ספר ים
5. מעגן מיכאל -קיסריה  

אך המלך לא חס על הכסף ועל העמל הרב ברצותו לכבד את אוהביו (הקיסר אוגוסטוס) וכבש את איתני הטבע והקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פיריוס (פיראוס בקרבת אתונה) ובירכתי הנמל שם מבואות עמוקות לאוניות

הנמל הגדול בעולם

הנמל ההירודיאני של קיסריה קווים מתחת למים

נמל טבוע ועשן בארובה

נחל חדרה מת וליד השפך שלו מתרוממות הארובות וערימות הפחם של תחנת הכוח. ריח רע מצחין את אפיק הנחל. השפכים מטנפים את הים במעגל עכור. גדות הנחל ירוקות וגזעי אקליפטוסים מתים כמו שלדים גדומים תקועים באדמה בסמוך לבית נטוש. בתוך האפיק אין מים זורמים אלא מצולעים של חומר אפרפר שנראה כמו קריש שאם יפול לתוכו מישהו, יבקע המעטה העליון והגוף ישקע בזוהמה. לפי תוכניותיהם של אנשי איכות הסביבה, יוזרמו מי הקירור המלוחים של תחנת הכוח בחדרה לתוך האפיק על-מנת למהול ולאוורר את השפכים והחומרים הרעים המוזרמים מאזור התעשייה של חדרה אל הים. תחנת הכוח בתל-אביב עושה כך זה שנים אחדות כשהיא מזרימה בקיץ מי ים לתוך הירקון על-מנת לאוורר את חלקו התחתון משבע תחנות ועד לשפך. בשנות העשרים מילאו מימי נחל חדרה ביצות ירוקות שנתנו למקום את שמו הערבי (חאד'ר –ירוק), מזרימים חומרים אורגניים לתוך הים, מביאים נחילי דגים אל השפך. עד לפני שנים לא רבות מאוד, היה אפשר לרדת לאורך הגדות הירוקות עד לים. תחנת כוח לא היתה, ואפשר היה ללכת על החוף מהמפרצים של גבעת אולגה ועד לשדות-ים, קיסריה ומעגן מיכאל. חברות חיידקים מתרבות במהירות כל עוד יש מספיק מזון ואמצעים. יום אחד הן קורסות ומתות. משום הצפיפות, משום הטינופת והזיהום. לעיתים דומה כי החוכמה המושקעת באיזון החוף אינה עולה על זו של חיידק.

אפר הפחם צבור בערימות על גדות הנחל בשטח תחנת הכוח ומכוסה באדמה אדומה כדי שלא יעוף ברוח. יתרת האפר הנשרף מובלת על המזח הארוך אליו נפרק הפחם הגולמי המגיע מדרום אפריקה, מוטען על ספינה מיוחדת ונשפך לתוך הים במרחק של כמה עשרות קילומטרים, מצטבר על קרקעית הים העמוקה. מצפון לתחנה ולשפך נחל חדרה, משתרע חוף חולי שנמשך עד לשוליו הדרומיים של קיבוץ שדות-ים. שלושה גולשים רצים לים עם מפרשים מעל הראש. הרוח נושבת בעוצמה. אפשר לדעת את עוצמת הרוח ואת כיוונה לפי עשן הארובות הגבוהות והאפורות שמדרום. את עשן הארובה יכולים לראות גולשים ושייטים בבנימינה ובזכרון ולפי הכיוון וזווית העשן לדעת את גובה ומצב הים. על רכס הכורכר הנמוך בנויים בתים אפרוריים. קיבוץ שדות-ים פרוש על שטח גדול וליד בתי הנוער מונחים גלשנים וסירות מפרש. בתוך מתבן, גבוהה מעל האדמה, מרחפת יאכטה בין חבילות קש וחציר יבשות. נערות מהקיבוץ שוכבות על החוף וקוראות ספרים. בשדות-ים התהווה הפלי"ם. שם, על החוף, הלכה חנה סנש לקיסריה, לאורך איונים ושוניות החוסמים את מפץ הגלים ויוצרים בריכות נחמדות שגולשים נחטפים בהן על-ידי הרוח ועפים לתוך מרחבי הים.

מול מעגן מוגן, שריד של העיר העתיקה ששקעה, מוקף בגדרות תיל גבוהות, בנוי תאטרון פתוח אל הים, מוקף בפסלים וכותרות עמודים שנמצאו כשנחפר. את התיאטרון, שיכול להכיל כמעט עשרת-אלפים¯אנשים, בנה הורדוס. בינו לבין הקיבוץ, מול העתיקות של קיסריה, מזרים מפעל המרצפות של שדות-ים זרם עכור ולבן של שפכים לתוך מפרץ יפה. המים לבנים מסיד. עיר נמל עתיקה וגדולה אותה ייסד אדריכל גדול שמשוגותיו פזורות ברחבי הארץ. מצפון לווילות של קיסריה החדשה ולאמת-המים ההרוסה של קיסריה העתיקה עומדים הבתים של ג'יסר א-זרקא, כפר של בדואים מבקעת הירדן ומצרים שהובאו על ידי מוחמד עלי. הגבול בין הכפר ובין קיבוץ מעגן מיכאל הוא נחל התנינים, בו זורמים מים נקיים הנובעים מעינות תמסח. סמוך לשפך, במקום אליו חודרים מי הגלים המלוחים, נטוי גשר שבנו התורכים לכבוד וילהלם השני קיסר גרמניה ב-1904, ואחריו נמשך חוף חוליפתוח ונפלא, צפונה עד לחוף דור.
בסך הכול חוף חולי בין שפך נחל חדרה ועד למעגן מיכאל, והכול פה - מתח בין טבע לקידמה טכנולוגית, עתיק וחדש, יהודים וערבים.

קובלנוב וקארון

קיבוץ מעגן מיכאל הוא קיבוץ טוב. בריכות דיג שבהן גדלים אמנונים ובורי וקרפיונים חפורות מצפון וממערב לקיבוץ עד הים. ציפורי המים הנודדות והחורפות מרגישות טוב בבריכות. מפעל פלסטיק ליד הרפת ומכון קרפיוני זהב לנוי. שדות פלחה ובננות שנטעו על פני הקרקעות של ביצת כברה משלימים את ענפי הקיבוץ שקם אחרי קום המדינה על החוף.

