דרך המשי
בקו  

רקדנית בבוכרה

בוקר אפור עמד על הכיכר הגדולה שמתחת למלון. מהקומה הגבוהה נמתח הים הכספי, אפור וחלק. מגדלי קדוח עם להבות האש מדרום. בקו, על הלשון החודרת לתוך הים הניזון מהוולגה ומהקורה וממאות פלגים ונהרות היורדים מהקווקז ומהרמה האירנית, התעגלה ברובע הישן מולו היה פארק ומצפון לו עגנו עשרות מעבורות ואניות משא בנמל. רכבת צפרה. מדרום, על ההר, הזדקרו אנטנות מימסר גבוהות. ההרים שמסביב לים היו חומים אפורים וריקים. זאזא שכב על הגב בפשוט איברים ונחר. לאדו הצטנף בתוך השמיכות.
הערתי את זאזא. הוא התעורר במהירות, מושך על גופו את מכנסי הג'ינס המזוהמים ומדליק סגריה. עיניו היו אדומות. לאדו המשיך לישון. "ניגש להתקשר לאקדמיה למדעים ואחר כך אתה תיסע אליהם ואני אגש לתקן את המכונית. אתמול שאלתי את השומר איפה יש פה מוסך." הוא ניכנס לשרותים, התקלח ויצא. "יש לך משחת שיניים? שכחתי את שלי." ירדנו לקומה השלישית לארוחת בוקר. המחסור המוסקבאי לא הגיע לבקו. ביצי חידקן שחורות מצד אחד של החמאה ומצד שני אדומות. מרחתי חמאה על הלחם ועם הכפית את הקוויאר. ארוחת בוקר עם האצולה הג'ורג'ית. המלצר הביא גבינה לבנה קשה שעליה נמזג יוגורט. וחביתות. הוא מזג קפה לתך הכוסות. בחשנו סוכר. יום שישי ה13- לספטמבר התחיל בסדר. "3 רובלי." אמר המלצר. שישה לשנים.
ירדנו אל הכיכר. זאזא התקשר לאקדמיה. "מחכים לך." הכתפתי את התרמיל ונכנסתי למונית. אמרתי את שם הרחוב והפקולטה. הוא טיפס באיטיות במעלה הרחובות של בקו. העיר החדשה נבנתה על הגבעות הצהובות והשוממות. עד שנות העשרים לא היו הרוסים בטוחים בגורל האמפריה הצארית שלהם. הבריטים ישבו בפרס, פולשים עם החטיבות ההודיות, כובשים את בקו. עשרה קומיסארים מקומיים נטבחו על ידי הכוחות הלבנים. ואז, מסיבות התלויות בלונדון, החליטו האנגלים לא לכבוש את מרכז אסיה, מניחים לצבא האדום לנצח את הצבאות הלבנים ולהשתלט על בקו. הערים הגדולות במרכז אסיה היו מרכזי המאבקים. בקו, טאשקנט. העיר החדשה נבנתה למעלה, גבוה על המצוקים המעטרים את המפרץ. מלמעלה ניראו הספינות על ים שקט אפור שנמשך עד האופק. ים סגור שנראה על המפות כמו אגם. הרוחב שלו, בנקודה הצרה ביותר בין בקו לקרסנובוצק שבעבר המזרחי, הוא 300 קילומטר. שלמתי לנהג כשירדתי. כמו שמקובל בעיר סובייטית. הוא חייך. שאלתי היכן נמצאים בנייני המחלקה להסטוריה וארכיאולוגיה. "כאן כאן," הוא הצביע על ציבור הבניינים הניאו קלאסים. הקלאסי כסמל הטעם הרע.
דרכי מסחר עברו דרך בקו ואזרבייג'אן, חוצות דרך אפגניסטאן ואיראן, עולות מארדביל וטיבריז לאפיק הקורה ומשם ממשיכות עד לשפך הנהר פאזיס, לפוטי שעל גדות הים השחור. אורז, פלפל, כותנה, קינמון, תבלינים, אבנים יקרות, פנינים, בשמים, הבנה, שנהב, משי וצבעים עברו בדרכי המסחר אל שוקי אירופה וקדמת אסיה. גם כשנסגרו הצירים היבשתיים האחרים עם גילוי הדרך הימית על ידי ואסקו דה גמה ב-1498 , המשיכה העיר לפרוח, שכן גם הקשר הימי סביב אפריקה לא יכל להתמודד עם הדרך היבשתית לבקו ומשם צפונה לאסטרכן שעל שפך הוולגה ואיתו ללב האמפריה הרוסית והצארית ולפטרוגראד. "אקדמי מרטינוף גשר." אמרתי לשומר. הוא הרים את הטלפון השחור והכבד וחייג באיטיות.
