דרך המשי
אזרבייג'אן  

אזרבייג'אן

"אזרבייג'אן." אמר זאזא. השוטרים סמנו לעצור בצד הדרך. "הם יודעים שלג'ורג'ים יש כסף." אמר זאזא כשהאיט ועצר מעבר לשוטרים. שוטר חבוש כובע מצחיה סובייטי חייך בפה מלא שיני זהב. זאזא הגיש לו את הדרכון הרוסי ופתח את תא המטען בגאווה של נישדד. השוטר חיטט בין בקבוקי הוודקה, מיכלי הדלק, כלי הזכוכית והתה.
"קבצנים." נחר זאזא, מוציא חבילת תה שנשרה לידיו הפרושות של השוטר.
"וכזה-" אמר השוטר, מושך כלי זכוכית מתוך הארגז המרופד ניירות עיתון. "ומי זה?"
"אנחנו משלחת של דרך המשי. הוא חוקר מאנגליה."
"מאיזה אוניברסיטה?"
"אוקספורד." אמרתי. אבא שלי למד שם. אם אוניברסיטה היא דבר גנטי. סלילים כפולים. "למה אתה עוצר שוב?"
"הוא רוצה דלק לאוטו שלו."
"ואתה יודע איפה יש תחנת דלק?"
"הוא אומר שעוד 20 קילומטרים. קבצנים. פושטי יד." גירגר זאזא בזעם. מחייך אל השוטר, מרוקן את אחד מהג'ריקנים הנוספים שלנו לתוך מיכל הדלק של מכונית השוטר.
"לא את הכל." אמרתי.
"אל תתקמצן." מנע השוטר מזאזא להניח את הג'ריקאן עד שנשרו טיפות הדלק האחרונות לתוך מיכל הלאדה האזרי.
"קבצנים. דבר כזה לא יכול לקרות בג'ורג'יה. כמה רובלים במקום קנס על עברת תנועה- כן, אבל לא קבצנות כזאת."
הכפרים היו דומים לשכניהם שבג'ורג'יה. גגות פח, צפצפות גבוהות, עצי תות. עלי טבק התיבשו על חוטים לאורך גדרות הבתים.
תחנת הדלק היתה סגורה. "אין דלק." אמר האזרי.
"אין דלק באזרבייג'אן? מוזר." אמר זאזא, "ואיפה הם מחביאים את הדלק של הים הכספי? היום החל לדעוך.
"נעצור לתה?"
"ראית צ'אי-חנה? נתדלק קודם." נהג זאזא במהירות לאורך הכביש המחשיך. אור אדום נח על הגבעות החומות והשוממות. תור ארוך של מכוניות הצטבר ליד שני מיכלי דלק גדולים. זאזא פנה אל השיירה ורץ אל הקופה לשלם. מכוניות ניסו לעקוף את התור ואופנועים ירוקים עם סירות אבכו דלק רע. מלאנו את המיכלים הנוספים.
"יש שם צא'י-חנה." אמר לאדו וזאזא פנה ועצר באור הצהוב של המנורות. שולחנות קנים ומתנדנדים וכמה כיסאות מתחת לסככה על שפת הכביש. על השולחן עמדה קערית זכוכית ובתוכה גושי סוכר צבעוניים. בחור צעיר לבוש סינור מזוהם הניח צ'איניק חרסינה על השולחן וכוסות צ'אי טורקיות. התרווחתי בכיסא החורק. תענוג העצירה, נשימת אוויר הקיץ, האור הדועך דרך התה האדום. חזרתי למחוזות טורקמניה. "בש" אמר האזרי. כוסות שגזרתן אישה מלאות תה אדמדם. "יש כפית?"
"בשביל מה לו כפית?" שאל האזרי.
"לבחוש סוכר."