מדרום לקיבוץ, בהמשכו של רכס הכורכר שנחצה על-ידי נחל תנינים, בנוי הכפר ג'יסר א-זרקא. ישראלים שאינם תושבי הכפר כמעט ולא נכנסים לתוכו. ברחובות זורם ביוב גלוי והאנשים השחורים בצד הרחובות חסרי הנוי מדמים את הנוף למקום אחר. פעם או פעמיים ביום מגיעות לסמטאות הכפר מכוניות מסחריות עליהן עמוסים ארגזי פירות, ירקות, שמלות, סיכות וחרוזים, ויוצרות התקהלויות קטנות בסמטאות. אפשר לחצות את הסכר שדרכו זורם נחל תנינים באפיק טרופי עשיר בקנים, אשלים, ערבות מים ועצי תאנה. אנפות לבנות וגדולות עומדות על מיתקן ההתפלה של חברת מקורות, ומביטות אל שפמנונים העולים אל פני המים כדי לטרוף את הלחם והחטיפים שזורקים לתוכם המטיילים. שחפים כספיים ושחפים שחורי ראש יורדים בצריחות אל המים, נאבקים גם הם על הטרף. מתחת לבית-ספר שדה חוף הכרמל של החברה להגנת הטבע, המשקיף על השמורה והסכר, חצובות מערות קבורה במצוק הכורכר. נחל תנינים, הנחל היחיד שאינו מזוהם בכל נחלי מישור החוף, זורם אל הפירצה עליה נאבק קובלנוב, המהנדס הארץ-ישראלי הצעיר בקארון, המהנדס הצרפתי של פיק"א, חברת הקרקעות של הברון רוטשילד, שקנתה את ביצות כברה מג'מאל בק הטורקי כדי לייבשן. קארון טען כי שטח הביצות נמוך מפני הים ושאם ייפתח הסכר יזרמו מי ים לתוך הביצה. קובלנוב טען שלא. קובלנוב צדק.

נדידות ציפורים

בריכות הדגים וחוף הים של מעגן מיכאל הם אחד המקומות הנעימים לפגוש בהם ציפורי מים נודדות וחורפות. בארץ 90 מיני ציפורי מים יציבות, דוגרות וחולפות. עוד 30 מינים הם מזדמנים. ארץ ישראל היא אחד מגשרי היבשה העיקריים המשמשים את הציפורים המקייצות בצפון-אירופה וברוסיה האסיאתית. העופות, ועופות המים בכללם, מעדיפים לטוס מעל היבשה. היבשה מתחממת מהר יותר מהים והאוויר החם עולה למעלה ומניח לציפורים לדאות על זרמי האוויר החמים ולהתקדם על פניהם בגלישה מבלי להשתמש בכנפיהן כל הזמן. בדרך זו חולפות ציפורים עד מאות קילומטרים ליום. בסתיו נודדות הציפורים דרומה לכיוון אפריקה המשוונית ובאביב הן חוזרות אל הפריחה והשפע הפורצים באירופה ובאסיה הרוסית. בסתיו (החל ביוני וכלה בנובמבר) חולפים עופות מים מעל החוף הים-התיכוני של מדינת ישראל וחונים למנוחה בבריכות המספקות להם מים שקטים, מזון ומסתור צמחייה. חוץ מחופמאים, ברכיות, אגמיות, אנפות, שחפים למיניהם ושחפיות, חולפות במקום גם ציפורים גדולות כחסידות ושקנאים.
באביב (החל מפברואר ועד מאי) נודדות רוב ציפורי המים והשקנאים בקו החולף מעל מפרץ אילת, הערבה, ים המלח, הכינרת ובקעת החולה. רק החסידות שומרות אמונים וחולפות שוב דרך בריכות מעגן מיכאל.
חלק מהעופות (אגמיה, ברכיה, טבלן גמד, שרשיר) הם נודדי יום. יש בהם החורפים בבריכות מעגן מיכאל ומתחילים לנדוד צפונה בפברואר (ברכיה, צולל חלוד, צולל מצויץ וכן הלבנית הגדולה מהאנפות.)
במרץ נודדים צפונה שרשיר, אגמיה, טבלן מצויץ, מרית וכן הקורמורן, העגור האפור, קיווית, שחף כספי ושחף אגמים. חלק מהעופות יכולים לעופף 15-10 שעות בים ולשייט בגבהים שבין 1500 ל-1900 מ' ובמהירויות הנעות בין 65 ועד מאתיים קילומטרים לשעה.
מדוע בכלל יוצאים העופות למסע? ודאי, החורף הצפוני שבו השלג והקרח מכסים את הכול הוא סיבה מספיק טובה. אבל מהו הדבר הגורם לציפורים להפסיק להזדווג, להעלות על עצמן מאגרי שומן, לעופף באי מנוחה ובסופו של דבר להמריא יום אחד ולטוס דרומה?
דומה כי הסיבה היא האור. התקצרות היום היא המשפיעה על הפסקת פעולתן של בלוטות הרבייה והיא הגורמת לחוסר המנוחה של הציפורים. חקלאים מאירים את לוליהם במשך אותן שעתיים בהן מתקצר ומתארך היום בעונות השנה על-מנת להגדיל את פוריותם. מתי החלה הנדידה אין איש יודע, אם כי יש המעריכים את תחילתה בשני מיליון השנים האחרונות, בתוך תקופה המכונה רביעון (עיין פרק 6).
שאלה טובה אחרת היא כיצד מוצאות הציפורים את דרכן. האם הצעירים לומדים מן המבוגרים? דומה כי לציפורים "סיפור דרך" שהוטבע בהן, וזוהי תוכנה הנמצאת איתן כבר בתוך הביצה. הטענה היא כי הציפורים מסוגלות לנווט לפי גרמי השמים (בלילה) ולפי השמש ותוואי שטח ביום. הוכחה ליכולת ניווט לפי תנאי שטח שהתקבעה למרות שינויים הוא נהר האמו דאריה (הזורם מאפגניסטאן צפונה על גבול הרפובליקות של טרקומניסטאן ואוזבקיסטאן ונשפך לימת אראל) ששינה את כיוונו והיום העמק שמעליו מעופפות הציפורים הוא מידבר.
ואולם הדחף הביולוגי אינו כה מוחלט מכיוון שיש ציפורים המוותרות על המשך הטיסה לאפריקה, מקננות חורפים ולעיתים גם מקייצות בתחומי ישראל. כך או כך, מראה יפה בחורף הוא להקת שחפים כספיים, או שחפיות הנמצאת על חוף הים או שטה על הגלים, או להקת שקנאים, ברווזים או חסידות החוצה את השמים דרומה.

סכר התנינים

הסכר שחסם את נחל תנינים נבנה בתקופה הרומאית. אולי על-ידי הורדוס. המים שהובאו לקיסריה מעינות שומי שליד בנימינה לא הספיקו ולפיכך נבנתה אמת-המים הנמוכה. פתחו של נחל תנינים נסכר, יצר אגם גדול והמים כוונו לתוך אמת-מים נמוכה שהובילה את מימי עינות תמסח אל העיר קיסריה. עודפי המים זרמו אל תחנת קמח, מפעילים 13 תחנות מיגלש שפעלו עד פריצת הסכר במשך 1700 שנה. בעליהן האחרונים של התחנות היה ערבי נוצרי בשם עבד גאיטו, בן למשפחה עשירה מחיפה. הנחל נמצא היום בתחומה של שמורת טבע המקיפה את בריכת תמסח, נחל תנינים ואת בריכות הדגים של מעגן מיכאל בהן חונות ציפורי מים נודדות ובהן מקננות הציפורים המקייצות בין מרץ לנובמבר. במשך ארבעת חודשי החורף פתוחה השמורה למבקרים. המבקרים חוצים את הגשר, יורדים אל חצי האי שבין נחל עדה ונחל תנינים ומשקיפים בציפורים. אף לא אחד מהם ממשיך לכיוון ג'יסר א-זרקא, הכפר הלא נראה.

