מדריך יפו
מדריך לאתרי יפו  

"איש היה בקיסריה, קורנליוס שמו, שר מאה מן הגדוד הנקרא האיטלקי; חסיד היה וירא אלוהים הוא וכל ביתו, וגומל חסדים רבים לעם ומתפלל בכל עת. באחד הימים, סמוך לשעה שלוש אחר הצוהריים, ראה מראה ברור: מלאך אלוהים בא אליו ואומר לו, קורנליוס! כשהביט בו נתמלא פחד ואמר: מה זה אדוני? השיב לו המלאך: תפילותיך וצדקותיך עלו לזיכרון לפני האלוהים. ועכשיו שלח אנשים ליפו וקרא לשמעון המכונה כיפא. הוא מתארח אצל בורסקאי אחד, שמעון שמו, אשר ביתו על יד הים..."

אתרים

צפון יפו מצפון לכיכר השעון, לנמל ולעיר העתיקה:

מסגד חסאן בק

מסגד חסן בק (מול הדולפינריום), נבנה ב- 1914 על ידי מושל יפו חסן בק בצרי אלע'אבי כמסגד המרכזי (ג'מע) של שכונת מנשיה. המסגד הוא השריד היחיד לשכונה (חוץ מ"בית גידי") המסגד נבנה באמצעות עבודות כפיה, אותן הטיל המושל על תושבי יפו במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכתוצאה מכך סירבו מוסלמים להתפלל בו. סיפור נוסף שנקשר בו הוא האבנים שבונות אותו, אלו נועדו לבניית בית החולים הדסה ברחוב בלפור. במהלך הכנת האבן בבלפור, הורה הד"ר להעביר את החומר על מנת לבנות את מסגד חסן בק.
ד"ר חסאן בק הוא גם המפקד הטורקי שלכד את אנשי ניל"י (חוקר בנוקשות את שרה אהרונסון) וחיסל את רשת הריגול הפרו-בריטית.
שנים אח"כ נבנה בית החולים הדסה. לפני כיבוש יפו, שימש צריח המסגד צלפים ערבים, שצלפו לעבר העוברים ושבים ברחוב הירקון. בשנת 1983 התמוטט הצריח. ב- 2000 שופץ המסגד והיום הוא משמש בעיקר מוסלמים מבאי שוק הכרמל ופועלים העובדים בסביבה. אימאם המסגד הוא יפואי.
בהתחשב בעברו המסוכסך – בנייה בכפיה, גניבת חומר והשימוש במינארט שלו כעמדת צלפים – הוא נישמר להפליא ובעצם הוא אחד מהמסגדים היפים בארץ עם המגדל התמיר שלו ואבני הכורכר. דומה שהוא והמחמודיה (וכן המסגד הקטן ששופץ בג'בליה) הם היפים שבין מסגדי יפו.

בית גידי מוזיאון האצל, מנשיה

מוזיאון האצ"ל ניקרא על שמו של עמיחי פייגלין – מי שהיה קצין המבצעים של האצ"ל והדמות המרכזית בכיבוש יפו הערבית (26-27.4.1948). המוזיאון שוכן בבית הכמעט יחיד שנותר משכונת מנשייה- השכונה העיקרית והגדולה שהיתה מצפון ליפו. השכונה נולדה בסוף המה ה-19 ובראשית המאה ה-21 כחלק ממגמת ההתפשטות של יפו – השכונות היהודיות עלו לכיוון צפון מזרח (נווה צדק, שבאזי ומאוחר יותר אחוזת בית) והשכונה הערבית פנתה לאורך הים צפונה כשהיא נתחמת על ידי השכונות היהודיות.
גבולה של מנשיה היה ברחוב אלנבי במפגשו עם הים ("האופרה"), ברחוב הכובשים שהיווה את גבולה המזרחי (שכן מזרחה ממנו נוסדה כבר ב-1904 שכונת כרם התימנים) והגבול הצפוני של השכונה עבר בתוך שוק הכרמל שם הזיכרון ההיסטורי משמר אותו גם היום – דוכני הירקות, הפירות ופירות הים שהיו התוצרת הערבית עולים מדרום (מכיוון מה שהוא היום חניון הכרמלית של אוטובוסי דן) ומגיעים לשני שליש השוק (התוצרת החקלאית הגיעה מהכפרים הערביים בפריפיריה של יפו) – בקרבת המפגש עם רחוב רמב"ם והשליש העליון הוא שימור השוק הערבי - חנויות התבלינים (יהודי תימן) הגלנטריה וההלבשה (יוצאי פולין).
לאורך הדופן המזרחית של כרם התימנים תרמו התימנים את אומנותם כשוחטים ומייבאי תבלינים מהמזרח. שם זה גם היום.
המוזיאון עצמו שנמצא ממש על שפת הים מתאר את מהלך כקרב הכיבוש – הרעשה, שתי התקפות כושלות ואז הרעיון של גידי לפרוץ דרך קירות הבתים שצמודים אחד אל השני על מנת להגיע לקרבת העמדות הערביות מוסתרים ולא פגועים.
במשך ימי ההתקפות תקפה ההיסטריה את יפו הערבית ורוב תושביה ירדו אל הנמל על מנת להימלט. כשכוחות האצ"ל כבשו את הנמל ואפשרויות הבריחה והאספקה נעלמו – נכנעה יפו, כשחלק מהאוכלסויה הדלה שלה בורח לכיוון כפרי הפריפריה של העיר – אבו כביר, בית דג'ן יהוד וחירייה (מהם לא שרד כמעט כלום היום)

כיכר השעון וסביבותיה

הכיכר נוצרה סביב 1887 כשנהרסה חומת יפו על מנת לשפר את הכניסה אל העיר העתיקה וליצור קשר ומעבר בין השכונות שהחלו להתפתח מדרום – השכונה המרונית, עג'מי וג'בליה, ובין שכונת מנשיה והשכונות היהודיות של שבזי ונווה צדק שהתפתחו צפונה על החוף וצפון מזרחה לכיוון מה שתהיה תל אביב החל מ-1909.
הכיכר נבנתה במקום בו שכנה מאז ומעולם רחבת שוק הכניסה המרכזית אל העיר שאליה הגיע הדרך משכם (רחוב אילת של היום) במקום שבו היא נפגשת עם רחוב סלמה (עזר ומרזוק של היום) הדרך הראשית שהובילה מיפו אל הכפרים שהיו העורף החקלאי של יפו עד 1948 (יהוד, אבו כביר, חירייה בית דג'ן) ולירושלים ועם דרך עזה (רחוב יפת)
לכאן היו מגיעות הסחורות החקלאיות והיה נערך השוק היומיומי. מול השוק היו שערי העיר ובהם שער ירושלים (ראה בהמשך)
השעון שופץ ביום ההולדת המאה שלו - ב-2001 על פי דחיפה ותיכנון של האדריכלים אייל זיו ורלי פראטו. במהלך השִּחזור נמצאו המנגנון המקורי של השעון והפעמון חזר לדייק ולצלצל.
ככר השעון = סאחנאת אל דאולה = ככר הממשלה.

מגדל השעון נבנה לכבוד יובל ה- 25 לשילטונו של הסולטן עבד אל חמיד ה-2 שחל ב-1900. מגדלים נבנו בירושלים, צפת, עכו, חיפה ויפו וסך הכל נבנו 80 מגדלים כאלו ברחבי האימפריה- אולי כדי לסמן לנתיני האימפריה שכדאי שידייקו על פי הסטנדרטים האירופאים שהאימפריה היתה רחוק מאחוריהם בראשית המאה ה-20.
את הרעיון לבנות את מגדל השעון הגה מוריץ שיינברג, שען וצורף, אח בלשכת הבונים החופשיים, שיזם בנייתן של 17 חנויות ברחוב בוסטרוס (רזיאל). הנהלת החברה הצרפתית, שקיבלה את הזיכיון להתקנת מסילת הרכבת ביפו בשנת 1892, בחרה בו להתקין שבעה שעונים בתחנות הרכבת מיפו עד ירושלים. האדריכל היה ברוך פפירמייסטר מראשוני רשל"צ שלמד בברלין ותיכנן את המבנה האירופאי. מה שמסביר מדוע מגדל השעון ביפו ניראה כמו מגדל פעמונים של כנסייה.
המגדל ביפו הוקם בתרומות של תושבי העיר הערבים והיהודים, ובראשם יוסף בק מויאל.
אבן הפינה הונחה ב- 1 בספטמבר 1900 במעמד הקאימקם, פקידי הממשלה ונציגי ראשי הדתות. בבוקר נערכה תפילה במסגדים, בכנסיות ובבתי הכנסת , ובערב ניגנה התזמורת של ראשון לציון. המגדל ניצב בצומת הדרכים שיצאו מהשער המרכזי של העיר מול בניין השלטון החדש (הסראייה) ומול תחנת המשטרה ובית הסוהר (הקישלה) ומסגד המחמודיה. ב-1901 הושלמו שתי הקומות הראשונות והחלו בבניית השלישית. ב-1903 הסתיימה הבנייה, הותקנו שני השעונים, ובקומה השנייה נחקק מארבעת צדדיו החותם של השולטן עבדול חמיד השני.
ב-1965 שופץ המגדל על ידי עיריית תל אביב, הותקנו שעונים חדשים, סורגים אמנותיים וּויטרז'ים המתארים פרקים בתולדות יפו, עבודת האמן אריה קורן.