האזרי הביט בי בתמהון והביא כף מהמטבח המזוהם. לאדו הניח את הסוכר מתחת ללשון ובין השיניים ולגם מהתה. בכוס התה השלישית הפסקתי לבחוש סוכר בתוך הכוסות והחזקתי את סוכר על הלשון, מתחת ללשון, בין השיניים, גורס אותו לפירורים ושותה את התה. כמו כולם באזרבייג'אן כשיש סוכר.
חושך ירד על הכביש. אורות המכונית היו חלשים ולא מספיקים והחלון מזוהם מאבק וחרקים. פסים לא סמנו את השולים ולא קו הפרדה במרכז הכביש. השחור של הכביש התאחד עם הלילה. מפעם לפעם היינו מזנקים מתוך החושך על ישבנה של מכונית או טרקטור איטיים שפנסיהם לא פועלים והם נוסעים לאיטם, אפלים כחשכה. זאזא היה בולם בפראות וחולף על פניהם בצפירה. התכווצתי במושב. אני שונא נסיעות בלילה במקומות האלו. עצרנו במחסומי דרכים, כל פעם נבדקו הרשיונות, נפער תא המטען וחבילות תה, או שטר של עשרה או חמשים רובל החליף ידיים בין זאזא ובין השוטרים.
"אתה יודע לאן אתה נוסע?"
"לאדו היה פה." החושך המלא חבק את הארץ אורות הצהובים נוצצו קלושים בתוך הלילה. הלאה מזרחה. הבטתי באטלאס והוצאתי את הראש מהחלון, מנסה לקבוע כיוון לפי מערכות הכוכבים. מקום או שניים היו משולטים.
"עוד מעט צריך לפנות." אמר לאדו.
"יש לך כוח לנהוג?" עצר זאזא. "אם עוצר אותנו שוטר, אל תצא החוצה, ואל תעצור לידו. תן לי לצאת ולדבר איתו. התיישבתי על מרבד החרוזים שמילא את כיסא הנהג השקוע. לחצתי על דושת הדלק. לא הייתי צריך לשחרר את בלם היד. הוא היה קרוע. המנוע צילצל.
"אח!" נהם זאזא, "דלק רע! אתה שומע את המנוע?"
החלפתי מהלכים. טרקטור אפל על הדרך. אמצתי את העיניים ונהגתי לאט, קילומטרים רבים פחות מהמאה ועשרים שבהם ניווט זאזא בין כלי הרכב האפלים שעל הכביש. חצינו צומת אפלה ופנינו. הבטתי בכוכבים. נסענו צפונה. בקו היתה צריכה להיות במזרח. או בדרום מזרח. "תעצור ותשאל את השוטרים." אמר זאזא.
"אתה רוצה לשאול שוטרים?" שוטרים הם מגפה באזרבייג'אן. צרות. שוחד.
"כן, כן, בוא נישאל." אימת המרחב האסיאני.
עצרתי ליד גשר שלפניו היה מחסום עם צריף שוטרים. זאזא יצא אל השוטרים לשאול על הכביש לבקו. "זה הכביש הישן, לא כדאי לך לנסוע מפה, כדאי לך לחזור ולנסוע דרך הכביש החדש. אתה הנהג?"
יצאתי מהרכב.
"הוא לא מכאן." אמר זאזא. "אנחנו משלחת של שולקי ויפוטס- דרך המשי."
"יש לו רשיון?" הושטתי את הדרכון. "והרשיון?" הצבעתי על התמונה.
"תגיד לו שבארץ שלי רשיון הנהיגה והדרכן זה אותו דבר."
"ואיפה הויזה?" הוצאתי את ניירות הויזה. "לא כתוב שמותר לך להיות פה."
"בקו-" הצבעתי על השם.
"מותר לך להיות בבקו. לא פה." הוא הוציא את העט שהיה תקוע לי בחולצה. שלפתי את העט והחזרתי למקום. רגישות למילה הכתובה.
"כנס לאוטו." אמר זאזא, מרחיק אותי מצרות השוטרים חיטטו בתא המטען. הזמן התארך. יצאתי החוצה.
