האזרים דפקו על הדלת. אור אפור חדר דרך החלון. יצאתי אל הסיפון. החוף המזרחי של הים התקרב אל הספינה. הבתים הנמוכים של קרסנובוצק, משאיות, מכוניות וסככות אפסון. המעבורת התקרבה אל המעגן הקטן. קרסנובוצק היתה עיירה קטנה באמצע הישימון על שפת מפרצון , בדיוק מול בקו במקום הצר ביותר של הים הכספי. השמים היו כחולים מעל המדבר הצהוב והמצוקים החומים בהירים. חשבתי על פוארטה-נטאלס שבדרומה של צ'ילה, על אוסוויה. מקום שהוא סופו של העולם. רחוק ותלוש ולא ממהר לשום מקום.
לאדו ירד אל בטן המעבורת וזאזא ואני נדחקנו עם מאות הטורקמנים האוזבקים האזרים והרוסים דרך הגשרון שנמשך מהסיפון אל המדרגות. לאדו זינק מבטן המעבורת ועצר מאחורי סככת הבטון. צעדנו אליו מהרציף דרך הבוקר הצונן. הוא הוציא את התרמוס עם כיפת הנחושת המפותחת ומזג תה אדום וכהה לכוסות. תה. אסיה. היינו מצידו המזרחי של הים הכספי. מסביב היה הכל מדבר נורא ושומם. צהוב חום. הכביש נמשך דרומה. לאדו זינק לתוך הכביש. ישבתי מאחור. גיר. ערבה עם צמחים קוצניים. הכביש טיפס מהים לתוך הרמה שמעליו. לאדו לחץ על הצופר בשימחה, הצפצופים עברו את אוויר הבוקר הצונן, חולפים בסיבובים. "אנחנו הולכים." הסתובב ואמר באנגלית איטית ומתנגנת, המכונית משייטת על הכביש.
"אנחנו באים." תיקן זאזא. "אתה חייב ללמד אותי אנגלית. האנגלית שלי חייבת להשתפר. אתה חושב שהאנגלית שלי כבר השתפרה?"
"אני אלמד אותך אנגלית ואתה תלמד אותי רוסית."
"תלמד ג'ורג'ית, לא רוסית." אמר המלך לאדו.
"כשתהיה מלך, אני אלמד ג'ורג'ית."
"אני אמנה לך מורה פרטי."
"ואיפה יהיה הארמון?"
"מתחת לענפי דקלים." אמר המלך לאדו, סגריה תקועה בין שפתיו, זקן אפור מקיף את הפרצוף המאורך מתחת לעיניים החומות שעליהן הרכיב משקפי שמש וכובע הקסקט הרך לא עוזב את ראשו.
"כן," אמרתי, "ואריות."
"מיראז'" אמר זאזא כשמבנה צץ באמצע הישימון משמאל לדרך, מוקף בעצי פלפלון, אשלים וערבות מחודדות שבינהן התרוצצו עפרונים. "הקפה הראשון בדרך הוא תמיד מיראז'."
לאדו עצר את המכונית ואנחנו ירדנו והתיישבנו ליד שולחן עץ בצל האשל.
"מה יש להם לאכול?"
"קבאב." אמר לאדו, מביא שתי צלחות עם קבאב, לחם ישן וצ'איניק עם תה. הבוקר המתוק עם העפרונים ושמש הזהב והקבאב על צלחות הפלסטיק. שתי משאיות גדולות התנשפו ועצרו. הנהגים ומשפחותיהם ירדו מהתאים. ילדה קטנה עמדה ליד המשאיות והביטה בנו. נופפנו לשלום ולאדו לחץ את דוושת הדלק עד הסוף, הלאדה הירוקה רחשה על הכביש הארוך והישר. הים נעלם מעבר לגבעות שממערב ומשני הצדדים השתרעו המישורים הטורנים, מישורי מלחה לבנים לבנים שסופם רכסי הרים צהובים. בתוך המלחה הלבנה שממזרח לדרך הופיעו גמלים. גמלים אסיאנים כבדים וכהים, בעלי דבשת אחת והילוך איטי. לא דומים לגמלים הדקים של סיני או של הנגב, דומים יותר לגמלים הסודנים הכבדים.
"עצור!" גלשתי במורד הסוללה והתקדמתי לתוך המלחה. הגמלים פסעו בטורים איטיים. עשרות גמלים. מאות. עמדתי באמצע מלחה ענקית לבנה שהשתרעה לכל מלוא העין. הגמלים המשיכו במהלכם האיטי, מתעלמים ממני, פוסעים צפונה. גמלי שירות המטען שראה סוין הדין ב1905- בדרכם מאיראן לחופי הים התיכון. מאשחבאד לקרסנובוצק, חוצים דרך המדבר הטורקמני, שומרים על קצב השיירות העתיקות. דבשתם ריקה מסחורה. איש לא הולך איתם יותר ממקום למקום. לאט, מדוד, לא מופרעים ולא מוטרדים.