הסראיה החדשה

 נמצאת בפינה הצפון מזרחית של כיכר השעון. מבנה הסראיה החדש נבנה בסוף המאה ה-19 מול הקישלה, כשחלונו של המושל מביט במי מובא למעצר ומי משתחרר ממנו. בכך השלים המבנה את הקרייה השילטונית של בית משל, בית כלא, כיכר שוק (המבנה גם תוחם בעורפו את השוק היווני (שוק א-דיר) מצפון), מגדל שעון ושער העיר במבואות העיר העתיקה ועל צומת הדרכים המרכזי של ארץ ישראל . הסראיה שופצה בראשית המאה ה-21.
במאורעות 1921, 1929, 1936-9, 1947, היה מרכז ערביי יפו ונציגי הועד הערבי העליון. לכן, החליטה מפקדת הלח"י לפוצץ את הבנין ב-4.1.48. הוצבה משאית, ושני המובילים נסוגו לעבר כרם התימנים.
המבנה פוצץ בראשית 1948 על ידי אנשי הלח"י אלישע איבזוב ("אבו-דורה") וחכמוב ("ריגולטו") שנהגו משאית עמוסה בפרי הדר ( + 250 ק"ג חומר נפץ). והצמיד אותה לקיר הסראיה. הסראיה והמשרדים שסביבה נפגעו קשה.
המבנה עמד נטוש ועד ראשית שנות השמונים של המאה ה-20 ושימש את שבט צופי יפו. חלקו נהרס במהלך העשור האחרון של המאה ה-20 ושופץ בין 2003 ל -2006.
במהלך 2005 הועלה רעיון החזרת השגרירות הטורקית ומרכז התרבות שלה לסאריה כדי שהדגל הטורקי יתנוסס עליה מחדש. הרעיון הוצע על יד האדריכל אייל זיו לרון חולדאי ראש העיר וממנו לטורקים שאימצו אותו והטילו את עיצוב החלל הפנימי על האדריכל הישראלי.
הטורקים חוזרים ליפו.

הקישלה

( 1897) שרתה כתחנת המשטרה של יפו בין 1948 ל-2006 שאז הועברה (ביחד עם המטה הארצי) לקירבת אצטדיון בלומפילד במקום בו מתפצל רחוב קיבוץ גלויות מדרך סלמה.
המקום נקנה על ידי איש העסקים נקש ומתוכנן להפוך למלון בן 4 קומות ו- 130 חדרים. על הקיר החיצוני (צפוני) של מה שהיה משטרה- קישלה- ויהיה מלון, יש חלקלקה – זהו אולי החלק הברור ביותר שנותר מחומת יפו.
שער הכניסה המזרחי של הקישלה עשוי שיש ומעוטר בכתובת.

שוק א-דיר

השוק היווני (סביב 1880) בין כיכר השעון ממערב לבין שדרות ירושלים ממזרח, רחוב בית אשל מדרום ורחוב רזיאל מצפון נמצאת אחת השכונות היפות והשונות של יפו שמזכירה דווקא את הרובע הנוצרי והארמני סביב אזור המוריסטאן בירושלים .זהו השוק היווני. בניה נמוכה, תקרות כורכר גבוהות ובנייה שראשיתה בשנות השמונים של המאה ה-19. בכמה מקרנות הבניינים אפשר לראות את סימן ה"טאפוס" T P מונחים אחד בתוך השני– סימלו של מסדר אחוות הקבר הקדוש (שמרכזו כנסיית הקבר הקדוש בעיר העתיקה בירושלים)

מזרחה מכיכר השעון

הרחובות רזיאל ובית אשל

ברחובות החדשים שמחוץ לחומות הוקמו בתי מגורים ובתי עסק בסגנון אירופאי מודרני, אותם איכלסו יהודים רבים. בית הכנסת האשכנזי הוקם לא הרחק מכיכר השעון וכן הוקמו בתי מלון. המפואר שבהם היה מלון קמיניץ, בו התאכסן הרצל בבואו ליפו (רחוב רזיאל מס' 7). מלונות פחות מפוארים הוקמו על ידי הופמן, כהן, רזניק, סלנט ו"אשל אברהם", ברחוב בית אשל, שתחילתו בכיכר השעון.

רחוב רזיאל
רחוב רזיאל הוא דרך שכם ההיסטורית. הדרך יצאה מכיכר השעון לכיוון צפון מזרח, חוצה בדרכה את המושבה הגרמנית של שרונה שהתיישבה עליה, ממשיכה לאורך מה שהוא היום מתחם הבורסה של רמת גן ורחוב ז'בוטינסקי עד לפתח תיקווה, חוצה את מעיינות ראש העין (מקורות הירקון) ומעפילה משם לכיוון שכם וצפון הארץ בואכה דמשק.

רזיאל 9 - בית אסכנדר עוואד הבית סימל במידה רבה את יפו היהודית ובעליו, אסכאנדר עוואד, שעל שמו נקרא אז הרחוב, ציווה לחקוק את הכתובת "שלום על ישראל" על לוח שיש מעל הכניסה לבית. הכתובת נמצאת עדיין וניתן לראותה. בבית שכנו משרדי חברת "גאולה" לגאולת קרקעות בהנהלתו של מאיר דיזנגוף. באותו בית היתה גם חנות התכשיטים והשעונים של עקיבא אריה וייס, ממייסדי אחוזת בית ומראשי ועד השכונה שממנה יצאה היוזמה לבניית תל-אביב. בקרבת מקום שכן הסטודיו של הצלם סוסקין, שהנציח במצלמתו את הגרלת המגרשים של אחוזת בית וליווה בצילומים את לידתה של תל-אביב.
גמנסיה הרצליה (רחוב דויד רזיאל 7 בקרבת כיכר השעון ביפו )
בשנת 2000 נהרס הבית בו יוסדה הגמנסיה משום טעות שנבעה מחסור ידיעה או מדחף נדל"ני. הבית עומד בהריסותיו בסמוך מאוד לכיכר התנועה שמצפון לשעון על הכביש.
הגימנסיה העברית הראשונה עליה השלום יוסדה ב-1905, בדירתם של פניה וד"ר יהודה לייב מטמן, ברחוב דויד רזיאל 7 , בקרבת כיכר השעון ביפו. היו להם 17 תלמידים. שלושה מורים לימדו בבית הספר: ד"ר י"ל מטמן-כהן, רעייתו פניה מטמן-כהן שלימדה חשבון תוך קילוף בצל או תפוחי אדמה וברנרד מושנזון. הסמטה בה הייתה הדירה הראשונה של הגימנסיה נקראת היום "רחוב הגימנסיה הרצליה". הבית צמוד לבית אסכנדר עוואד (רזיאל 7)
כעבור מספר חודשים עברה הגימנסיה לנווה שלום, את השנה הראשונה סיימו 47 תלמידים. בשנה הראשונה לקיומה היתה הגימנסיה מוסד פרטי, בשנה השנייה הוקמה ע"י ד"ר חיים בוגרשוב, י"ל מטמן-כהן ומנחם שינקין חברה ציבורית בשם "אגודת הגימנסיה בעברית בארץ ישראל", והיא הפכה להיות מוסד ציבורי. בשנת 1909 עם הקמת השכונה "אחוזת בית" הונחה בה גם אבן הפינה לבניין הגימנסיה. הגימנסיה העברית ביפו או בשמה האחר "בית-ספר גימנזיאלי" הסבה את שמה ל"הגימנסיה העברית הרצליה". ב-1910 היא עברה למשכנה החדש ברחוב אחד העם 7.
האדריכל יוסף ברסקי תכנן מבנה בהשראת מודל בית המקדש, צריחים המזכירים את קרנות המזבח ועמודים שייצגו את עמודי בועז ויכין, בשילוב אלמנטים מזרחיים. כבר בעיתון ידיעות עיריית תל-אביב מאוגוסט 1944 נכתב: "לפי תכנית בניין עיר מס' 45 שאושרה סופית ביום 21.3.40 ימשך רחוב הרצל עד הים לאחר שבית הגימנסיה 'הרצליה' ייבנה במקום אחר".
לפי דרישתו של מנחם שינקין הוקמה הגימנסיה מול רחובה הראשי של השכונה, הוא רחוב הרצל, אף-על-פי שהיה ברור כי הבניין יחסום את הרחוב.
בסוף שנות החמישים הוחלט בגל הבנייה להזיז את הגמנסיה מרחוב הרצל ולהרוס את אחד המבנים היפים שנבנו בתל אביב – המבנה שהיה בעצם ליבה והתכוונותה של העיר.
ב-1960 הועברה הגימנסיה לבית מודרניסטי מלבני ברחוב ז'בוטינסקי לא רחוק מכיכר המדינה והבניין היפה נהרס כדי לפנות את מקומו לזוועה ארכיטקטונית ואורבנית שכן בשנת 1962 נחנך על מגרש הגימנסיה גורד השחקים הראשון בארץ שתוכנן אותו האדריכלים יצחק פרלשטיין וגדעון זיו.
מגדל שלום ניקרא על שם שלום מאיר, אביו של היזם מרדכי מאיר. בקומות הראשונות של מגדל שלום פעל במשך שנים הכל-בו הראשון בגודלו ובסוגו בארץ – כל-בו שלום (נסגר באוקטובר 1989 בשל קשיי נזילות). מגדל שלום משמר את ההיסטוריה של תל-אביב בשני קירות פסיפס של נחום גוטמן ושל דוד שריר ובתערוכות קבועות ומתחלפות כמו שכל מזוודה ישנה ומכוערת משמרת היסטוריה. יש טעם להרוס את גורד השחקים המיותר ולהחזיר את הגמנסיה למקומה כמו שנעשה בכיכר דיזינגוף. ואולי גם לשחזר את הבית שנהרס בראשית המה ה-21 לא הרחק מכיכר השעון ביפו ולהפוך אותו למוזיאון קטן של חינוך ותרבות.

