשך למעלה ממאתיים שנים היתה סמרקאנד בירת אימפריה ומאוחר יותר, כשתמה השושלת הטימורידית בסוף המאה ה- 15 והאוזבקים (שבטים טורקיים שירדו מהצפון והשתלטו על המרחב המרכז אסיאני), נשארה סמרקאנד הבירה. עם עלית השושלת הבוכרית שמוצאה פרסי והקמת חאנת בוכרה, עלתה קרנה של בוכרה בראשית המאה ה- 18 וירדה זו של סמרקאנד, נוספו לכך רעידות אדמה הרסניות שהחריבו כליל את העיר ופגעו במבניה העתיקים. ב- 1750 יישב החאן של בוכרה, שסמרקאנד הייתה בתחומו, אומנים רבים ובעלי מלאכה בעיר ושיקם אותה. יהודי העיר הגיעו אליה באותה התקופה.
במאה ה-19 , ב- 1868, הפכה סמרקאנד לאזור השפעה ישיר של הצארים הרוסיים, אם כי כבר כמה שנים לפני כן הם התערבו במשברים שנוצרו בין החאנים של חיווה ובוכרה. וב- 1888 נחנכה הרכבת הטראנס-כספית בין קרסנובוצק (טורקמנבאשי של היום על חופו המזרחי של הים הכספי) לסמרקאנד.
לתקופה קצרה בין 1922 ו- 1926 הפכה סמרקאנד, בעקבות הכרזה על רפובליקה סוציאליסטית בשם אוזבקיסטאן, לבירת הרפובליקה, אלא שלאחר 4 שנים עברה הבירה לטשקנט שהיתה המרכז הרוסי המנהלי והשילטוני מאז אמצע המאה ה- 19.

התמצאות ומלונות:
מרכז העיר נמצא בין קבר הגורי אמיר, לאורך רחוב רגיסטאן, כיכר רגיסטאן דרך מדרחוב טשקנט עד לשוק העיר הנמצא בקצה המדרחוב.
זהו גם החלק העתיק של העיר שאפשר להמשיך אותו עוד כמה מאות מטרים מערבה עד לקבר הגורי אמיר, שלידו נמצאים שני המלונות הטובים של העיר - מלון סמרקאנד הממשלתי ומלון סמרקאנד החדש. מעט מערבה מצומת הרחובות מרכזית נמצא מלון "טוריסט". מלון שהיה לאזרחים סוביטים, והוא נחות בתנאיו. יש בסמרקאנד כמה מלונות זולים למטיילים - "גסט האוזים" הנמצאים בבתים מקומיים שהפכו מלונות - בדרך כלל שווה ןאמיתי יותר ממלון.
אפשר ביום אחד לעבור בין רוב אתריה ההיסטוריים של העיר אם כי שלושה ימים הם זמן נכון יותר.
הסיור המובא כאן הוא ממערב למזרח - הוא נערך ברגל ואורכו בין יום ליומיים - לפי קצב המטייל. הכניסה לאתרים בתשלום ולרוב נגבה תשלום נוסף על מצלמות סטילס ווידיאו.

ראשית הסיור היא במוזוליאום של הגורי אמיר.
מעט לפני הקבר נמצא מוזוליאום אק סאראי (הארמון הלבן) שנבנה ב- 1470.

