מדריך הודו
ההימלאיה  

ההימלאיה : קשמיר וסרינגר, לה ולאדאק, זנסקאר ופאדום, עמק הנוברה, מנאלי, דהרמסלה, פרוואטי, הם-קונד, עמק הפרחים, אלמורה וקאסר דווי
מדריך מעודכן להימלאיה ההודית מהצפון מערב הכי צפוני מערבי ועד למזרח הכי מזרחי

עמק הפרחים, הם קונד ובדרינאת

עמק הפרחים
עמק הפרחים נמצא מעל ההם גנגה – יובל של הגאנגס. הוא נמצא בחלק המזרחי של ההימלאיה ההודית שממערב לנפאל ואפשר להגיע אל השביל המוליך אליו בנסיעה מרישיקש.
אפשר להגיע אל עמק הפרחים גם מכיוון אלמורה – גם כאן תארך הנסיעה כ-12 שעות.
התקופה הטובה לבקר בעמק כדי לראות פריחה היא ביולי אוגוסט אם כי התקופה הזו היא גם תקופת המונסון – מה שמבטיח לא מעט גשם ומפולות עפר על הכבישים שמובילים בין אלמורה, רישיקש וגובינד גהט.
לעומת זאת מספטמבר ועד נובמבר תש כוחו של המונסון ומזג האוויר יבש וידידותי הרבה יותר.

הגעה:
נסיעה: מרישיקש 12 שעות נסיעה באוטובוס לגובינד גהט 300 רופי לכרטיס
שכירת רכב (טאטא סומו או ג'יפ מהינדרה 2500-3000 רופי לרכב)
אפשר לבוא גם מאלמורה לאורך כביש יפה להלל 10-12 שעות באוטובוס (מוקדם בבוקר מאלמורה) או בג'יפ כ-3000 רופי.
בגובינד גהט מספר מלונות פשוטים בהם ניתן לישון, לאכול ולהשאיר ציוד. כדאי לא להתמקם ממש מול הגורו דווארה – המקדש הסיקהי הפעיל והמרעיש רוב הלילה.
מגובינד גהט אורך המסלול הוא 4 ימים.

מפת הימאצ'אל

הליכה:
יום 1. עליה מגובינד גהט לגנגריה מהלך של 13 קילומטרים. עליה של כ-1400 מטרים על שביל בנוי שלאורכו מספר נקודות וכפרים, מספר לא קטן של דהבות ובתי צ'אי, תנועה ערה של עולי רגל סיקהים ופרדות שמעלות ומורידות ציוד ואנשים. ההליכה נמשכת בין 7 שעות למהירים ל-13 לאיטיים. כל אחד והקצב שלו.
עד לגובה של קצת יותר מ-2000 מ' יש הרבה מאוד שיחי קנביס אינדיקה לאורך השביל. עשב מתוק. מה שמסביר את החיבור הנעים בין נזיריו של שיווא – האל מלך של ההימלאיה ובין ייצור ועישון גאנג'ה וצ'ארס.
בגננגריה עצמה כ-15 מלונות פשוטים בהם ניתן להתמקם ולאכול.
יום 2. עמק הפרחים. הכניסה לעמק, שהוא שמורת טבע, נמצאת כקילומטר מעל גנגריה מול הקרחון התחתון. מחיר הכניסה הוא 350 רופי. מהשער 3.5 קילומטרים עד לעמק ואפשר להתקדם בו עוד . מסלול לא קשה, לא גבוה ונחמד מאוד. 4-7 שעות הלוך חזור.
על פי האגדה המקומית זהו המקום בו התחתנו שיווא ופרוואטי ואליו הוזמנו כל האלים. אלו שלא יכלו לבוא – המטירו פרחים מהשמים. כניראה שיש אמת באגדה. לפחות על פי הפרחים.
לאורך השביל יש עצי בטולה שקליפתם שימשה לכתיבת הכתבים הבודהים והינדואים העתיקים.
יום 3. הם-קונד. מהרבה בחינות, זה היום המוצלח והמעניין של הטיול. העליה לאגם הם (קונד). על פי האגדה המקומית זה המקום בו התבודד והגה הגורו גובינד – האיש שאירגן את הסיקהים במסגרות צבאיות במאה ה-18. האגם נמצא בגובה של כ-4,300 מ' וזרם עולי הרגל לאורך השביל משכנע מאוד. לאורך הדרך כמה נקודות של מסעדות ובתי תה.
ליד החלק התחתון של השביל יש צמחי קוברה – אלו הם צמחים ירוקים בעלי פרח שניראה כמו ראש של קוברה. צמחים טורפים שאפשר למצוא בתוכם חרקים לא זהירים.
אפשר לעלות ברגל מה שיכול להימשך כ- 7 -9 שעות עליה וירידה (בדרך כלל כ-4 שעות למעלה ושעתיים למטה ועוד כשעה של שהיה ליד האגם) או כשעתיים עליה על גב פירדה (300 רופי למעלה ולמטה) ושעה ירידה.
ליד האגם מבנה ארוח גדול של הסיקהים בו מקבל כל עולה רגל כמה תה ודאל שהוא רוצה. הסיקהים טובלים באגם שנגמר בקרחון.
זהו אתר עליה לרגל חדש יחסית שזוהה רק לפני 30 שנה על ידי קצין משטרה שחיפש את האגם עליו מספר הגורו גובינד בכתביו. יש להניח שזיהוי המקום מקבל את ההשראה מכך שמקורות הגאנגס קדושים להינדואים והם עולים אליהם לרגל מכל רחבי האזור (ראה בדרינאת, גנגוטרי, ימונטרי וכד')
יום 4. ירידה בחזרה לגובינד גהט – אפשר לרדת מהר, אבל לא כדאי כי המחיר הוא רגליים תפוסות, גב מתוח וברכיים דפוקות.
יום 5. נסיעה לבדרינאת, אחד מהמקדשים החשובים של וישנו. המקדש, ביחד עם אלו של דוורקא (מערב, בקצה גוג'ארט), פורי ( ג'אגנאת'-על חוף מפרץ בנגל מדרום לכלכתה) ורמשווארם (גשר השירטונות המוליך מדרום הודו לשרי לנקה), מסמן את אחד מקצותיה של הודו ההינדואית - זה הצפוני שבהם. הנזירים מגיעים באופן מסורתי מכפר בשם נמבודרי שבקרלה.
המסורת אומרת שכאן ביצע וישנו סיגופים והאלה מהא-לאקשמי (אלת השפע) ראתה אותו ביסוריו והפכה את עצמה לעץ הבדרי כדי שזה ישמש לו מחסה בשהותו במקום. המקדש נמצא 24 קילומטרים מצפון לגובינד גהט בגובה של כ-3000 מ' ונוכחים בו פרט לווישנו (הנקרא גם נריאן). וגרודה - האדם ציפור שמשמש כריכבו של וישנו.
יש במקום מעיינות חמים (טפט קונד) על גדת נהר האלקנדה המוקדשים לאנגי - אל האש שיושב במקום על פי רשיון מיוחד מווישנו. לא רעיון רע אחרי מסלול הליכה.
בין ה-3 ל-10 ביוני יש במקום פסטיבל לשיווא. בספטמבר יש במקום פסטיבל לאימו של בדרינאת'.