רחוב נג'יב בוסטרוס - מעט מזרחה, בפינת רחוב הדואר נמצא שלט רחוב נג'יב בוסטרוס Rue Nagib Bustros – צרפתית על הצד הדרומי של רחוב רזיאל (בוסטרוס) פינת רחוב הדואר. על השלט כתוב 1886 – שנת ייסודו של הרחוב.
שכן עד לקום המדינה נקראו הרחובות ביפו על שם שועי העיר שהקימו בה את בתיהם הפרטיים ששימשו גם לעסקים גדולים.

רזיאל 6 בית סורסוק - מבנה גדול ומרשים בן ארבע קומות, מרפסת לכל חדר בחזית מדגישה את אופיו המלוני האחיד של הבית.
משפחת סורסוק מביירות, מהעשירות שבמשפחות סוריה, שבבעלותה היו שטחי קרקע גדולים בגליל, בעמקי הצפון ובמפרץ חיפה. שעסקיה חבקו את המזרח-התיכון, קנתה ב- 1921, מבנים אחדים ברחוב בוסטרוס (רזיאל), שיפצה אותם ובנתה מבנים נוספים. גולת כותרת הבנייה של המשפחה ברחוב הוא בית סורסוק שנחנך בשנת 1925 - השנה בה מכרה משפחת סורסוק לקרן הקיימת לישראל את מרבית אדמות עמק יזרעאל.
סגנונו של הבניין הוא זניחה של הקודים היפואיים של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 וייבוא קולוניאלי צרפתי – אירופאי של חזית מלון כשל ערי החוף האירופאיות. אם כי על פי המסורת היפואית (של המאה ה-19) השתמשו בשיש איטלקי (קררה).
הבית שנחנך על ידי הלורד פלומר (הנציב העליון הבריטי שהחליף באותה שנה את הרברט סמואל) ב- 1925, . בבניין שכנו המשרדים היוקרתיים של יפו, חברות ספנות, קונסולים זרים וגדולי הסוחרים.
בבית שכנו גם משרדיהן של חברות יהודיות וביניהן לישכת המסחר של תל אביב וחברתו של מאיר דיזנגוף (ראש העיר הראשון) שעברה לכאן מבית המשרד הארץ ישראלי שהיתה ברזיאל 17.
היהודים נטשו את הבית והרחוב במאורעות 1936. אחרי מלחמת העצמאות וכיבוש יפו ב-1948 נמסר הבית לידי משרד הביטחון ושימש את משרדי השקם שעברו אליו ב-1974.

שוק הפשפשים שוק צאלחי הרחובות בית אשל ועולי ציון

רחוב בית אשל

חאן מנולי (על שם בעליו הארמני) רחוב בית אשל 11 – הוא אחד מהחאנים הגדולים והחשובים של יפו, וסביבו בתי המלאכה. לכאן הגיעו ראשוני העליה הראשונה. משם יצא קו דיליג'נסים. לצד החאן ושוק א-דיר היו חנויות ותעשיה יהודית. מיקומו, בלב אזור השווקים הטורקיים של העיר (סוג של בזאר מקורה כמו שהיה מקובל בכל עיר ברחבי האימפריה העות'מנית) מעיד כרגיל כי סוחרי החוץ, נזקקו לבית מלון (קומה עליונה) ולחדרי איפסון (קומה תחתונה) לסחורה. ליד חאן מנולי הוקם כמובן מסגד ששירת את הסוחרים ובצמוד לו מצפון התפתח השוק היווני בעוד שדרומה מנו נולד השוק המקומי שהשתרע לאורך רחוב עג'מי (רחוב הזרים (הסוחרים הזרים) עד לשער עיר.
חאן מנולי שאיכסן את רוב העולים שהגיעו במהלך העליות הראשונות (1-4) הפך במהירה לתחנה המרכזית של דליז'אנסים שחיברו את יפו עם מושבות יהודה והלאה לירושלים.
את ייסוד התחבורה הציבורית בארץ ישראל מייחסים לאפרים הלפרין שייסד ב- 1909 את שירות הדליז'נסים מיפו לפתח-תקוה. הדליז'נס היה עגלה רתומה לסוסים, שבתוכה התקינו ספסלי ישיבה לנוסעים. כדי לפתוח את הקו, נדרש הלפרין להרבה מאוד השתדלויות אצל חסן בק, המושל הטורקי הקשוח ששלט ביפו באותם ימים. בתום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ ע"י הבריטים. רכשו הלפרין ועגלונים אחרים מכוניות מעודפי הצבא הבריטי ובנו עליהן ארגזים רחבים שסיפקו מקום לכ-15 נוסעים. הקו הראשון הופעל בין יפו לירושלים.

רחוב עולי ציון

הוא הדרך המסורתית שהובילה בין יפו לירושלים. הדרך המשיכה על פני מה שהוא היום רחוב בן צבי ובגבולה של יפו פגשה את סביל אבו נבוט שנמצא בצד הצפוני של הדרך בגינה קטנה לא רחוק מאבו כביר – שכן אבו כביר והכנסייה הרוסית היו גבולה המזרחי של יפו והכפר הראשון בפריפריה החקלאית שלה.
שוק הפישפשים נבנה כשוק טורקי מחופה של שני רחובות שנמצאים בין

מסגד אל סיקסק, הממוקם בסמוך לשוק הפשפשים ובחזיתו מצוי סביל שאינו פעיל עוד. כיום מצוי בשטח המסגד מפעל חברת "כתר פלסטיק" ומועדון חברתי לקהילה הבולגרית.

הטיילת הצפונית

הטיילת הצפונית (ה"קלה") נמשכת מהגישרון שחוצה את ניקוז הואדיון המוליך ממתקן הבסה של מקורות אל חוף הים ועד שהיא מתחברת אל טיילת רציף העליה השניה שמגיע עד לפתח הצפוני של נמל יפו.
הטיילת נבנתה כטיילת זמנית במהלך 2000 והפכה לאחד מקטעי הטיילת הנעימים והנחמדים של חוף תל אביב –יפו.

את הטיילת תכיננו האדריכל אייל זיו ואדריכל הנוף איתן עדן. במהלך התיכנון התעמתו עם מי שהיה מהנדס העיר ישראל גודוביץ' והתעקשו על חומת כורכר כדי שדייגי החכות יוכלו להמשיך ולהשתמש בטיילת לדייג. בהצלחה. וטוב עשו.

במהלך 2006 דיפנה הערייה את דופן הכורכר בסלעי גיר שמכסים על קיר כורכר שנבנה במקום בשנות העשרים של המאה ה-20 על מנת לייצב את החוף ועשה זאת בנאמנות למעלה מ-80 שנה. אלא שהקיר היה עדין ונאה ולא השתלב במחשבה הקונסטרוקטיבית הישראלית שרואה בסלעי גיר מסיביים פיתרון מבצרי כמו קיר הים שמדרום לנמל יפו, חומות המפגע שמתחת לבתי הקברות של יפו וחזית הים המבוזבזת של גן צ'ארלס קלור שקם על חורבות מנשיה.

חומת העיר

חומת יפו היא מסוג חומות הסוגרים – זאת אומרת לא קיר שמשמעותו צבאית הגנתית בלבד- אלא בניינים שניגשים אל קצה העיר והרצף המחבר אותם לקיר אחד מייצר מהם את הקו החיצון של פני העיר ובעיתות מצוקה הופך לחומה. חומת יפו היא רצף של מבנים, שאנשים גרים בתוכם. הקיר החיצוני של הקישלה (מה שהיה המשטרה בכיכר השעון עד ראשית 2006), הוא חלק מהחומה. כמוהו גם חלק מקיר המחמודיה. החפיר היה היכן שהיום כביש – רח' רוסלן, (מסעדתה של מרגלית תייר). כל שטח החנויות, המסעדה, מסעדת אורגדה (הטיילת הצפונית שמחברת את רציף הרברט סמואל ובית גידי) היה בית קברות. בית הקברות שפונה ב- 1906 מטעמים נדל"ניים.
מושלה המוסלמי של יפו, תאב בצע כמו כולם, מצא סימוכין לקביעתו כי קדושת בית הקברות פגה בתום שלושים שנה. קביעה זו היא היום בסיס לפינוי בתי קברות מוסלמיים. החומה נמכרה בחצי השני של המאה ה- 19 ליהודי, יעקב אבוטבול, שפרק אותה (1874) לצורך שימוש באבניה. ביתו היה ליד השער, ברח' 29.