לאדו וזאזא המתינו בסבלנות. חזרתי פנימה ולאדו הניח רגל כבדה על דוושת הדלק. המישורים הגדולים. הישימון של המדבר. צומת באמצע הכלום. הכביש, פס שמן משובש פנה מערבה. קילומטר אחרי הצומת נופף שוטר טורקמני ולאדו עצר. השוטר הגבוה והשמן חייך שיני זהב. מבהיקות בתוך פנים חומים. הוא החזיק את הדרכון של זאזא. הם החליפו ברכות וזאזא פתח את תא המטען. השוטר חייך. "מה זה כל התה הזה?"
"מג'ורג'יה. מתנות לחברים."
"כל כך הרבה תה?"
"יש לי הרבה חברים."
יצאתי מהמכונית. זאזא סימן לי לחזור פנימה.
"אתה יודע שאסור ליבא תה לטורקמניסטאן בלי אישורים מיוחדים?"
"ממתי צריך אישורים מיוחדים להעביר תה ממקום למקום ברפובליקות?"
"תמיד." חייך השוטר. זאזא ניסה לשלוח יד לקחת את הדרכון. "זה נשאר אצלנו." אמר השוטר הנמוך שהצטרף אל הגבוה. "עד שנחליט."
"פוטנה!" קילל זאזא.
"מה אמרת?" שאל הקטן באיום, "עכשיו בטוח לא תקבל את הדרכון, וחוץ מזה המכונית שלכם לא בסדר."
"לא אמרתי את זה לך." חייך זאזא בהתרפסות. "כמה אתה רוצה? עשרים?" השמן חייך חיוך מזהב. "חמישים?"
הקטן שהתיישב בצל שמאחורי המכונית הטורקמנית נענע בראשו לשלילה. "כסף? לשחד אותנו?" השמן חייך וזאזא חזר לצד המכונית שלנו.
"מאה?" אמר זאזא. השמן דחה את הכסף, חצה את הכביש וחזר עם הדרכון. "קח, קח," החליק זאזא את השטר.
"תה." חייך הטורקמני זהב. "ספסיבה." אמר זאזא. "זדרסטוויצה."
"חוי-" גילגל לאדו את ראשית המילה מבן שפתים אוחזות בסגריה אמריקאית ונמלט לתוך המדבר.
"תזהר!" צרח זאזא והסיט את ההגה בחדות כשלאדו הביט לכיוון השני, מחזיר את ראשו באיטיות. מופתע. תלת אופן ירוק ירד מהכביש לפני חוטם המכונית. קרוב. "זה הגבול שם." אמר זאזא, כאילו לא דרסנו כמעט שני טורקמנים על תלת אופן ירוק. הטורקמנים המשיכו לנסוע לכיוון ההרים אותם סימן זאזא בניע ראש, נמשכים מדרום לדרך. "הרי בלוצ'יסטאן." נקודות גבול סובייטיות, מבצרי בטון, סמנו את הגבול בין טורקמניסטאן לאיראן. עצי ערבה וכתמי ירק וכפרים של בתי חומר עם כלבים חוצים בדהרה את הכביש המאובק והסרגלי שהתמשך בתוך המדבר שלרגלי ההרים. הסעיף הזה של דרך המשי נקרא דרך הערבות, חוצה דרך נאות המדבר ולמרגלות ההרים, נמנע מכל מכשול הררי.
"אתה רוצה לעצור באשחאבאד?"
"כן. אני רוצה לחפש שם את העיר העתיקה ולראות אותה."
לאדו פנה בצומת הכניסה אל העיר. יש שתי ערים גדולות בטורקמניסטאן. אשחבאד ומארי. לאדו עצר ליד תחנת אוטובוס ושאל את הכיוון לעיר העתיקה. "שם." הצביע טורקמני. נסענו בכיוון שהראה. במרכז העיר לא היה שום דבר עתיק. לאדו צפצף לנהג מונית. "ברטאן! (אחי) תראה לי את מרכז העיר." הנהג הנהן בפה שיני זהב. "פקאז'י!" ביקש זאזא, "תוביל אותי." נסענו אחרי המונית. במרכז העיר היה מסגד חדש ובית מלון.
"אין פה עיר עתיקה." אמר לאדו.
"לא יכול להיות, זו עיר עתיקה על דרך המשי, לא נשאר פה כלום?"
"אתה רואה." אמר זאזא, "אנחנו מסתובבים פה כבר שעתיים ולא מצאנו שום עיר עתיקה." נסענו במעלה ובמורד רחובות רחבים. בתים מאובקים. מוניות צהובות. "איפה האוניברסיטה פה, או המכון למדעים?"
"יום ראשון." הזכיר זאזא, "הכל סגור."
"טוב," אמרתי, "אז בואו לפחות נמצא מסעדה."
חיפוש המסעדה דמה לחיפוש אחרי המרכז העתיק של העיר. נפנופי ידיים, נהגי מוניות, נסיעה לאורך שדרות. במלון הגדול שליד המסגד היתה המסעדה סגורה. זאזא דפק על דלת המסעדה השנייה.
"הפסקת צהריים." פתחה אישה עם חלוק את הדלת.
"משהו לאכול? אנחנו נשלם."
"אי אפשר. תחזרו בחמש. עכשיו סגור."