בן ציון אסף

"הגשר הוא הגבול," אומר בן-ציון אסף. איש נעים, בן שמונים, צלול ושופע אהבת אדם. אנחנו יושבים בקפיטריה של מפעל "פלסאון" שבתוך הקיבוץ. מחוץ לחלונות המפעל נשקפים הים ובריכות הדגים. בן-ציון אסף הוא האיש שדואג לערביי האזור. הוא עלה לארץ ב-1936 מברדיצ'ב שבאוקראינה, ישר למעיין חרוד. "אני סוציאליסט קומוניסט דמוקרט." הוא מחייך את ההגדרות דרך עשן סיגריה אחרי שדחק בי שאכין לעצמי כוס קפה. מעט מאוד אנשים במדינת ישראל היו מגדירים את עצמם ככה. בן-ציון אסף היה חלוץ ומזכיר בית-השיטה ואחר-כך ממייסדי מעגן מיכאל ושליח בשליחויות שעליהן אינו מרחיב את הדיבור. הדברים נשמעים כמו שהם. לא אמונה לוהטת ומרתיעה, כי אם הגדרה נכונה ושלמה. מעגן מיכאל הוא קיבוץ של אחדות העבודה. קיבוץ שבו רבים הקצינים הגבוהים מאוד והדעות שייכות לזרם האקטיביסטי של תנועת העבודה. בתי הרעפים החדשים מוקפים גינות וחדר האוכל הגדול צופה אל הים. אלף ומאתיים נפש גרים בקיבוץ העשיר שגשר עילי חוצה את כביש החוף המהיר כדי להיכנס אליו. מעבר לנחל תנינים, מדרום לשמורה, חוצה מתחת לכביש המהיר, במנהרה דמוית מעביר מים מוזנח, הדרך לתוך ג'יסר א-זרקא. בכפר ששת-אלפים תושבים. דומה שרק באזור המפעל של מעגן מיכאל יש יותר אספלט על הדרכים מאשר בכל הכפר הזה, שבתיו מגיעים עד לאפיק נחל התנינים ובדרום כמעט ומתחברים לווילות המפוארות של קיסריה. הביוב זורם ברחובות ואשפה נערמת. אין בית-ספר תיכון בכפר ורק בית-ספר יסודי אחד. המורים באים מכפרי המשולש. "ג'יסר זה כפר 'נמוך'." אומר בן-ציון אסף, "הפראדיסים (מהכפר פראדיס) לא מתחתנים בהם. העמאש ששולטים בכפר התחתנו עם הג'ורבאן (המשפחה הגדולה האחרת), ההצלה באה ב-67', כשנפתח הגבול והחלו להתחתן בערביות הגדה. עד לפני עשר שנים היו אונסים את הרועות שלהם מתחת לכרמל. היום הבעיה היא הסמים. " הנערים והנערות של הקיבוץ משתוללים במים. שפך נחל התנינים שעל הגדה הדרומית שלו עומד תילה של קרוקודילופוליס, עיר התנינים, מפריד בינם לבין הנוער של ג'יסר א-זרקא. "לפעמים היו פושטים על הבריכות. היו חומדים אופניים. הגשר הוא הגבול, ואצלנו עומדים מיליון זוגות אופניים, היו עושים שותפות."
"העמאש הגיעו מעבר הירדן עם פיתוח חדרה והתעשייה," אומר בן ציון אסף.
"ג'יסר א-זרקא קיימת איזה שלוש-מאות שנה," אומר עז א-דין עמאש מג'יסר, "העמאש הגיעו לאזור משום נקמת-דם, או אולי באו לחפש עבודה בגידול הג'מוס. הם באו מכפר קדום שבעמק הירדן. גם הג'ורבן באים מעמק הירדן, מאזור ים המלח, מג'ירבה. הנג'אר והשיהאב באו ממצרים."
הבדואים בני העמאש והג'ורבאן נקראים ע'וורנה, בני הע'ור- גאון הירדן. כך הם מכונים בפי נוסעים במאה התשע-עשרה, כמו שמוכר, שטייל ב-1884 לוואדי זרקא (הנחל הכחול - נחל התנינים), נעזר בבדואים שחומים מהע'ווארנה כדי לצוד תנינים. בדואים אלו הם שצדו ב-1864 תנין בביצות הכבארה עבור מייסד הזואולוגיה הארץ ישראלית, הכומר החוקר והנוסע האנגלי הנרי בייקר טריסטרם, שאורכו היה שלושה וחצי מטרים ושזוהה על-ידו כתנין היאור. "קובלאנוב, המהנדס של הכשרת היישוב הביא אותם," מספר בן-ציון אסף. "הוא נטמן בבית-הקברות הישן של ג'יסר א-זרקא לפי בקשתו. בגבעה עליה בנוי בית-ספר שדה עכשיו. אחריהם הגיעו הדייגים. הפארדיסים היו עשר משפחות שהובאו כדי להיות פועלים בזכרון. הכפר הזה לחוץ בין האוטוסטרדה, בית חנניה ובריכות הדגים של מעגן מיכאל. שפת הים התוחמת את הכפר אינה שייכת להם. שמורות הטבע סובבות את הכפר. זה כפר מרוד, עם הרבה בעיות."