* הערה: נקודה טובה לעצירה בין רישיקש או אלמורה וגובינד גהט היא העיירה קרנה פריאג. אלא שבתי המלון של העיירה עצמה לא שווים במיוחד. חוץ מאחד - 6 קילומטרים צפונית מקרנה פריאג על הכביש לכיוון גובינד גהט, מצידו המערבי, ובמרחק של כקילומטר מתחת לכביש, נמצא מלון של משרד התיירות של אוטרנצ'אל. המלון נעים, נקי, עם חדרים מרוווחים ונקיים, מים חמים והמחירים שלו (נכון לאוגוסט 2005) מגוכחים. 350 רופי לחדר זוגי מצויין ו-240 לדורמיטורי (חדר גדול עם 4 מיטות, לא פחות שווה מהראשון).
ניתן למצוא את רשימת מלונות אוטרנצ'אל באתר התיירות של המדינה.

רישיקש- גנגוטרי-גאומוח-טופובן-גן גנני

גם זה מסלול לא רע, שונה באופיו מעמק הפרחים אם כי גם הוא כרוך בנסיעה ארוכה של 12 שעות מרישיקש- האוטובוס יוצא ב-6 בבוקר מהתחנה ברישיקש ועוצר בדרך לארוחת צהריים.
האוטובוס עוצר ברחבת החניה בגנגוטרי – כפר של כ-20 מלונות, חנויות מקדש על היובל העיקרי של הגאנגס. אשפר לקחת סבל ב-450 רופי ליום (יכול לסחוב 3- 2 תרמילים גדולים) או פירדה - 800 רופי ליום 1000 אם עוצרים ללילה באחת הדהבות בדרך. על סוס צריך לשלם 25 רופי דמי כניסה לפארק. הפירדות לא עוברות את גאומוח ומי שעולה לטופובן צריך או לקחת סבל או לסחוב לבד.
יום 1. עליה ברגל של כ-10 קילומטרים מגנגוטרי ועד לאמצע הדרך לאורך אפיק הנהר. בכיסה לשמורה של בקתה שגובה 150 רופי.
הדרך עולה לאורך הנהר דרך יער. לאחר כ-10 קילומטרים בבהוג'בסה (Bhojbasa ) יש ריכוז של דהבות ליד אחו נחמד עם עצים. אפשר לישון ולאכול בדהבות או להקים אוהל. מקום טוב להתאקלמות בגובה של כ-3 קילומטרים.
יום 2. עליה מבהוג'בסה - נקודת האמצע עד מתחת לקרחון – גאומוח – פי הפרה שממנו לפי המסורת ההינדואית נובע הגאנגס. השביל עולה מקו העצים וממשיך באופן מתון עד לגובה של למעלה מ-4200 מ'. חצי הקילומטר האחרון הוא בתוך המורינה – תלוליות הסחף שייצר הקרחון הקדום בזמן שגלש ועיצב את פני הנוף.
מעט לפני הקרחון דהבה שבה אפשר לאכול ולישון, ממש ליד הקרחון אוהל של באבא הודי (ב-2001 ישב שם באבא פריאג מאוטרקאשי, ב-2007 הוא לא היה).
מעבר לאוהל יש מקדש שיווא קטור עם שיווא לינגם קילשון ודגלים. אפשר ללכת עד הבריכה שמתחת לקרחון. קר.
יום 3. עליה לטופובן. עליה לא קלה על הבקיעים של הקרחון (משמאל - יש להיזהר מליפול לסדק – קרוואס!)
טופובן נמצאת בגוה של כ-4500 מ', קר ומי שלא מאוקלם כדאי שייקח איתו כדורי אספרין – טוב נגד כאבי ראש ולדילול הדם. הלוך ושוב כ-6 שעות.
מטופובן (שיש שנים שגם שם מתגוררים באבות ואפשר לישון שם למרות הגובה והקור), חזרה למטה. אפשר להגיע ביום אחד בחזרה לגנגוטרי בהליכה מהירה. ייתכן שיותר נבון לעצור שוב בנקודת האמצע ולנוח שם.
יום 4. ירידה מבהוג'בסה (נקודת האמצע) עד לגנגוטרי ומשם אפשר לעלות על טאטא סומו או כלי תחבורה אחר שיוצאים משם לכיוון רישיקש במהלך היום. שווה לעצור בגן-גנני, כשעתיים נסיעה במורד הדרך. הכפר הקטן והמתוק נמצא בהימלאיה הלא גבוהה בלב אזור ירק ונאה. הייתרון הכי גדול שלו הוא המקדש עם בריכת המים החמים וארבעת המלונות הפשוטים מאוד המקיפים אותו. מפשיר ומחלץ עצמות.

אלמורה

אלמורה היא המתוקה שבין העיירות ההודיות ההרריות, מה שכונה על ידי האנגלים (ועדין נקרא כך על ידי ההודים) hill station. העיירות הוקמו בתקופת הראג' על מנת לשמש מקלט בתקופה החמה של אפריל עד ספטמבר בה השהייה בעמק הגאנגס חמה, מעיקה, לחה ודי בלתי נסבלת .
אלמורה נמצאת בגובה של כ-2000 מטרים ויתרונה הגדול שהיא לא הומצאה על ידי האנגלים כשימלה או דארג'ילינג אלא יש לה יסוד נפאלי – של הגורקה שכבשו את האזור במאה ה-19 עד שהאזור נלקח מהם על ידי האנגלים.
באלמורה מתבטאת ההשפעה ברחוב עליון שיש בו הרגשה נפאלית – כמו בפטאן או בקטפור בעמק של קטמנדו – מערך רחובות מרוצפים עם בתים שבנויים מציפחה והרגשה של רחוב מסחרי פעיל ונעים מאוד. הרחוב העליון הוא גם השוק הצבעוני והמעניין לש אלמורה - הבזאר.
מה שנעים גם באלמורה הוא קוטנה היחסית וכן שאין בה את מה שמעיק כל כך בשימלה ובדארג'ילינג – אין בה חלק תחתון צפוף, קודר וספוג מים. הרחוב התחתון של אלמורה, בעיקר בחלק הצפני המקיף את הרכס, הוא רחוב מואר ופתוח שכיוון הנסיעה שלו אחד.

מתחת לו נמצאים שדות פתוחים ושפע של שיחי קנביס אינדיקה שהמקומיים בתקות הפריחה הולכים וממוללים את חלקם העליון כדי לייצר את קרם החשיש.

הגעה ומלונות
יש באלמורה מספר מלונות ברמות שונות. פשוטים יותר בחלק העליון של הרכס ומלונות ברמה גבוהה יותר בחלק הצפוני התחתון ששם מורידים הג'יפים והאוטובוסים שמגיעים מתחנת הרכבת בקטקודאם ( שעתיים נסיעה, 400-500רופי לג'יפ – מונית ל-5-6 אנשים) אפשר לקחת מתחנת הרכבת טאטא סומו שממלא ונוסע (כ-50 רופי לאדם).
אלא שרוב המטיילים לא לנים באלמורה (בצדק) מכיוון שהאפשרות לישון בקאסר דווי, או באחד הכפרים שמחוץ לאלמורה היא אחת האפשרות הנעימות ביותר בהימלאיה.