אולם אריאנה

 הבית שבנה בתקופה העותמאנית על החומה. ב- 1948 הפך הבניין למועדון לילה. הזמר לוּקָה דָּלָרֵס הופיע כאן, ופגש צעיר מורעב מיוון בשם אריסטוטלס, שבא לכאן לחפש את חברתו היהודיה מיוון. הוא הזמין אותו למועדון לאכול משהו תמורת שירה ונגינה בגיטרה. הזמר הרעב היה אריס-סאן.

הסביל העצמאי והמזרקה

הסביל המשושה (ממערבה למחמודיה ומדרום ל"חצרות יפו") עד לאמצע המאה ה-20 היה מבנה הסביל (שהשיש שלו הובא משרידי ארמונות קיסריה) מחופה בכיפה שנישאה על שישה עמודים והיה אחד מהמבנים רבי החן של יפו.
הסביל שנמצא ברחבה ממערב למסגד, הועבר לכאן ע"י עירית תל אביב, מוזז כ- 20 מ' בלבד. גם הוא נבנה בידי אבו – נבוט. מה שנישאר הוא בסיסה של מיזרקה גדולה ומפוארת שכשהייתה שלימה היתה לה כיפה שנישאה על שישה עמודים. בין העמודים היו קשתות מצופות לוחיות זהב עם עיטורים של פסוקי קוראן.
להבדיל מהסבילים האחרים (האחד על הקיר הדרומי של מסגד המחמודיה והשני על קיר הדרום של המסגד שבשוק הפיששפשים או זה שבדרך לאבו כביר) – זהו סביל עצמאי ומזכיר במבנהו את הנימפאון של הערים ההלניסטיות – ייתכן שהשיש (מקיסריה או מאשקלון) השפיע על הארכיטקטורה ומיקומו מול שער הכניסה העיקרי של המסגד שיצר מעין רחבה נעימה מול הים, תרמו לתיכנון הנאה של הסביל-נימפאון.

מסגד המחמודיה

אל ג'אמע יאפא אל-כביר – שלושה מקירותיו החיצוניים הם חלק מהחומה. זהו אינו מסגד רגיל, אלא מסגד של השלטון. נקרא על שמו של מחמוד אגא א-שאמי (אבו נבוט), שהיה מושל יפו בתחילת המאה ה- 19. הוא בנה את המסגד, המשטרה, החומה ועוד. בכניסה הדרומית ישנו שלט שיש עם כתובת לפיה הושלמו עבודות ההרחבה ב- 1227 להג'רה, (=1812). המסגד פעיל ואינו אתר ביקורים. בבניית המסגד שולבו עמודי שיש וגרנית שהובאו מאשקלון, סידנא עלי, עתלית וקיסריה. גם עיטור הכריות אופייני לתקופה העותמאנית, גורם לכניסה חגיגית, רעיון מחזוריות-חיי נצח.
המסגד הוא כניראה השלישי בגודלו בארץ ישראל (אחרי מסגד אל אקצה ומסגד אברהם במערת המכפלה בחברון).
בסוף 2000 ניסו פורעים יהודים לשרוף את דלת הכניסה הדרומית של המסגד ללא הצלחה.

גבעת העיר העתיקה

בתצפית מדרום לצפון, בולטים שני המבנים בקו הרקיע של העיר: במערב צריחה של כנסיית פטרוס הקדוש (סנט פיטר) ובצד המזרחי (מעל שדרות ירושלים) המבנה בו נמצא מועדון "כליף". אלו שני המבנים הבולטים והשולטים על קו השמים של יפו.
תחומי העיר העתיקה משתרעים בצפון מחזית הים והטיילת, ממערב על ידי נמל יפו, מדרום מסמן רחוב לואי פסטר את גבולה של העיר העתיקה ובמזרח רחוב יפת. בשטח, כרוב הערים העתיקות, היא לא נירחבת – כ-400 דונם. שכן כל אורכה מצפון לדרום אינו עולה על קילומטר וממזרח למעלה כ-400 . למרות הבנייה הצפופה היא הרבה פחות צפופה ממה שהיתה, משום פעולת ההריסה הגדולה שערכו הבריטים בזמן המרד הערבי (מבצע עוגן) שפתחו בה את צירי המעבר המשמשים לתנועה מוטורית גם היום ואת אזור כיכר קדומים. חלל נוסף נפער בה לאחר כיבושה ב-1948 כשנהרס החלק הצפוני שמעל הטיילת – מה שכונה מאוחר יותר "השטח הגדול" והפך לגן הפסגה של העיר העתיקה.
היום היא עיר עתיקה, משומרת, נחמדה ולא מצועצעת מידי אם כי יש המתלוננים על כך שאין בה יותר בארים, מסעדות וחיים. אבל אלו חודרים אליה יותר ויותר.

העיר העתיקה

העיר העתיקה משתרעת על שטח מצומצם יחסית והיא הרבה פחות עמוסה והרבה יותר מסודרת ממה שהיתה בשיאה (1936).
מבני העיר העתיקים שנמצאים מעל השטח אינם בני יותר מ-300-400 שנה וראשיתם בתקופה העות'מנית, אם כי קומות תחתונות וודאי מרתפים, שייכים לתקופה הצלבנים – מאות 12-13. העיר בנויה כורכר מקומי שנחצב מהרכס וכיפותיה עשויות בשיטה של בנייה מאמפורות – כדים שישמשו להובלת נוזלים בים ויש להם צד חד כדמכיוון שהיו מעמידים אותם בתוך קורות עץ מנוקבות שלא יטלטלו. הכדים שימשו ליצור את הכיפות מכיוון שהצורה הגלילית שלהן יש בה חוזק ומצד שני היותם חלולים – הפך אותם לקלים וטובים למבנה על מנת שלא יכבידו עליו.
קשה למצוא מבנים עתיקים יותר מהתקופה הצלבנית עומדים על תילם ביפו ואת עתיקות העיר - שכבותיה הקדומות באמת, ניתן לראות בחתך המקורה שמתחת לכיכר קדומים, או בחלק המזרחי של גן הפסגה במקום בו יש חפירות וכמו שיחזור של שער העיר המצרי (ראה בהמשך).
העיר עצמה ידעה זעזוע רבתי בזמן המרד הערבי (1936-1939) כשבעיצומו בוצע על ידי הבריטים מבצע עוגן. במהלך המבצע פוצצו במשך יום אחד כמה עשרות בניינים על מנת לפתוח דרך למכוניות משורינות במרכז הגבעת העיר העתיקה הצפופה של יפו. המבצע נקרא כך מכיוון שהדרכים (שעולות מרחוב לואי פסטר ויורדות לכיוון כיכר רוסלאן) שניפרצו עם פיצוץ הבתים, ניראות מהשמים כעוגן.
הגיונו של המבצע היה גם הפרדה בין הרובע היהודי (שנעלם רובו ככולו בשנות הששים של המאה ה-20 כחלק מתוכנית השטח הגדול ושיקום העיר העתיקה) שהיה בחלק הצפוני של העיר (מצפון מזרח למנזר הארמני ולכנסיית פטרוס הקדוש), לבין השכונות הערביות.
הרחובות נשמרו. חלק גדול משטח ההריסות (שהורחב לאחר הכיבוש היהודי ב-1948) הפך למה שניקרא השטח הגדול. במסגרת תוכנית השיפוץ והשיחזור (ראה בהמשך) של יפו העתיקה הפך השטח הגדול לגן הפיסגה של יפו עם תצפית נאה לכיוון תל אביב.
יפו העתיקה שוקמה באמצע שנות השישים של המאה ה-20 ולטובתה הוקמה החברה ליפו העתיקה. היא תוכננה כרובע אומנים ורק כאלו אמורים לגור בין כתליה למרות שבדיעבד (למרות משיכתה הידועה לאומנים) יש בה משתכנים אחרים – וטוב שכך. התכנון האדריכלי נעשה על ידי אורה ויעקב יער, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל, הגינון נעשה על ידי אברהם קרוון, (אביו של דני קרוון) שהיה במשך שנים רבות אחראי על הגינון של עריית תל אביב.
התוצאה לא רעה בכלל, מה גם שהמתכננים נתנו לסימטאות את שמות 12 המזלות ואלו מוסיפים ליווית חן לרובע.
בקצה רחוב מזל דגים, במה שניראה כאילו הוא שער הכניסה המזרחי של העיר, תלוי עץ התפוז המרחף של רן מורין – הומאז' לפדרסי ג'אפה.

כיכר קדומים

מתחת לכיכר נמצא סוג של מוזיאון לתולדות העיר יפו. עם סגירתו של מוזיאון יפו שהיה בסאריה הישנה (ראה בהמשך) זהו בעצם החלון היחיד להתפתחותה של העיר על תילה. כאן היו חפירות החתך של העיר שניסגרו בגג בטון יצוק עליהן רופה הכיכר שליד כנסיית פטרוס הקדוש.