ג'יסר א-זרקא

המדינה רוצה להרוס את בקתות הדייגים שעל חוף הים מדרום לקרוקודילופוליס. מישהו נטע שתילים רכים של ברושים בין הבקתות לכפר, ומתח גדר תיל על הדרך המחברת את המקום בו מונחות חסקות הדייגים, עם הכפר. אני יוצא מביתו של עז א-דין עמאש. הוא מהצעירים ואין לו הרבה מה לספר. הזקנים יושבים בשמש שמחוץ לבית- הקפה במרכז הכפר ומשחקים שש-בש. אני מדלג בין זרמי הביוב וערימות האשפה. "דרך שם," מסמנת אשה צעירה כשאני מגיע לשער ביתו של ראג'ח שיהאב. ראג'ח שיהאב מנמנם. הנכדה מודיעה לו שבא מישהו מהקיבוץ והוא מתלבש ומזמין אותי לשבת בצל הבית בן שתי הקומות. החצר הפתוחה, שעיזים ותרנגולות וכבשים מתרוצצים בה מתחת לג'יפ ישן, מוקפת חומה. הכפר שקט ואפשר להרגיש את קירבת הים. אני מתיישב על כיסא הפלסטיק הישן ורג'אח שיהאב נשען על מקל עץ גס שקצהו עגול ומביט בי בעיניים מחייכות. הוא בן שמונים ואחת. בן גילו של בן-ציון אסף. משניהם קורנת אותה אהבת אדם טובת-לב, אותה נינוחות עם חוש הומור. "אהלן וסהלן. אתה מהקיבוץ?"
"לא. אני מתל-אביב. אבל יש לי חברים במעגן מיכאל." אנחנו מגלים מכרים משותפים, כדרך ישראלים שנפגשים במקום כלשהו, ואז אני שואל את ראג'ח על החמולות בכפר. שיהאב היא המשפחה הקטנה בכפר, רק שישים נפשות, ומוצאם ממצרים. מצפון מצרים. יש עוד משפחה מצרית בכפר -נאג'ר. והם באו כנראה מן הדרום, מהגבול עם סודאן, אנשים שחורים מאוד.
"שיהאב ההתחלה שלהם היתה ביפו - אבו כביר (שכונה של מצרים שהקים מוחמד-עלי שליט מצרים ב-1834 כששלט בארץ ישראל). אחר-כך עברו לפה. אבא וסבא שלי עברו לפה כדי לעשות פלחה. ב -1918 נדמה לי, באו האנגלים והחליטו לייבש את הביצה. ב- 1924, היה הסכם עם פיק"א שהיא תייבש את הכברה הזה. את האדמות קנו מג'מאל בק ומהכפר טנטורה (דור) שהגבול שלו הגיע עד הזרקא (נחל תנינים). נתנו לכל בנאדם פיצויים 30 דולם (דונם). היו 86 משפחות בהתחלה. הרוב היו בדואים, ריחלים (נוודים. ריחלה – נדידה), הם חיפשו איפה יש אוכל לפרות שלהם ולשם באו. הם מכרו את העדרים ונהפכו להיות פועלים. עבדו בזיכרון, בבנימינה וחלק בציד או בים. עמאש לא עבדו בדיג. במיוחד הג'ורבאן שעובדים עד עכשיו. עבדתי בפיק"א 18 שנה (עד מלחמת השחרור) ואחר-כך בקיבוץ עשרים שנה." בייבוש ביצות הכברה עבדו רק בקיץ. בחורף היו המים והבוץ גואים, מכילים בתוכם את ביצי היתושים של המלריה. צינורות החרס שהונחו לפני חמישים שנה, מנקזים את מימי הביצה גם היום. הקרקעות חולקו בין קיבוץ מעין צבי מתחת לזכרון יעקב, קיבוץ מעגן מיכאל ומושב בית חנניה. "באזור של מעגן מיכאל גרו ערב כוברה. את החתיכה של הקיבוץ מכרו לקרן קיימת שמסרה אותה לקיבוץ. לנו לא היה קושאן טאבו על האדמה ולכן לא נתנו לנו אדמות של כברה. ב-1948 חלק מהכפר ברח לטנטורה, פחד. פה לא היתה אפילו ירייה אחת. הצבא הקיף את הכפר ואמרו לכל מי שיש לו נשק להביא אותו. אספו את הנשק. גם נשק עם רשיון. לי היה רובה ציד עם רשיון. נתתי אותו עם הרשיון. הקצין הבטיח להחזיר לי את הרובה. אבל חייל אחד זה מצא חן בעיניו. אז הקצין ההוא הביא לי רשיון לקנות חדש. הייתי צד איתו עד לפני כמה שנים. עכשיו הבן שלי צד."
הנכדה מביאה קפה שחור ומר בתוך ספלונים מעוטרים בפרחים כחלחלים ואחר-כך אני יוצא מהבית ויורד בדרך העפר. ביוב זורם ואשפה מתגלגלת. בתים חדשים נבנים לכיוון הים והנחל. על הגדה ילדים משחקים כדורגל ודייגים פורשים רשתות זריקה לתוך המים החומים. עוד מעט תהיה שעת בין-ה ערביים. אני הולך לאורך הנחל עד לשפך שבו מתערבים המים המתוקים-מלוחים של הזרקא במים המלוחים של הים. אל שפך הנחל באים דייגי המדגה מהקיבוצים בלילות סערה כדי לדוג את דגיגי הבורי הצעירים ולהעביר אותם לבריכות. הבורים אינם מתרבים בבריכות. דייגי המדגה רצים על קצף הגלים הנכנסים אל הנחל בלילות, קרוב לשרידי הגשר שהקימו התורכים ב -1896, כשבא הקיסר הגרמני וילהלם, מבקש לעבור לאורך החוף בדרכו לירושלים. מדרום לגשר מתנשא תל תנינים. מצפון בולט אי היונים מול חוף מעגן מיכאל, ומדרום בקתות דלות ומאולתרות של דייגי ג'יסר א-זרקא אותן רוצים להרוס משום שהחוף אינו שייך לכפר. עוד דרומה אפשר לראות את קיסריה ואת הארובות של חדרה. צפונה ומזרחה, מעל לפירצה ברכס הכורכר, נראים בתיו של בית-ספר שדה חוף הכרמל. אחריהם אפשר לראות גבעה עם שיחי אגבה שמסמנים בית-קברות מוסלמי ישן. "מדי פעם, בין-ערביים, כדי לא לעורר את חמתם של אנשי הביטחון שלנו,
הם מגיעים בשיירה שקטה כדי לקבור את הזקנים שלהם בחצר המשק," אומר בן-ציון אסף.

תל תנינים

שמו הערבי של תל תנינים הוא תל אל מנלח. בראש התל יש שרידי פסיפס אדום לבן של ריבועים גיאומטריים.
התל נזכר לראשונה על-ידי סקילאכס במאה ה-4 לפנה"ס. סטרבו, ההיסטוריון הרומאי, מזכיר את קרוקודילופוליס (עיר התנינים) כעיר הנמצאת מדרום לסיקמונופוליס (שיקמונה) ולבוקופוליס - עיר מגדלי העדרים (עתלית). פליניוס, בן אותה המאה, טוען שהעיר כבר לא היתה מיושבת בתקופתו. ליד התל ניכר מבנה חסון. אלו הם שרידיה של מצודה צלבנית קטנה שנקראה טורום סלינריום מיגדל המלח). לפי הרשומות, ננשכו במקום הזה שני צלבנים על-ידי תנינים בימיו של ריצ'רד לב הארי (סוף המאה ה-12). אגדות בנות למעלה מאלפיים שנה ניסו לתרץ את מציאותם של התנינים במימי הביצות. אגדה אחת סיפרה על שני אחים שאחד מהם כדי להתנכל לאחיו, הביא תניני נילוס* אל ביצות הזרקא כדי שאלה יטרפו אותו ברדתו לרחוץ. אגדה אחרת מספרת כי הורדוס המלך, ברצותו לרצות את קליאופטרה מלכת מצרים, שיכן אותה בתל תנינים שעל שפך נחל התנינים לים, בלב אזור הביצות, ועל-מנת להשלים את אווירת הנילוס הביא תנינים לנחל. סיפור נחמד מאוד, בהתחשב בעובדה הידועה גם שהורדוס וקליאופטרה איחלו לא אחת זה לזה להיטרף במלתעות תנין. קשה לחשוב על צמד שונאים מקומיים מובהק יותר משניים אלו. נראה כי התנינים השתייכו מאז ומעולם לעולם החי באזור ביצות הכרמל. לא מן הנמנע הוא, שבהיותם מסוגלים להתקיים במים מלוחים, הם שחו את מרחק מאות הקילומטרים מדלתת הנילוס, נחים בביצות הירקון וממשיכים צפונה עד לביצות הכברה. היום גם בדלתא קשה למצוא תנינים, ורק באזור אסואן, באשד הראשון שעל הנילוס, אפשר לראות את הסודנים צדים תנינים על-מנת לפשוט את עורם. מארץ ישראל כנראה שנכחדו בתחילת המאה הזאת. מין זה של תנין הנילוס נמצא בסכנת הכחדה.