הגורי (קבר) האמיר
המבנה, כרוב המבנים ההיסטוריים של סמרקאנד שופץ באופן קפדני ב- 1996.
את הצריח הטיפתי, המכוסה בחרסינות כחולות אפשר לראות מרחוק ומרוב חדרי שני בתי המלון שהוזכרו, שער כניסה מוביל לחצר מרוצפת. הכיפה נראית כמו כיפות הקברים הממלוכים של קהיר. בקהיר הכיפות חומות ומאובקות. הכיפה של הגורי אמיר מבהיקה כחולה בשמש, דגמים גיאומטרים ודגמי אותיות ערביות מכסים את הקירות. עושר ראוותני. חדר מבוא ומסדרון מובילים אל חדר הקבר העליון. קרני השמש חודרות דרך החלונות שמתחת לתקרה, נשברות על ציפוי הזהב ומאירות את הקברים. ארכיטקטורת האור המוסלמית. חלונות האור.
טימור בנה את הקבר לנכדו האהוב מוחמד סולטאן שמת ב- 1404 בקרב בטורקיה. עם כל האהבה והכאב שיש לסב על מות הנכד. בקירות הגורי אמיר השתמשו האומנים בפפייר-משי, טכניקת נייר מוקשה. רק בשלושה מקומות השתמשו אדריכלים ובנאים בטכניקה הזאת, כאן, במסגד ביבי חנום אותו בנה טימור לאשתו האהובה ובמסגד הטליה קירי שבכיכר רגיסטאן. שנה לאחר מכן מת טימור ונקבר ליד הנכד בקבר נפריט שחור ובוהק. גם שני בניו: שאח רוח - מלך הרוח ומיראנשאח נקברו לידו. ונכדו האסטרונום אולג בג. התקרה מצופה ב- 2.5 קילוגראם זהב.
האמונה המקומית טוענת כי מי שיפגע או יפריע למנוחת הקבר תבוא עליו רעה גדולה. הראשונה קרתה לנדיר שאח הפרסי שנשא את אבן הנפריט הקשה לפרס ששם נשברה לשניים ומאז רדף אותו מזלו הרע. בפעם השנייה, ב- 21.6.1941, פתח האנטרופולוג הרוסי מיכאל גרסימוב את הקבר על מנת לשחזר את פניהם של טימור ואולג בג ויום לאחר מכן פלשו הגרמנים לרוסיה (מבצע ברברוסה).

טימור לנג - אומנות ארכיטקטורה וכוח
טימור פגש ב-1401 את אבן חלדון, אבי ההיסטוריה האסלאמית, במצור דמשק. מעמת את האיסלם המרכז אסיאני עם זה של צפון אפריקה, מביס את את יזרגוט העותמני באסיה הקטנה, כובש את בגדאד שנבנתה כסמל השלמות האסלאמית שבע מאות שנים לפני כן ובה נרקמו אגדות אלף לילה ולילה על החליף הרון אל ראשיד. מי שהביא את אבן חלדון לדבר עם טימורלנג, שמע והכיר את החאן. רושמי הרשומות ובהם אבן חלדון עצמו, מעידים כי טימור ערך מספר פגישות עם אבן חלדון, מנסה לשאוב ממנו מידע על העולם האיסלמי של צפון אפריקה ממנו בא. פגישתם האחרונה היתה בפברואר 1401. הסקירה שכתב אבן חלדון תורגמה למונגולית. לאחר מכן איפשר טימור לאבן חלדון לחזור לקהיר לפני שהחריב את דמשק. את כיפת הבצל של המוזוליאום של דמשק אותה כבש לפני בגדאד ציווה להעתיק לסמרקאנד. הבצל הממלוכי. מאתיים שנה לאחר מכן נדד הרעיון, מועתק על ידי שאה-ג'הן המוגוהלי, לכיפת הטאג' מאהל באגרה. הוא החריב את בגדאד באכזריות נוראה. מקים 120 מגדלים מ- 90,000 גולגלות ומותיר רק מסגדים, בתי ספר ובתי חולים. גם בתוך הילולת הביזה, ההרג, האונס והרצח לא שכח את תאוותו לחוכמה. הוא כינס את משוררי, אומני ומלומדי העיר, נתן להם סוסים וציווה עליהם לרכב לערים אחרות. שומר על חרוזי השירה, הדת והמדעים. האומנות כבת העוצמה.

אפשר להקיף את המתחם לצדו המזרחי ולרדת דרך פשפש אל הקברים האמיתיים הנמצאים בקומה תת-קרקעית. ההגעה לקברים מותנית בפתיחת הדלת הנעולה ובמתת לא גדול לשומר שיש להניח שיציע את השירות.

