דרך המשי
גרוזיה  

"פה כולם ממשפחות האצולה והמלוכה של ג'ורג'יה." אמר זאזא כשענדתי את הצלבים לחמשת הילדות שלו. "זאת ליאה בגראט איוני." אשה בשנות השלושים שלה ישבה מולי, מעשנת ומחייכת. שפתיים עבות, עיניים חומות ושיער שחור שירד עד הכתפיים. קיית, אשתו של זאזא, בתו של ניקולאי איגנטוב, אחד מבחירי צייריה של ג'ורג'יה, התנשאה בדקות, שיערה אסוף בפקעת. הנשים הג'ורג'יות. לא פלא שהסולטנים הסלג'וקים והעותמנים אספו לחצרותיהם את נסיכות ג'ורג'יה.

הבטתי מהחלונות באפרוריות הבוקר. הסורים התמתחו במיטות. הרכבת התטלטלה ועצרה. עזרתי להם לגלגל את המזוודות אל הרציף ומהרציף במורד המדרגות אל מחוץ לתחנה.
"דא." אמר הקול הכבד והמנומנם של רמאז.
"אני בטיבליסי. בתחנת הרכבת."
"חכה שם, אני בא."
מונית נכנסה אל המגרש המזופת. רמאז יצא ממנו. משקפי זהב עגולים, זקן וחיוך. התחבקנו במגרש החניה. נשיקות.
"מתי הגעת?"
"הבוקר."
"פטריאשווילי 20." הוא אמר לנהג. "תגור אצלי בדירה. זה בחלק הישן של טיבליסי. אני מאוד אוהב את הדירה ההיא." טיבליסי. אור אפור. ארכיטקטורה אירופאית.
רצפת עץ. קירות עץ. חזיתות הבתים מחוברות. דלת פנימית ודירת חדר עם תקרה עצומה מלאה בשולחן, ארון עץ כבד, ספרים, מיטה שלידה נורת קריאה ומרפסת סגורה משקיפה על חצר פנימית. במרפסת עמדו נעלי הרים כבדות שקורי עכביש על פתחן. קרדום שלג ותרמילים. "שרותים פה." הוא פתח דלת למסדרון. שרותי קריסה. הוא פתח את הדלת לחצר. חוטי כביסה. הוא פתח דלת נוספת. "זה המטבח." אין פה הרבה דברים, אבל אני אקנה ואביא. אני לא גר כאן כרגע, הייתי כל הקיץ באוסטריה ועכשיו, כשאני בבית, אני מעדיף להיות עם ההורים."
"רציתי לבוא ביולי."
"לא היה פה אף אחד. קיץ זה זמן לא טוב לבוא לטיבליסי. כולם נוסעים. גוגא נסע לים השחור."
"וזאזא?"
"זאזא בדאצ'ה שלו בקיקטי. אני אנסה להתקשר לסטודיו שלו. ואם לא נמצא אותו, אולי ניסע בערב לקיקטי. אתה רעב? חכה רגע פה. אני אתקשר לשכנים." צעדנו במורד השדרה הרחבה, עוברים על פני פסל המוזה שליד התאטרון ומתחת לפסל רוסטאוולי, מתחת למוזה בלט צריח כנסיה ג'ורג'ית. דומה למגדלי המסגדים הסלג'וקים שבקיסרי או בקארס. הסלג'וקים החזיקו בג'ורג'יה תקופה, לוקחים את המסורת האדריכלית מערבה. ירדנו אל הגרעין העתיק. "זו היתה כיכר לנין." אמר רמאז. "עכשיו היא כיכר החרות." פנינו מכיכר החרות וירדנו לתוך הרובע העתיק של טיבליסי. "זה הרובע היהודי. אתה רוצה לראות את בית הכנסת?" מוצאי שבת.