"כמה זמן זה עוד יקח? המעבורת מחכה לנו!" שאגתי באנגלית. זאזא הביט בי. השוטר חייך וזאזא פתח בשטף דיבור מהיר. השוטר ניגש אל תא המטען וזאזא פיזר אלף ברכות. טרקנו דלתות.
"כמה זה עלה?"
"מאה רובל." התניע זאזא את המכונית בזינוק. "גנבים וקבצנים. ושתי חבילות תה. זה המקום הכי מושחת בכל אסיה. לא ראיתי בחיים שלי דבר כזה."
נסיתי לחשב כמה פעמים עצרו אותנו שוטרים וכמה כסף עלתה לנו הנסיעה עד לכאן. חמש. לא, שש פעמים. מכונית משטרה סמנה לנו לעצור בצד הדרך. גלגלתי סגריה וחיכיתי לסיומו של המשא ומתן. מביט בצפצפות ובכוכבים.
"תפנה כאן." אמר לאדו. זאזא פנה אל הכביש. קיוויתי שאנחנו בכיוון הנכון. ישבתי במושב ליד זאזא ולאדו עישן ונמנם מאחור. "אתה ערני?"
"כן." אמר זאזא, "אין לך מה לדאוג." הכביש פנה והחל לטפס אל רכס הקווקז שמפריד את בקו מצפון אזרבייג'אן. המכונית התפתלה לתוך הערפל וגשם דק של הרים התחיל לרדת. זאזא גלש בירידות. מרחוק אפשר היה לראות את האורות של בקו. עוד שמונים קילומטרים. הבטתי בשעון. חצי שעה לחצות. זאזא דהר במהירות. אפשר כבר היה לראות את האורות מתקרבים. הנחתי את הראש ונרדמתי.
התעוררתי בבת אחת כששמעתי רעש של מתכת פוגעת באבן, זכוכית נשברת. הראש נחבט בתקרה, המכונית רחפה, חוככת בדעתה אם להתהפך או לא ולבסוף התיישרה על הגלגלים, צונחת בכבדות. עוצרת בענן אבק בצד הדרך.
"אתה בסדר?" שאל זאזא.
"הוא קיבל מכה בראש."
"האזרים האלו. היתה ערמת חול באמצע הדרך. התנגשנו בה. רק במזל לא התהפכנו."
"נרדמת?"
"מה פתאום נרדמתי?" רטן זאזא. הוא בחן את המכונית. הוצאתי את פנס הראש מהתרמיל. המכונית נראתה בסדר, חוץ מהחלון הקדמי שיצא ממקומו כשהתעקמה קופסאת המכונית מהמכה. הבטתי בשעון. חצות וחצי. לפי התאריך הלועזי החל עכשיו יום שישי ה13- לחודש. אני לא מאמין באמונות תפלות. יש צרופים שצריך להזהר מהם ולא לנסוע על כבישים אזרים לא מסומנים בעיניים עצומות ב"לאדה" חבוטה שכיסאותיה שקועים, מנועה מצלצל, צמיגיה שחוקים והבלמים עוצרים. לפעמים.
זאזא נסע מזרחה דרך העיר העתיקה. שני צעירים כיוונו אותנו אל הים. עברנו לפני בניין הפרלמנט האזרי. אוניות גדולות התנשאו מעל לחוף הים הכספי. ריח של נפט וקוויאר. המלון המקומי היה מלא. זאזא נהג למלון השני. "מלא" אמר פקיד הקבלה. "אל תדאג" אמר השומר.
"כמה?"
"מאה וחמישים רובל."
"ויהיה חדר לשלושתינו?"
"חכו פה." הוצאנו את התרמילים מהמכונית והשומר הוביל אותנו לקומה השביעית של המלון. זאזא ספר שטרות לתוך ידיו של השומר. פרשתי את המזרון הדק ואת שק השינה על הריצפה, משאיר את המיטות לזאזא וללאדו.
"אתה יכול לגלגל לי סגריה?" ביקש זאזא, "אני אוהב לעשן סגריה כשאני יושב בבית שימוש."