קאסר דווי

הכפר הנמצא 8 קילומטרים מאלמורה. ניתן להגיע אליו ישירות מקאטקודאם, לנסוע באוטוובס מקומי מאלמורה (5 רופי) או לשכור ב-200 מונית עד לכפר.
השם כפר מטעה, מכיוון שהוא משמש כדימוי למשהו מאורגן עם מרכז ורחובות בעוד שפועל מדובר בכביש שעובר על שלוחה שמדרונות יורדים משני צדדיה ועל השלוחה עצמה יש שני בתי מלון צנועים מאוד, שתי מסעדות שהם גם חנויות. וזהו. אין כפר במשמעות המסורתית ולמעשה אלו הם בתים הפזורים על המדרונות וקשורים ביניהם באופן רופף ומאוד נעים.
אפשר לבקש מהנהג שיוריד את המטיילים במוהן קפה – המסעדה עם האינטרנט והשאלת הספרים שנמצאת על הכביש, להשאיר בה את התרמילים ולרדת לחפש חדר.
מקומות הלינה – הבתים הכפריים שהוסבו למלונות מטיילים של חדרים פשוטים עם שירותים בחצר ומקלחות של דליי מים חמים, נמצאים במורד ומגיעים אליהם בשבילים שיורדים מהכביש.
לפיכך קאסר דווי הוא לא מקום נוח לבעלי מוגבלויות פיזיות או כאלו שאינם רוצים לעלות ולרדת.
יש שילוט צפונה מהכביש לכמה מהמלונות אחד מהם, שסביבו יש עוד שניים הוא: הריל פלייס Real Place טל: 91-5962-251091
לידו נמצא פלוורס ההואס Flowers House – שאליו יש שילוט מהכביש.
בקרבתם יש עוד כמה מקומות.
אפשר לאכול בקפה מוהן או בשתיים שלוש מסעדות מחורבנות לכיוון אלמורה. אפשר גם להזמין ארוחת ערב בהתראה מראש באחד מהמלונות הפשוטים שעל הרכס.
כדאי להצטייד בפנסים להליכות בחושך ולזכור שמדובר תמיד בעליות וירידות .
לאוהבי הבישול יש במקום כר אפשרויות נרחב – רכישת מצרכים באלמורה או בחנויות של קאסר דווי ובישול באמצעים הפשוטים שרוב המלונות – בתי האירוח הכפריים מציעים במטבחים.
אפשר לשכור גם אופנועים או קטנועים באלמורה ובכפר (150 רופי ליום) ולהסתובב בסביבה או לחזור כ-3 קילומטרים לכיוון אלמורה (הליכה נעימה מאוד בכביש כפרי) למקום שבו יש ריכוז חנויות שאחת מהן משמשת גם כבית חרושת לשוקלוד (מצויין) וכבית קפה ומסעדה. בהחלט מקום להעביר בו אחר צהרים נעים.
אפשרויות הבילוי בקאסר דווי הן אינסופיות – צ'ארס, גאנג'ה, הליכות בין הכפרים, טיולים, בהייה בנוף (שיכול להיות רטוב מאוד במונסון) וקריאת ספרים רבה.
מאפריל ועד נובמבר יכול להיות זמן נעים להיות להיות באזור הזה של ההימלאיה אם כי צריךם לזכור שחודשי המונסון – יולי אוגוסט ספטמבר – רטובים וייתכנו מספר ימים ברצף שבהם הנוף סגור על ידי עננים ורטוב.
טיול נחמד נוסף הוא למקדש שעל שמו נקראת קאסר דווי – אלה בדומת קאלי ולידה מקדש שיווא שלפניו נאנדי (הפר המקוש של שיווא)
המקדש נמצא בראש שלוחה מיוערת בעצי מחט שער על הכביש ושביל מדרגות בנוי מוליכים אל המקדש. במקדש יושב נזיר שיווא בשם וייק (מצפון בהינדית)
המקום מצויין באמת ושווה את ההגעה.

הגעה דלהי אלמורה:
רכבת לילה Delhi-Kathkodan exp. 5013 יוצאת כל יום ב2245 מתנת דלהי (דלהי הישנה כ-7 קילומטרים מהפהארגאנג' -20 דקות נסיעה) , כדאי לקנות כרטיסים כמה ימים לפני הנסיעה לסליפרס או ל A2 ו-3A. בקכסת מגיעה לקטקודאם ב-0630 בבוקר מחיר כרטיס ב-3A הוא כ-500 רופי (ראה אתר חברת רכבות הודית)

מאלמורה אפשר להמשיך לכיוון עמק הפרחים והם קונד ויש אוטובוסים מוקדם בבוקר גם לגובינד גהט לבדרינאת ולרישיקש – לכל אחד מהיעדים האלו נמשכת הדרך כ-12 שעות (אין קיצורים) וזה בתנאי שלא התדרדר סלע או היתה תקלה אחרת.
ייתכן ששוה לקבוצה של 5-8 אנשים לקבוע מראש עם ג'יפ –טאטא סומו באלמורה שיגיע לקפה מוהן ולנסוע איתו ישירות לגובינד גהט או לרישיקש (2500-3000 רופי לרכב)

אפשרויות עצירה בדרך הן:
קוואסני – כפר נחמד עם אפשרויות הליכה שעתיים (כ-60 קילומטרים) מאלמורה. במקום מספר מלונות ואפשרויות הליכה ובילוי הילאי של כלום נפלא.
בג'אנאת – כשעה נסיעה (30 קילומטרים) מקוואסני ה אחו ירוק יפה להלל שיש בו מקדים יפים בסיגנון השיקהרה החומה עם הכפתור העליון – בדומה למקדשי בהבונשוואר (ראה פורי, מזרח הודו)
על הדרך אפשר לראות קופים שועלים, ארנבות ונחשים.

הדרך עצמה, לכל אורכה, בין אלמורה, קאסר דווי, קוואסני, בג'נאת, קרנה פראיאיג, גובינד גהט, בדרינאת ורישיקש היא מהדרכים היפות ביותר שיש ושווה בנסיעה אפילו אם לא הולכים יותר מאשר לרדת למסעדות או למלונות או לעצירות הצ'אי בדרך.

מנאלי

מנאלי נמצאת בעמק קולו, כ-12 שעות נסיעה צפונה מדלהי באוטובוס. אין שום דרך נוחה להגיע אליה מכיוון שקצה הרכבת הקרוב ביותר נמצא כ-6 שעות מהעיר.
אפשר לטוס עם מטוס קטן מדלהי לשדה התעופה של קולו (בונטאר) אם כי הטיסה יקרה ועולה כ-180 דולר.
יאמר לזכותה של הדרך שגם אם היא ארוכה, יש טעם לנסוע (לפחות את חלקה ההימלאי של החצי השני) ביום, משום הנופים הנפלאים של נהר הביאס.
מדהרמסלה לבונטאר מרחק הנסיעה הוא של 7-8 שעות ויש אוטובוסים ג'יפים וטאטא סומו מהצומת.
מבונטאר למנאלי מרחק הנסיעה הוא כשעתיים נעימות מאוד.
מנאלי עצמה היא מקום שיש בו עניין אם כי העניין מחולק לפי גיל וגובה.
מנאלי הישנה, הגבוהה, הכפר היפה של מנאלי, הוא סוג של קראחנה – זירת עישון ישראלית בוטה עם שילוט בעברית ומסעדות שמציעות אוכל מערבי בינוני ומטה (מהן אולי אפשר לציין רק את המסעדה הטיבטית שמתמחה בשניצלים וסלט סבירים)
מנאלי תחתית, מרחק של פחות משני קילומטרים, המקום שהוא בעצם צומת המוניות והאוטובוסים, הדואר והחנויות, הוא מקום מנהלי שלמרות שיש בו כמה מלונות הם לא מלונות שמיועדים (מבחינת המטיילים ) אליהם.
באמצע הדרך בין השניים מוביל כביש ואחר כך שביל מערבה אל המקדש של מנאלי. מקדש לאלה – דווי כששם על פי המסורת היה קרב גדול בינה לבין שד שאותו היא כמובן ניצחה. המקדש בנוי כדרך המקדשים ההרריים של עמק קולו – עץ עם גג עשוי ציפחה. מקום נעים לביקור עם אפשרות לרכב על יאק בחצר המקדש.
יוצא דופן הוא אחד המלונות הנעימים של הימצ'אל פרדש והוא מלון ג'והנסון (Johnson Cafe) שנמצא בקצה הירידה ממנאלי הישנה. זהו מלון עם חצר נירחבת, חדרים מצויינים (600-1000 רופי) בונגלוז אנגלים שאפשר לישכור כל המשפחה ונוף משובח וירוק של עמק הררי בהימלאיה.
הטוב ממש במלון הוא המסעדה המשובחת שלו – הטובה באזור וגם טובה באופן מוחלט.
רוב המטיילים הישראלים מעדיפים בשנים האחרונות להתגורר בוושישט – כפר הנמצא מצידו הצפוני של העמק של מנאלי, מרחק 5 דקות נסיעה בריקשה.
הכפר נחמד, מלא במלונות ומסעדות זולות ויש בו מעיין חם הנובע לתוך בריכה שמחוץ לה נמצא מקדש שיווא עם באבות (נזירי שיווא) שיושבים ומתמכרים לפולחן הרגיל בהימלאיה – עישון.
ממנאלי אפשר לצאת למסלול רגלי לכיוון נגר ומלנה, מסלול של כשלושה ימים שאינו דורש מיומנות מיוחדת ועיקרו הליכה על שבילים בין הכפרים.
בנגר נמצא הארמון של מלך העמק שהפך למלון ממשלתי. מקום מצוין לנוח בו כמה ימים ולהפוך לבסיס יציאה ליולים רגליים וסיורים בעמק ובהרים שמסביב לו.