הסראיה

בניין הסראייה נבנה ב-1740 והיה בית הממשל בתקופה העותמאנית כשיפו היתה בירת המחוז – סנג'ק. המבנה הגדול שימש גם כארמון המושל והתארחו בו קונסולים. לאחר שהסאריה עברה למבנה החדש שממזרח לכיכר השעון ישבו בו גם משפחות יהודיות כמו שלוש, מטלון ואמזלג, וחלקו שימש כבית כנסת. תקופה מסויימת שימש כבית החרושת לסבון של משפחת דמיאני.
המבנה מאכסן היום את מוזיאון לתולדות יפו (ניסגר ב-2005 כתצוצאה מחוסר תקציב ונכונות של עיריית תל אביב להפעיל אותו) המוזיאון נמצא בחלק של בית בית המושל ששימש את משפחת דמיאני. במוזיאון מוצגים העתקי כתובות ישנות המזכירות את יפו וממצאים ארכיאולוגיים נוספים וכן שבע ממצבות הקבורה היהודיות שנמצאו באבו כביר, נלקחו לאירופה ע"י פון יוסטינוב והושבו לארץ בראשית המאה ה-21.
בחלק הקרקע של המבנה (האולמות הצלבניים?) נמצא התיאטרון הערבי יהודי. חלליו התחתונים הם כניראה צלבניים וחלקיו העליונים נבנו במאה ה-16. זהו מהמבנים העתיקים יותר של העיר העתיקה ושימש כמבנה שילטוני של מוכסים ובעלי עניין.

החמאם

בצמוד לסראיה ומדרום לה נמצא מבנה החמאם שמשמש היום כמועדון לילה (הופעל אחרי קום המדינה על ידי דן בן אמוץ ובני אמדורסקי – שם גם קיים בן אמוץ את מסיבת הפרידה שלו זמן לא רב לפני שהלך למקום לא פחות טוב).

שער העיר

השער נקרא באב אבו-נבוט. הוא היה בתקופת אבו נבוט, ולמעשה עד לפריצת השער המזרחי, השער היחידי שדרכו ניתן היה להיכנס העירה. השער אינו רק פתח, הוא מכלול שלם.

בית הכנסת לעולי לוב- (קצה מערבי של רחוב מזל דגים)

המקום, המכונה "בית זונאנה", נרכש על ידי הגביר היהודי זונאנה במאה ה-18. במאה ה-19 חדל מלשמש את היהודים ושימש כאכסניה וכבית חרושת לסבון. בשנת 1948 החל לשמש כבית כנסת לעולי לוב. בשנת 1995 הפך חלקו המזרחי למוזיאון אילנה גור.
החלק המערבי משמש כבית כנסת של העדה הלובית וכמרכז לתושבי יפו העתיקה והשכונות היהודיות בעיקר בתקופת חגי ראש השנה. מקום חביב, מסביר פנים ונעים מאוד.

בית אג'ימן

במאה ה- 19 הפכה יפו לשער הכניסה העיקרי לארץ. העולים היהודים נהגו להשתכן אצל חנה דמיאני (ראה בית החרושת לסבון) תמורת תשלום ניכר. ב- 1820 קנה ישעיהו אג'ימאן, יהודי עשיר מתורכיה, שהתפרנס מאספקה לחיל היניצ'ארים, שטח אדמה בחלק הצפון מערבי של העיר העתיקה (ליד המנזר הארמני) והקים אכסניה ליהודים. אג'ימן היה שָלָם של השולטן, ונחטף בקפריסין על מנת לסחוט ממשפחתו כופר. הוא נדר שאם יינצל יתרום 150 לירות למען ארץ ישראל. וכשניצל ובא לארץ, פגש ביפו את אהרון מטלון. נתן לו את 150 הלירות וחזר לתורכיה. מטלון בנה את חצר היהודים - "דאר אל יהוד מצפון לכנסייה הפרנסיסקנית של פטרוס הקדוש. סמוך למקום יש מצבת זכרון לראשוני קהילת יפו. במקום היו חדרי ארוח ובית כנסת. בשנת 1841 התמנה הרב אברהם חיים גאגין כ"חכם באשי" בירושלים (נציג היהודים לפני השלטונות). הוא מינה ליפו את ר' יהודה בן מנחם הלוי – מהעיר רגוזה (דוברובניק) שהיתה עד לראשית המאה ה-20 ונציה של אירופה והמרכז המסחרי החשוב שלה. ר' יהודה מרגוזה הניח את היסוד לחיי קהילה יהודים בעיר. הוא ניסה לעודד התיישבות ביפו, ומצא פסק הלכה שלפיו יפו כלולה בארץ הקודש, כך שניתן להיקבר בה, ולכשנבנה בית קברות יהודי ואפשר למות – באו החיים. יש הרואים בדאר אל יהוד את חידוש הישוב היהודי ביפו. ישעיהו אג'ימאן נהרג שש שנים מאוחר יותר, יחד עם היניצ'רים. הבית שנקרא "דאר אל יהוד" נהרס ב- 1965, בעת פינוי השטח הגדול. ויפה שכך. כמו שנהרס הבית שבו שכנה גמנסיה הרצליה ב-2000 על ידי עריית תל אביב.
מקומו המדוייק של בית אג'ימן אינו ידוע. ע"פ מידע מפי מזכיר העדה הארמנית, עמד בנין זה בסמוך למנזר, בפינתו הצפונית מזרחית, מתחת לבית הקפה אלדין.

כנסיית פטרוס הקדוש (סנט פיטר)

הכנסייה הפרנציסקנית נמצאת בכיכר קדומים בנקודה הבולטת ביותר ביפו העתיקה. על יסודות מצודה צלבנית. המצודה נהרסה על ידי הממלוכים (1264). המצודה עצמה עמדה על שרידי כנסייה ביזנטית שהוחרבה בתקופה המוסלמית הקדומה (מאה 7). רק במאה ה- 17 התירו העות'מאנים לפרנציסקנים להתיישב כאן, ואלו בנו את ה- CASA NOVA. הכנסייה הנוכחית נבנתה במאה ה- 20. נציגות האפיפיור יושבת כאן מאז 1993.
הכנסייה איננה טיפוסית זוהי בזיליקה ללא סיטראות הפונה מערבה (משם הגיע המלאך מיכאל בדרכו אל חלומו של פטרוס, ומאותו כיוון אל רומא, נלקח פטרוס). הכנסייה בנויה מאולם תווך (נארתקס) ושני מסדרונות מקבילים מצפון ומדרום, היא לא כנסייה גדולה וגם לא מפוארת מאוד אבל יש בה משהו נעים. פה נפרד נפוליון מחייליו.בכנסייה פסל לואי ה- IX, החדר בו שהה נפוליאון, וציורי שמן של גורג' הקדוש (קדוש פילאי שאבוד על כל פלגי הנצרות מהמזרח ועד קצווי מערב) נלחם בדרקון. בחזית – המלאך מיכאל נגלה לפטרוס על גג ביתו של שמעון הבורסקי.
כאן התרחש הנס. (ובכל אתר כנסייה נוסף ביפו).
הכנסיה הייתה הכנסיה המרכזית של העדה הקתולית ביפו עד הקמתה של כנסיית אנטוניוס הקדוש בשנת 1932. היא נמצאת בפינה הצפון מזרחית של גבעת יפו ומשקיפה על המפרץ שנוצר בחוף מתחתיה ושולטת בתצפית רחוק לתוך הים וצפונה לכיוון תל אביב.
הכנסיה והצריח שלה הם חלק מהלוגו של העיר תל אביב יפו המתאר קו השמים העירוני. הכנסייה המודרנית בנוייה
הכנסייה משרתת היום גם את העובדים הזרים החיים בישראל

בית שמעון הבורסקי

 (סמטת שמעון הבורסקאי 8 בצד הדרום מערבי של העיר העתיקה בסוף העליה המרוצפת מצד שמאל –מערב, למי שמגיע מכיוון לואי פסטר).
בית שמעון הבורסקאי היא האתר היפואי בעל החשיבות הרבה ביותר ביפו למסורת הנוצרית.
הוא נמצא בסמוך למגדלור אותו אפשר לראות מהנמל ממזרח לקצה הצפוני של האנגר 1 ולעלות דרך הסימטה שיוצאת מקיר הנמל מזרחה – סמטת מזל סרטן- אל הבית.
בית שמעון הבורסקאי (מעבד העורות, אחד המקצועות הריחניים והפחות נחשבים בזמן העתיק) התקדש מכיוון שאירח את פטרוס הקדוש (שמעון בר יונא – כייפא), אחד השליחים אשר הפיצו את תורת ישו. הבית נמצא מספר דורות בבעלות משפחת זקריאן הארמנית במה שהיה הרובע הארמני.
במקום נמצא גם מגדלור אשר נבנה בתקופת המנדט הבריטי על שרידי מגדלור משנת 1865 וכן מסגד קטן שנקרא ג'אמע אל-בודרוס (מסגד פטרוס - 1730 ), לידו נבנה מגדל שמטרתו הייתה להגן על העיר מצד מערב – בורג' אל באח'ר (מגדל הים).
בתוך הבית יש באר מים פעילה שעומקה 15 מ'. יש האומרים (בטעות) כי זו הבאר היחידה ביפו, ולכן כבש נפוליאון את הבית. הבית מזוהה לפי הבאר. הבריטים בנו על הבית מגדלור בשנת 1936. במקום יש גם מסגד ומינארט הנקרא ג'אמע אל טביאה שכן המוסלמים לא כופרים בברית החדשה ובודאי לא בניסים ובבעלי נס – קדושים מקומיים הם לא דבר נפוץ בעיר נמל שלא מקדשת כלום.
מקום התפילה המוסלמי התנחל במקום בו נעשה הנס ויחד איתו גם מחלוקת על הבעלות שכן הערבים טוענים שהבית הוא אדמת הקדש (ווקף) בעוד משפחת זכאריאן טוענת שהוא שלה. בגלל המחלוקת לא מתפקד הבית כאתר תיירות, למרות חשיבותו לתושבי העיר ולעולי הרגל הנוצרים המבקרים בה.
ההווה כמובן סותר את כוונת שמעון כייפא שהלך להתגורר אצל שמעון הבורסקאי שהיה מהנחותים שבתושבי העיר, שכן מעבדי העורות היו ידועים בסירחונם ובדלותם ולא נהוג היה להתחבר אליהם, מגורים והתארחות בביתו של שמעון הבורסקאי מעידים על הכוונות הדמוקרטיות והשיוויוניות של הנצרות הקדומה וגם את המקום ממנו שאבה את כוחה בשלבים הראשונים שלה – מההמון הפרולטארי, מעשה מקובל בדתות רבות בתחילת דרכן.