הקהילה בג'ורג'יה היא העתיקה מבין קהילות הרפובליקות האסיתיות. היהודים הגיעו לפני 2500 שנים. עלינו לחצר בית הכנסת. שאלתי את אחד הילדים. הוא חייך והוליך אותי פנימה, שואל את השמש אם יש כובע בשבילי. רציתי לראות את בית הכנסת מבפנים. השמש ענה בצעקה. הילד צעק בחזרה. זקן שני הצטרף למקהלת הצועקים. הקהילה הצטופפה מסביב לילד ולשמש. מישהו קטף את אוזנו של הילד הנעלב. "בוא," אמרתי לרמאז, "בוא נלך מכאן." ירדנו ברחוב. שני אנשים עמדו ודברו ביניהם. "יהודים." אמר רמאז. הוא פנה לאחד מהם. "הוא אומר שאם אתה רוצה, הוא יקח אותך לראות את בית הכנסת העתיק ביותר בברית המועצות. מחר יום ראשון והוא לא עובד." עמדנו ליד חנות פרחים שמצידה עלו מדרגות למפלס גבוה יותר. צעיר ירד בריצה מהמדרגות ואחריו חבורה של אנשים. "טיבליסי תמיד היתה מקום מפגש על דרך המשי, ואתה יכול למצוא פה ברחוב אחד כנסיה ארמנית, בית כנסת יהודי, מסגד, כנסיה ג'ורג'ית וכנסיה רוסית. הדרכים הגיעו לפה מהים הכספי, מארמניה ועלו עם הקורה לתורקיה ולים השחור או חצו את הקווקז צפונה, לרוסיה." הם השיגו אותו, מטיחים אגרופים אלימים. הוא נלחם בפראות. איש מגודל נושא קרש בידו התנפל על הצעיר ששכב על המדרכה והתחיל לחבוט בו. "אל תזוז, חכה לי פה." עצר אותי רמאז ומיהר אל הפקעת הסבוכה להפריד. מישהו דחף את הצעיר המוכה הלאה. על הגדר שמעל לחנות הפרחים הצטופפו ילדים ונשים, נזעקים מהבתים לקול המהומה.
"מה קרה?"
"כלום-" אמר הרופא במבוכה, "אלו ארמנים וכורדים."
"יהודים." אמר רמאז, "לכן לא היה לו נעים. הם כועסים בקלות. היהודים חיו תמיד טוב עם הג'ורג'ים." צעדנו דרך בתי העץ של הרובע שחלק מהם שופצו, "זאת הסיבה שהם אף פעם לא הפכו להיות אינטלקטואלים גדולים, הם לא נרדפו פה. לכן הם עורכי דין רופאים וסוחרים טובים. כמו החנות הפרטית שראינו ברחוב." החנות, מסוג החנויות החדשות שצצו בטיבליסי, מחזיקות מספר קופסאות סגריות, מסטיקים מטורקיה, חולצה או שתיים, מכשיר רדיו מוברח.
"אני אבוא לקחת אותך בערב וניסע לבקר את זאזא."
המכונית התפתלה במהירות בכביש שיוצא צפונה מטיבליסי ואחר כך פנתה מערבה, מטפסת בחדות בתוך יערות מחטנים. "אני אוהב לצאת מטיבליסי בקיץ, בשבוע לפני שבאת היה פה חם מאוד." הלילה היה צונן. אלפיים מטרים מעל הים השחור, אלף מעל טיבליסי. רמאז נהג באלימות, עובר ליד הבתים של צ'חנטי. "אלו דצ'ות לעשירים יותר. הכפר של זאזא מתחיל רק עכשיו. אני חושב שזה פה." הוא כיוון את הגה הלאדה לדרך צדדית ועצר מתחת לעצים. דלת הבית היתה פתוחה. בית בן שתי קומות, בנוי כפי שבונים בתים חדשים בישראל. נכנסנו אל¯חדר האורחים שהיה מחובר למטבח. הוא היה ריק חוץ משולחן שסביבו ישבה חבורה שמחה של אנשים ולגמה יין. "זאזא!"