ממתחם הקבר אפשר ללכת מזרחה ולאחר מכן צפונה דרך סמטאות עיר הבוץ הישנה ושיכונים חדשים יותר עד לרחוב רגיסטאן - שהוא הרחוב הראשי של סמרקאנד וקשה להתעלם ממנו. בצדו הדרומי מתחם מסעדות וחנויות ובצדו הצפוני נמצא מתחם כיכר הרגיסטאן שלידו מספר בתי קפה.

כיכר רגיסטאן (החול)
כאן הוכרזה הרפובליקה האוזבקית, ניסיון של לנין וסטאלין למחוק את חאנת בוכרה, לבטל את המדינה העצמאית של חיווה, להפריד את טג'יקיסטאן משאר השטח על מנת ליצור הפרדה ופילוג נוסף בין אפגניסטאן ושטחי בוכרה. זהב רגיסטאן. כיכר החול. לנין אהב את סמרקאנד. בשום מקום אחר לא בולטת כל כך הרומנטיקה הרוסית למזרח כמו פה. גם בוכרה שוקמה. אבל בוכרה היתה מקומו של החאן עד 1921. בסמרקאנד לא היה אמיר. אפשר היה לאהוב אותה מבלי לפחוד מפני התקוממות עממית של האיסלם. ואולי היו אלו אלכסנדר, קוטייבה אבן מוסלים, טימורלנג ואולג בג שהציתו את דמיונו של לנין. או אולי היתה ללנין חולשה למזרח ומשום כך טיפח את אוזבקיסטאן וסמרקאנד, מתאהב בעיר אהבה קולניאלית של אינטלקטואל שהכוח כובש אותו, אהבה שהצילה מהפטיש. הזרם האמיתי של העיר שאי אפשר היה להכניע, היופי העומד מעל לכל מנהג ודרך חשיבה ושלטון, עוצמה של מקום הבוחר את האנשים יותר ממה שהם בוחרים אותו. עד אמצע שנות התשעים אפשר היה לראות חזיון אורקולי בכיכר - חזיון היסטורי עם אבק סוציאליסטי. ב-1997 אי אפשר היה לראות את החזיון. לעיתים (ועל פי השמנה לא יקרה) נערכים מופעי מחול בתוך מדרסת שר דור (האריות, ראה בהמשך) לפני קבוצות תיירים. במשך היום משמשות המדרסות כשווקי תיירים פעילים שבעלי הדוכנים היושבים בתוך קובות המדרסה ינסו למכור כל מה שרק אפשר.
שלוש מדרסות אדירות מקיפות את הכיכר.

המדרסה של אולג-בג
נמצאת ממערב לכיכר - נכדו של טימור, ששלט בסמרקאנד וסביבתה מ- 1410 לאחר שאביו, שאח רוח, החליט לשלוט באימפריה מהראט. על הקיר הפונה מזרחה, אל השמש העולה, מצטופפות שמשות שביניהן כוכבים. סמל לאהבת השמים של אולג בג, אסטרונום שמנה 1018 כוכבים וחישב את אורכה של השנה האסטרונומית בדייקנות. הוא האיש שכינס את אוצרות התרבות והאומנות של מרכז אסיה והקים את המדרסה ומצפה הכוכבים (ראה בהמשך) כמרכז למידה למדענים ופילוסופים.
המדרסה נבנתה ב- 1420. בצד המזרחי נטועים עצי ערבה בוכיה רבים. הערבה הבוכיה הוא עץ המלווה מבנים דתיים וקדושים רבים במרכז אסיה וזו משום התכונות הרפואיות שלו. בעלי הערבה הבוכיה נמצא הסיליצין - החומר ממנו נגזרת החומצה הסליציזיאנית- האספירין שתכונותיו המשכחות היו ידועות מזמנים קדומים.