"את לא יכולה פעם אחת בשבילנו?"
"הפסקת צהריים." אמרה אשה, חובטת את הדלת בפניו של זאזא.
"לפחות תגידי איפה יש מסעדה-" דחק זאזא רגל בדלת.
"במלון."
"חוי-" קילל לאדו.
"אתה אוהב טורקמנים?"
"ככה ככה," אמר לאדו, הסגריה תקועה בשפתיים העבות והכהות מתחת לאף הארוך ולעיניים שנראות עצומות באור הבוהק.
"כמו האיש ששאלו אותו אם הוא אוהב עגבניות." אמר זאזא, "לאכול אותן? בטח. אבל ככה? שילכו לעזאזאל!"
"תעצור פה בתחנת הדלק." אמרתי ללאדו, "יש שם מסעדה." לאדו עצר בתחנה המאובקת. הרוח הרימה את ענני האבק של הישימון שמחוץ לעיר. שתי נשים ישבו וסרגו, הגברים שתו תה מנומנם, הזבובים נערמים על השולחנות הדביקים.
"יש משהו לאכול?" שאל זאזא.
"כלום." אמרה האישה. "אין חשמל. אי אפשר לבשל."
"תה?"
"אין כלום."
"מיץ?"
"אי אפשר להוציא מהמכונה. הפסקת חשמל."
"את לא רוצה לתת לנו ארוחת צהריים?" האשה הביטה בו בעיניים עייפות ולא ענתה. "אח!" רטן זאזא בכעס, "בוא נלך מפה."
המשכנו לנסוע לתוך המדבר, משאירים מאחורנו את אשחבאד. הנסיעה במכונית, אבק הדרך, החום, הרעב, הצמא הקל, הערבה הנמשכת לכל מרחב העין, ההרים הרחוקים, האוניברסיטה הסגורה, הנהיגה האלימה של לאדו צופפו את אוויר. בתי חומר דהויים. שורות צפצפות. ואז, למרגלות ההרים, במקום בו נסע הכביש כמעט דרומה, שומר רק על נטיה קלה מזרחה, ראיתי את העיר הבאה. "עצור." אמרתי. לאדו הביט בראי באיטיות. "תעצור!" הרמתי את הקול. "אני רוצה לראות את המקום ההוא."
"איזה?" שאל זאזא.
"שם. תעצור!"
"תעצור." אמר זאזא ולאדו הסיט את ה"לאדה" הירוקה לצד הדרך. הכתפתי את המצלמה, אספתי את המחברת מבשיקטאש וירדתי אל אבק האדמה היבשה. חום המדבר הקיף אותי. יבש. דרומה, לתוך המדבר, אל עיר החומר הנטושה שהשתרעה קילומטר מהכביש ומעבר לה עמד קבר עם סהר בראשו. אחת מהערים הטורקמניות של מרקו. של קאלווינו.
חציתי גאיונים קטנים והתרוממיות של אדמה חומה ופריכה. שועל חמק בין חורבות החומר ונעלם במשיכת זנב רכונה. על האדמה היו מפוזרים שברי חרס אדומים ושחורים. הרמתי כמה והסתכלתי בכלים האילמים. עיר חומר. צמחי מלחית אשלגנית צמחו קוצים בגאיונים ולידם צלפים. הבטתי להרים שמעבר לעמק. הפסגות הגבוהות התנשאו לגובה של 3000 מטרים. ניסיתי לראות איפה עוברת הדרך. ההרים היו מדרום. ומעבר להם, חיכתה משהאד. עוד אחת מערי דרך המשי. השיירות חצו את ההרים ובאו לכאן, ממשיכות לאשחאבאד ולים הכספי, חוצות אותו צפונה לרוסיה או מערבה לכיוון ג'ורג'יה והים השחור. או אולי היו אלו השיירות שבאו ממרכז אסיה, מבוכרה וסמרקאנד, חוצות פה את רכס הקופט דאג, יורדות למשהאד ומשם לטהראן ולבגדד ולחופי הים התיכון, לעכו הצלבנית. עיר החומר הנטושה שהשתרעה על שטח נרחב, מוקפת בחומה, היתה צריכה להיות עיר אסלאמית מתקופת האמפריה הערבית, מהתקופה הסלג'וקית ואולי מימי הביניים של המונגולים והשושלת הטימורידית. מדרום וממזרח לישוב עמד הקבר. שלם ובנוי חומר. חלקו המערבי הואר בזהב השמש היורדת אל ההרים. סהר ברזל על ראשו ובדים לבנים תקועים עליו. הקבר היה בנוי עגולים עיגולים. כמו סטופה בודהיסטית. הטורקמנים ניראים בתווי הפנים כמו הטיבטים. או שהשבטים הטורקמנים הם שחדרו לטיבט. כמו שאנחנו קווקזואידים. התקרבתי אל הקבר. דלת ברזל. מישהו דאג לשמור על הקבר הבודד באמצע הישימון. קברים נוספים מסביבו. קדוש ומשפחתו. קבר שייך שיש אליו עולים לרגל. ב1989-, היה הגבול בין אזרבייג'אן לאיראן פתוח ואנשים עברו ממקום למקום. האיראנים קושרים קשרים חדשים. אזורי הגבול בין הגושים הגדולים, איראן מדרום והכוחות הנוצרים מצפון. הבטתי צפונה. הלאדה עמדה בין שני תילים. תל אחד מדרום לכביש ואחד מצפון לו. תילים הם סימן לערים שגילן עולה על 2300 שנים, לפני התקופה ההלניסטית שהורידה את הערים למישור ובנתה אותן לפי שיטה. צומת הדרכים בין מרכז אסיה, הים הכספי ופרס סומנה. הערים הסמויות מהעין. האם היתה זו זרוע של הדרך המלכותית-אימפריאלית של מלכי פרס? האם עלה מפה אלכסנדר הגדול לאחר שכבש את סוזא, בדרכו ליסד את אלכסנדריה היא מרב היא מרגיאנה, ומשם למרקנדה היא סמרקאנד?