"אני לא מאמין!" הוא חבט במצחו בכף יד פתוחה, "אני כל כך שמח לראות אותך פה!" הוא חיבק אותי. התנשקנו. " היתה לך נסיעה טובה?"
"הבאתי ספר לך, בושם לקייט וצלבים לילדות."
"אין לך מספיק צלבים לכולן."
"תקרא וניראה."
"פה כולם ממשפחות האצולה והמלוכה של ג'ורג'יה." אמר זאזא כשענדתי את הצלבים לחמשת הילדות שלו. "זאת ליאה בגראט איוני." אשה בשנות השלושים שלה ישבה מולי, מעשנת ומחייכת. שפתיים עבות, עיניים חומות ושיער שחור שירד עד הכתפיים. קיית, אשתו של זאזא, בתו של ניקולאי איגנטוב, אחד מבחירי צייריה של ג'ורג'יה, התנשאה בדקות, שיערה אסוף בפקעת. הנשים הג'ורג'יות. לא פלא שהסולטנים הסלג'וקים והעותמנים אספו לחצרותיהם את נסיכות ג'ורג'יה.
"תאכל מהגבינה, זו גבינה שבאה מרג'ה." אמר זאזא. פרסתי מגוש הגבינה העגול. דומה מעט לגבינת קש אבל מלוחה ממנה. חמאה צהובה כהה על השולחן ולחם כפרי טרי. הגרוג החם, השמפניה, עשן הסגריות האמריקאיות שעירפל את היושבים סביב השולחן. הנסיכה ליאה עברה לשבת לידי.
"יש בגרוזיה 20 משפחות שהתפצלו מהענף האמיתי של מלך גורג'יה, הענף שלנו, של משפחת בגראט איוני מוחראני. אלא שלעשרים מהן יש רק בנות. רק באחת, במשפחה של האח שלי יש בן. הוא היורש האמיתי."
"וג'ורג', המלך הגולה שיושב במדריד?"
"זה שיושב במדריד הוא ג'ורג' בגראט גרוזיני, לא איוני, השורשים של השושלת שלו לא יורדים עמוק כל כך היסטורית כמו השורשים של השושלת שלנו. השושלת שלנו מתייחסת למלך דויד."
"דויד?"
"דויד היהודי, מלך ישראל. מהשושלת הזאת בא גם דויד, אביה של תמר מפה, מלכת ג'ורג'יה במאה ה-12."
"שלה הקדיש שותא רוסטוולי את 'עוטה עור נמר'"
רוסטוולי. ובצדק נחשב רוסטוולי לאחד המשוררים הגדולים, כשעוטה עור נמר מתאר את חייה של ג'ורג'יה בימי גדולתה דרך ספורו של אבתנדיל, הרודף את טליאל, האביר שליט הודו שהתאהב בנסיכה והרג את נסיך חורזם הפרסי שנשלח להתחתן אתה, נמלט עוטה עור נמר, מוגן על ידי אוסמת, משרתת הנסיכה.
"בוא נצא החוצה לעשן." אמר זאזא, "ניתן לנשים לבשל."
"בוא לאכול." קראה קיית מפתח הבית. נכנסנו פנימה. נתחי בשר גדולי, ירקות. "היית צריך לבוא לפני שנה." אמרה קיית, "היה הרבה יותר אוכל."
"אנחנו הג'ורג'ים ידועים בתור אנשים שאוהבים לאכול ושתמיד יש להם." אמר זאזא. הוא לבש חולצת טריקו ירוקה ומכנסי ג'ינס ונעל נעלי עור. רמאז היה לבוש במכנסי בד, חולצת פלנל ומקטורן בד אופנתי שקנה בונציה. נינו לבש ג'ינס ומקטורן והשותף של זאזא לבש מקטורן מחויט ומכנסי בד. הנשים לבשו שמלות. סגריות כוסות גרוג חם ושמפניה קרה. שיחות התפרקו לזוגות ושלשות מסביב לשולחן.
