 | ||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||
|
|
יש כאלו שיעברו בצ'אנדיגר בדרכם לעלות על רכבת הצעצוע שמטפסת שעות במסילה המפותלת לשימלה ויש כאלו שיגיעו אליה בדרך לבירה המקודשת של הסיקהים באמריצר. מכל סיבה שהיא, שווה לעצור בצ'אנדיגר ליומיים-שלושה ולו רק כדי לצאת מהודו האינטנסיבית מאוד של הגאנגס והפאנג'אב, וללמוד דבר או שניים (טוב ורע) על אדריכלות הבטון החברתית של המאה העשרים ולראות מה שני אדריכלים גדולים – לה קורבזייה ובן דודו ג'נרט – עשו ובנו במשך שני עשורים במקום שבו היה לפני כן כלום.
תיכנונו של לה קורבזיה הפריד לחלוטין בין הקרייה השילטונית ("הקפיטול") הנמצאת במקום בו שירטט את ראש בן האדם בצפון העיר – בחלק הגבוה שלה, למרגלות גבעות ההימלאיה (סקטור 1) ומשם יורדים הריבועים כלפי דרום. זרועות הציור שלו הן הסקטורים בהם מתרכזת הפעילות החרושתית של העיר. המרכז המסחרי המסורתי של העיר הוא בסקטור 17. אם כי בשנים האחרונות התחזקו מאוד המרכזים בסקטורים 22 ו-35. הופעת בתי קפה 'איניים' וחנויות מותגיות, מסמנות את עלייתם של הסקטורים החדשים. ומה הוא סקטור? הסקטור הוא בעצם התשובה למהי צ'אנדיגר, שכן צ'אנדיגר היא עיר עתידנית מתוכננת , אחת משתי הערים שתוכננו ונבנו בהודו במאה ה-20 (אם לא מתייחסים לניו דלהי האימפריאלית קולוניאלית שתוכננה על ידי לוטיין ונחנכה ב-1911 בצמידות לדלהי המוגוהלית כבירת הראג' ). העיר המתוכננת השנייה היא גהנדי נגאר שתוכננה ונבנתה כבירה חדשה לגוג'אראט, 32 קילומטרים מצפון לאחמאדאבאד בין 1965 ל -1970, והיא ניראית כמו אחותה הקטנה. התשובה עונה גם למה צ'אנדיגר היא לא – זו אינה עיר מסורתית עם גרעין מרכזי קדום שהכל מגיע אליו, היא גם לא עיר עם מרכזים כפולים כמו דלהי או תל אביב ויפו, ירושלים העתיקה והחדשה. היא הצעה שונה לגמרי, שבה כל חלק – סקטור- של העיר, מתפקד בתור עיר עצמאית שבה דרוג הכבישים אחיד, וכל אחת מהערים שיוצרות בסך הכל את צ'אנדיגר, בנויה על ריבוע שאורכו 1200 מטרים ורוחבו 800. בכל אחד מהסקטורים מצויים כל השירותים הקהילתיים – מרכזי חנויות, שוק, בתי ספר בית חולים. במידה רבה כמו שקיים בשכונות מודרניות ובעיירות פיתוח של מדינת ישראל.
התפיסה של צ'אנדיגר היא תפיסת עיר הגנים (שהינחתה גם לוטיינס בניו דלהי) שלפיה בין הרחוב ובין הבתים מפרידות ריאות ירוקות ובמרכז העיר הגדולה, המורכבת מערי מישנה מרובעות, יש שדירה ירוקה שחוצה אותה מצפון לדרום. חוץ ממנה, במרכזה של כל עיר משנה (סקטור) יש נתיב ירוק שמפריד בין חלקי הסקטור ובו נמצאות גינות רבועות קטנות וכן גינה מאורכת מרכזית שאליה צמודים בתי הספר. תושבי צ'אנדיגר (אלו שנישאלו) אוהבים את העיר שלהם אם כי העיר אינה בנויה להולכי רגל והמרחקים בה גדולים מאוד. המרכז בסקטור 17 – שניראה כמו הגדלה (גדולה בהרבה) של המרכז ברמת אביב הישנה, הפך עם השנים להיות המרכז העממי אם כי הקומות העליונות שלו לא מתפקדות. לעומת זאת יש צמיחה של מרכזים חדשים – כמו המרכז האליטיסטי המתפתח בסקטור 35 (ההמשך דרומה מסקטור 22) שמתבטא בבתי קפה כמו 'בריסטה' ו'קופי בין' ובחנויות בגדים של 'ווילס' ואחרות. נדמה שהוויכוח על צ'אנדיגר מתחלק לכמה חלקים – מהי עיר ואיך צריך לתכנן ולבנות אותה בתוכנית הגדולה, איך מתכננים את מרכזי המגורים, האם המרחב הירוק עדיף על הרחוב העירוני ואיפה נמצא מרכז העיר. גאוניותו של לה קורבזיה לא מתבטאת דווקא במציאת הפיתרונות המוצלחים ביותר לכל אחת מהשאלות (וזו רק רשימה חלקית) אלא מכיוון שהציב את השאלות וניסה לפתור אותן בדרך הפוכה ממה שהיה מקובל עד לצ'אנדיגר. לעיר יש ראש, (הקפיטול) אבל אין מרכז. אין חלק אחד של העיר שעדיף על חלק אחר. בכל מקום בעיר ישנים, קונים, לומדים ומבלים, אם כי אזורי התעשייה נמצאים מחוץ לעיר. תחנת האוטובוסים נמצאת יחסית במרכז העיר, לעומת זאת הרכבת הושארה כ-3 קילומטרים ממזרח למרכז. יש פנינים סביבתיות בעיר כמו גן הוורדים, מונומנט היד הפתוחה וגן הפסלים שהוא תוספת מקומית שלא תוכננה בתוכנית בניין העיר והיא תוספת מוצלחת מאוד בכל קנה מידה. נתון נוסף ההופך את צ'אנדיגר למעניינת הוא הבנייה ההיררכית של השכונות והבתים השונים. הבתים בנויים בכמה גדלים – לבעלי מקצועות פשוטים, למורים, לפקידים, וככל שהדירוג האזרחי גבוה יותר – כך הדירות גדולות ובאזורים טובים יותר. רוב בתי העיר הם רכוש המדינה ואינן רכוש פרטי. ובתום תקופת שירות כעובד מדינה, עוברים העובדים המבוגרים לשיכונים המיועדים לעובדים פורשים. יש תנועה בתוך העיר. המרחקים בין מתחמי הבתים בהיררכיות השונות אינו עולה לעיתים על כמה עשרות מטרים ואפשר לראות אותם. בתי המגורים מאורגנים בגושים ארוכים עם מעטפת אחידה וניראה שאחד המקומות בהם התוכנית לא מאוד הצליחה, היא בשטחים הריקים שבגב המתחמים שבהם לא משתמשים והם מוזנחים. מתחמי המגורים של צ'אנדיגר (סקטור 22 הוא אחת הדוגמאות המעניינות), מזיכירם לעין הישראלית לאו דווקא את הבנייה למגורים בערים הישראליות אלא דווקא את הבנייה למגורים בקיבוצים בשנות החמישים של המאה ה-20. קו הדמיון מופלג.
שווה להשיג אישורים לביקור בשני המבנים שסוגרים את הרחבה מכיוון ששניהם – בעיקר בצורתם החיצונית, מעניינים כארכיטקטורת בטון. מבנה האסיפה המחוקקת שווה בביקור משום חדר האסיפות שלו שיש בו עניין וכן ביציאה אל בריכתהמים המקיפה אותו. על שער היציאה (המזרחי) יש ציור על הצד הפנימי וכן ציור גדול (שניתרם על ידי ממשלת צרפת) על הצד החיצוני.
הציורים (וכן זה המצוייר על מבנה בית המשפט) מזכירים עבודות של מירו וכאן יש אולי רמז נוסף להצלחתו של לה-קורבזיה לקחת את אומנות המופשט שנולדה בסוף המאה ה-19 ולהשתמש בבטון על מנת לייצר מבנים שהם הביטוי של המופשט בארכיטקטורה. מבנה האסיפה המחוקקת, ובעיקר הגג שלו, ניראה כמו גשר של ספינת מלחמה והוא מרשים מאוד. כל המבנים סובלים מאפלוליות וכן ממגרעות הבטון החשוף – התפוררות ואפרוריות.
ממזרח למבנה הפרלמנט (האסיפה המחוקקת) נמצא בית הצללים – מבנה בטון בעל שורות עמודים שאמור לקבל אור בשעות השונות של היום.
לה-קורבזיה כותב כי הושפע בתיכנון העיר מהעיר ג'איפור שברג'סטאן ומהג'אנטר מנטאר – מכונת החישוב שבנה המהרג'ה ג'אי סינג במאה ה-18. משם הוא מצטט את בית הצללים וכן את מה שניראה כארובת ספינת מלחמה על ראש בניין האסיפה המחוקקת – אלו הם בעצם ציטוטים של שעוני השמש ומדידות זויות השמש מהג'אנטר מנטר של ג'אי סינג.