שמעון בר יונה - פטרוס הקדוש

 היה אחד משנים עשר השליחים של ישו בברית החדשה, ונחשב לאפיפיור הראשון. שמעון היה ידוע גם בשם "כיפא", סלע, המקבילה הארמית ל"פטרוס". השם פטרוס (Petrus) ניתן לו כשהכריז לראשונה כי ישו הוא המשיח ובנו של אלוהים. ישו ענה: "אשריך שמעון בר־יונה, כי לא בשר ודם גילה לך, אלא אבי שבשמים. וגם אני אומר לך כי אתה כיפא (ביוונית: Πετρος - פטרוס) ועל הצור (ביוונית: πετρα - פטרה) הזה אבנה את קהילתי ושער שאול לא יגברו עליה". (מתי ט“ז 17-19). פסקה זו מופיעה בכל ספרי הבשורה, ומתי מוסיף שפטרוס יקבל לידיו את "מפתחות מלכות השמיים". זו הסיבה לכך שניתן לראות ביצירות אמנות דתית רבות זוג מפתחות בידיו של פטרוס שעטור בזקן אפור.
פטרוס, או שמעון בר יונא כייפא, היה דייג טברייני ולכן אולי לא מפתיע שעבר להתגורר ביפו מעל הנמל. יש דמיון בין הערים. גם אצל היהודים ניזכר פטרוס לטובה ואלו ייחסו לו את כתיבת הפיוט: "נשמת כל חי" (מושר בתפילת שחרית של שבת ויום טוב) בספר חיי ישו. אם כי אחרים שללו את המקור הזה וייחסו את הפיוט, שנכנס למחזור התפילות רק בימי הרמב"ם, לשמעון בן שטח.
לפי האמונה הנוצרית התרחש לפטרוס נס בחולמו חלום ובו האפשרות לקבל לא יהודים לנצרות. החלום פתח את הדרך להפצת הנצרות לשאר העולם ובשל כך מהווה הבית מוקד עלייה לרגל של צליינים רבים מרחבי העולם.
"איש היה בקיסריה, קורנליוס שמו, שר מאה מן הגדוד הנקרא האיטלקי; חסיד היה וירא אלוהים הוא וכל ביתו, וגומל חסדים רבים לעם ומתפלל בכל עת. באחד הימים, סמוך לשעה שלוש אחר הצוהריים, ראה מראה ברור: מלאך אלוהים בא אליו ואומר לו, קורנליוס! כשהביט בו נתמלא פחד ואמר: מה זה אדוני? השיב לו המלאך: תפילותיך וצדקותיך עלו לזיכרון לפני האלוהים. ועכשיו שלח אנשים ליפו וקרא לשמעון המכונה כיפא. הוא מתארח אצל בורסקאי אחד, שמעון שמו, אשר ביתו על יד הים. אחרי שהלך המלאך המדבר אליו, קרא קורנליוס לשנים מעבדיו ולחיל ירא שמים שהיה ממשרתיו המקורבים. הוא סיפר להם את הכל ושלח אותם ליפו.למחרת כאשר נסעו בדרך והתקרבו אל העיר, עלה כיפא על הגג להתפלל; זה היה בערך בשעת הצוהריים. הוא היה רעב ורצה לאכול. אבל בעת שהכינו את האוכל הייתה עליו הרוח. והנה הוא רואה את השמים נפתחים ויורד איזה כלי דומה למפרש גדול, מורד בארבע קצותיו אל הארץ, ובו מכל חיות הארץ והרמשים ומכל עוף השמים. וקול היה אליו: קום כיפא, שחט ואכול! אמר כיפא: בשום פנים לא, אדוני, כי מעולם לא אכלתי שום פיגול וטמא. שנית היה הקול אליו: לאשר טיהר אלוהים, אתה אל תקרא טמא. וכך היה שלוש פעמים ומיד נלקח הכלי השמיימה. כיפא היה עודנו חוכך בדעתו מה כוונת המראה שראה, והנה האנשים, שנשלחו מאת קורנליוס וחיפשו את ביתו של שמעון, עמדו בשער. הם קראו ושאלו אם שמעון המכונה כיפא מתארח שם. כשהרהר כיפא על המראה אמרה לו הרוח: הנה כמה אנשים מבקשים אותך. קום רד ולך איתם, אל תהסס, כי אני שלחתים. ירד כיפא אל האנשים ואמר: הנה אני האיש שאתם מבקשים. לשם מה באתם? השיבו ואמרו: שר המאה קורנליוס, איש צדיק וירא אלוהים אשר שם טוב לו בקרב כל העם היהודי, צווה על ידי מלאך קדוש לקרוא לך אל ביתו ולשמוע דברים מפיך. כיפא הזמינם להיכנס וארח אותם.למחרת קם ויצא אתם, וכמה מן האחים שביפו נלוו אליו. יום לאחר מכן באו לקיסריה, וקורנליוס חיכה להם עם בני משפחתו וידידיו המקורבים שכנס אצלו כאשר הגיע כיפא ניגש אליו קורנליוס, נפל לרגליו והשתחווה. הקים אותו כיפא באומרו: קום! גם אני עצמי בן אנוש. כשהוא משוחח אתו נכנס הביתה ומצא נאספים רבים. אמר להם: אתם יודעים שאסור לאיש יהודי להיות חבר לנכרי או לבוא אליו, אך לי הראה אלוהים שלא לקרוא לשום אדם 'שיקוץ' או 'טמא'. לכן גם באתי ללא התנגדות כשנקראת….בשעה שדיבר כיפא את הדברים האלה צלחה רוח הקודש על כל השומעים את הדבר. המאמינים בני המילה אשר נלוו אל כיפא השתוממו על שמתנת רוח הקודש נשפכה גם על הגויים, שכן שמען אותם מדברים בלשונות ונותנים גדולה לאלוהים. הגיב כיפא ואמר: האם יכול מישהו למנוע את הטבילה במים מאלה שקיבלו את רוח הקודש כמונו?הוא ציווה עליהם להיטבל בשם ישוע המשיח. אחרי כן ביקשו ממנו להישאר אצלם כמה ימים."

נס נוסף בו היה מעורב פטרוס בעת שגר ביפו הוא החייאתה של טביתא (בלוד) (מעשי השליחים ט' מ-36(:
"ביפו הייתה תלמידה ושמה טביתא, כלומר צבייה, והיא רבת מעשים טובים ומרבה בגמילות חסדים. בימים ההם חלתה ומתה, ולאחר שרחצוה שמו אותה בחדר העלייה. כיון שלוד קרובה ליפו והתלמידים שמעו כי כיפא שם, שלחו אליו שני אנשים להפציר בו שימהר לבוא אליהם. כיפא קם והלך איתם. כשהגיע הכניסוהו אל העלייה, וכל האלמנות עמדו לידו בוכיות והראו לו כתנות ובגדים שעשתה צבייה בעודה עימהן. הוציא כיפא את כולם החוצה, כרע על ברכיו והתפלל, ופנותו אל הגופה אמר: טביתא קומי! היא פקחה את עיניה וכשראתה את כיפא ישבה. הוא הושיט אליה את ידו והקים אותה. אז קרא לקדושים ולאלמנות והציג אותה חיה לפניהם. הדבר נודע בכל יפו ורבים האמינו באדון. אחר כך נשאר כיפא ביפו ימים רבים אצל איש אחד שהתפרנס מעיבוד עורות, שמעון שמו.

מסורות
חשיבות המקום מתחילה בתקופה הביזנטית שבה מזוהים המקומות הקדושים לנצרות.
שלושה מקומות ביפו מזוהים עם ביתו של שמעון:
ארמנית: בבית מש' זכריין, אשר בחצרה נמצא המגדלור, ולידו ג'מע אל בודרוס – (מסגד פטרוס). הארמנים הם העם הראשון שהתנצר, ונמצאים בארץ למן המאה ה- 4 לספירה, וליכך ניראה שזו המסורת הקדומה. (ביפו כ- 200 ארמנים), ובתפקידם המסורתי באימפריה העות'מנית, הם נשאו בארץ משרות ותפקידים חשובים, כיוון שהם עם משכיל ויוזם – המתחרים העיקרים של היהודים באימפריה. המגדלור והמכס התנהלו על ידי משפחת טווסיא).
קתולית: בעיקרה פרנציסקנית - במקום בו עומדת כנסית פטרוס טרה סנטה (ראה בהמשך), שניבנתה ב 1888 על שרידי מצודה צלבנית.
רוסית פרובוסלבית: באבו כביר (ראה בהמשך). ב 1870 הקימו הרוסים מתחם כנסייתי גדול, שמשמר (על פי המסורת של המאה ה-19) את ביתו של שמעון. הבונים גילו במקום מערה אותה זיהו כקבר טביתה.
האריכאולוג קלרמון גנו חפר ומצא במקום 34 מצבות קבורה יהודיות.