"התחתנתי בגיל 17 והתגרשתי בגיל 22. חזרתי עם הבן והבת לאמא שלי. גיליתי שאצל אמא יותר טוב. גרושים הם דבר מאוד פופולארי בג'ורג'יה." שאפה ליאה מהסגריה. "יש לי חבר טוב בלונדון. אני אוהבת את לונדון."
"וכאן?"
"כאן זה יותר קשה."
"מה את עושה?"
"מציירת ומכיירת."
"ומה את עושה פה?"
" אני באה לפה עם הילדים כל קיץ. כל כמה ימים אני יורדת לטיבליסי. האוויר בהרים יותר טוב ובטיבליסי עכשיו הכל כל כך לא רגוע. לי אין כוח, אני מקווה שלילדים שלי יהיה כוח להביא את הדמוקרטיה."
"לפעמים אני מתגעגע לימים של ברז'נייב." אמר זאזא, "אז לא היתה פוליטיקה, הכל היה כל כך ברור. היום הרדיו והטלוויזיה פתוחים כל הזמן, מתווכחים מה יהיה ומה צריך לעשות. אני שמח שהפוטש קרה ברוסיה-"
"זה לא פוטש," אמר רמאז, "פוטש זה דבר שקורה כשהגנראלים תופשים את השלטון, זה היה מתוך המפלגה, הקומוניסטים שרצו להחזיר את המשטר הישן."
"גורבצ'וב תכנן את זה." אמר זאזא.
"לחיי ישראל." אמר נינו.
"לחיי ג'ורג'יה. לחרות ודמוקרטיה!"
"לחיי הילדים!"
"לחיי כל ידידנו המתים!" הרים זאזא את הכוס. סיבוב השתיה המי יודע כמה. "תמיד כשטוב לנו, אנחנו מרימים כוס לחיי מי שמת. רגע של זיכרון."
"לאן אתה ממשיך מפה?" שאלה ליאה.
"לבקו, למרכז אסיה ולסין. אני נוסע לאורך דרכי משי."
"כדאי לך לדבר עם אח שלי, הוא היה הרבה פעמים במרכז אסיה, הוא יוכל להדריך אותך שם."
"בשמחה."
שתיים בבוקר. הלאדה גלשה בין הדצ'ות הדוממות, צמיגיה חורקים בסבובים חדים בין עצי היער.
רמאז וזאזא הגיעו בצהריים. השמש חיממה את החצר. "אכלת ארוחת בוקר? בוא ניסע לים של טיבליסי, זאזא מחכה לנו שם עם השותף שלו והיכטה. אתה רוצה לנסוע לשם? אתמול דברנו על הנסיעה שלך לאסיה-"
"אני מאוד אשמח אם תבואו איתי, אבל אני יכול לנסוע ברכבות."
"אתה יודע שמאז שרמאז אמר לי על הנסיעה לאסיה אני מתרגש כל הזמן." אמר זאזא, מעשן, מביט בעיניים אדומות. "אני כל כך שמח שבאת. אין לך מושג כמה אני שמח."
"אני לא ידוע אם אני אוכל לבוא," גילגל רמאז "דראם", מושך אליו את קופסאת הפח, מרים את המכסה. " אני לא הייתי בטיבליסי כל הקיץ ויש לי עוד דברים לארגן. אבל אולי אני אצטרף אליכם בטאשקנט."