מזג אוויר
מה שכן חושב הוא בחירת העונה. למרות שעמק קולו, ובעיקר פרוואטי, הם סוג של "חור" בגשמי המונסון, יש תקופות, בעיקר ביולי ואוגוסט שהאזור סופג כמויות אדירות של גשמים (כמו כל מדרונות ההימלאיה) ויש בו מפולות עפר וסלעים עצומות שיכולות לנתק כפרים, לגרום לשטפונות ולהרוג.
יש להיזהר ולהתייחס ברצינות. אלו לא הדברים שהישראלי מכיר מהמרחב הימתיכוני. הכל הרבה יותר גדול, רטוב, תלול ורחוק מכל אפשרות סיוע.

אתר של הימאצ'ל טוריזם - תחבורה, מרחקים, מלונות

עמק פרוואטי

זהו ללא ספק אחד העמקים הנפלאים של ההימלאיה ונערצים על מטיילים מסיבות רבות וטובות. חלק גדול מהמטיילים מגיעים למקום לעשן את מה שיש כאלו שאומרים שהיא התוצרת הטובה ביותר של גאנג'ה וצ'ארס שההימלאיה מייצרים.
אבל חוץ מעניין העישון (החשוב והנחוץ בפני עצמו), העמק יפה מעניין ומאפשר הצצה לתוך חיי הכפרים ההודים ומסלול רגלי שווה ממנו לכיוון ספיטי ולהול – העמקים הטיבטים של ההימלאיה הגבוה הנמצאים מצפון וממערב לו.

פרוואטי

הגעה:
אל העמק מגיעים מקולו (בונטאר) באוטובוס מקומי לכיוון מניקאראן – העיירה שבה נגמר באופן רשמי הכביש. הנסיעה נמשכת כשעתיים ואפשר לעשות אותה על גג האוטובוס. רעיון לא רע אם כי יש להיזהר מאוד ממדפי הסלע ומקווי החשמל שהכביש חוצה תחתם.
כ-4 קילומטרים נמצא קאסול, כפר קטן שהפך למושבה ישראלית הומה שעסוקה בעישון ומסיבות. טוב למי שרוצה להיות בתוך סוג של ישראלייה רועשת עם סרטים, אוכל וקרחאנה ישראלית לא אינטלגנטית מידי.
במניקראן יש נביעות של מעיינות חמים ומקדש סיקהי (גורודווארה) מעניין שאת האורז שלו מבשלים במי המעיינות החמים. מקום בהחלט שווה ביקור.
בעיירה עצמה יש מסעדה של בחורה אטלקיה בשם רוזה שמגישה קפה הפוך, אספרסו, פיצות ופאסטות ברמה רומאית. ועם כל זאת, מניקאראן הוא לא ממש מקום להישאר בו ועדיף להמשיך לכפרים.
פולגה הוא כפר גדול יחסית במעלה הדרך, לא מגיעה אליו דרך רכב, אבל אפשר להתקרב אליו עם האוטובוס שנוסע כ-10 קילומטרים במעלה הדרך עד למקום בו כורתים ההודים עצים ובונים סכר על הנהר כדי להרוס את העמק.
הדרך נגמרת מתחת לכפר קטן בשם קלגה. מה שהיה עד לפני כמה שנים כלום ממש, הפך להיות לכפר מעשנים שבו מוקמות בקתות כבתי מלון זולים. זה לא כפר אמיתי כמו פולגה שמשמש כמרכז המסחרי של העמק, אלא כפר שנולד אך ורק לטובת המטיילים.
הכפר נמצא מעבר לאפיק הנהר, כ-30 שעה עליה מהקום בו עוצר האוטובוס. מעבר לגשר מקדש שיווא קטן בצל העצים.
ועם כל זאת – הכפר נחמד ושווה בישיבה של כמה ימים.
כ-5 שעות עליה משם נמצא אחד המקומות הטובים של ההימלאיה – המעיינות החמים של קיריגנגה שנובעים בגובה של כ-3000 מ'.

מעיינות חמים בקיריגנגה

הנביעה מנוקזת לבריכה פתוחה (גברים בלבד) ולחדר עץ סגור (נשים בלבד). מעל הנביעה יש שיווא לינגם בתוך יוני במקדש עץ קטן ובאבות שמחים של שיווא. ההימלאיה. ארצו של שיווה. ופרוואטי, שעל שמה נקרא העמק – היא אשתו החושנית והאהובה.
בקיריגנגה יש שני צריפי עץ פשוטים שאפשר לפרוש בהם שקי שינה (סוג של אשראם?) תמורת כמה עשות רופיות ולקבל שמיכות מאנשי המקדש. אפשר גם להתגורר בתוך אוהלים הנמצאים בתוך הדהבות – המסעדות המקומיות שמגישות אוכל צימחוני מצוין.
המקום מוצלח וההתלבטות האמיתי במשך היום היא מתי לאכול ארוחת בוקר, באיזה יד לשתות את הצ'אי וכמה גאנג'ה רצוי לעשן כדי להתמוגג על שתי הקשתות שמופיעות מעל העמק אחרי שגשם אחר הצהריים יורד והשמש זוהרת דרכו.

מפת קולו קיריגנגה וספיטי

מקיריגנגה אפשר ללכת מסלול של כ-8 ימים עד לקאזה – הבירה של ספיטי. כדאי לארגן את הסוסים האוכל והציוד בפולגה ולכן עם יש מי שמתכנן את המסלול – כדאי שבדרך למעלה – יקבע עם אנשי הפרידות ויארגן את האוכל. יומיים לקלגה, יומיים שלושה לקיריגנגה ואז הליכה דרך אגם מנטאלאי (4 ימי הליכה מקיריגנגה, 4116 מ'), ומשם עוד 4 ימים עד לראש הכביש ב סאגנאם (3650 מ') שמשם יש אוטובוס שעושה את 35 הקילומטרים הבאים לקאזה. יש בדרך מעבר הררי (פאס) גבוה - פין פרוואטי ( 5319 מ') ויש להתייחס להליכה כאל הליכה בהימלאיה הגבוהה – התאקלמות, לבוש חם, כדורי אספירין לדילול הדם ונגד כאבי ראש וציוד חם (כולל אוהל) ללילה.
אסור לזלזל בכלום בהימלאיה. מה גם שכל סיוע יהיה במרחק של פחות 3-4 ימים אם קוראת תקלה.
מקאזה אפשר לחזור ברכב למנאלי, או להמשיך בהרפתקה ולהגיע לדרצ'ה וממנה בהליכה של כ-3 שבועות למשיך לפאדום ללמיורו או ללה (ראה בהמשך, מסלולים בלדאק).