חומות העיר

החומה שבנתה על תוואי החומה הצלבנית, שוקמה ושופצה ע"י מוחמד אבו נבוט (מושל העיר בין 1809 ל-1822) ששיקם את העיר שנפגעה במצור נפוליון במרץ 1799.
בתק' מוחמד עלי ואברהים פחה (1831 ל-1840), יושבו סביב יפו חיילים משוחררים בכפרים כמו אבו כביר ומנשייה, שהתבססו על גידול הדרים וגידלו תפוזי שמוטי בעל קליפה עבה שהתאים ליצוא באוניות. כמה מהמאת השכונות החדשות, בדומה למקומות אחרים לא הקיפו בחומות, אלא בגדר בלבד, שנועדה לסגירה אך לא להגנה.
ב-1843 מיפתה משלחת בריטית את כל ערי החוף הבצורות ונותרה מפת יפו (העתק מצורף). קו החומה על פי תווי המתאר של היום הוא: קישלה - מסגד המחמודייה -שער ירושלים - רח' העליה השניה -שער הנמל הצפוני -ליד בית מיומנה - מעל הליוויתן ברחוב לואי פסטר, שם נשתמר חלק מפנים החומה על קשתותיו ושרידי קיר - ביה"ח סנט לואי (לואי פסטר פינת יפת) - לאורך החפיר שהיה לאורך רח' יפת.
החומה החלה לההיפרץ במהלך שנות ה-70, מכיוון שקרה ליפו מה שקרה לירושלים באותה תקופה והעיר העתיקה הפכה למקום צר לשפע האדם, ובעלי היכולת יצאו מהעיר צפונה ודרומה. עם התרחבותה של העיר הפכה החומה לגורם מפריע ולא מגן מה גם שכל תפיסת העיר המבוצרת והמוקפת חומה איבדה תוקף עם התותח והצבאות המודרניים. חומות יפו פורקו ובאבניהן השתמשו לבנית יפו החל משנות השמונים של המאה ה-19.

שערי העיר

שער ירושלים נמצא 50 מטרים ממערב לרחוב יפת במקום בו מצטלב איתו רחוב עולי ציון שבא ממזרח. השער נמצא היום על סימטא קטנה ממנה פונים ימינה ושמאלה (צפונה ודרומה בהתאמה) לשני חלקי השער שהוביל מכיוון המחמודיה והיככר השעון לתוך העיר העתיקה. הוא ניקרא שער ירושלים מכיוון שהדרך שבא על מה שהוא היום רחוב עולי ציון היא הדרך המסורתית והעתיקה לירושלים (ובתקופה הערבית לרמלה). השער שימש עד 1869. היו צמודים אליו שני מבנים עגולים, שנותר הם רק אחד. ב 1869 נפרץ השער המזרחי. ניראה שבית מס' 30 ברח' יפת (הכניסה למתחם קורדליה של ניר צוק) הוא השער המזרחי.

טיילת רציף העליה השניה

מצפון לגבעת יפו העתיקה.
הטיילת מתחילה במקום בו מסתובב החוף בפינה הצפון מערבית של הקישלה. היא נמשכת משם לאורך כמה מאות מטרים בכיוון דרום פחות או יותר עד לפתח הנמל.
ב 1892 רצו הטורקים ליצור "רכבת סוסים" - הנחת מסילה, כשסוסים גוררים את הקרונות. התכנית לא בוצעה.
ב- 1918 האריכו הבריטים את המסילה עד פתח הנמל, וכאן עברה מסילת הברזל שיצאה מנוה שלום. היא פורקה אחרי 10 שנים.
שיפוץ הטיילת היה בין 2000 ל-2002 והיא תוכננה ושופצה על ידי האדריכל אייל זיו (ששיפץ גם את מתחם השעון ואת שער הכניסה לקישלה (מה שהיה משטרת יפו עד 2006).
זוהי אחת הטיילות המוצלחות בארץ – מרוצפת באבן, קו חומת הים מסומן באבנים על המרצפת, יש בה מקומות ישיבה, תאטרון קטן בצד הדרומי של הכביש ומעקה הכורכר שלה מאפשר לדייגי החכות להמשיך לדוג בלי התחכמויות.
הטיילת עוברת על פני מסגד הים ועל פני המנזר הארמני שמעליו נבנה בית מגורים חדש.
היא מסתיימת בשער הכניסה הצפוני של הנמל.

סלעי אנדרומדה

הכניסה הצפונית מערבית של הנמל חסומה ע"י שרידי רכס הכורכר שיצרו שרטון הבולט מן המים. על פי המיתולוגיה היוונית, לפי דיווחו של פסאודוס סקילה מהמאה ה4- לפנה"ס במדריך לסיורי הים שכתב, תארשהעלו לפוסידון בחורה יפה כקורבן, כדי שיסיר את אימת דגי הים הענקים מן העיר. כשנבחרה אנדרומדה, ביתו של מושל העיר, עבר פרסאוס, שחרר אותה משלשלותיה.

מסגד אל בח'ר- מסגד הים (משופץ ולא פעיל)

גם זה מסגד קטן ויפה בנוי מכורכר שבקיר הדרום מערבי שלו יש מעין קו עקלתוני שמטפס לכיוון המינארט ומוסיף לו ליווית חן.

המנזר הארמני, ניקולאוס הקדוש, חצר הארמנים

 נמצא ברציף העליה השנייה מדרום מערב לג'מע אל בח'ר בחלק הצפון מערבי של יפו העתיקה, מעט מתחת לכנסיית פטרוס הקדוש. כאן על פי המסורת הארמנית היה ביתו של שמעון הבורסקאי. המזנזר והאכזסניה שהורחבו ב-1663 בידי האפטריארך הארמני של ירושלים עומדים על שרידים עתיקים יותר. באותו זמן נוספו למזר שיש מחסנים גדולים.
בזמן כיבוש יפו על ידי הצרפתים במאה ה-18 רוכזו בה השבויים הטורקים שנטבחו על ידי חיילי נפוליון וחולי הדבר שהורעלו בו על ידי הרוקח האשי של הצבא והרופא הטורקי השבוי חאג' מוסטפה לאחר שרופא המחנה הצרפתי סירב להרעילם באומרו: "תפקידי לרפא חולים, לא להרעילם". במוזיאון הלובר בפריז יש תמונה של נפוליון נפרד מחיליו חולי הדבר שנשארו כאן וחוסלו (צוייר ע"י גאו, שתעד את ביקור נפוליון בארץ). מנת הרעל היתה כניראה גבולית מכיוון שכשנכנסו חייליו הבריטים של האדמירל סידני סמית' היו רוב החיילים החולים עדיין בחיים.