מדרסת שר-דור – מדרשת הנמרים
מאתיים שנה לאחר מכן, ב-1636, השלים מושל סמרקאנד מהשושולת השאיבנידית, ילנגטוש בהדור, את הכיכר כשהקים מול המדרשה של אולג-בג את מדרסת שר-דור, מדרסת הנמרים (טיגריסים?) המתנפלים. המדרסה נבנתה כמבנה ראי המשקף את זה הנמצא מולו. שמה ניתן לה משום הנמרים הנמצאים על חזית השער הצופה אל מדרסת אולג בג. הנמרים מרשימים בעיקר בגלל פרצופי השמש הבודהים – זרטוסטרים שיושבים על גבם והם ניראים כרודפים אחרי איילות הנמלטות מפניהם לכיוון מרכז חזית השער. גם כאן, כמו במדרסת נדיר דיוון בבוכרה (ראה בהמשך), מסמנים הפרצופים האנושיים של השמשות את זה שאיסלם המרכז אסיאני שונה במהותו מהאיסלם הסוני הערבי או השיעי – פרסי.
מקיר מבנה זה ומקירות מבנים אחרים יוצאים מרזבי עץ, למרזבים שימוש אחד ברור- ניקוז מים והשני הוא בתפקיד סימלי - אין לסיים מבנה אף פעם כדי שלא יתחברו אליו רוחות רעות, המרזבים מהווים את ההתנגדות הפסיבית לרוחות הרעות.

מסגד ומדרסת טילייה קירי, המדרסה המוזהבת.
הצפונית במתחם. הוקמה ב-1660. חומות הטיליה קירי מצופות מג'וליקות (איטלקית - חרסינות מזוגגות עופרת, המצאה ביזנטית שהגיע למרכז אסיה על דרכי המשי עם הכיבוש הסלג'וקי של אנטוליה) מצוירות כחול-זהב שחור, אותיות הערביות מקיפות את הכיפות הכחולות הגדולות שבמרכזי המבנים, את כיפות המגדלים ואת עמודי הכותרת הקטומים - מינארטים "עיוורים" שכן באזור זה של מרכז אסיה לא שימשו מינארטים לקריאה לתפילה.
זוהי אחת מהמדרסות היפות שיש בעיקר בשל המסגד הנמצא בתוכה והוא "החדר המוזהב" שמעניק את השם המוצדק והשווה מאוד לטיליה קירי. זוהי המדרסה השווה מבין השלוש בפנימיותה.
בקיר השמאלי מהכניסה חנויות המזכרות והשטיחים הטובות הן במתחם הרגיסטאן.