נכנסנו למכונית היפנית הקטנה וזאזא נסע ברחובות, חוצה את הקורה, עובר מתחת לכנסיה ולפסל של ווכטאנג גורגאסאלי, המלך בעל ראש הזאב, נוסע לאסוף את נינו. "ניסע לשוק." אמר זאזא. "רוצה לחם טרי?" הוא עצר ליד מאפיה בה הצמיד אופה כיכרות לחם מאורך לדפנות תנור תת קרקעי עגול. האופים חייכו. השוק שפע כל טוב. לא דומה לחנויות הממשלתיות. אגסים צהובים, שזיפים אדומים, תפוחים, ענבים. "יש עמק ליד קחטי, ששם יש את הענבים המתוקים ביותר בעולם." שלף זאזא חבילות של רובלים. "פה בשוק טועמים מהכל לפני שקונים. קח תטעם-" הוא הושיט פרוסת גבינה דקה. טעמנו גבינות, תאנים צהובות ענבים ואגוזים. אכרה עמדה עם חזירון, מחזיקה אותו ברגליו. הירקות והפירות נשפכו לדליי מתכת והמשקל מדד את הסחורה. רובלים החליפו ידיים. שוק חופשי. זאזא אסף, טעם, קנה, שילם, חייך, התמקח. רמאז הלך במרכז. השוק לא נוגע בו והוא לא נוגע בשוק. יצאנו את העיר וטפסנו לתוך הגבעות, פונים לכביש צדדי, יורדים אל הים של טיביליסי. רמאז פתח שער ברזל וזאזא גלש עם המכונית פנימה, חונה בצל הצפצפות הגבוהות. דלגנו על מזח העץ השקוע ועלינו על הדינגי שנמשכה אל היכטה. זאזא התיישב ליד ההגה והמפרש נמתח. היום היה חם ואד עלה מהגבעות החשופות שמסביב למאגר, במקום בו נחסם נהר הקורה כדי לאצור מים וליצר חשמל.
זאזא כיוון את היאכטה למרכז האגם. עצרנו כדי לקפוץ למים. זאזא פרש את האוכל. שתינו מבקבוקי היין. זאזא אסף את הזבל והשליך למים. "אוכל לדגים." אמר, מטיל את בקבוקי הזכוכית למים. נינו רוקן פפירוס רוסקי מטבק, ממלא אותו בעלי קנבוס. היאכטה עמדה במים השקטים, השמש התגלגלה לאט אל ההרים של טיבליסי ועשן קל אבד ביום החם. חזרנו לאט אל המזח. הרוח נפלה לחלוטין ובמים התרחצו שני גברים ואשה בבגד ים מיושן. "איך נגיע לחוף?"
"זאזא!"
"הי!" צעק זאזא לסירה חולפת, "אתה יכול לקחת אותי לחוף?"
"רגע," אמר האיש המשופם, אני רק אקח אותה לחוף ואני אבוא לקחת אותך."
"רוסי." אמר זאזא בזילזול. ג'יפ של הצבא האדום עמד מעל מעגן הסירות. הרוסי חתר אל החוף, קשר את הסירה ועלה. חכינו. הרוסי לא חזר. "אתה מבין למה אני לא סובל רוסים?" אמר זאזא. "למה הוא לא יכל לקחת אותי? הם ככה בכל מקום. הם השליטים אבל הם בעצם המשרתים שלנו. בכל מקום. עבדים של הג'ורג'ים. הם המנקים ועוזרות הבית והמלצרים." עמדנו במים השקטים. החוף היה במרחק של כמה עשרות מטרים אבל אף אחד לא רצה לרדת אל המים בצינת היום הדועך. מישהו הצליח למשוך את הדינגי מהרציף. זאזא דילג על צינורות האסדה הטבועה במים אל מזח הסירות. הוא שיחרר את הסירה של הקצין הרוסי. הסירה התנדנדה באיטיות לתוך מרחב האגם. "שילמד." אמר זאזא ורמאז חייך.
עלינו לתוך המכונית היפנית. "אבא של קיית קנה לה אותה. זו בעצם המכונית שלה. לי יש לאדה שלי. אבא של קיית הוא צייר ויש לו כסף זר. מכונית ב.מ.וו. עקפה אותנו.