האור דעך. חציתי את הקילומטרים בחזרה למכונית שחיכתה בסבלנות.
"ממתי אתה חושב העיר הזאת?"
"ימי ביניים." אמר זאזא. לאדו הניע והתחיל לנסוע, עוקף משאיות וטרקטורים. "קאאצ'א. תזכור שהעיר נמצאת ליד קולחוז קומסמור, הקומוניסט הצעיר." הטרקטור עם העגלה שלפננו פנה שמאלה לתוך כביש הגישה לקולחוז.
"ארבוז." אמר לאדו. השמש היתה כדור אדום על ההרים, שוטפת באור את ערמות האבטיחים והמלונים המאורכים.
"אמרתי לך, כשחם באסיה, עוצרים ליד ערמות אבטיחים ומלונים. זה מה שאוכלים באסיה."
"אלו לא כל כך טובים." נשך לאדו פלח מילון מאורך. המילון לא היה מתוק. במקום ארוחת צהריים. הטורקמנים פלחו עוד מילון. קרסנו על משטח הבטון שסמוך לכביש וכרסמנו את הפלחים הקשים.
"ניסע. לפני שיהיה חושך." אמר זאזא, אוסף את פלחי המילון הנותרים. לאדו זינק לתוך הכביש המחשיך.
הכביש היה חשוך ומכוניות בלי אורות הגיחו מתוך האפלה. טרקטורים בדרכם לקולחוזים נסעו באיטיות אפלה. בורות בכביש. שוליים עם שיחים. אורות של עיר. "עצור כאן." אמר זאזא. האטתי את הלאדה. הבלמים האיטיים, המושב השקוע, המנוע המצלצל. זאזא החליף אותי ליד ההגה ושאל את האנשים למקום המלון. המלון של "אינטוריסט" היה מלא. המשכנו לנסוע לאורך השדרה הראשית. עיר חדשה. בלוקים סוציאליסטים. עצי מכנף נאה ואשל. זאזא פנה לתוך רחוב צדדי ועצר ליד בניין אפור בן שתי קומות. הוא נכנס פנימה לדבר עם האשה. "היא אומרת שאין מקום. אבל אני אמרתי לה שנשלם לה יפה אם יהיה." האשה פסעה לאורך המסדרון, דופקת על דלת אחד החדרים, מפנה משם את יושביו. חיילים ישבו על מדרגות הבטון שלפני המלון.
"איזה מין חיילים אלו?"
"פלוגות עבודה. עבדים. חופרים, בונים. עבדים לשלוש שנים." פלט זאזא בבוז. "זה מלון של הצבא הרוסי. תוכל לספר שהיית אורח במלון של הצבא הרוסי." החיילים ישבו במדים החומים בהירים, נעולים במגפיים גבוהים. גלגלתי סגריה וחיכיתי שהאשה תסדר את החדר.
"יש פה מקלחת?"
"בוא אני אראה לך." חדר המקלחות היה אפלולית מטונפת עם שלבי עץ. "אני לא חושב שתרצה להתקלח פה. נשים את הדברים בחדר וניסע לראות אם המסעדה במלון השני עוד פתוחה. האשה אמרה שהמסעדה פתוחה עד אחת עשרה."
עשר בלילה. לאדו נישאר לסדר דברים בחדר ואנחנו נסענו אל המלון של "אינטוריסט". עלינו לקומה השנייה. המסעדה היתה מלאה באנשים. עמדתי בפינה. זאזא ניגש אל המלצר. התיישבתי ליד שולחן. שני זוגות צעירים ישבו בשולחן סמוך. אחד מהם הסתובב והקיא על הריצפה. "רוסים מלוכלכים." אמר זאזא. "בוא נעבור לשולחן אחר. "ככה הם נהנים. הולכים למסעדות, אוכלים כמו חזירים ומשתכרים. ותראה את כל הטורקמנים. הם אוהבים את זה. הם לא רוצים לעזוב את ברית המועצות. אלו הם הדברים שהם אמצו מתוך התרבות הרוסית. להשתכר. ככה ניראית מסעדה רוסית בכל מקום בברית המועצות. תזמורת, אוכל, ריקודים ושתיה." הרוסים כבשו את מרב ב1884-. על רחבת הריקודים הצטופפו נשים עבות וגברים עם שיני זהב. באחד המקומות רקדו ארבעה גברים עם עצמם. נשים עם עצמם. שמלות מסרט של שנות החמישים. זאזא נסע להביא את לאדו. אכלנו את האוכל הקר ושתינו שמפניה רוסית מבקבוק ירוק. באחת עשרה נכנסו השוטרים. התזמורת הפסיקה לנגן והאנשים קמו מהשולחנות ויצאו ממסעדת המלון. ירדנו במדרגות ונכנסנו ללאדה. בחזרה אל המלון.