עמדתי בפתח האינסטיטוט להסטוריה של בקו וחיכיתי. איש צעיר ירד במדרגות, ברך והוביל אותי במעלה מדרגות ודרך קומות של ביניין מיושן וגדול אל חדר הפרופסור. איש נמוך וחייכן הזדקף בחיוך מאחורי השולחן והושיט יד ללחיצה. ארבעה אחרים הביטו בי בחיוך מאחורי שולחנות. הם לא ניראו עסוקים.
"מאיפה אתה?"
"אקספדציה שולקי ויפוטס." היה לי מכתב.
הוא שלח את אחד מיושבי השולחנות לקרוא למתורגמן. אחת מהנערות יצאה מהחדר וחזרה עם קערת פירות. ענבים, אפרסקים, תפוחים ואגסים. צבטתי עינב. צ'איניק וכוסות. אשה מבוגרת ומחייכת נכנסה אל החדר, לבושה בשימלה אדומה. היא לחצה את ידי והתיישבה מולי.
"אקדמי אשורבילי." הציג אותה מרטינוף.
בחור צעיר לבוש מכנסיים אפורים וחולצה לבנה, נכנס לחדר. היו לו עיניים חומות, שיער שחור ואנגלית טובה. איש כבד בשנות החמישים, לבוש בחליפה חומה דהויה ושיער מאפיר נכנס אל החדר, לחצנו ידיים. "הוא פרופסור לגאוגרפיה הסטורית, חשבתי שזה טוב שהוא גם יבוא אם אתה מתעניין בדרכי משי." הגאוגרף פרש מפה. סוחר ברעיונות לאורך הדרך.
"הייתי רוצה להעניק לך את הספר שלי." אמרה אשורבילי, מוציאה מתוך ילקוט עור ישן ספר בכריכה סגולה ורשמה הקדשה. "זה ספר על קשרי המסחר לאורך הדרכים ועל הסוחרים ההודים. יש תקציר באנגלית בסוף הספר."
"אני אתן לך גם את הספרים שלי על אלבניה הקווקזית." חתם מרטינוף על כריכתם הפנימית של שלושה ספרים והגאוגרף הוציא ספר משלו. "הספר שלי הוא על התקופה הפיאודלית באלבניה הקווקזית, התקופה הנוצרית."
"מתי התחילה פה התקופה הנוצרית?"
"במאות החמישית עד השביעית, בישופים אלבנים בנו כנסיות בירושלים. סלמן אבן רביע מסוריה הגיע לפה ב642- וכבש את אזרבייג'אן. אבל עד המאה ה10- עדין היתה המדינה נוצרית והיו בה מונופיזיטים, דיופיזים ונסטוריאנים בדרום אזרבייג'אן."
במאות השביעית והשמינית התנהל מאבק שליטה על האזור בין העבאסים שחברו את מרכז אסיה וצפון אפריקה לאמפריה ענקית ובין הבזנטים השוקעים. ב791- יסדה זוביידה, אשתו של הרון אל ראשיד, הכליף האגדי מבגדד, את טיבריז וקראה לה חרנינה.
ויהודים. "המקורות מספרים על 3000 משפחות בקובה, מצפון לבקו. במערב היו בני דת זרטוסטרא. לפני התקופה הנוצרית היו פה 26-20 שבטים קווקזים וטורקים שהיו תחת השפעת פרס. במאה השישית לפנה"ס עברו פה הסקיתים ולא כבשו את המקום, למרות שיש דיעה שהיתה פה ממלכה עצמאית. במאה הרביעית הרס אלכסנדר הגדול את פרס האכמנית ונוסדה המדינה האלבנית. קבלה, 250 קילומטרים מערבה לבקו, היתה הבירה. אלבניה עמדה אז בקשרים עם העולם ההלניסטי-יווני ועם ארמניה, ג'ורג'יה ועם הנוודים בבדגיסטאן מצפון לבקו. השם אלבניה הוא שם שנתנו היוונים- הרודוטוס, סטרבון ותלמאי."