הסיפור על הרועה שהפך להיות מלך
יום אחד החליטו שני חכמים טורקסטנים לצאת למסע. הם הכינו הכל ויצאו לדרך. לאחר שחצו את הערבה, הגיעו להרים ושם פגשו בנער רועים. רעבים מהמסע הארוך ומאוויר ההרים הצונן, ביקשו מהנער מרק. אמר נער הרועים: יש לי רק מעט מרק, ואם אתן לכם, אהיה רעב עד הערב.
אמרו שני המולות: אם תיתן לנו מהמרק, יהיה לך רק יותר ממנו ואנחנו נתפלל עבורך.
המולות אכלו וקמו ללכת.
ומה עם התפילות? שאל הילד.
התפללנו כבר מזמן, אמרו המולות.
אבל- ביקש הנער-
בקש ואללה ייתן לך הכל. אמרו המולות.
מה אבקש? שאל הילד.
מה שתרצה.
שירד גשם והפלגים והמעיינות יתמלאו, שהדשא יוריק ולכל בני עמי יהיה חלב ויוגורט ביקש הילד.
המולות נשאו את ידיהם, החליקו על פניהם ואמרו: עוד מעט יבוא הענן. ולאחר הדברים האלו הלכו המולות.
לאחר זמן מה הגיע ענן שהלך וגדל. גשם החל לרדת והנער כינס את הכבשים למחסה וישב שם.
המולות המשיכו בדרכם והגיעו לעמק שבו היו 70 משפחות קירגיזיות. הם הלכו לאחד הבתים. אלא שאבי המשפחה אמר: לא אוכל לארח אתכם כי אין לי דבר להגיש לאורחים, אבל אם תלכו לביתו של ראש העמק, שם יהיו עבורכם אוכל ומקום. הוא יצא מפתח ביתו, הצביע לכיוון בית הראש והם פנו לשם.
מחוץ לבית, קראו לראש הכפר ואמרו לו כי הם שליחיו של אחד מנכבדי העיר. אלא שראש הכפר החשדן והעני לא האמין לדבריהם, שכן לבושם היה בלוי והוא גרש אותם מעליו ושלח את משרתיו להזהיר בכפרי העמק מפני שני נוודים רמאים.
מגורשים ודחויים מכל בתי העמק, נדדו שני המולות רעבים ועייפים, תוהים מאין יבוא עזרם. לבסוף, לאחר נדודים, רבים הגיעו לבית שבו גרה אלמנה ענייה ואמרו לה: אנחנו שני מולות נכבדים מאוד, אם תארחי אותנו, כשנעזוב, נתפלל ארוכות עבורך. האלמנה שמחה. היא היתה אימו של נער הרועים שחזר באותו רגע עם הצאן.
איפה הייתם כל הזמן הזה? שאל הרועה המופתע. מה נבשל להם? שאל את אימו.
יש לי קמח רק לשתי כיכרות אמרה האשה.
הנער סיפר את הדבר למולות ואלו הציעו לו לפנות לעזרת השכנים ולהביא כל מזון- עדיף טלה צעיר וטעים.
הרועה היה רועה בשירותו של ראש הכפר ולפיכך ניגש אליו על מנת לגבות ממנו את שכרו.
כששמע ראש הכפר בעבור מי הוא מבקש טלה, אמר לו: אם אתה מדבר אל שני הרמאים הנוודים, הם היו פה היום, לא אתן להם כלום!
אישתו, ששמעה את נזיפות ראש הכפר, שאלה אותו, למה הפחדת את הילד? מי יצא עם הצאן מחר? אני לא יכולה ואתה לא יכול והצאן ימות מרעב. קרא לילד ותן לו טלה. יאכל הוא או הנוודים, מה זה משנה?
היא קראה לילד לחזור ונתנה לו טלה ומצרכים. הילד חזר לבית אמו ושם זבח את הטלה לפני המולות שאכלו ממנו ונרדמו בו במקום למשך כל הלילה.
המולות קמו מוקדם בבוקר ויצאו בחשאי מהבית. כשהתעורר הילד וראה כי המולות כבר עזבו, רץ אחריהם אל המקום ממנו שמע את קולותיהם. הי מולות! האם לא הבטחתם שתתפללו? צעק.
התפללנו. אמרו המולות. בקש מה שבלבך ויעשה.
אני רוצה שרכושי יגדל ואהפוך לאיש חשוב.
איך קוראים לך? שאלו המולות.
ילאנג יטימצ'ה (יתום קטן וערום(.
מעכשיו יקראו לך ילאנג טוש (חזה חשוף) אמרו המולות. עוד מעט תתחלף הממשלה בטורקיסטן והם יהפכו אותך למלך. פנו המולות לדרכם.
ילנגטוש סיפר את הדברים לאמו שאמרה לו להקפיד מעכשיו לבקר בעיר מידי שבוע כדי שהחדשות לא ימלטו ממנו.
יום אחד, כשביקר בעיר, ראה אנשים מתקבצים. הם ספרו לו שהיום עומד להיבחר מלך. הוא חיכה עם כולם בכיכר. ציפור המזל, סמוך, שולחה אל חלל האוויר, המריאה אל השמש ונחתה על ראשו.
האנשים סרבו להאמין כי ילד קטן ימשול בהם. הוא היה הרי בסך הכל נער רועים! הציפור המריאה שוב ושוב נחתה על ראשו של ילאנג טוש. עכשיו כבר לא הביע איש התנגדות וילאנג טוש הוכתר למלך משכיל ומאמין, שגדל להיות בנאי חשוב ומפואר. את שתי המדרסות שנמצאות היום בכיכר רגיסטאן בסמרקאנד, הטיליה קירי והשר דור, בנה הוא עצמו.
וזה הכל.

הצ'ורסו (השוק)
מבנה מתומן שנבנה במאה ה- 19 שבתוכו חנויות אפורות. כמו בכל מקום בו ניסו השליטים הסוציאליסטים להחיות את השווקים הקדומים.