תיאור מסלול מפורט מקירגנגה לקאזה נימצא באתר של חנות לכל הרוחות

הגעה למקומות בהימאליה :

דהרמסלה- רכבת לילה מדלהי לפטאנקוט (גאמו מייל יוצאת ב- 2110 מגיעה ב-0630 בבוקר) ומשם אוטובוס מקומי (4 שעות) עד למקלוד גאנג' (דהרמסלה). יש טיסה לפאטנקוט - לא יקרה יחסית, בין 50 ל-60 דולר כיוון. לפחות שלוש חברות טסות יום-יום לפאטנקוט מה שהופך את ההגעה מתל אביב לדהרמסלה באותו יום לאפשרית ודי נוחה - אם כי עדיין מהשדה יהיו 3-4 שעות נסיעה למקלוד גאנג'. המשרדים השונים במיין בזאר של דלהי מארגנים אוטובסים לדהרמסלה - הפחות נוחה והפחות בטיחותית משיטות התנועה.
לרישיקש – רכבת להרידוואר (הרבה רכבות על הקו בין כלכתה להרידוואר שליד רישיקש ( 5 ש') ומשם אפשר בטמפו (ריקשה גדולה) או במונית או ריקשה פרטית עד לראם או לאקשמן ג'ולה (300 רופי למיוחדת) 45 דקות.
לעמק פרוואטי – לדלהי ומשם לבונטאר באוטובוס או בטיסת פנים (150$) ואז אוטובוס למניקראן כשבדרך אפשר לרדת בקאסול (קראחנה ענקית) להמשיך לקלגה ופולגה (כפרים נחמדים עם טבע יפה ופחות קראחנה אבל עדיין יש) או להמשיך ברגל עוד 4 שעות למעיינות החמים של קיריגנגה במעלה עמק פרוואטי. הכי שווה. גובה 3000 מ', מעיינות חמים, באבות ומי שמגיע לשם הוא לא מי שנישאר למטה.
לשימלה – רכבת הרים קטנה –הקלקה מייל עשר דקות צפונה מצ'נדיגר 4 שעות במעלה ההרים עד לשימלה. משם אפשר לכל מקום בהימלאיה.

דהרמסלה

מה שהמטיילים קוראים לו דהרמסלה הוא בעצם מקלוד גאנג'*, היישוב של שניים וחצי רחובות שנמצא 16 קילומטרים מדהרמסלה - העיירה ההודית הנמוכה ממנו.
מקלוד גאנג' הוא המקום שהדלאי למה קיבל מהממשלה ההודית בראשית שנות השישים של המאה ה-20 לאחר שנימלט מהסינים ב-1959.
סביב המנזר ומושב הממשלה הטביטית הגולה התפתח במקלוד גאנג' מרכז עליה לרגל שמשך אליו טיבטים אוהבי טיבטים וכל מי שבודהיזם טיבטי מעניין ואתו.

נזירות במקלוד גאנג'

במהלך שנות התשעים של המאה ה-20 היטשטש מאוד העניין המרכזי שלישמו מגיעים לדהרמסלה ואל החנויות הטיבטיות נוספו חנויות הודיות רבות שמוכרות הכל. ריכוז המטיילים בני כל הגילים שהתיישבו בתחילה במלונות שבמקלוד גאנג' ולאחר מכן פנו לעבר בגשונאת ודהרמקוט, משך אליו מורים והדים בעלי מקצועות מכל רחבי הודו – מוסיקה, יוגה, מסאז' איווורדי, מחול, בישול, מדיטציה מסוגים שונים, לימודי הינדואיזם וכל מה שאפשר להעלות על הדעת.
לקראת אמצע שנות התשעים, עם התגברותו של הזרם הישראלי, הפכו הישראלים לגורם דומיננטי יותר ויותר כמו שהם בעמק פרוואטי בפשוקר או בחלקים של גואה. יחד עם ההשתלטות התחזקה סצנת מסיבות הירח המלא על כר הדשא שמתחת לבאגסו וכמובן עלה מספר המסעדות ובתי ההארחה והעישון המסיבי של הגאנג'ה והצ'ארס.
דהרמסלה היא בעצם היום שם קוד לריכוז ישראלי שבו אתה בא לפגוש ישראלים כמוך, לעשן, להזדיין, ללכת למסיבות ולקבל סוג של הודו לייט מאוד ישראלית עם היתרונות של הודו ובלי החסרונות של ישראל.
רוב המטיילים הישראלים מתכוונים בעצם לשני כפרים הודים : בגשונאת שהמטיילים קיצרו את שמו לבאגסו ודהרמקוט – שני כפרים שנמצאים על מדרון אחד, דהרמקוט הוא הגבוה יותר ובאגסו הוא המשכו לכיוון החלק התחתון של המדרון.
לבאגסו מוביל כביש של 2 קילומטרים ממקלוד גאנג' ולדהרמקוט כביש אחר של 3 קילומטרים.

*השם גאנג' (מקלוד-גאנג', דריה גאנג' ושאר גאנג'ים בהודו) הוא שיבוש של המילה הפרסית גנז - מחסן, מה שניכנס לעברית כגניזה - מקום ששמים בו דברים. הבריטים פיזרו את המילה ביד רחבה במקומות שונים ומשונים בהודו. פרסית ביבוא בריטי.

בין מקלוד לבאגסו

הגעה:
רוב המטיילים הישראלים שמתחילים את מסעם בניו דלהי בפהארגאנג' לוקחים את אוטובוס הלילה (12-13 שעות) מדלהי ועד למקלוד גאנג' (180-220 רופי). אפשרות מקובלת.
אלו ששואפים לילה יותר נוח ויותר בטוח יקחו רכבת לילה מדלהי לפטאנקוט (ג'אמו מייל יוצאת ב- 2110 מגיעה ב-0630 בבוקר) ומשם אוטובוס מקומי (4 שעות) עד למקלוד גאנג'. האוטובוס המקומי נחמד ונוהג בסבלנות את המרחק דרך ההימלאיה הירוקה. אפשרות טובה בהחלט.

לינה
בשני הכפרים יש אינספור מלונות שרובם פשוטים אבל התנאים בהם משתפרים בהתמדה ואפשר ליכור בהם חדר מ-50 ועד 250 רופי ללילה. קשה להמליץ על מקום מסוים למרות שלמשל הבית של ריה – גרמניה שנשואה להודי ונמצא באמצע המדרון בתפר שבין דהרמקוט לבאגסו, הוא מקום מצוין – שלושה חדרים ספונים בעץ עם שירותים משפחתיים משותפים לכולם ואפשרות לאוכל ושתייה אצל ריה ותוצרים צמחיים מבעלה.
ניתן לשכור את אומני האוז – בית ששיך להודי שנשוי לשוויצרית ונמצא מעט מתחת לבית של ריה, יש בבית שני חדרי שינה וסלון, מטבח ושרותים גדולים, מקום מוצלח למשפחה או לחבורה שרוצה לגור ביחד לא במלון – מסביב לבית גינה נעימה.
בצד התחתון של באגסו, לתוך היער שממערב, יש אשראם קטן עם באבא חייכן ונעים, באשראם 4 חדרים פשוטים, הבאבא מבשל וכל אחד משאיר כמה שהוא חושב – מקום אחר ומחוץ לקראחנה.
בחלק העליון של דהרמקוט – לא רחוק מבית חבד, מספר גדול של מלונות שניראים יותר כמלונות, וייתכן שכדאי להתחיל שם, להניח את הדברים ואז לחפש במדרון כלפי מטה עד שמוצאים את המקום שנחמד לשבת בו תקופה, שכן רוב המטיילים יושבים בדהרמסלה בין שבוע לחודשיים.