קיסריה – היסטוריה קצרה

ראשית היישוב בקירבת קיסריה היתה במאה ה-3 לפנה"ס, מצפון לקיסריה העתיקה הקיימת היום יוסדה העיר הפיניקית- הלניסטית מיגדל סטרטון. קיסריה יוסדה על-ידי הורדוס בשנת 22 לפנה"ס. שימשה בסיס לרומאים במשך המאות הראשונה והשנייה לספירה והשתתפה בתפקיד מרכזי כעיר נמל, מקור אספקה ותגבור לכוחות הרומאים, בדיכוי מרד החורבן (70 -66 לספירה) ומרד בר כוכבא (135 – 132). הנצרות הגיעה לעיר במאה השנייה ובמאה השלישית והרביעית כבר היתה עיר נוצרית. בעיר היתה גם קהילה יהודית חשובה בכל התקופה הביזנטית (639 – 336). אולם שקיעת העיר נמשכה מאז סוף התקופה הרומאית, גם משום עלות אחזקתו של נמל כה גדול ומפואר, וגם משום כוח טבע בלתי ניתן לשליטה - הנמל החל לשקוע והיום הוא נמצא בעומק 7-5 מ' מתחת לפני הים. כבר באמצע המאה ה-5 שלח פרוקופיוס, בישוף עזה, אל אנאסטסיוס הקיסר הביזנטי, איגרת תודה על עזרתו בשיפוץ הנמל שמצבו היה כל-כך גרוע עד שספינות נטרפו על שובר הגלים השקוע שלו.
העיר המשיכה לשמש כנמל גם את המוסלמים בין 1101 - 639.
ב-1101 נכבשת העיר על-ידי הצלבנים שבנו נמל משלהם ועיר. העיר נכבשת ונהרסת סופית על-ידי בייבארס, הסולטן הממלוכי, ב-1265.
באמצע המאה ה-19 ניסו להתנחל במקום צ'רקסים אך ניסיונם נכשל. זמן לא רב אחריהם התיישבו במקום מוסלמים מבוסוניה שהשתמשו ביסודות הצלבניים הנותרים והקימו בו מסגד ושני מבנים המשמשים היום לצורכי אגף העתיקות המנהל את המקום לאחר שהכפר ננטש במלחמת העצמאות.

שקיעת נמל קיסריה

שקיעת נמל קיסריה, שמילאה את הים בעתיקות, היא עובדה היסטורית שאפשר לראותה בעין וחלק מתהליך שקיעתו של החוף הישראלי. עם זאת, דומה כי אמת-המים ההירודיאנית, ששופצה כבר שנים מעטות לאחר בנייתה, נהרסה לאו דווקא בגלל שקיעת הנמל, אלא דווקא משום בנייתו. את האמה בנו על חול, להוביל מים לעיר ולנמל עצום המידות. אבל חולות הם מטבעם נודדים, ממקום מוצאם למקום אחר. החול בחוף הישראלי מתגלגל עם הזרמים והגלים מדלתת הנילוס ומורבד על החופים משום גלי החוף ומשום הזרם החופי, הטרדה. לאורך החוף, משתנים הזרמים כתוצאה מרוחות ומפני החוף המקומיים. בניינו של הנמל החודר לתוך הים, גרם לתהליך של הרס החוף מצפון לנמל, זאת אומרת, אספקת החול נגרעה וסלעי החוף נחשפו. ואכן, מצפון לקיסריה, במקום בו עומד האקוודוקט, חסר החוף החולי והוא מתחדש רק במקום בו שרדו חוליותיה הקיימות של אמת-המים. תהליך דומה, של הקמת מבנה ימי הגורמת להיעלמות החוף מצידו הצפוני, אירעה עם בניית המרינה בתל-אביב. החוף שמצפון למרינה הוא הפחות חולי מבין החופים התל אביביים, ולמרות שחול מצטבר על פתח המרינה וסותם אותה בקביעות, הרי שבמרחק מאות מטרים צפונה, הולך החוף ונהרס בגלל מחסור באספקת חול קבועה, ובגלל מערבולות המסיעות את החול החוצה וצפונה. נראה כי הנמל ההירודיאני בקיסריה, וכן המרינה ושאר מבנים ימיים לאורך החוף, עוצרים את אספקת החול מדרום. כמו כן, מפץ גלי החוף, היוצר אנרגיה רבה, נושא איתו פנימה, לתוך הים, חול מהחופים ההולכים ונהרסים. תופעה זו מתבטאת בסלעי החוף החשופים בקיסריה, אלה שלאורך הטיילת שבין המרינה לחוף "הילטון" וכן באקוודוקט שתשתיתו החולית נעלמה כבר בימי הורדוס עצמו. דומה אם כן, כי תהליכים אלו הם מהירים מאוד ואפשר לראותם בעין במשך שנים ספורות.

קיסריה - הורדוס, יוספוס פלאביוס, הנמל ההרודיאני:
קיסריה הנראית לעין היא קיסריה הצלבנית. קיסריה הקדומה נמצאת מתחת לאדמה, נחשפת לאיטה. חלק ממנה, אותו חלק ששקע מתחת לגלים, מתפענח על-ידי צוללנים. על שום מה קמה פתאום עיר, בארץ שבה כל היישובים קמו על מקומם של יישובים קדומים יותר? למה דווקא שם? התשובה, כמו תמיד, נעוצה במרחב ובזמן. ובאיש אחד, שלא רצה לחיות רק בתוך ארצו, שבה לא היה אהוב, אלא ניסה להתחבב על אנשי העולם הגדול. והעולם הגדול, בימים בהם ייסד הורדוס את קיסריה, הוא רומא והעולם ההלניסטי.

הורדוס

מעולם לא היה ביהודה מלך כל-כך מוכשר, בנאי כל-כך פעיל ומדינאי כה נבון שהצליח לשמור על עצמאות יהודה מול האימפריה הרומאית במשך שלושים וארבע שנים, והיה שנוא כל-כך על העם שכינה אותו אדומי, וסירב להכיר בכך שסבו התגייר והוא עצמו נולד יהודי, למעמד האצולה המקורב לארמון.
הורדוס היה מלך תקיף, עריץ, אכזר, בעל מעוף, אמיץ ובעל דמיון ויכולת ביצוע ארכטיקטונית מרשימה. שרידי בנייניו פזורים במקומות שונים בארץ ישראל, והוא ללא ספק אחת הדמויות המרשימות בימי בית שני ואולי אחת הדמויות המרשימות ביותר בהיסטוריה היהודית כולה. רושמי הרשומות מן הצד היהודי, תיעבו את המלך משום שתפס את השלטון מידי המשפחה החשמונאית ששלטה ביהודה למעלה ממאה שנים, ואם כי יש להניח שלא היה עריץ יותר משלמה, שהיה אמיץ לא פחות מדוד וכבנאי עלה בהרבה על עוזיה, הרי בהיסטוריה היהודית הוא מונצח כמלך עריץ, אכזר ורדוף פחדים.