גם חלוקת העיר ותכנונה מושפעים מג'איפור אם כי לה-קורבזיה (וגם נהרו) הסתייג מהעמדת המרכז השילטוני במרכז העיר ומיקם אותו בקצה הצפוני שלה. כתוצאה מהסתייגות זו, תיכנן לה-קורבזיה בית מושל (וילה שילטונית) מצפון למונומנט היד הפתוחה – בית מעולם לא ניבנה משום ההתנגדות שנוצרה אצל השילטון ההודי הסוציאליסטי של שנות החמשיים של המאה ה-20. לפיכך יש להתייחס את מתחם הקפיטול כאל מתחם שלא שבניתו לא הסתיימה. יאמר לזכות ההודים, שהם משחקים קריקט במרחבי הדשא של גבעת הקפיטול ומפעם לפעם, ביום העצמאות ובחגיגות ייסוד העיר, מתקיימים בה מופעים רבי משתתפים (בעיקר ליד מונמנט היד הפתוחה שתחתיו יש בור רבוע גדול שבתוכו נהוג לשחק קריקט.) המבנה התוחם את מתחם הקפיטול מדרום מערב הוא הסיקריטראט – מבנה בטון עצום עם חלונות עקומים שמזכיר במבנהו את מבנה ההיסתדרות בתל אביב.
מגג הבניין תצפית נאה על קריית הקפיטול וצ'אנדיגר (רואים בעיקר עצים). מרשים מאוד לרדת על רחבת הגלישה שיורדת מהגג אל קומת הקרקע דרך עמוד הצינור שלאורכו נמצאים החלונות העקומים – אין מדרגות, אלא שיפוע בטון נוח. שיפוע כזה קיים גם בבית המשפט העליון. השיפוע לקוח מתוך הארכיטקטורה ההודית ואפשר למצוא את המקור גם בארמון הרוחות שבמרכז ג'איפור, במצודה בג'והדפור ובארמון אמבר שבקרבת ג'איפור. השיפוע יורד דרך החלונות העקומים הצבועים בצבעים עליזים. אחד המקומות המענגים והשווים של העיר הוא גן הסלעים שבנה נק צ'אנד (סקטור 1), מי שהיה מפקח בנייה בזמן בניית הקפיטול והחל ליצור בזמנו הפנוי גן מסלעים, אבנים ופסולת שלאף אחד לא היה בה חפץ. התוצאה רבת דמיון והשראה וסופה רחבת משחקים שהיא תוספת מאוחרת (וניכרת לעין). המקום הפך לאתר ביקורים ב- 1976 ועדיין מורחב ומטופח. כדאי להקדיש למקום שעתיים נעימות אחר הצהריים. לא רחוק ממנו (כמה דקות בריקשה) נמצא האגם המלאכותי – אגם סוקהנה - מקום בילוי אהוב על תושבי העיר בעיקר בימי שבוע ובערבי התקופה החמה (מרץ עד נובמבר).
סקטור 17 עם המרכז המסחרי שווה בביקור אחר הצהריים ובערב. צ'אנדיגצר היא עיר שהולכת לישון מוקדם ואחרי 2300 קשה למצוא מקום פתוח. למתעניינים שווה לסייר בשכונות העיר – בסקטור 22 להקיש על דלתות ולראות את תיכנון הבתים והדירות מבפנים. בסקטור 22 כדאי ללכת לשוק (כ-300 מ' מערבה למלון ארומה). השוק התפתח (למרות שלא הוקצה לו מקום) בגבו של הקולנוע המקומי והוא מהווה תוספת אורגנית נאה לעיר מתוכננת – מה שמראה בצורה קטנה ומובהקת חלק מבעיות של תיכנון עיר שבה לאנשים יש רצונות בעלי נפח וצורה שונה מאלו של המתכננים. אפשר לצאת לסיור בוקר מוקדם (אין דרך אחרת בתקופה החמה שלפני בזמן ואחרי המונסון) ברובע 23. סיור הבוקר המוקדם מאפשר הצצה להצלחת צ'אנדיגר כעיר שבה תושביה מתנהגים על פי עונות השנה ומזג האוויר. בתקופה של החודשים החמים (אפריל עד אוקטובר) נוהגים תושבי צ'אנדיגר להשכים קום ובשש בבוקר אפשר למצוא אנשים רבים מטיילים עם הכלבים הרחבות השקטים, משחקים קריקט בשטחים הירוקים או קוראים עיתון בגינת ביתם. רובע 23 הוא רובע עשיר יחסית ובו מתרחש שינוי מבתים בסגנון המודרניסטי לסיגנון עצמאי יותר – שמזכיר את ה"בנה ביתך" הישראלי. שווה לראות את מבנה בית הספר (לבנות) בשכונה ואת רמת התחזוקה הגבוה שלו. אזור נוסף למתעניינים הארכיטקטוניים הוא האוניברסיטה שבה כמה מבנים מעניינים – הגהנדי בהוואן העומד בתוך בריכה קטנה וכן מבנה בית הספר לאדריכלות, הספריה הכללית ובית הספר לאומנות והסדנאות שלידו.