"ואיפה עברה פה דרך המשי?"
"דרך אחת עלתה מאפגניסטאן דרך ארדביל שבאיראן ומשם צפונה לאסטרחאן דרך שבראן שנוסדה במאה הרביעית. יש שם בית כנסת מהמאה התשיעית עם סמלים יהודים. "אתה יודע שיש מרכז ללמוד יהודי אזרבייג'אן בלנינגראד? דרך אחרת דרך טיבריז לנצ'אוואן, לירוואן ולטיבליסי, לים השחור ומעבר לקווקז לרוסיה. בימי הביניים הדרך עברה מקזחסטאן לוולגה, לדירבן ולגנג'ה, עיר שנוסדה במאה ה9- מצפון לים הכספי, והיתה מרכז לכלי פורצלן שבאו מסין."
"מתי הגיעו יהודים לאזרבייג'אן?"
"אה-" אמר מרטינוף, "יהודים דוברי פרסית הגיעו למערב הים הכספי במאה הרביעית. אפרסק?" הוא פילח את האפרסק לארבעה חלקים. הפירות יפים בבקו. מי יוצר את מי, העם את הדרך, או הדרך את היושבים לאורכה? אלכסנדר מיקם את הערים בכל מקום. תובע בעין היכן יעברו הדרכים.
"אלפיים קילומטרים של דרך עוברים דרך טריטוריה טורקית שלאורכה נבנו תחנות ומיצדים מהמאות השישית והשביעית ה13,12- לספירה." אמר הגאוגרף. "קרוונסראי שמהם התפתחו הישובים והערים. במאות השישית והשביעית נוסדו עשרות כנסיות לאורך דרכי המסחר." כמו בסיני. כמו בקפדוקיה ובכל מקום בו רוצה שלטון לבסס את אחיזתו הצבאית והפוליטית. בשם אלוהים. לשם המאבק האבוד באמפריה העבאסית שהשתלטה על שטחי ההשפעה ועורקי המסחר של הבזנטים שדחקו את הנסטוריאנים להבריח את המשי מסין במאה החמישית, גלמי הזחלים חבויים במטות הבמבוק איתם צעדו מארץ האמצע לחופי הים התיכון. "בקו נוסדה רק במאה השמינית."
אל מוקדסי, הגאוגרף הערבי, תיאר את ערי הטרנס קווקז המפורסמות במשי, אריגים ושטיחים. שמלי מוסיף צמר וצבעים המופקים מתולעים. בזמן שתאר, במאות ה11- וה12-, לפני ג'ינגס חאן והמונגולים שהחריבו הכל, היה באלבניה "תור הזהב". בדומה לג'ורג'יה השכנה ממערב, גם כאן היתה מדינה פיאודאלית של אצילים וחצר מלך אלא שמשום מחסור בכסף, נוצקו מטבעות זהב. תור הזהב נגמר עם הכיבוש המונגולי, זה יצר מחדש רזרוות כסף נייר שהובאו מסין וטביעת מטבעות הזהב נפסקה.
דרכי המשי שמשו כמקור לעושר ולפשיטות שוד של השבטים הטורקים. משמשת כדבק מאחד לשבטים הטורקים והמונגולים.
המדבריות הגדולים של מרכז אסיה, המדבר הטורקמני והערבות המונגוליות כטורבו ענק, יוצר התפרצויות ששטפו את אסיה מקצה עד קצה. עם המונגולים של שושלת יואן. והטימורידים של טימור הצולע מסמרקנד ואקבאר שנמלט להקים את האמפריה המוגוהלית בהודו. ומוחמאד עם השבטים הערבים שהרחיקו מערבה ומזרחה יותר מכל כוח אחר שנולד במדבר.
"בבקו היו שוקי ספרים שבאו מסין, מאיראן, מערב ומאירופה, פה עברו הקשרים בין רוסיה, הבלקאן, איטליה, הערבים והטורקים."
"חצו את הים הכספי באוניות?"
"תור היירדאל ביקר וחקר בבקו פטרוגליפים של תמונות אוניות. הוא אמר שהספנות בים הכספי שונה מאשר בימים אחרים משום שבפטרוגליפים מהאוקיאנוס האטלנטי והשקט היתה השמש במרכז הציור ובים הכספי השמש היתה בצפון. לפי זה הוא הגיע למסקנה שציורי האבן פה הם בני 15,000 שנים." אמר הגאוגרף.