בית כנסת של קהילת קודש סמרקנדא.
מערבה מהצ'ורסו, מעבר לכביש (קוש האוז) ומעט ימינה מהמידרחוב (מזרחה) נמצא המבנה המסיבי של בית הקולנוע - קינו נואי.
מעבר לו אפשר לצעוד בסמטאות לתוך השכונה היהודית אל בית הכנסת הנמצא ברובע העתיק של סמרקאנד, בסמוך לשוק העיר. המבנים החשובים של סמרקאנד הטימורידית, מימי טימור ועד ימיו של אולג בג, נמצאים בקרבה.
בראשית שנות ה–90 של המאה ה– 20 היו 15,000 יהודים בסמרקאנד. רוב היהודים הגיעו לפה לפני 250 שנה. לפי המסורת, אסר עליהם אמיר בוכרה לעבוד במקצועות שלהם, אלא אם כן יתאסלמו ולכן היגרו לסמרקאנד. איום זה היה חלק ממדיניות האמיר להחיות ולהציל את סמרקאנד משקיעתה בעקבות העברת בירת החאנה לבוכרה ורעידות האדמה שפגעו בעיר.
חלק מהיהודים היגרו דרך אפגניסטן לאיראן וישראל בראשית המאה העשרים ובשנות השלושים. קהילת סמרקאנד קטנה מאוד מאז סוף שנות השמונים אם כי התייצבה (ככל הקהילות הבוכריות של אוזבקיסטאן) באמצע שנות התשעים על מספר של כמה אלפי אנשים שמרכז חייהם היה ונישאר סמרקאנד והם מייבאים ומייצאים דרך הצינור הישראלי, או מתפרנסים ממסחר ותיירות.

מדרחוב טשקנט
המדרחוב מוליך מכיכר רגיסטאן (מעבר לרחוב קוש האוז) צפון מזרחה, אל תל העיר הקדומה (כ- 2 קילומטר) והיציאה לכיוון טשקנט.
ברחוב דוכני פירות, גלידה ובגדים. שמלות אדומות עם פסי זהב וכסף. צבעים עליזים. כיפות אוזבקיות שחורות-לבנות וכיפות בוכריות צבעוניות. כרכרות נגררות על ידי סוסים ואוטבוסים חשמליים מסיעים אנשים מקצה אחד של המדרחוב לקצה השני. חלק גדול מההסעה היא עבור אנשים שקנו בשוק.

מסגד ביבי חנום
נמצא ממערב למדרחוב ובצמוד לשוק העיר. את המסגד בנה טימורלנג ב - 1399, מוביל על שיירה של 95 פילים את האוצרות אותם שדד מהודו, אוסף את אוצרות הפנג'אב וסינד, מחריב את דלהי, סולל את הדרך לאחד מצאצאיו, בבאר, אבי השושלת המוגוהלית, שמצדו השני היה צאצאו של ג'ינגס חאן המונגולי, לאסלם את צפונה ומרכזה של הודו ולהקים את האימפריה המוגוהלית עם הארכיטקטורה המדהימה של להור, דלהי ואגרה. המיניאטורות, המוסיקה, הספרות והשירה. טימור הצולע תכנן לבנות את מסגד המסגדים שיאפיל על כל מה שראה בארצות אותן כבש ושדד. 200 אומני אבן מאזרביג'אן הובאו על ידו לבנות את המסגד עליו נכתב שכיפתו היתה היחידה לולא היו השמים ושערו לא היה דומה לו אילו לא היה שביל החלב. 500 אומנים חצבו את האבנים בפנדג'יקנט שבעמק הזרוושאן ממזרח לסמרקאנד, כדי לבנות מסגד לאשתו (הסינית) האהובה ביבי חנום, ואומני הנייר המוקשה, הפפייר משי, יצרו תבליטי זהב בוהקים על קירות המבנה העצום שנחרב באש תותחי הצאר הרוסי, דלתות המתכת העצומות מותכות על ידי יורשיו האוזבקים ליצר מטבעות.
המסגד חרב סופית ברעידת אדמה ב- 1897 והחל מ- 1996 נמצא בתהליך שיקום מואץ. לפני המבנה המרכזי, במרכז החצר, נמצא מעמד להנחת ספר קוראן עשוי שיש דמוי מזבח שאותו מקיפים ותחתיו עוברים אנשים על מנת להתברך מכוח המקום ונשים כדי שבטנן תופרה.
האגדה המקומית מספרת כי האדריכל שבנה את המקום התאהב בביבי חנום והסכים לסיים את המבנה לפני חזרתו של טימור ממסע מלחמה אם תנשק אותו. כשחזר טימור הוציא את אדריכל להורג והורה על הנשים ללבוש רעלות כדי למנוע פיתויים.