אוכל
יש כמובן הרבה מסעדות וכל הזמן עוד. אבל אין שום דבר באמת שווה.
לפיצריה בדהרמקוט יש פופולאריות גדולה אצל המטיילים אם כי מוגזמת במקצת. הרמה סבירה. לא מדהימה.
גם עוגות הבנופי ששמן יצא בפי המטיילים הן דבר ממוצע למדי וכדורי השוקולד של מקלוד גאנג' בינוניים.
במקלוד גאנג' עצמה יש מסעדה טיבטית שהלחם שלה אהוב על המטיילים.
מקום שיש לו איכויות משלו הוא המסעדה הצמודה למנזר של הדלאי למה ומנוהלת שנים רבות על ידי זוג שוויצרי. זה המקום הסביר לשתות בו קפה.
המסעדה היפנית, במקלוד גאנג', מתחת לצ'וקלד לודג' (בינוני ופחות) היא מעשה מרענן אבל גם אליה, למרות החיבה, לא צריך להתייחס ברצינות רבה מידי.
ובכלל כל הקומפלקס של דהרמסלה יצא מבחינות רבות מכל פרופורציה, אולי משום שרבים מהטיילים צעירים, מעושנים או שסתם טוב להם החופש הזה שעושה כל דבר לטוב.
וזה לא רע .

טיולים בסביבה:
הטיול הקצר והנחמד הוא ההליכה למפלים. אפשר להגיע אליהם בשביל שמתחיל ברחבת החניה של באגסו וממנו ללכת מזרחה דרך המקדש והבריכות שלו ודרך הכפר ואז לעלות על השביל שמושך שמאלה – צפונה עד שהוא מגיע לצינור מים שלאורכו הולכים עד לקפה שיווא שלידו בריכת מים עשויה ציפחה אפורה. הקפה עצמו, שמטיילים נוהגים להשאיר ציורים על אבני הציפחה החלקות, הוא מקום נעים לישיבה ולעישון. מעליו אפשר לעלות לבריכות בנחל, לטבול בהן ולהשתזף, כל אחד על פי מידותיו.
השביל המוליך דרך בריכות המקדש הוא אותו שביל שמוליך אל החלק התחתון של הנהר שאותו ניתן לחצות ולהגיע לצד השני, לכר הדשא בו נערכות בסתיו מסיבות הירח המלא.
ניתן להגיע אל קפה שיווא והמפלים מבלי לרדת עד למגרש החניה, פחות או יותר מהמקום שבו נפגשים באגסו ודהרמקוט יוצא שביל מזרחה ואאפשר ללכת בין המלונות.בתים עד שמוצאים את צינור המים וממשיכים לאורכו עד השביל המסודר. באזור הזה היער נעים מאוד עם חלקות אחו ירוקות והן מקום לסתם שקט ותעענוגות פרטיים.
טיול אפשרי אחר הוא הטיפוס אל האחו הגבוה (2827 מ') בטריאונד Triund שמעל דהרמקוט. העליה נמשכת בין שעה לשעתיים והשביל יוצא מדהרמקוט ופונה במעלה ההר לכיוון צפון מזרח.
האחו נעים מאוד, יש בו קפה או שניים, עדי בקר והרגשה של אחו הימלאי גבוה ושקט. מהאחו אפשר להמשיך למסלולים של כמה ימים בסביבה. או לחליפין עוד 5 קילומטרים עד לקו השלג בלאקה ששם יש בקתת יערנים.

עניין:
המוזיאון לתרבות טיבטית שהוקם בסיוע ישראלי (הצלם שמעון לב האנטרופולגית והאוצרת דבי הירשמן ואנשי ייטב- העמתותה לקשרי ישראל טיבט שבה חברים רבים וטובים).
המנזר של הדלאי למה בו הוא נותן מפעם לפעם הרצאות (לא קל להקשיב)
הממשלה הטיבטית הגולה יושבת בעמק שמתחת לממנזר (כ-2 קילומטרים מתחת לצומת של המנזר)
בית הספר לילדים טיבטים שנמצא כ-3 קילומטרים ממקלוד גאנג' על הכביש שמגיע מדהרמסלה – אפשר ללכת דרך היער ודהרמקוט או להגיע בנסיעה. אל בית הספר מגיעים יתומים וילדים שברחו מטיבט ורוצים בחינוך טיבטי. מקום מעניין לביקור.
יש כמובן קורסים רבים בנושאים רוחניים טיבטים – ספר המתים, פילוסופיה, רפואה ושאר דברים.
במקלוד גאנג' ובבאגסו כמה חנויות ספרים שבהם גם ספרים העוסקים בבודהיזים, בטיבט, בהודו וכמות נכבדה של ספרים בעברית.

המשך:
אפשר לקחת ג'יפ/מונית ולנסוע דרומה ומערבה לאמריצאר – למקדשי הזהב הסיקהים (7-8 שעות) ניתן לעשות את זה כמובן גם בתחבורה ציבורית – אוטובוס מקומי לפטאנקוט ומשם לאמריצאר. שווה לראות את טקס הורדת הדגלים בגבול פקיסטאן – הודו כל יום ב-1800.
מדהרמסלה אפשר להמשיך לקולו (מנאלי) ופארווטי (מניקראן) – אוטובוס לילה או יום או מונית/ג'יפ עד לבונטאר (קולו) ומשם לפרווטי או ישירות למנאלי.
אפשר גם לרדת לפטאנקוט ולהגיע ממנה באוטובוס או רכבת לג'אמו ומשם באוטובוס יום עד לסרינגר בירת קשמיר.
למי שמתכנן להגיע לרישקש , החיבור הכי נוח ואינטלגנטי הוא לרדת באוטובוס מקומי ממקלוד גאנג' לפטאנקוט (4 שעות) ולחת משם רחבת לילה נוחה (4609 יוצאת ב-1610 ומגיעה ב-0435 למחרת) לרישיקש.

קשמיר

ג'אמו וקשמיר היא המדינה הצפון מערבית של הודו שמחולקת בין שלוש קבוצות דתיות שונות – החלק הדרומי – סביב ג'אמו, למרגלות ההימלאיה, בפתח ההרים, הוא אזור הינדואי בעיקרו. מגא'מו עולה כביש של כ-291 קילומטרים לכיוון סרינגר ולאחר כ-150 קילומטרים הוא חוצה מעבר הרים וניכנס לאזור בו יושבים הקשמירים – קבוצה מוסלמית שתווי פניה דומה לקבוצות האפגאניות – פשטוניות שמיישבות את העמקים הגבוהים של ההימלאיה המערבית אזור הקרקוראם וההינדו כוש. הקשמירים, עושה רושם, הם המוכשרים בין הקבוצות האפגאניות ובתווי פניהם המאוד לא הודים נכרות השפעות ערביות, פרסיות, טורקיות ומרכז אסיאניות.