"כן." אמר מרטינוף, "נמצאו עשרות נמלים מתקופות שונות על חופי הים הכספי. תאכל ענבים. הם מצויינים."
מרקו פולו ואבן בטוטא מתארים את האוניות החוצות את מאות הקילומטרים המבדילים בין המדבר הטורקמני למפרץ של בקו ושל הערים האחרות לחוף הים.
"היו גם קשרים בין הודו לאזרבייג'אן." אמרה אקדמי אשורביילי, סוחרים הודים סחרו מזמנים קדומים דרך אפגניסטאן, איראן ואזרבייג'אן. ולכן קם פה במאה ה18- מקדש אש לא רחוק מהעיר."
נפרדתי מהאוניברסיטה של בקו. מרטינוף הוציא שטר של עשרה רובל וציווה על המתורגמן היהודי, תלמיד להסטוריה אזרית, לרדת לרחוב כדי ללכוד מונית ולהוביל אותי למוזאון. מקצוע יהודי לתרגם ולדעת שפות. התעניינתי בפחד היהודי בבקו עם התמוטטות המשטר הישן. "אני לא מרגיש בפחד." אמר המתורגמן. "אין לנו בעיות עם האזרים." המונית התפתלה עם הכביש למטה, יורדת ממצוקי החומר הצהבהב ובנייני השיכונים, חולפת על פני העיר העתיקה, שומטת אותנו במוזאון. המוזאון היה כתוב אזרית ואוזבקית. יצאתי אל השדרה הרחבה שנוסעת על שפת הגן שמעבר לו הים האפור. הנפתי יד. קסם הכסף הזול. המונית שמטה אותי על שפת המלון. זאזא ישב במסעדה שליד הפתח וקרא עיתון.
"מעניין?"
"קניתי שני עיתונים. אחד רוסי ואחד אזרי." שני העיתונים היו כפולה של ארבעה עמודים. איכות הנייר היתה נמוכה. מול התפוצצות העיתונות והאיכות שיש באירופה ובאמריקה, ניראו העיתונים הסובייטיים אפורים וקטנים. זאזא סימן למלצר להביא תה וגלידה.
"מה עם האוטו?"
"אני צריך ללכת לקחת אותו בארבע. הוא רוצה 700 רובל בשביל החלון."
"וזה בסדר?"
"אמרתי לך שבברית המועצות כולם יודעים שלג'ורג'ים יש כסף ולכן מוכנים לעשות בשבילנו הכל."
"איפה לאדו?"
"ישן."
"מאתמול?"
"לאדו יכול לישון הרבה."
לאדו הופיע מתוך פתח המלון, מרכיב משקפי שמש וחובש את כובע הקסקט הרך, הזקן האפור והקצר מתדבלל על הפנים המאורכים. הוא מזג לעצמו תה מהצ'איניק ובחש סוכר פנימה.
"לאן אתה הולך מפה?"
"אני חוזר להסתובב בעיר העתיקה."
לאדו עיפעף בעיניים סומות משינה וביש את הקפה, מוהל צלילי כפית מתכת בדופן חרסינה וצפירות.
"ניפגש בשש?"
"כן." אמר זאזא. "אתה לא רוצה לבוא איתי למוסך וניסע משם לעיר העתיקה?"
"לא. אני אלך ברגל." עוד לא קרה שאוטו יחכה מוכן במוסך.
חציתי את רחבת הפרלמנט. חומות העיר העתיקה עמדו קודרות באפלולית היום. את החומות בנה החאן של בקו במאה ה19-. אזרבייג'אן, כמו ג'ורג'יה, היתה ארץ בין שני הגושים הגדולים של הביזנטים והאיראנים. אלא שבעוד שג'ורג'יה נשארה נוצרית ופיאודאלית, הרי שבבקו, שהתמלאה מסחר שעלה מאירן, בנה שירוואן שאח חליל אולה את הארמון שלו במאה ה15-. לא ארמון גדול, אבל נאה. ילדים ישבו על מפתני בתי העץ וזוגות דברו על מפתן הארמון, בין החצר העליונה בה היו הטקסים הרשמים לבתי המגורים. מינראט מסגד קי קובאד סגר על החצר ומתחתיו עמד בית המרחץ. ליד בית המרחץ התכנסה כיפת מואזולאון סעיד יחייה בקואוי, הדרוויש שהיה מדען החצר. בדומה למוגוהלים שפשטו דרומה להודו בתקופה ההיא ולאולג בג האסטרונום, טיפחו הנסיכים והשליטים האסיאתים את המדעים, מקרבים אותם לחצר. סנוביות שילטונית. קיוסק קטן עמד ליד השער. חיפשתי מפה של אזרבייג'אן ובקו.