לינה ואוכל יש לא מעט מלונות בצ'אנדיגר אם כי מחיריהם של רובם לא זולים במונחים הודים – סביב ה-1500 רופי לחדר זוגי (150 ש"ח). מלונות יותר זולים נמצאים על הרחובות המרכזיים החוצים את סקטור 22 וברחוב הצפוני של רובע 23. מהמלונות של צ'אנדיגר אפשר להמליץ על 'ארומה' שבצמוד לו יש חנות עוגות וגלידריה. מלון מאונטן-ויו שנמצא רחוק יותר – שימש בעבר כמגורי סגל ופקידים. המבנה שלו מודרניסטי לגחלוטין אבל יש לו גינות נעימות מאוד. אוכל יש בכל מקום. מכיוון שרוב אוכלוסייתה של צ'אנדיגר היא סיקהית - שאוכלים בה הרבה עוף. יש בה מעט יחסית דוכני רחוב, אבל הרבה מסעדות צ'יקן טיקה וטנדורי. ריכוז של מסעדות כאלו אפשר למצוא על הימלאיה מארג' מצפון למלון ארומה בדרך לתחנת האוטובוס, וכן דרומה ממנו לכיוון סקטור 35. יש עוד מסעדות בכל סקטור וריכוז שלהן בסקטור 17.
תחבורה: צ'אנידגאר מחוברת עם דלהי ברכבת מצויינת – דלהי צ'אנדיגר שטבדי שיוצאת כל יום ב-0740 מניו דלהי ומגיעה אחרי 3 שעות ו-40 דקות לצ'אנדיגר. השטבדי חוזרת בערב ומגיעה סביב 2200 לדלהי. חוץ ממנה יש עוד מספר רכבות שמגיעות ויוצאות מצ'אנדיגר. אחת המפורסמות שבהן היא הקלקא מייל – רכבת לילה מדלהי שמגיעה בבוקר לצ'אנדיגר ומתחברת לרכבת הצעצוע שמטפס מקלקא (כ-20 קילומטרים צפונה מצ'אנדיגר) דרך ההימלאיה הירוקה לשימלה. נסיעה נעימה גם אם איטית. מאוד. יש אוטובוסים רבים לדלהי וחיבור ער ומורט עצבים באוטובסים ברמות שונות על הכביש העמוס לאמריצר. האוטובוסים מקשרים את צ'אנדיגר עם ערים ויישובים רבים בהימאצ'אל פרדש – לכיוון שימלה ומקומות שמעבר לה. באמריצר יש גם שדה תעופה שמקשר את העיר עם דלהי וחלקים אחרים של דלהי. בתוך העיר דרך התחבורה המקובלת היא רקישת אופניים אם כי יש כמובן גם ריקשות ממונעות ומוניות. הואטובוסים לא משהו. אמריצראמריצר (מהינדית – אמריט סרובר- בריכת נקטר האלמוות) היא בירתם של הסיקהים.