"איפה החלק העתיק של מארי?" שאלתי את זאזא.
"נסיתי לברר לך. אבל במלון אמרו לי שכמו באשחבאד, זו עיר חדשה לגמרי. אין כאן כלום."
"שום מרכז עתיק או שוק?"
"בוא ניסע למלון של "אינטוריסט"." מחוץ למלון הסתובב אוטובוס תיירים עם מדריך. הוא לא רצה לענות על שאלות. "בואו איתי לסיור מאורגן ואני אראה לכם הכל."
"מה אתה יודע על קברים יהודים מהמאה השמינית שיש כאן בסביבה?"
"זה לא כאן. זה בדרך לגבול האפגאני. הצבא יעצור אתכם בדרך."
"ואיפה העתיקות?"
"לא כאן." ענה המדריך באי רצון. "הם בבאיירם עלי. שם זו מרב העתיקה."
עשרים וחמישה קילומטרים. ה"לאדה", רהטה על הכביש בבוקר המוקדם, נוסעת מתחת לשמים כחולים בנוף הערבות. באייראם עלי היתה עיר אמיתית. בלי שיכונים סוציאליסטים. בתי חומר ודלתות עץ. נסענו עם הכביש מזרחה. חומת חומר ענקית השקיפה על השוק.

טורקמנים ברסלבים

סוף סוף שוק אסיאני. זאזא אמר שיחכה ליד השער הצפוני. טיפסתי על חומת החומר והבטתי אל המלבן הענק שהכיל בתוכו את העיר המוסלמית חאן-קלה. מרב הקדומה. אלכסנדרופוליס. מתחת, באור הכחול של בוקר מוקדם נשאו אנשים תרנגולות קשורות ברגליהם, מושכים עגלים. סלים הועמסו על אופנועים ירוקים עם סירות ועגלות רתומות לחמורים העלו תמרות אבק. גזרים צהובים, אבטיחים, מילונים, עגבניות אדומות, קבאבים מעלי עשן, גלידה בעטיפת נייר. דוכנים עם כיפות טורקמניות רקומות, ארגזים מרוקעי נחושת מוזהבת בשלל פרחים ועיטורים, משי ושטיחים עם דגמים גאומטרים. הנשים הביטו בי בחיוך. מיששתי את השטיחים.
זקנים טורקמנים שלראשם מגבעות צמר כבשים שחורות וכבדות. כבשי קרקול, הכבשים המפורסמות והיקרות של מרכז אסיה. על גופם חלוקים כחולים, קשורים בחגורה בה תחוב סכין ממורט, לרגליהם מגפי עור. עיניהם הצרות, עצמות לחייהם המונגוליות והשיער הקלוש שמשתלשל זקן מסנטרם מותח קו בין אורגה, בירתו המונגולית של ג'ינגס חאן ומרב.
מצפון, מעבר לחומות, הזדקרו כיפות. קברים ומוזלאום. לאדו נהג בכבישים צדדיים. נסענו עד שנגמרה הדרך. החומות היו מעבר לשדות. "תחכו מהצד השני של החומות, אני אלך ברגל."
"אל תלך לבד. זה מסוכן." אמר לאדו. נופפתי ביד, הצלבתי מצלמה, דחפתי מחברת לכיס המכנסיים הרחבים וירדתי אל אדמת השדה. תעלות מים זרמו ממקום למקום. נופפתי לשני אכרים שנחו בשדה וחציתי לכיוון חומות חומר ענקיות. בתוך התעלה העמוקה שהפרידה ביני ובין החומה צמחו קנים, אשלים וינבוטים. דוכיפת עמדה בפאתי השדה, שרקרקים עלו וירדו במעוף חד וסלעית מדבר עמדה על ערמות מוגבהות של חומר. חציתי לתוך החומות. מתחם החומות השתרע על שטח עצום. עיר עצומה. על הצומת העולה מהראט שבאפגניסטאן, לזו הבאה ממשהאד, מאשחבאד, מבוכרה ומחיווה. ב651- נרצח השאח יזדגרד, אחרון המלכים הפרסים של השושלת הססנית במרב, על ידי הסטאראפ. יזדגרד נמלט מפני המצביאים המוסלמים, שבשנה בה הכריעו את הביזנטים במזרח, נצחו את החילות הססנים ליד ניהואנד שבאיראן. לאורך דרכי המשי והמסחר החלה להתפשט אמפריה אותה המציא עשר שנים לפני כן איש ממכה. המשכתי לחצות דרך שטחי החומות. כמו בעיר החומר האבודה של קאאצ'ה, גם כאן הטעו אותי המישורים. עליתי וירדתי דרך התעלות, צועד לעבר מואזולאון גבוה. ה"לאדה" תימרה אבק, מגיעה ביחד איתי למואזולאון של הסולטאן צנזא אותו בנה האדרכל הפרסי עזיז א-פארחס בין 1140 ל1150-. בימי הגדולה הסלג'וקית שמרכזה היה בפרס. ב1150- העביר הסולטאן סוג'אר את הבירה למרב. מלחמתו של חסאן אבן סבח, מלך ההר השיעי מאלמות שבצפון מערב פרס, היתה בסלג'וקים. החששים, האססינים של העולם העתיק, הטרידו את הסולטאנים הסלג'וקים. את האססינים חיסל הולגו, החאן המונגולי.