"את מדברת אנגלית טובה."
"אני מורה לאנגלית." אמרה האשה שמכרה בקיוסק והייתה ממונה על המוזאון הקטן שבין החומות. "אבל אין לי הזדמנויות לתרגל, באים כל כך מעט תיירים לפה."
"כמה עולה המפה?"
"ארבעים."
"הוצאתי ארבעים רובל והנחתי על אדן החלון.
"לא, לא!" היא אמרה בפליאה נדהמת, ארבעים קופקות." לרגע שכחתי איפה אני נמצא.
"אה- אמרתי, תודה. איך אני מגע למגדל הבתולות?"
"זה פה למטה, דרך הסמטאות, הילדים יקחו אותך." היא קראה לילדים.
"עשרים רובל וניקח אותך!" אמרו הילדים. נזכרתי. ירדתי עם הסמטאות למגדל הבתולות, מגדל העוז שמעל החמאם. ממרומי המגדל הסתמנו כיפות הקרוואנסרי. אלפי סוחרים הודים הגיעו לבקו, גרים בקרוואנסרי ומתרחצים בחמאם הקרוב לו. הם אלו שהקימו את מקדש האש באמצע שדות הנפט של היום במאה ה18-. כה אמר זרטוסטרא. הסוחרים ההודים היו העילה להתערבות הבריטית בראשית המאה העשרים. שכן ההודים היו אזרחי הראג'. היהלום שבכתר שבעטיו שוחק המשחק הגדול ברחבי אסיה בין הסוכנים הבריטים לבין סוכני האמפריה הצארית ויורשיהם הבולשביקים. הבריטים כבשו את בקו עם חיל הודי שבא מפרס. בשנות העשרים של המאה העשרים היתה בריטניה עדיין המעצמה האימפריאלית הגדולה מכולם. בהטיה קלה, יכלה לכבוש את האמפריה הצארית המרכז אסינית.
זאזא חיכה לי במסעדה. "איך היה? אתה רוצה תה?"
"נחמד מאוד. האוטו בסדר?"
"לאדו נסע איתו לנמל."
"איפה זה?"
"פה ממול. יש מעברות היום בשש ומחר באחת עשרה. מתי אתה רוצה לנסוע?"
"יש כמה מקומות שאני רוצה לבקר."
"מהר, מהר!" הגיח לאדו, "עוד לא ארזתם? איש ההעמסה של המעבורת הסכים להעמיס אותנו על המעבורת של שש."
"אתה רוצה לנסוע עכשיו?"
"אנחנו נאחר את המעבורת-" אמר לאדו, נבלע בפתח המלון.
"יש עוד משהו שאתה רוצה לראות בבקו?"
"בוא ניסע." אמרתי. טומן את מקדש זרטוסטרא. דברים שמדלגים עליהם, לא משיגים בהמשך הדרך. העמסנו את התיקים לתוך הלאדה הירוקה שחלונה רותך למקום ושילדתה יושרה. לאדו זינק לתוך התנועה, פונה לבית הנתיבות, חוצה פסי ברזל, משאיות חורקות, מזחים וקרפיפים, עולה על מזח עץ שהוביל לאחורים פעורים של מעבורת.
"לאן?" עצר איש עם מדים לבנים.
"למעבורת," הניח לאדו 30 רובל בידו.
"בסדר." אמר האיש וכובע המצחיה הרשמי שלו הסתובב אל המים המשומנים והמזוהמים.
"איך אתה יודע כמה לשלם לו?"
"חצי ממה שזאזא היה נותן."
"הכל שוחד?"
"המחיר הרשמי הוא פרוטות. אבל אף אחד לא יודע את המחיר הרישמי. אם רוצים לעלות על המעבורת, צריך לשלם."
"זה הכרטיס?"
"לא. זה בשביל לעבור דרך המזח הזה."