קבר (מואוזוליאום) ביבי חנום
נמצא ממזרח למדרחוב ומתוארך לסוף המאה ה- 14.

השוק
נפרש בקצה המדרחוב, בירידה אל ערוץ נחל שבשיפולי העיר. השוק נמצא משני צדי המדרחוב, וליתר דיוק, משתפל דרומה במקום בו מסתיים המדרחוב והופך לכביש מעל הצומת בה נפגשים המדרחוב, הדרך לטשקנט, רחוב עבדולייב הנוסע צפונה אל שדה התעופה ותחנת האוטובוסים הבינעירונית ורחוב אבן סינא היורד דרומה אל פתח השאחי זינדה וצפון מערבה בחזרה לכיוון מרכז העיר.
השוק שופע כל טוב, ירקות, בשר, גבינות, אבטיחים ובדים. שיש קבאב ושורפה. מפלסי השוק המקורה נמתחים אחד מעל השני. גם כאן שמר השוק על מקומו. כמו בבוכרה ובבאיראם עלי (טורקמניסטאן), השוק נמצא ממערב לעיר הקדומה (ראה בהמשך). טימור הזיז את העיר, את כיכר רגיסטאן, ביבי חנום וקבר הגורי אמיר מערבה מהשוק, אלא שהעיר הקדומה השתרעה עוד מזרחה מפה. האם כיוונו של השוק מחוץ לעיר מסמן התייחסות העיר לעיר הבאה?

שאחי זינדה
מהקצה המזרחי יורדת הדרך דרומה (ימינה) לעיר הקברים שאחי זינדה. הכביש שממשיך מזרחה נוסע לאפריזאב, תל העיר הקדומה, מצפה הכוכבים של אולאג-בג (ראה בהמשך) וטשקנט.
מדרגות מוליכות מהכביש אל השער למכלול הקברים, אותו בנה עבדול עזיז חאן, בנו של אולג-בג ונכדו של שאח רוח, מול השער ומבפנים לו יש חנות המוכרת כיפות בוכריות, שטיחים, מכנסיים רקומים ושאר מזכרות אוזבקיות. בהמשך המבוא עולה גרם מדרגות מוצל. לפי האמונה המקומית, מי שסופר את המדרגות בעליה, אם ימצא מספר שונה בירידה - מזלו ישחק לו.
פה נקברו בני משפחת המלוכה הטימורידית. טומנקה אשתו של טימור ואחותו שירין ביקה אקה. במסגד הקבר של קוסם איבן עבאס מחליקים אנשים על המשקופים, שוטפים על הידיים המלטפות את הפנים, כורעים על ברכיהם בישיבה מזרחית לבקש את עזרתו של הקדוש. שאחי זינדה, המלך החי, קוסם אבן עבאס, שלפי המסורת הוא דודנו של מוחמד, חי בסמרקאנד לאחר שנכבשה על ידי המוסלמים. יום אחד קטף את ראשו מעל צווארו וירד אל המערה שבה הוא עדיין חי. מכיוון שכך התפעלו הנשים מחכמתו של קוסם אבן עבאס שהבין שהראש אינו החלק החזק אצל הגבר וביקשו להיקבר בקרבתו.
רחוב מרוצף מוביל ומקשר בין הקברים השונים של נשות המשפחה הטימורידית עד לקבר קוסם.
גדר גבוהה מקיפה את שאחי זינדה. ומעבר לה נמצאים בית הקברות הנרחב של סמרקאנד. פנים ותמונות על המצבות. תמונות החיים על מצב