קשמיר ולדאק

מצפון לעמק של סרינגר בירת המדינה שיושב בגובה של כ-2000 מ', מטפס כביש של 436 קילומטרים אל זוג'י לה - מעבר הרים שגובהו 3529 מ' וצא מעל הקרחון ואתר הסקי סונומרג, עובר דרך קרגיל שהיא הגבול הצפוני של רכס הזנסקאר – ממלכה טיבטית בודהיסטית עתיקה, יורד לאפיקים הגבוהים של נהר האינדוס ונכנס ללדאק – מקום מושבה של הלדאקים – קבוצה טיבטית בודהיסטית שמאפייניה שונים לחלוטין מיושבי העמק של קשמיר והם מהאנשים הנעימים ומכניסי האורחים שאפשר לפגוש. בירתם של הלאדקים היא העיירה לה (ראה בהמשך) הנמצאת בגובה של למעלה מ-3.5 קמ' מעל פני הים.
קשמיר היא ליבו של סיכסוך לא פתור בן יותר מ-60 שנה. מקורו של הסכסוך בכך שהמהראג'ה ההינדואי של קשמיר חשב לשמור על עצמאות הממלכה שלו עם היוולדן של הודו ופקיסטאן באוגוסט 1947 אלא שאז פלשו הפאקיסטנים לקשמיר והוא עלה על מטוס ונחפז לחתום על הצטרפותו להודו ורק אז יצא הצבא ההודי להילחם בפאקיטסנים, מלחמה ראשונה שבעקבותי נקבע ה-LOC (line of actual contro) ההודים מעולם לא קיבלו את הגבול וטוענים גם היום כי קשמיר שייכת להם. גם הפקיסטאנים (שהפסידו בכל סדרת הקרבות – מלחמות שהיו להם עם ההודים) טוענים אותו דבר. מראשית שנות התשעים של המאה ה-20 החלו הקשמירים במאבק גרילה וטרור נגד המדינה ההודית, פוגעים בחיילים, שוטרים, מוסדות שלטון ובאזרחים הינדואים על מנת לייסד מדנה עצמאית. הם קיבלו תמיכה נדיבה ובסיסים על ידי הפקיסטאנים. לאחר ה-11 בספטמבר 2001 ועם ההתערבות האמריקנית וסכנה מוחשית לש כמעט מלחמה גרעינית בין הודו ופקיסטאן הושג סוג של ייצוב המצב ונפתחו שיחות. הפקיסטאנים סגרו את בסיסי הגרילה ומספר הפיגועים ירד בחדות. את ירידת הפיגועים ניתן גם לזקוף לזכותם של כ-700,000 (!) חיילי הצבא ההודי המוצבים בקשמיר שמקבלים סיוע וייעוץ קבוע והדוק מצד יועצי טרור וגרילה ישראלים שמלווים את דיכוי המרד הקשמירי כמעט מראשיתו.

מלחמה בהרים

האם בטוח לנסוע לקשמיר? כנראה שלא פחות בטוח מאשר לגור בישראל. בביקור בסוף 2007 לא נחווה שום סכנות יוצאות דופן, יחס מסוכן או בעיות בתנועה בכל שעה של היום והלילה. משיחות עם הקשמירים עולה שהמלחמה נמאסה עליהם ושהם רוצים את מה שרוב האנשים רוצים – שלווה כסף ותענוגות. והרבה פחות מלחמה ועצמאות. מה גם שאחרי השיעור הגדול והאלים של 10 השנים האחרונות בהם הפנימו הקשמירים שההודים לא יוותרו על קשמיר ושיש יותר הודים מקשמיר ושהצבא ההודי הוא אחד הגדולים המצוידים ובעלי הנשימה הארוכה בעולם – כדאי להם לחזור לחיים רגילים ולעסוק במה שהם הכי טובים בו – למכור את הדברים הנפלאים שהם עושים.

אגם דאל סרינגר

סרינגר

סרינגר היא בירת המדינה וממוקמת על שפתם של שני אגמים – אגם דאל ואגם נגין ובמרכזה חוצה נהר הג'אלום המתנקז לאינדוס. בעיר יש כמיליון תושבים. זו לא עיר יפה במיוחד עם כי היא עיר מעניינת שרגים מבתיה בנויים מעץ ובגנון המיוחד לעמק של קשמיר. המרכז הומה אם כי רוב התיירים שוהים בבתי סירה או במלונות על גדת האגם.

אגמי סרינגר

מילה על קשמירים –
הקשמירים הם קבוצה אפגאנית-פרסית מוסלמית מהמוכשרות שיש. ועם זאת, למרות האומנות השווה שהם מייצרים (שטיחים, שאלים, פפייר מאשי, ממתקים תכשיטים תיקים ועוד) קשה איתם. קשה מכיוון שהקשמירים מעריכים את עצמם במאוד והם סוחרים ממולחים שמתעקשים (ומצליחים) למכור את הדברים שהם עושים במחיר שהם קובעים. אין כמעט אפשרות להתמקח בצורה סבירה וכמעט תמיד ירגיש התייר שנוסע בקשמיר שקילפו ממנו את עורו.
האם זה צריך למנוע את הנסיעה לקשמיר? למי שזה מפריע לו וחושב זוא צריך להראות לקשמירים שהם לא יעשו לו את זה. או להבין את כללי המשחק ולקנות רק את מה שבאמת רוצים. אם כי לקשמירים שי יכולת הטרדה ושכנוע שטופחו במשך למעלה מאלף שנים. בהצלחה.

אגם דאל הוא האגם הגדול שאורכו 6.4 ורוחבו 4 קמ'. חלקים גדולים מהאגם, במיוחד אלו הקרובים למרכז העיר – אל המדרגות המרכזיות היורדות אליו (דאל גייט) ושסביבן מאות בתי סירה, גווע בשנים האחרונות. אוכלוסיית לוטוס המים העשירה שלו הופכת חומה ונעלמת ואוכלוסיית הדגים נעלמת. הסיבה היא זיהום וחוסר השגחה. ייתכן כי בשנים הקרובות לא תהיה סיבה אמיתית להיות באגם.
על האגם מפליגות סירות צרות וארוכות הנקראות שיקהרות – הסירות מושטות על ידי משוטים קצרים שסופם דמוי לב. הן משמשות לתחבורה, למסחר, כחנויות צפות ולהשטת תיירים.
ניתן לשכור שיקהרה לכמה ימים ולצאת למסלולי מים מפותלים ברשת הנהרות, האגמים ותעלות המים המקיפה את סרינגר.

אגם נגין - בצידו המערבי של האגם יש גשר שתחתיו יש תעלת מעבר לאגם נגין, אגם קטן בהרבה, פחות צפוף ונקי בהרבה. רוב התיירות משתדלת לגור בבתי הסירה של אגם נגין.

אגם דאל סרינגר

השוק הצף - הפלגת בוקר בשעת בוקר מוקדמת מאוד (5-730 בבוקר) יתקיים שוק צף של תוצרת חקלאית בקרבת דאל גייט. לאלו המתגוררים בקרבה אין כמובן בעיה להגיע ולראות את השוק המעניין, אם כי אלו שמתגוררים באגם נגין צריכים לקחת בחשבון התעוררות מקודמת והפלגה של כשעה וחצי עד לשוק. ושעה וחצי חזרה. אם כי ההפלגה, בעיקר בחודשים הפחות קרים), היא תענוג גדול ועוברת בתעלות שבן תנועה רצופה של שיקהרות ולא מעט איים עליהם בנויים בתים שבהם מתרחשת פעילות אנושית יומיומית מעניינת. הפלגה שווה עד מאוד.

מסגד יום השישי ( 1674)
מסגד יום השישי של סרינגר הוא הדבר הכי חשוב ומעניין בעיר. מכיוון שאין מסגד דומה לו במקומות אחרים. זהו מסגד עץ אדיר ורבוע וצבע העץ הדהוי שלו מוסיף לו כבוד ועתיקות. יותר מכל דבר הוא מזכיר שילוב של כנסיית עץ כמו שיש לעיתים במקומות ברוסיה מקדש הינדואי מהדגם שאפשר למצוא בהימלאיה ההודית סביב מנאלי ועמק הביאס ואת המקדשים ההינדואים של נפאל בקטמנדו בפטאן ובקטאפור.
המסגד העתיק הוא הפתעה כל כך גדולה, שיש טעם לבקר בו ובאזור השווקים ההומה שסביבו.
בצד הדרום-מערבי של המסגד נמצא מסגד רוזהבעל – מקום שבו לפי האמונה נקבר ישו הנוצרי.
כניראה לא מדויק.