יוספוס פלאביוס

כארבעים שנה לאחר מות הורדוס, נולד בגליל יוסף בן מתתיהו, בן למשפחת כוהנים מיוחסת. הארץ רחשה מרד והמאבק בין הנציבים הרומאים השולטים ובין היהודים שאינם מוכנים לקבל את מרותם, נמשך עשרות שנים. יוסף בן מתתיהו הצעיר היה למפקד הגליל בעת שפרץ מרד החורבן (70 - 66 לספירה). בתהפוכות המלחמה הפך יוסף ממנהיג נערץ לבוגד. תהפוכה נוספת והוא מתגלה כנביא המנבא לאספסיאנוס, המצביא הרומאי, כי הוא עתיד להפוך לקיסר. התאמתות הנבואה מוציאה אותו ממאסרו והופכת אותו ליוספוס פלביוס איש רומא, היסטוריון הרושם את קדמוניות היהודים ואת קורות מלחמותיהם נגד הרומאים. למרבה המזל, יוסף אינו סתם רושם רשומות, אלא סופר מצוין היודע לספר סיפור עלילה.
שני אלו, הורדוס היהודי, שהיהודים מעולם לא שכחו לו את מוצאו האדומי, ויוספוס פלביוס, שהיהודים מעולם לא שכחו לו את יהדותו,הם שתי הדמויות הססגוניות שעליהן מיוסד הרבה מן המידע ההיסטורי -ארכיאולוגי בארץ ישראל. קיסריה, הירודיון, מצדה, סבסטיה וירושלים הן הערים אותן בנה ופיאר הורדוס, ואותן תיאר בספריו יוספוס פלביוס, שטרח להדגיש את נפלאות העבר מול שרידי ההווה.תיאורו המדויק של יוספוס את נמל קיסריה, המשמש מקור למחקרהארכיאולוגי התת-ימי הנערך בקיסריה, מצייר תמונה של אחד הנמלים המשוכללים בעולם העתיק ומסביר את התמיהה על הסיבות לייסודה של עיר חדשה בחוף הארץ-ישראלי באותה התקופה.

ה. "הוא" (הורדוס) בחר לו על שפת הים עיר אחת אוהדת ושמה מיגדל סטרטון... ובנה את כולה אבנים לבנות וקישט אותה בארמון מלכים נהדר ובו הראה לכול את תכונת רוחו הגדולה, כי בכל חוף הים בין דור ובין יפו, ששם נימצאת העיר בתווך, לא היה נמל לאוניות, ועל כן היו האוניות היורדות בים מארץ צידונים (פיניקיה) מצרים מפליגות בלב הים כי פחדו מרוח דרומית מערבית אשר בעת נשיבתה בנחת , היתה מכה גלים אדירים על סלעי החוף ומישברי הגלים היו מרתיחים את מצולת הים למרחקים אך המלך לא חס על הכסף ועל העמל הרב ברצותו לכבד את אוהביו (הקיסר אוגוסטוס) וכבש את איתני הטבע והקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פיריוס (פיראוס בקרבת אתונה) ובירכתי הנמל שם מבואות עמוקות לאוניות
...כי קבע הורדוס את גודל הנמל במידנה ושילשל אבנים בעומק עשרים חבל (כ-60 לתוך הים ולרוב האבנים היה אורך 50 רגל וקומתן תשע רגליים ורוחבן עשר רגליים ואבנים אחדות עוד גדלו עוד כמידתן מאלו. וכאשר ניסתם פי המצולה, ציווה הורדוס להרחיב את חלק הסכר העולה מתוך המים עד מאתיים רגל. ועל מאת הרגל החיצונות הקים שתות (מחסום) לעצור את שטף גלי היםוהחלק הניקרא פרוקומיה (שובר הגלים) והחלק הנישאר היה ליסוד חומת אבנים המקיפה את הנמל . ובחומה התנוססו מגדלים והגדול ביניהם ביופיו נקרא דרוסיון, כשם הבן החורג לקיסר (דרוסוס)
ז. כפות (קימרונות) רבות הוקמו שם למחסה לבאים באוניות, והמרצפת מקיפה אותן בעיגול היא מקום רחב ידיים לטיילים. ומבוא הנמל מצד צפון , כי רוח הצפון קלה במקום הזה מיתר הרוחות... הבתים הקרובים אל הנמל נבנו גם הם מאבנים לבנות ומרחק אחד היה בין רחובות העיר המשתרעים עד החוף. ולמול פי הנמל מתנשא היכל הקיסר בראש הגבעה, והוא נפלא בגודלו וכליל יופי... ואת העיר הזאת נתן הורדוס נדבה לאיפרכיה (לנציבות סוריה) ואת הנמל ליורדי הים הסרים אליו ואת כל הכבוד המוסד נתן לקיסר , כי קרא לעיר קיסריה על שמו."

(יוספוס פלביוס, תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים ספר א', פרק כ"א.)

למה הוקמה קיסריה היכן שהוקמה?

המקום היה נטוש. החוף הישראלי אינו משופע במעגנים טבעיים. חלקו הצפוני של החוף - מדור וצפונה - מפורץ יותר מהחלק הדרומי שבו נמצא רק מעגנה של יפו. המעגנים בחלק זה של חוף הכרמל וחוף הגליל, נשלטו על-ידי ערים יווניות-פיניקיות או בעלות אוכלוסיה מיווונת כדוגמאת אכזיב, עכו, דור, אפולוניה ויפו. לאף אחת מהן לא היה נמל אמיתי ומשוכלל. בבחרו מקום נטוש, נמנע הורדוס מסכסוך עם מישהו שעלול לבוא בתביעות כלשהן. יתרה מכך, אין הוא נזקק למפרצון טבעי, אלא לנמל גדול ויעיל דרכו תוכל יהודה לייצא את היין, השמן, הארגמן ובשמי עין-גדי ויריחו ולקלוט את יבוא האיים היווניים, קפריסין, תורכיה, איטליה, צפון-אפריקה ומצרים. נמל גדול ומשוכלל פירושו יותר ספינות העוגנות בו בדרכן מהחוף הלבנוני למצרים, מחזור עיסקאות גדול יותר, תשלום מכסים רב יותר ורווחים רבים, וזאת במקום להשתמש בנמל עזה שאינו בשליטה ישירה או בנמל יפו שאינו משוכלל מספיק, או בנמלים הפיניקיים. יש להוסיף לכל זאת את עונת ההפלגות בים התיכון המתחילה באביב ומסתיימת בסתיו. נמל גדול כמו קיסריה, יכול לאפסן בתוכו את הטרירמות, ספינות המסחר הגדולות של אותה, כל עוד נמשכות סערות החורף, ולחסוך מהן את ההמתנה בנמלים רחוקים יותר מקצה דרך התבלינים והבשמים שהסתיימה ביהודה לאחר שהורדוס השתלט על ממלכת הנבטים. מציאותן של ספינות מסחר גדולות בקירבת קצה דרך התבלינים והבשמים היבשתית, הקדימה את יצוא הסחורות לשווקי הים התיכון בכמה שבועות לעומת הציים האחרים שחרפו בנמלי אירופה או מצריים, דבר שתרם ללא ספק לריווחיות הנמל. נמל גדול ומשוכלל כדוגמת קיסריה, הבטיח גם מבדוק מסודר, ומטבע הדברים הפך להיות הנמל המרכזי בחלק המזרחי של הים התיכון, פרט לאלכסנדריה.