"ללאדו יש משהו להגיד לך."
"מה?" פניתי מזאזא ללאדו. לאדו בטח רוצה שאזרז, שנגיע לבוכרה עוד היום כדי שיוכל להגיע לטאשקנט ולחשיש המרכז אסיאני כמה שיותר מהר. "אל תלך לבד בשדות." אמר לאדו. "האנשים כאן הם לא מה שאתה חושב. מספיק שהם יראו את המצלמה כדי שהם ירצחו אותך ויעלימו אותך בשדה. זה מסוכן מאוד."
"לא הרגשתי בסכנה או מתח."
"אני מבקש מימך שלא תסתובב לבד." אמר לאדו.
"לאדו מאוד דאג לך." אמר זאזא. נכנסנו אל מבנה הקבר הענק. ממדרגות הקומה השנייה אפשר היה לראות את מלבן החומות השני דרכו חציתי - מצודת גאורגלה. "היו פה שלוש מצודות גדולות." אמר זאזא, "גאורגלה, אורקלה וחאן קלה, בוא ניסע, יש כאן עוד מצודה קטנה." נסענו בדרכי עפר לקיסקלה, מצודה של שתי קומות שהגג בה היה חסר. מסביב רבצה הערבה הפוריה, האשלים והקנים מסמנים מים עליונים קרובים. שדות מעובדים. לא פלא שהדרך בחרה לעבור פה. מצפון עמדו שתי כיפות. עצרנו ברחבת החניה ועברנו דרך האשלים למואזולאון של מוחמאד אבן זיאד שחי במאה השמינית. המואוזליאון נבנה ב1112-. חוגלות מבוהלות נעלמו לתוך סבך הצמחיה. הקבר הנקי הוקף אשלים ולצד צפון, לפני הפתח, נפרשה מחצלת ועליה ג'ארת נחושת מפוייחת ולידה מפית וקומקום עם תה וספלים. ליד מבנה הקבר עמד מבנה נוסף עם כיפה ובתוכו סירים ענקיים. המטבח שחיכה לעולים לרגל שיבואו לימי החג. ביניהם עמד עץ משאלות, אשל שאל ענפיו נקשרו פיסות בד לבנות, נשים עקרות המבקשות פרי בטן, זקנים חולים המבקשים רפואה, אבות לבנות המבקשים בן זכר. מקום של עליה לרגל, מקום של קדושה בצומת דרכים. הדת כנקודת משען ושליטה.
במרב היה מרכז של הנצרות הנסטוריאנית. כתבים מהמרכז הזה נמצאו בבוליאו, לא רחוק מטורפן שבסין הטורקמנית. נסטוריאנים ומוסלמים במדבר הטורקמני. ישבתי על המרבד, בשקט המוחלט, באור הצלול שלפני הקבר, והקשבתי לשרקרקים. שלמות היום והמקום. חוכמת הנזירים בלמצוא את המקום המדוייק של השלווה. טורקמני זקן הגיח מתוך האשלים. "סלם עליכום!"
הוא חייך ושערות זקן קלוש השתלשלו מפניו. "עליכום א-סלאם!"
הוא הדליק את האש והניח את הקומקום המפוייח, מטיל פנימה עלים של תה. ישנו ליד קנקני הנחושת, באור הבהיר ושתינו מהתה החם.
לאדו וזאזא חיכו לי במכונית. "מתי אתה רוצה להגיע לבוכרה?"
"ביום כיפור. לא איכפת לי להגיע כמה ימים לפני כן."
"מתי זה?"
"בשישה עשר או בשבעה עשר לספטמבר."
"אני גם רוצה לראות יום כיפור בבוכרה. אף פעם לא ראיתי יום כיפור. אני חושב שאקח את לאדו לטאשקנט ואחזור אליך לבוכרה."
"תחזור שש מאות קילומטרים?"
"אני רוצה לראות יום כיפור בבוכרה."