מסגד הזראת בעל (המלכותי) נמצא על גדתו המערבית של אגם ומוגן על ידי המשטרה ההודית מכיוון שטמונה בו שערה משערותיו של מוחמד.
אל המסגד ניתן להגיע בקלות באוטובוס מקומי ובהליכה של כ-20 דקות למי שמתגורר באגם נגין.
המסגד נבנה כנראה על ידי אקבאר (מאה 16) וחשיבותו בכך שהוא מכיל בתוכו את יסודות הארכיטקטורה המוגוהלית ואת כיפת הבצל היושבת על "צוואר" עגול שאותה ייבאו המוגוהלים מסמרקנד ובוכרה של מרכז אסיה שמשם התגלגלה אל אפגניסטן – ולהודו. מוצאו של הסגנון הארכיטקטוני רחוק יותר והוא המצאה ממלוכית אותה ניתן לפגוש במסגדי וקברי הממלוכים החל מהמאה ה-13 במצרים ובסוריה. צורת הכיפה התגלגלה למרכז אסיה לאחר מצור דמשק (סביב 1400) שבו החריב טימורלנג המרכז אסיאני את העיר וציווה על אומניה ואדריכליה לקחת את הרעיונות ולעבור לבירתו שבסמרקנד.
המסגד אינו יפה במיוחד אם כי הוא מעניין ומצפון לו נמצא נזים בהג – גן מוגוהלי שגם הוא מיוחס לאקבאר

הפלגה ממסגד הזראת בעל לשאלימר בהג - מגדותיו של הגן מפליגות שיקהרות שחוצות את האגם מזרחה לעבר שאלימר בהג . זוהי הפלגה יפה ומעניינת להלל אותה נוהגים לערוך תיירים כמקומיים. הסירות (שיקהרות) מפליגות דרך איים שהורבדו באגם בתקופת המוגוהלים ואלו משופעים בציפורי מים שונות ובין איים צפים של חקלאות מים שבה מסתובבות שיקהרות וקוצרות ירק וערמוני מים לטובת אדם ובהמה. יפה מאוד.
השיקהרות מניחות את המפליגים (המעוניינים בכך) בגדה המזרחית (אם כי יש כאלו שמפליגים רק הפלגה רומנטית הלוך וחזור אל האיים הצפים) ומשם יש הליכה של כקילומטר לאורך הכביש הרחב מזרחה אל שאלימר בהג.

שאלימר בהג – לפני הגנים אזור מסחרי של מסעדות בתי תה ומוכרים של אמנותל קשמירית – מקום לא רע לקנות בזול ובשונה מהלחץ שמפעילים המוכרים המגיעים על השיקהרות לבתי הסירה. הכניסה בתשלום. הגנים הם הפתעה גדולה – גנים מוגוהלים מוסדרים וגיאומטריים העולים בשורה של מדרגות, מבנים ומזרקות לנקודת תצפית נופית יפה.

קריקט בנישאנטאש בהג

ניסאנטש בהג – נמצאים כקילומטר וחצי דרומה לשאלימר בהג גן מוגוהלי מסודר שעולה גם הוא במדרגות עד לרמפה עליונה שעליה נוהגים צעירי סרינגר לשחק קריקט במהלך סוף השובע.

זעפרן 120 רופי לגרם

זעפרן - התבלין היקר בעולם

16 קילומטרים דרומה מסרינגר, על הכביש הראשי לג'אמו, נמצא פאמפור, הכפר שהוא מרכז הגידול של הזעפרן - אחד התבלינים הנדירים והיקרים שיש. מקור השם הוא במילה הערבית אספאר – (أَصْفَر צהוב בערבית).

הזעפרן מופק מהצלקת (החלק הניקבי) של פרח הזעפרן (Crocus sativus), מין בסוג כרכום שבמשפחת האירוסיים. הזעפרן נמכר כאבקה או בצורתו המקורית כמין חוטים כתומים-חומים.

מקור הזעפרן בצפון הודו (קשמיר), ומשם נדד לארצות ערב ולאירופה.

הזעפרן נחשב לאציל שבין התבלינים והיקר מביניהם (1 גרם זעפרן = 120 רופי – כ-12 ש"ח במקום גידולו). מחירו הגבוה של התבלין נובע מכך שבכל פרח יש רק 3 צלקות והן נקטפות אך ורק ביד ובכדי להפיק חצי קילו נדרשים כ-35,000 עד 100,000 פרחים. הפריחה בחודשים אוקטובר ונובמבר. זוהי גם עונת הקטיף שנעשה בעיקר על ידי הנשים בקטיף ידני על פני שדות עצומים. בתקופת הפריחה והקטיף יש שמירה קבועה של שומרים מקומיים ושל הצבא ההודי שמנסה למנוע את הגעת הזעפרן לידיהם של המורדים שמממנים בעזרתו את מלחמתם במדינה ההודית.

זעפרן

השימוש בזעפרן מוכר מימי קדם לצורך בישום, תיבול ומרפא. בימי הביניים יחסו לזעפרן כאל סם המשרה אהבה, כתרופה לכפיון ולטיפול בכאבי עיניים. במטבח נהוג להשתמש בו בעיקר כתוספות לתבשילים ומרקים שונים, בפרט לריזוטו איטלקי. משובח במיוחד נחשב דווקא הזעפרן המגודל בספרד.
אפשר לקנות את התבלין ביחידות של 1,2 ו-5 גרם בחנות קטנה הנמצאת על הכביש, אם כי המחירים (למרות עלבון המוכרים) דומים למחירים בהם ניתן לקנות את הזעפרן בשוק התבלינים של ג'והדפור או בדלהי.
וגם בארץ

קטיף זעפרן

פפייר מאשי – אלו הן עבודות הנייר המוקשה שהקשמירים מתמחים בהם. זוהי טכניקה שהתפחה בפרס ובמרכז אסיה ויש לה סניף מקומי יפה בעמק של קשמיר. על הקופסאות המגיעות בגדלים שונים מצוירות מיניאטורות של זוגות אוהבים, סצנות צייד ותמונות מחיי הארמון.

Dal Lake Srinagar kashmir papier mashi

פשמינה – שאל , צעיף קל ונעים מאוד המיוצר (על פי הקשמירים) משערות הזקנקן של העז ההימלאית או משערות עדינות של יאק. תלוי בשואל, במשיב ובסיפור. מחיר הפאשמינות נע מכמה מאות עד עשרות אלפי רופיות. והן שוות את זה. זהו אחד האריגים הנעימים החמים והקלים שיש.

הגעה:

הדרך היבשתית ארוכה ונמשכת לפחות 24 שעות עד יומיים – רכבת לילה מדלהי לג'אמו (הג'מו טאווי). הרכבת מגיעה בבוקר והאוטובוסים מחכים לה. הנסיעה מג'אמו לסרינגר נמשכת לפחות 12 שעות. הדרך נעימה ברובה אם כי מפותלת וארוכה ובחלק המרכזי שלה היא חוצה מנהרה שאורכה 2.5 קמ' שנבנתה בתקופה בה שלטו האנגלים בחלק הזה של העולם ומטרתה היתה (ונשארה) איסטרטגית – לשמור את הדרך ל