איך בונים נמל

הורדוס התחיל להקים את הנמל בשנת 21 לפנה"ס. בניית הנמל נמשכה 12 שנים. הורדוס היה אז בשיאו והקים את קיסריה כעיר פאר, פלא מרשים לעיניכל מי שהגיע ליהודה. ועד כדי-כך גדול ומשוכלל היה הנמל, שהוא עלה בפארו על נמל פיריאוס - הנמל היווני הגדול ביותר באותה תקופה. זהו נמל עמוק-מים ראשון מסוגו, שאינו נשען על מפרץ או כף סלע (כדוגמת עכו או חיפה) והוא דומה בתכנונו לנמל החדש של אשדוד. שובר גלים קשתי יצא מדרום ותחם את הנמל מדרום וממערב, ושובר נוסף, ישר וקצר יותר, יצא מן החוף בצד הצפוני. בקצותיהם של שני השוברים הוקמו מיגדלים. לפני שובר הגלים העיקרי שהתקשת מדרום וממערב, נבנה בתוך הים, במרחק כמה עשרות מטרים, שובר גלים נוסף שבלט רק כמה עשרות סנטימטרים מעל הגלים ותפקידו היה למנוע את מפץ הגלים הישיר על השובר העיקרי. השובר העיקרי, שהיה רחב (כ-50 מ'), מוצק וארוך מאוד (כ-600 מ'), שימש גם מזח פריקה וטעינה ועליו אופסנו במחסנים ובקימרונות הסחורות והמלחים העוגנים בנמל. הידע הטכני הדרוש לבניית נמל כגון זה הוא מרשים ביותר ואינו נופל מן הידע המשמש לבניית נמלים מודרניים עד עצם היום הזה. אחת הבעיות שמהן סובלים כל הנמלים והמעגנים המלאכותיים (המודרניים) לאורך החוף הישראלי, היא הסתימה בחול. על בעיה זו התגברו מהנדסי הנמל הקדומים בעזרת פתחים שהושארו בשובר בגובה פני המים. מי הגלים החודרים יצרו זרם שטיפה שנשא את החולות ואת פסולת הנמל צפונה, דרך הפתח, והשאיר את המעגן נקי ועמוק.

מלט
שובר הגלים עצמו נבנה מגושי מלט עצומים. המלט היה עשוי מגיר כתוש, אפר וולקני שהובא מאיטליה ואולי מהגולן או הגליל המזרחי ומאדמת חמרה. תערובת זו מתקשה במגעה עם מים והופכת לגוש בטון. את חומרי התערובת שפכו לתוך ריבועי עץ חלולים, כפולי דפנות, שהושטו והושקעו לאורך תוואי שובר הגלים. אלו הם אותם גושי ענק עליהם כותב יוספוס בתארו את נמלו של הורדוס. טכניקת בנייה זו לא הסתמכה על שיטות הבנייה הפיניקיות שלפיהן נבנו המזחים מנדבכי אבן מאורכים שהוצמדו אחד לשני כשהמימד הצר שלהם גלוי כקיר (הפוך מבנייה רגילה) שיטה הנקראת "בניית ראשים" ומעניקה חוסן רב למבנה משום עוביו הרב. שיטת ריבועי העץ החלולים שלתוכם נוצק חומר מילוי, היא שיטה רומאית אותה תיאר ארכיטקט רומאי בשם וטרוביוס בספרו "על הארכטיקטורה" במאה ה-1 לפנה"ס. השיטה פותחה באיטליה משום המחסור באבני בניין משובחות, וכידוע, מחסור ומצוקה מולידים טכניקה יעילה, זולה ומעולה. הבנייה היתה ברמה כל-כך טובה, עד ששובר הגלים השקוע מחזיק מעמד עד היום, למעלה מ-2000 שנה לאחר שנבנה. ואולם שיטות הבנייה הפיניקיות יושמו גם הן, כשאבני גוויל ענקיות (שאורכן עד 15 מ') מגינות על חלקו החיצוני של השובר, בעוד חלקו הפנימי בנוי בבניית ראשים. מתחת לשובר ולמזחים הורבד החול בשכבת חלוקים, על-מנת למנוע שקיעה ולהקנות גמישות למבנה כולו.
פתח הנמל שפנה צפונה, היה צר מספיק על-מנת לחוסמו בעיתות חרום ומגדלור ניתב את הכניסה אליו. הורדוס עצמו הקדיש את הנמל למיטיבו, הקיסר אוגוסטוס, ופיאר את סביבות הנמל בתיאטרון, אמפיתאטרון, איצטדיון, היפודרום (גרש למרוצי סוסים) ובתים מפוארים שנבנו מגרניט שהושט ממצרים ומשיש שהובא מאיטליה. מים הובלו אל העיר על-ידי אמת-מים (אקוודוקט) שמשכה את מימיו ממעיינות עמיקם (סינדיאנה) עד לעיר. שרידי אמת-המים מגיעים עד מצפון לעיר וחלקה המתחבר אל העיר ההירודיאנית שקע ונעלם בין גלי הים, כמו הנמל ההירודיאני כולו שלא הספיק לשרת את העיר יותר ממאתיים שנה. העיר לא נבנתה כעיר יהודית אלא כעיר הלניסטית מעורבת, ובה מיקדשים לאוגוסטוס ולאלי רומא, שהוקמו מול פתח הנמל ופסלי פולחן וכיבוד רומאיים שהוצבו במקומות שונים. במהרה, משום ריכוז הסחר דרך הנמל, התפתחה קיסריה להיות העיר החשובה בארץ ישראל פרט לירושלים.
לאחר מותו של הורדוס, הפכה קיסריה, משום אופיה הרב-לאומי (למרות שהיהודים בה היוו מחצית מתושבי העיר), ומשום היותה הנמל החשוב במזרח התיכון, לעיר מושבם של הנציבים הרומאים. כמעט בבלי דעת, מקים הורדוס את העיר שממנה מתחיל מרד החורבן. וגם אם אין זו הסיבה האמיתית, הרי שזוהי אחת העילות המביאות להתפרצות המרד שאינו מתוכנן, שאינו בר שליטה ובסיכומו של דבר מביא לחורבן בית -המוקדש שהוא אחד משיאי החורבן הגדולים ואובדן עצמאות היישוב היהודי בארץ ישראל.

מעגן מיכאל עד חדירה

איך להגיע ומה לעשות

בין החוף שמול מעגן מיכאל ושפך חדרה משתרעת רצועת חוף של עשרה קילומטרים.
חוף קיבוץ מעגן מיכאל - זהו חוף הממשיך את החופים שמצפון לו. חוף נקי, חולי ומוגן על-ידי ארבעה איים שהם שרידי רכס הכורכר ששקע. חוף מצוין למשפחות, אלא שאין לעבור עם כלי רכב בין בריכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל מכיוון שהן משמשות אתר קינון ודגירה לעופות מים חורפים בארץ וכן מכיוון שדרכי הגישה עוברות דרך הקיבוץ והקיבוץ אינו מאפשר מעבר דרכו. ניתן להשאיר את כלי הרכב במגרש החנייה של הקיבוץ וללכת ברגל מרחק קילומטר וחצי עד החוף, או להחנות את הרכב בקירבת הרפת ולצעוד משם מרחק כשש-מאות מ' אל החוף. השחייה אל האיים בים שקט היא מעשה של עונג. המרחק אינו עולה על שלוש-מאות מ'. דייגי חכות גם הם אוהבים את האיים.