ראשית הסיקהים בגורו נאנק (1469-1539 , נולד בסולטאנפור – לא רחוק מלאהור) שניסה ליצור תמהיל של הדברים הטובים שבהינדואיזם (הסמסרה – מעגל הלידות והחזרה לעולם, והקארמה) ובאיסלאם (אמונה באל אחד חסר תואר וצורה, שוויון בין אנשים ודחיה מוחלטת של צלם ומסיכה). הוא הושפע מהמיסטקן הסופי קאביר שחי בבנרס (וראנסי) שהאמין באיחוד עם אלוהים. גורו נאנק האמין בגאולה שתבוא מתוך קבלת טבע האלוהים. מתוך רעיונות אלו נוצרה האמונה הסיקהית שבה אנשים הם לוחמים כלילי מעלות שמגינים על החלש ועושים רק טוב. מי שחיזק את הדת ועיצב אותה בצורה של לוחמים רודפי צדק היה הגורו העשירי והאחרון גובינד סינג (1666-1708) שהיה מארגן צבאי מוכשר (ראה עמק הפרחים והם קונד). הוא הקים ב-15.4.1699 את אגודת הטהורים (קהלס) וקבע את חמש הק': קש -איסור התספורת, קנגהא – מסרק , קירפאן – הפגיון המעונקל, קרה – צמיד המתכת והקאץ' – תחתוני החיתול. בנוסף לכך הצטרפו האיסור על עישון, איסור משכב עם נשים מוסלמיות ואכילת בשר חלאל (הכשר מוסלמי) בלבד. עיקר הפולחן מאז המאה ה-16נערך בגורו-דוורא (שער המורה) – מקדשים. הכתבים הקדושים הם דברי הגורואים – עשרה במספר שהאחרון שבהם (גובינד סינג) עיצב את הסיקהיות כפי שהיא מוכרת היום, הוא פתח את הקהלסה לגברים ונשים כאחד (שהחליפו את שמותיהם לסינג-אריה וקאור – נסיכה). גובינד סינג הוצא להורג על ידי הקיסר המוגהלי החשוך אורנגזב. הדת החדשה דיברה בעיקר לבני הקאסטות ההינדואיות הנמוכות שאחרת לא היה להם סיכוי לצאת ממעגל החיים ההינדואי שמשאיר להם רק את העבודות הבזויות (כך לפחות עד עצמאותה של הודו המודרנית ב-1947 שאז הביא מפעלו של גהנדי להשוואתם ואף ליצירת אפליה מועדפת תחת השם הארי ג'הן – בני האלוהים). אמריצר היתה מקומם של כמה אירועים דרמטיים ובהם טבח אמריצר שנערך על ידי הבריטים ב- 1919 כתגובה על תסיסה לאומית הודית. בשנות השמונים של המאה ה-20 נתפסו מקדשי הזהב על ידי לאומנים סיקהים שדרשו עצמאות לפאנג'ב. הצבא והמשטרה ההודים כבשו את המקדשים בכוח, מה שהוביל לנקמה סיקהית, כשראש ממשלת הודו, אינדירה גהנדי, נירצחה על ידי שומרי ראשה הסיקהים ב-1984. הסיקהים (מילה בסנסקריט שפרושה "תלמידים") הם אחד ממיעוטיה הבולטים של הודו ולמרות שהם מונים רק 18 מיליון, יש להם השפעה רבה על חייה של הודו ונוכחותם (בעיקר הגברית) בולטת מאוד משום הטורבן שכל סיקהי מחויב בו מילדות והזקן שהסיקהים לא מגלחים כאחד מהסימנים המעמדיים שלהם. הם ידועים כאנשים טכניים (נהגים, טייסים, מהנדסים ומכונאים) וכאנשי צבא בולטים. הסופר הסיקהי המפורסם הוא קושוואט סינג שכתב מספר רומנים מצויינים ואת ההיסטוריה של הסיקהים (מתגורר בדלהי).
אמריצר היא עיר מאובקת ומבורדקת עם תנועה בלתי אפשרית צפופה מאוד. הסיבה העיקרית להגיע לעיר היא מתחם מקדשי הזהב שהם המרכז הרוחני המקודש לסיקהים. מקדש הזהב
בכניסה למקדש משאירים את הנעליים ומקבלים כוס צ'אי. הזמן הנכון הוא לבוא למקום לפני עלות השחר ועד הזריחה שאז הפעילות (בעיקר שירה, קריאת כתבי הקודש וטבילה בריכה המקודשת) בעיצומם. אבל כל שעה יפה וגם ביקור לילה מרשים מאוד. אפשר ללון באכסניות עולי הרגל הצמודות למקדש ללא תשלום ויש אגף פשוט מאוד לזרים. מעניין אם כי לא נוח במיוחד. מסביב למקדש יש רחובות הומים עם מלונות מסעדות ומספר רב של מקומות לממכר חלב חם בצורות שונות, עם אטריות וקרומים. מזין ומעניין. תרבות חלב גדולה. סיבה נוספת להגיע לאמריצר, משעשעת וציבעונית היא טקס הורדת הדגלים, כל יום ב- 1700 בגבול הודו פקיסטאן. חיילים הודים מול פאקיסטאנים וקהל שמעודד כל אחד את החיילים שלו. אחד הטקסים הביזארים והמשעשעים שיש. מלונות ומסעדות: יש כמה וכמה מלונות לא רחוק ממקדש הזהב , מזגן יותר חשוב. אין בעיה של מקום. בקרב כמה מסעדות נחמדות והמון קוכני חלב וגלידה המעבר לפקיסטאןמאמריצר לגבול ההודי- פאיקסטאני 35 קילומטרים. |
|
|||||||||||||||||||||||||||
| הדפסה || המלצה || דף קודם || ראש הדף | |
||||||||||||||||||||||||||||||