לאדו נהג במהירות ב"לאדה". נהג נוקשה עם תגובות איטיות. העדפתי את זאזא עם התגובות המהירות. גם ככה היתה ה"לאדה" סוסה זקנה עם מחשבות עצמאיות איך לעצור ומתי להאיץ. חצינו מעל תעלת לנין שמובילה מים מהאמו דריה לאשחבאד לאורך מאות קילומטרים. דיונות חול השתרעו מעבר לה לאורך הכביש. השמש קרנה חמה על החול הלבן. ירדתי לתוך המדבר טורקמני. דיונות לבנות עם רתמים ועצי אשל. השתרעתי על החול החם ליד האשלים ועצמתי עיניים. לאדו וזאזא חיכו בסבלנות עד שאחזור למכונית.

"צ'רדז'ו. צריך דלק." כיוון זאזא את לאדו לתחנת דלק. הוא ניגש אל האשנב הקטן שסורגים הגנו עליו כדי לשלם מראש את הרובלים לרכישת הדלק. הוא ריחרח את המשאבות. "דלק רע." מעבר לתחנה ולמגרש רכב כבד עלה תל ענק לתוך השמים. חציתי דרך המגרש וטפסתי על התל. חרסים על הקרקע. בפינה הצפון מערבית התנשא מבצר העיר. ממרומי המבצר נמתח אזור תעשיה נטוש. עיר ענק על גדת האמו-דריה. פס הנהר הבהיק במזרח. לא ידעתי מה היתה העיר הגדולה הזאת, התל המרשים ביותר שאראה באסיה התיכונה חוץ מזה של מרקנדה-סמרקנד.
"תיראה את כל המפעלים האלו. הכל ריק. תיראה כמה ברזל, כמה בטון. וכלום. ככה בונים בברית המועצות, קודם בונים ואחר כך לא משתמשים בזה. ארץ של בזבוז." הביט זאזא מהחלון אל הקרפיפים הנטושים. נכנסנו לתוך צ'רדזו. מעל מזלג הדרכים שבמרכז העיר התנשא ציור ענק של לנין, מחייך ומברך במועל יד את המוני העמלים שנסעו במכוניות "לאדה", "ניווה" ו"וולגה" ישנות לכאן ולשם.
"לנין, חוי," משך לאדו קול איטי.
"אתה יודע למה המערב צריך לשלם לברית המועצות כל כך הרבה כסף?" חייך זאזא, "הרי ברית המועצות היא אחת הארצות העשירות ביותר בעולם- עם מרחבים ומחצבים וחיטה ותפוחי אדמה, אתה יודע למה?"
"תעצור מתחת לשלט."
"העולם החופשי צריך להגיד תודה ללנין ולהקים את המונומנטים שלו שם." עצר זאזא מתחת לשלט החוצות הענק. הפרסומת היחידה בטורקמניסטאן היתה ללנינזם. "איזה מדען עושה ניסויים על עצמו? לנין עשה ניסוי של 70 שנה על 250 מליון עכברים. בגלל זה המערב צריך לשלם לנו, על זה שניסוי הזה היה אצלנו ולא אצלם."
"בוא נצטלם עם לנין."
"חוי." אמר לאדו, "אני לא מצטלם עם לנין."
"הוא מת כבר 68 שנים." הזכרתי ללאדו את יום החורף של 1924.
"לא מצטלם לא עם לנין. ולא עם סטאלין. עם אף אחד מהם."
"אז תצלם אותנו." הנפנו אגרופים למען פועלי כל העולם ולאדו לחץ על כפתור הצילום.
צ'רדז'ו היתה העיר הקדמית של הבולשביקים כשהאנגלים פלשו לבקו בראשית שנות העשרים, לוטשים עיניים לקיסרות מרכז אסיאנית שתגן על היהלום שבכתר, מעבר לפמיר. "המשחק הגדול" בין הסוכנים האנגלים לרוסים התעצם. אלא שהאנגלים נסוגו אחורה. מי יודע מה היתה ההיסטוריה אם האנגלים כן היו נכנסים פנימה. אולי היו עוצמות הרגשות הדתיים גדולים יותר. כמו באיראן. או שהאזור היה שוקע במלחמת אזרחים עקובה מדם בין סוציאליסטים למוג'הדין. כמו באפגניסטאן.
"פאגז'י-" התחנן זאזא לנהגים חולפים, מחפש את דרך הגישה למעבורת שחוצה את האמו-דריה. עקבנו אחרי מכוניות, חצינו מסילות ברזל ונכנסנו לדרך עפר מאובקת. בניין עם מחסום סימן את סופה של טורקמניסטאן.