המעבורת הענקית היתה פקוקה משאיות ומכוניות. לאדו נסע בזהירות כשפסי הברזל שמוליכים את הרכבות החוצים לתוך המעבורת בין הגלגלים. משאית גדולה איבכה עשן דלק רע לפנינו. היום דעך והשמש ירדה על הגעות המצוקיות הצהבהבות של בקו. "יהיה לנו מקום?"
"כן, כן, האחראי על ההעמסה ראה שהמספר שלנו הוא מג'ורג'יה."
המשאית שלפנינו נדחקה ולאדו זינק אל תוך בטן המעבורת, עומד בקצה. משאית עם פירות הגישה את זנבה פנימה, פורקת קופסאות שזיפים ותפוחים. זאזא אסף חופן. לעסנו שזיפים שחורים. חבלים הותרו והחלו להאסף. המעבורת צפרה והחלה להתרחק מהרציף. בקצה המעבורת, על שפת המים המתרחקים עמד איש וצעק על המעמיס.
"מה הצעקות?"
"הוא בא רק לקחת וו גרירה, המשאית שלו לא הגיעה, היא נתקעה בדרך ואז המעבורת התחילה להפליג." המעמיס סרב ללחוש למכשיר הקשר שבידו ולעצור את המעבורת.
"מה עכשיו?" שאלתי כשהמעבורת עצרה והתחילה לחזור.
"הם מחזירים אותו לחוף."
"ברית המועצות." לחשתי בחיוך כשהמעבורת הגישה את אחוריה אל המזח והאיש קפץ ממנה עם גרר הברזל. שוב יצאנו לדרך. מים לבנים מתערבלים בין המזח המתרחק לירכתיים הפעורים.
"בוא נעלה," אמר זאזא, "תשגיח על המכונית," הוא השאיר 10 רובל למעמיס, "תכף נרד לקחת את התרמילים." אמר למעמיס. עברנו בין טורי המכוניות ועלינו לסיפון. מהסיפון הראשון לשני ומשם לתאים שליד הגשר. "כאן." אמר זאזא. המלח האזרי פתח את החדר. "רק תנו לי להוציא את הדברים. יש לכם כאן שני מפתחות." תמונות של בחורות ערומות ומיטות.
"כמה זמן ההפלגה?"
"מחר בשש בבוקר נגיע לקרסנובוצק." אמר האזרי. "יש לך בגדים למכור? נעליים?"
"לא." אמר זאזא. "אין לו בגדים למכור." האזרי עמד בדלת והביט בתרמיל ובתיקים.
"יש לך אולי סגריה?"
"בטח, בטח," אמר זאזא והצית סגריה לאזרי, סוגר את הדלת ונועל.
"כמה שילמת להם?"
"מאתיים וחמישים רובל." אמר זאזא, "אתה חושב שזה יקר?"
"לא יודע. סוויטה נחמדה."
"הא-" אמר זאזא, "אמרתי לך, אנחנו הג'ורג'ים יודעים להסתדר בכל מקום."
המעבורת החליקה לתוך הים. יצאנו אל הסיפון האחורי. צ'איניקים עם תה עמדו על השולחנות המזוהמים. אזרים, טורקמנים ואוזבקים פרשו ארוחות ערב על השולחנות והאורות של בקו, עטורים בפרצי האש של עודפי הגז מקדוחי הנפט, התרחקו מערבה. מזרחה, לצד השני של הים. אל המדבר הטורקמני.
על אחד האיים בים הכספי גווע, מרושש מכל נכסיו, נרדף ובלוי, מוחמאד עלא א-דין, צילו של אללה, שהיה השאח של ממלכת חורזם המפוארת, האיש שרצה לכופף את החליף נצאר, מושל בגדד העבאסי, ויצא למסע מלחמה לכבוש את עירק הפרסית. לרוע מזלו, עלה מהמזרח ג'ינגס חאן, מפריד בינו לבין העמים שבהם שלט, שורף את הערים בעזרת מרגמות אש אותן תכננו לו מומחי מלחמה סינים, סוסיו הקטנים והמוצקים שוטפים את מרחב המדבריות בלי לעצור, כובשים את בוכרה, מתנפלים על מרב, משחיתים את אורגנג' וחיווה. העילה למלחמה היתה ביזת שיירה מונגולית בניגוד להסכם שלום שנחתם בין מוחמאד לג'ינגס. בתביעה לעריפת ראשו של מושל מרב ששדד את השיירה, פגע מוחמאד עלא א-דין בשגרירי ג'ינגס. ג'ינגס חאן, החא'חאן, החאן הגדול, יצא לקרב. 50 שנים מוקדם יותר ב1187-, היה שוד שיירה על ידי רינו משטיון נסיך כרך, העילה לסלאח א-דין לצאת נגד ממלכת הצלבנים ולהכריע אותה בקרב קרני חיטין. המונגולים רדפו אחרי מוחמאד בכל רחבי ממלכתו המתפוררת עד שנעלם מעיניהם על גדות הים הכספי, מפליג לאחד האיים, נפטר דל ואביון ונקבר בבגדים שלגופו. מלך.