*נמל יפו

נמל יפו תופס כמעט שני קילומטר של חוף והוא נמשך מסלעי אנדרומידה שמסמנים את גבולו הצפוני (מול מסגד הים), עובר מתחת ליפו העתיקה ומגיע עד מתחת לשכונה המרונית. גבולו הדרומי הוא השטח המיובש של מדרון יפו. אפשר להכנס אליו דרך השער הצפוני מרציף העליה השנייה, או השער המרכזי המגיע מיהודה הימית אליו ניתן להתחבר גם דרך הרחובות לואי פסטר או יהודה מרגוזה. שער נוסף הוא "שער הים" - מדריגות הכניסה לעיר העתיקה שיורדות מהעיר מכיוון מזרח זהו כניראה מיקום השער העתיק– מול החלק הצפוני של מעגן הנמל.
היום משמשים רוב שטחי הנמל הסלולים כמגרש חניה שכניסת רכב וחנייה בהם בתשלום.
מייד בכניסה מרציף העליה השנייה (עוברים על פני מסגד הים והמנזר הארמני) דרך השער הצפוני, נמצא מימין (לבאים מחוץ לנמל) בניין בטון שהוא בית המכס שבנו האנגלים על מה שהיה בית המכס הטורקי (שנבנה כניראה על ידי אבו נבוט). זהו הבית המודרני היחיד שבנוי בקו החוף הישראלי על המים. יש עוד מבנים (קיסריה, בעכו העתיקה ומבצר עתלית) שנמצאים על המים אבל זהו הבית היחיד שנמצא ממש על הגלים ויוצר סימטה שתוחמת את הכניסה הצפונית לנמל. בבניין נמצאת תחנת החוף של הדייגים (4XT), צופי ים יפו ובית מלאכה לתיקון סירות. ממול, בקיר העיר העתיקה, מתחת למנזר הארמני, נמצאת מסעדת הדייגים של שבתאי קורדובה (כשרה) וסימטה (חסומה) שעולה אל המנזר הארמני והעיר העתיקה. בהמשך נמצאים על קיר העיר העתיקה (משמאל למי שבא מהשער הצפוני) מועדון אלת הים, מחסנים של צופי ים וזבולון והסטודיו של יאיר דלאל- עלמיא.
מעל לסטודיו של יאיר דלאל התגורר עד מותו העיתונאי והלשונאי רב הפעלים דן בן אמוץ.
קיר העיר העתיקה מסתובב לכיוון מזרח במקום שמעליו נמצא המגדלור. זו גם הנקודה בה נמצאת פינתו הצפונית של האנגר מספר 1 שנבנה, כמו כל ההאנגרים בנמל, על ידי הבריטים והוא מופת לבניה תעשייתית של קורות ברזל ופח. ההאנגר במצב השתמרות מצויין ויש טעם להביט בגג בחלונות ובפח המעוגל שמייצר מראה עגול בצידו המזרחי (הפונה אל העיר העתיקה).
ממזרח להאנגר מספר 1, בגב הנמל, יש מבני מחסנים שלפחות אחד מהם משתפץ ועומד להפוך למסעדה ייחודית של חושך שתופעל על ידי עיוורים.
את האנגר מספר 1 וקיר המחסנים המזרחי מחברים שני גשרים עיליים.
כל המכלול נאה מאוד מבחינת ארכיטקטורה תעשייתית ומעביר את כוחו של נמל קולוניאלי של השליש הראשון של המאה ה-20.
מתחת להאנגר מספר 1 (שנכנס לשיפוץ מקיף ב-2007) נמצא ליבו של מעגן הדייג של נמל יפו. כאן הוא מעגן הטרולים (סירות המכמורת) ומדרום להם מזחי החסקות – סירות הדייג הקטנות יותר וחסרות הסיפון שמשמשות לדייג השראק (חכות) ההקפה ופרישת הרשתות העומדות במשך הלילה.
מדרום להאנגר מספר 1 נמצאת כיכר הכניסה המרכזית של הנמל שממזרח לה נמצא השער המרכזי אליו מגיע רחוב יהודה הימית. אפשר להמשיך לכיוון מדרון יפו ברחוב החוגר ממזרח את הנמל ונקרא רחוב הנמל.
בצידה הדרומי של הכיכר נמצא בניין בטון שבו יושבת מנהלת הנמל. מבנה זה, להבדיל ממחסנים 1 ו- 2, והשטחים הציבוריים הפתוחים, לא הועבר על ידי מנהל מקרקעי ישראל לעריית תל אביב והמנהל מתכנן להפוך אותו למלון בוטיק על מים. תוכנית דומה מתוכננת לשטח הפתוח (הייבוש הבריטי) בחלק הדרומי של הנמל.
האנגר מספר 2 הוא מחסן יפה דמוי האות ר' שמקיף את הנמל ותוחם אותו מדרום, בחזית הצפונית שלו נמצאת אחת משתי מסעדות דגים ששרדו– מסעדת הדייגים. זוהי נקודת תצפית נאה ורגועה מאוד על מעגנת הנמל הלא גדולה המשרתת כמה עשרות יאכטות, טרולים (סירות מיכמורת) וכמה עשרות חסאקות (סירות דייג חסרות מעקה).
בקצה המערבי של ההאנגר נמצא מנוף שמעלה את סירות הדייגים לטיפול והספנה. בצידו המערבי של המחסן נמצא מחסן הדגים של דייגי יפו . המחסן זול בכ-10% מחנויות הדגים (הטובות) של רחוב יפת שנמצאות בין רחוב יהודה הימית לרחוב מנדס פראנס.
אפשר לקנות דגים ישירות מסירות הדייגים. עדיף בבוקר. וכמובן כדי להקשיב לעונות השנה. דייג פורה וטוב יוצא מהחלק הזה של הים התיכון בין אוקטובר למאי. חודשי הקיץ, בהן עולה טמפרטורת המים ויורד אחוז החמצן המומס – מתבטא בדייג דל.
דייגי חכות יכולים לדוג משובר הגלים הדרומי של הנמל. כאן הוא גם מקום טוב לשנרקל ולשחות בימים שקטים שכן הים עמוק מייד ובד"כ נקי יותר מחופי תל אביב . אפשר גם לרדת לצלילת דייג.
בחלק הדרומי של הנמל, בין האנגר מספר 2 להאנגר 3 ("מאגור") נמצא שער הכניסה הדרומי של הנמל ובצמוד לבקתת שומר הנמל יש משקל בריטי שהונח שם בשנות ה-30 זה אחד משני המשקלים הבריטיים שנותרו במקומם.
ככלל – הנמל הוא נמל בריטי של שנות השלושים של המאה ה-20 ובשטח הרציפים לא שרד כמעט דבר מתקופות קדומות היותר. את הקדום או הקודם, אפשר לראות בקיר של יפו העתיקה הבנויה ממזרח לנמל.
הנמל עבר בראשית 2007 לניהולה של עריית תל אביב (המעגן, השטחים הפתוחים והאנגר מספר 1) אם כי עדיין לא נקבע מה יעשה בשאר המחסנים (רק מחסן 2 מופיע בתיק השימור של הנמל) ומה ייבנה (או שלא) בחלק הייבוש (הבריטי) שבדרום מתחם הנמל.

היסטוריה
יפו ונמלה נזכרים בכתבים מצרים בני למעלה מ-3500 שנה. שכן נמל יפו מילא תפקיד חשוב בסחר הימי, ותחנה ימית קבועה באגן המזרחי של הים התיכון
ים יפו ונמל יפו מוזכרים במקורות כתובים כמו גם באגדות המיתולגיה היוונית ובמסורת יהודית ונוצרית. בעקבות קרב ימי גדול שבו הצליחה רומי להביס את הצי של ממלכת יהודה, הוטבע מטבע מיוחד שכותרתו: "יהודה הימית".
בשל השוניות והסלעים אמרו המלחים בימי הביניים "ללכת אל חוף יפו" כביטוי שפירושו ללכת לאבדון. כיבושה של יפו על ידי הצלבנים הביא לשגשוגה, ומשגורשו מהארץ הרסו הממלוכים את הנמל, ועמו חרבה גם העיר, שנותרה בחורבנה יותר מ-400 שנה. ההתאוששות באה עם הכיבוש העות'מני במאה ה-16. לאחר ההרס של העיר ונמלה על ידי צבאו של נפוליאון ב-1799 , היא שוקמה עלידי אבו נבוט ששיפץ את מזחי הנמל והקים בית מכס. השיפוץ הוביל לפריחת העיר ולתנועת אניות. ב-1865 הוקם מגדלור והורחב המעגן ובאותה שנה הגיעה אוניית הקיטור הראשונה, חלק מהסלעים שיוצרים את השובר הטבעי פוצצו והוקם מגדלור (מעל בית שמעון הבורסקאי).
עם פתיחת תעלת סואץ ב-1869, התגברה תנועת האניות בחלקו המזרחי של הים התיכון. בשל גודלן לא יכלו האוניות להתקרב אל המעגן ועגונו בלב ים, מחוץ לשוניות. סחורות ואנשים הועברו בעזרת סירות משוט.
את חוויית הירידה אל חוף יפו תיאר נחום גוטמן: "שיירות של ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו אלינו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאנייה. לא עבר זמן רב והם עלו לסיפון האנייה, לקחו את המזוודות שלנו והעיפו אותן לסירות ... כל אחד מן היורדים נתפס בזרועות הספן והונף על עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים". עד בניית נמל תל אביב שימש נמל יפו השער הימי העיקרי לעולים ארצה, וחוויית הפגישה הראשונה שלהם עם הארץ דומה לשל נחום גוטמן.
בתקופת המנדט החל פיתוח מחודש ביפו. 41 דונם ים יובשו מדרום לנמל ועל סלעי השונית הימיים (סלעי אנדרומידה) נבנה בנו שובר גלים באורך 875 מ' .
הנמל שותק עם פרוץ המרד הערבי ב-1936 וכתגובה לכך נבנה נמל בתל אביב. משנת 1948 פעל נמל יפו כאחד משעריה הימיים של ישראל. עולים חדשים עברו דרכו, והרבה תפוזים.
הנמל פעל עד 1965, בחפיפה עם נמל תל אביב. הייתה אפילו תכנית להרחיבו עד לחוף בת ים. ועדה שחיפשה אתר חלופי המליצה על ואדי רובין (פלמחים), אך ישראל רוקח, מי שהיה ראש עירית ת"א בעבר ואז שר הפנים טירפד התכנית. לבסוף הוקם נמל אשדוד. בשנת 1965, עם פתיחת נמל אשדוד, נסגר הנמל והפך לנמל דייגים.
במהלך שנות התשעים של המאה ה-20 נוהל מאבק עקשני על ידי וועד הפעולה של נמל יפו שבו היו חברים דייגי הנמל, המועצה לשימור אתרים, אנשי יפו העתיקה, יפו יפת ימים והאגודה למען ערביי יפו על מנת למנוע את הפרטת הנמל ומכירתו לגורמים פרטיים.
המאבק הצליח ובראשית המאה ה-21 הוצא תיק תיעוד על ידי המועצה לשימור אתרים והוחלט לשמר את החלק ה