"מה יש לכם בארגז?" שאל השוטר. זאזא פער את תא המטען האחורי וויתר על עוד שתי קופסאות תה ג'ורג'י שחור. השוטר רשם את מספר הרכב, בדק את הדרכונים וה"לאדה" תימרה אבק בדרך העפר. אגמי מים השתרעו לצד סוללת הדרך. ברווזים, קנים ואשלים. ה"לאדה" עצרה על שפת המים. הנהר הרחב התלקק לפנינו, זורם באיטיות מדרום לצפון, מביא את סחף הפמיר, מזרים את גג העולם לתוך ימת אראל הגוועת. מהצד השני של הנהר חיכתה הרפובליקה של אוזבקיסטאן. ליבה של אסיה. מרכז היבשת. תנו לי נקודת משען. אלכסנדר חצה את האמו-דריה בגשר שנבנה מעורות נפוחים של בעלי חיים. חמישה ימים עברו עד שחצה הצבא לתוך סוגדינה. מוטות העץ ויסודות האבן לא החזיקו בקרקע החול ובשטפו המהיר של הנהר. אסדת המעבורת, נגררת על ידי ספינה קטנה ממנה, הגיחה ממעלה הנהר. הגוררת התירה את החבלים, והמעבורת הוטחה לתוך שקע רך בגדה. עשרות כלי רכב הצטופפו על הסיפון, מאות אנשים. האמו-דריה. אחד מהנהרות הגדולים של אסיה. מכוניות עלו בכבדות, מחליקות בכבש התלול של המעבורת, חרטומם מזדקר אל השמים בזווית חדה. אופנוע עם סירה שעליו רכוב שוטר עזב את ידית הדלק וזינק במעלה הכבש אל החול הרך, מחליק על הכבש, פוגע באחד העומדים לרדת אל האסדה המתרוקנת. צעקות. דחיפות.
"אתה רואה," אמר זאזא, "הכסף פותר הכל. השוטר שילם לנפגע 70 רובל ובזה זה נגמר." לאדו הוריד את ה"לאדה" למעבורת. אוטובסים ומשאיות הסתדרו כשחרטומם קדימה. הגוררת הקטנה והחסונה צפרה ואנחנו הפלגנו במורד האמו-דריה, צפונה, לאוזבקיסטאן. הבטתי אל הביצות הטורקמניות המתרחקות, נהר רחב, קילומטר, אולי שניים הפרידו בין הגדות. שרטונות חול הצטברו לאורך הנהר. ימת אראל הולכת ונעלמת, מזדהמת, כשהאמו והסיר-דריה מזרימים אליה את כל שפכי הערים והאנשים לאורך גדותיהם, מהמקום בו הנהר עוזב את המידרונות התלולים של הפמיר וההינדו כוש, עובר כגבול בין אפגניסטאן והרפובליקות של טג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן ופונה צפונה על מנת להפריד בין טורקמניסטאן ואוזבקיסטאן עד לימה.
זאזא זינק מסיפון האסדה אל חול הגדה המאובק. מרגיאנה, הארץ שבין האמו לסיר - דריה.
"הזמן אותו זמן?"
"אני חושב שכן." אמר זאזא. מכוניות נסעו ועברו בתוך האבק, מחכות אחת לשנייה. סגרנו חלונות. זאזא הפעיל את המגבים כדי להפטר משכבות אבק המדבר. כמו הנילוס, חוצה האמו-דריה מדבר ענק. מפלח את המדבר של טורקמניסטאן. ה"לאדה" עלתה בקפיצה קלה על הכביש. בוכרה היתה רק מאה ושלושים קילומטרים מאיתנו. הרגשתי את ההתרגשות מטפסת לאט. בוכרה היפה. נאסר א-דין. יהודי בוכרה. בבוכרה, אמר רמאז, יש מקום שנקרא לבה האוז. יש שם חאן נהדר ולידו צ'איחנה. ומאגר המים העתיק של העיר. תמצא לך חדר שם. החדרים קרירים ואפלים ויש להם אדן חלון רחב שאפשר לשבת עליו ולהסתכל במה שקורה ברחוב למטה. שלושה שבועות ישבתי על אדן החלון ההוא.
"בוא נעצור כאן." אמר לאדו. וזאזא עצר בשולי הכביש ליד ברזל פחמים מעלה עשן. היום החם דעך לאחר צהריים שהרוח נשבה בתוכו. ומכוניות עלו מהנהר הרחב לכיוון הכביש. סלים גדולים הונחו בסככה לצד הדרך. "סוזאן." אמר זאזא כשמכונית "ניווה" חדשה עצרה ליד הסלים ואספה מהם שפמנונים ענקיים שהונחו על רצפת המכונית, מתחת לרגלי היושבים. לאדו לקח צ'איניק מהשולחן שעל הכביש שטף כוסות במים ומילא את הצ'איניק במים לוהטים. ישבנו והחזקנו את הספלים המעוגלים והרחבים חסרי הידית ושתינו תה ירוק. הגענו לאסיה. למרכז. צלחות שיפודי הקבאב הגיעו לשולחן. הכל מלוכלך נורא! נורא! יכלתי לשמוע את זאזא מספר לי על אסיה בה אף פעם לא היה כשהיינו בטיבליסי. הוא שיסע את בשר הקבאב, תולש מהלחם שלידו.
על שפת הכביש, באחר צהריים מאובק שהשמש שוקעת זהב שבור דרך המסכים שלו עצרו מכוניות על שפתו ובתוכו ליד דוכני הדגים, הקבאב, האבטיחים, הענבים והמסעדות של פאראב.
באור המכונית יכלתי לראות את עצי התות של אלת. "תותה" אמר זאזא. כמו בעברית. כמו בערבית. כמו בטורקית.

מדריך למרכז אסיה/ טורקמניסטאן

| הדפסה || המלצה || דף קודם || ראש הדף |

דרך המשי גמלים

דרך המשי
גמלים