לאדו שכב על המיטה וקרא את אחד הספרים שהבאתי מהפרופסורים של האוניברסיטה. פערתי את שימורי הסרדינים ופלחתי את הבצלים.
"יש פה כמה ספרים מעניינים." דיפדף זאזא בספר על אלבניה בתקופה הפיאודאלית.
"כולם נתנו לי ספרים."
"כן, ככה זה בברית המועצות, אין מה לאכול אבל ספרים עולים גרושים. או בכלל לא. לכן הם נתנו לך את הספרים שלהם." הידידותיות של אנשי האוניברסיטה האזרית. אם טוב לב הוא תכונה של עניים, אני מעדיף עניים. שמחת.
זאזא שכב על המיטה מתחת ללאדו. פתחתי את צהר החלון. "תשים לב שאף אחד לא יכניס יד ויקח בגדים או דברים אחרים." אמר לאדו. "הם מאומנים לעשות את זה פה. יש להם מקלות עם ווים." דפיקות בדלת. "אל תפתח. אלה המכונאים. הם רוצים סגריות. כבר נתתי להם."
"הספרים בסדר, למרות שהם כתובים בדרך הסובייטית, הם מדגישים את תרומתם היחודית של המדענים הסובייטים לשדה שאף אחד לא חקר אף פעם." מעך זאזא סגריה לכוס.
קראתי את ההקדמה. הגאווה הרוסית-קומוניסטית-לאומנית. אמפריה מתפוררת.
"אה," אמר זאזא, "לא נורא שלא נסענו למקדש זרטוסטרא- אתה עוד מצטער שלא נסענו לשם? הנה, אני קורא פה בספר של אשורביילי שזה בכלל לא מקדש זרטוסטרא, זה מקדש בן המאה ה18- לאלוהי האש, שהוקם שם בגלל הנפט שבמקום. עד המאה ה18- המוסלמים לא נתנו לסיקים להקים שם מקדש בכלל, ורק אז זה הוקם. אתה לא מצטער נכון?"
האזרים שמכרו את התא שלהם ללילה דפקו בדלת. סגריות או בגדים. עיינתי בספרים על אלבניה הקווקזית של ימי הביניים. האם וכטאנג האלבני הוא וכטאנג גורגאסאלי הג'ורג'י שיסד את טיבליסי, נלחם בפרסים הססנים? הנחתי את הספר בצד, דלות הידע שלי בקשר למרכז אסיה.
"לא רק שלך." ניחם אותי דני לפני שיצאתי, "יש מעט ידע על מרכז אסיה. אולי בגלל מה שוולטיר אמר פעם, שמעניין לו את קצה הזנב מה עשה איזה מושל לא חשוב במרכז אסיה במאה ה15-, משום שאין ולא היתה לזה שום חשיבות במסגרת ההסטוריה."
ומול המשפט הזה, כשסגרתי את אשנב החלון נגד האזרים, יכלתי לשמוע את אבא שלי מצטט את טום סטיבנס, המורה שלו באוקספורד: "אין שום דבר שאתה יכול להרשות לעצמך לא לדעת." האמפריה הימית שמרכזה הים התיכון. הפיניקים, היוונים, הרומאים, הבזנטים, הצלבנים, האיטלקים, האנגלים. האמפריה היבשתית של מרכז אסיה. הפרסים, הפרתים, הסינים, המונגולים, הטימורידים, המוגוהלים, הרוסים. ישנתי נפלא, חרטום המעבורת חוצה את מי הים הנמוך בין מצופים מאירים שסמנו שדות נפט בים שפניו השתטחו 45 מטרים מתחת למפלס הימים הפתוחים.