טיול שבת- אפשר להגיע לשוליו של החוף גם בהליכה לאורך נחל תנינים ממיגרש החנייה של השמורה הנמצא מתחת ל"בי"ס שדה כרמל" של החברה להגנת הטבע. טיול כזה יכול להימשך משעה ועד יום. מחנים את הרכב במיגרש החנייה (כניסה דרך שער הכניסה לקיבוץ מעגן מיכאל, מהכביש "הישן") וצועדים ממנו דרך שער הברזל שמדרום-מערב לתוך אזור הבריכות. כדאי להצטייד במשקפת, מגדיר ציפורים או צפר מומחה. צעידה שקטה דרך הבריכות ועצירה לתצפית בעופות המים יכולה להסביר מדוע צריך להיות אנגלי קר מזג כדי לאהוב ציפורים, או להיפך. הים מרוחק כקילומטר וחצי. בחוף אפשר לאכול צהריים, להתרחץ. מקום טוב לחשוב בו על החיים ולהשוות חיים בקיבוץ לחיים בעיר. מהחוף פונים דרומה עד לשפך נחל תנינים, גשר הזרקא, ומדרום לשפך, שאפשר לחצות במי אפסיו, נמצא תל קרוקודופוליס. אין ממצא מרשים בתל אבל זווית הראייה לכיוון ג'יסר א-זרקא ומעגן מיכאל שונה. לאורך גדתו הדרומית של הנחל עוברת דרך שבה צועדים את שני הקילומטרים לאורך האפיק עד לסכר שנפרץ על-ידי קובלנוב. ניתן לעבור דרך המגלשים של טחנות המגלש ולרדת מערבה מהגשר לטיול בין ערביים בחצי האי שבין נחל עדה ונחל תנינים, או לשטוף את מלח הים במים שממערב לסכר. עד לכאן, כ-5 קמ'. נערי ג'יסר א-זרקא נוהגים לזנק מעל גשר הסכר, להנאת הצופים.

אפשרות אחרת היא להחנות רכב אחד בקיסריה ושני בשמורה, לבקר בסכר ובחצי האי, להמשיך דרך השמורה לחוף עד לתל וממנו להמשיך דרומה לאורך החוף בפאתי ג'יסר א-זרקא, להתגלגל בדיונות החול של האקוודוקט ההירודיאני ולהמשיך עד לעיר הצלבנית והתיאטרון של קיסריה. שישה קילומטרים של ציפורי מים, עתיקות, מים מתוקים, מים מלוחים והיסטוריה.

שמורת הציפורים במעגן מיכאל -בתקופה שבה השמורה פתוחה מאי – אוקטובר - ניתן לטייל בתוכה ולצפות בציפורי מים. טיול קל ונעים לכל המשפחה. השמורה סגורה נובמבר-אפריל

על איי הכורכר (אי היונים מול מעגן מיכאל- אסור בעליה! ) מקננים שחף כספי ושחפית ים. זיהום הים גרם לחיסול אוכלוסיות דוגרות של חופמי אלכסנדר וחופמי שדות, אם כי בחודשי הסתיו והחורף אפשר לראות חופמים, ציפורים קטנות וזריזות הרצות על גבול הגלים ומעופפות במעוף נמוך מעל הגלים.

חוף שפך נחל תנינים - אפשר להיכנס דרך הכביש הישן לכפר ג'יסר א-זרקא ולהגיע לקירבת החוף, עד לשפך נחל תנינים, עם כל רכב. רכבX4 4 יוכל לעיתים לחצות את השפך ולהמשיך צפונה לחוף הקיבוץ. אין בחוף שירותים מכל סוג שהוא. הים נקי וגם שפך הנחל, מכיוון שנחל תנינים נקי יחסית.

טיול בג'יסר א-זרקא - טיול בכפר מצרי הנמצא בלב מישור החוף על חוף הים. ביוב ברחובות, מסגד, בנייה מעניינת.
חוף אמת המים (האק וודוקט)- משפך נחל תנינים ועד לאמת-המים של קיסריה נמשך חוף חולי ולא מפותח. ברכב רגיל אפשר להגיע עד לאמת המים הנמצאת בחלקה הצפוני של שכונת הווילות של קיסריה. בקיסריה חנויות. חוף אמת-המים לא מפותח, ודרומה ממנו, לכיוון קיסריה העתיקה יש סלעים רבים במים - שרידי האמה ששקעה והתמוטטה.

חוף קיסריה הצלבנית - בתוך העיר הצלבנית מצוי מעגן קטן שראוי רק לסירות קטנות. בתקופות סערה המעגן סוער. חופו של המעגן הוא חוף מוסדר בתשלום הכולל שירותים, מסעדות, מקלחות, כיסאות נוח¯וחול נעים. צמוד אל החוף מועדון הצלילה של קיסריה. משפחות יכולות לשלב ביקור בעיר העתיקה, באמת-המים ולהתרחץ בחוף המוסדר, גם עם ילדים קטנים מאוד. אין להשאיר חפצי ערך במכוניות בחופי קיסריה!

חוף מדף הכורכר- מדרום לעיר העתיקה ועד לתיאטרון (קילומטר) נמשך מדף כורכר ורצועת סלעים שאין בה רחצה נוחה.

חוף שדות ים - מפעל המרצפות של שדות-ים צמוד לתיאטרון מדרום לן ופלג לבן של סיד זורם אל הים. פרט לכך יש לקיבוץ למעלה מקילומטר של חוף חולי נפלא ושרידי מבנים הירודיאניים ששקעו ומשמשים כבריכות מוגנות. אל החוף אפשר להגיע דרך הקיבוץ.

חוף כפר הקיט - מדרום לקיבוץ שדות-ים, נמצא חוף כפר הקיט. חוף מוסדר עם מועדון גלישה ושיט. אל החוף הזה אפשר להגיע כשיורדים במחלף קיסריה ופןנים מערבה לכיוון הים. בצומת הראשון ממשיכים ישר. זהו חוף מצוין לכל המשפחה. הכניסה בתשלום.

גולשים- באזור זה מתפתחות רוחות יפות אחר-הצהריים, וזהו חוף מצוין לגלישת רוח. סופו של החוף בתחום הסגור של תחנת הכוח של חדרה, שמייד אחריה נשפך נחל חדרה, שמי שרוצה לשמור על בריאותו מוטב שירחק ממנו!

צלילה - צלילה בתוך הנמל ההירודיאני של קיסריה ועל פני רחובותיה הטבועים היא צלילה יפה ליום צלול ושקט. אפשר לצאת מתוך חופה החולי של העיר הצלבנית ולשחות החוצה.

דיג - דייגי חכות נוהגים לדוג מהמזח הדרומי. דייגי רובה מתרחקים עוד כמה מאות מטרים לתוך הים (קצהו של המזח ההירודיאני).