"מאיפה זה?"
"גונבים אותם בגרמניה, מעבירים אותם את הגבול ומוכרים פה. זה לא יקר לקנות מכוניות כאלו פה. מחר ניסע לדושטי ולקווקז הגדול. אני אתקשר אליך בבוקר."
"ניסע לקחת את לאדו מדושטי ונמשיך לקזבק." אמר זאזא, לוחץ על דוושת הדלק, מזניק את המכונית היפנית הקטנה, עוקף באלימות את כלי הרכב בכביש הדו-מסלולי צפונה, לכיוון הקווקז הגדול. פנינו מהכביש הראשי. עוקפים משאיות ישנות. "כל המכוניות ניראות אותו דבר אה?" צחק זאזא. "תאר לך שעד לפני כמה שנים היו רק מכוניות שחורות ולבנות. עד ש"פיאט" הסכימו לקו היצור של "לאדה". יש פה דלק." הוא אמר בהפתעה, מסובב את ההגה בחדות, פונה לתור המכוניות. "חבל שאין לי מיכל נוסף למלא. מאז הסגר הרוסי אי אפשר לדעת מתי יהיה דלק." הוא ריחרח את צינור הדלק שיצא מהמיכלית. משאבות התחנה עמדו דוממות. המכונית צילצלה ביציאה. "דלק רע." אמר זאזא. חצינו בכיכר של דושטי, עולים לכיוון הבית של לאדו. המלך לאדו. המכונית עלתה על דרך עפר, מטפסת בין גדרות, עוצרת ליד שער עץ. מעבר לעץ אגוז מלך גדול, מבנה שרותים שעמד בחצר שהצמיחה דשא, עמד בית דו-קומתי. מאחוריו התנשא מגדל. כלב דוברמן מיהר אל השער בנביחות. טיפסנו במדרגות אל הבית.
"לאדו!" קרא רמאז, דופק בדלת ומקיש בחלונות. "לא-דו!"
"חו, חו-" עלה הקול המנומנם והמגורגר מבפנים. לאדו בגראט איוני, צאצא למשפחת המלוכה הג'ורג'ית שבנו בן ה-17 הוא היורש החוקי למלוכה. הוא הביט בנו בעיניים עייפות, לובש חלוק אוזבקי שהביא מנסיעה קודמת ממרכז אסיה, גורר רגלים בנעלי בית. אף ענק ומרשים ירד בנשריות אל שפתיים שנחבאו בתוך זקן שחור-כסוף. עיניו היו שקועות בתוך הלחיים. גבוה ואיטי. הוא הימהם משהו ונעלם מהחדר. זאזא ורמאז שקעו בכיסאות, מציתים סגריות. לאדו חזר לחדר, קורא לסבתא להכין צ'אי ולהכניס פנימה לחם חמאה ודבש והתיישב על המיטה הפרועה לפורר פפירוס רוסקי ולמלא אותו בעלי קנבוס יבש. רמאז פרס אבטיח.
"ניסע עוד מעט?"
"כן, רק נעשן סגריה וניסע." אמר זאזא. "אם אתה רוצה לנסוע למרכז אסיה, אתה צריך ללמוד להיות סבלני."
"הייתי פעם באסיה?"
"לא." אמר זאזא, "לכן אני רוצה לנסוע איתך. אין לך מושג כמה שאני מתרגש. היום אני אציע את זה ללאדו. הוא בטח ירצה לבוא. יש לו המון חברים במרכז אסיה. זה יהיה נפלא לנסוע רמאז ואתה ולאדו ואני למרכז אסיה."
השעות חלפו באיטיות. הקווקז לא התקרב.
"נאכל צהרים לפני שניסע?" הציע זאזא.
"נלך לקולקטיב," אמר רמאז. "יש להם דברים טובים." המסעדה היתה חשוכה ושרפרפים עמדו סביב שולחנות עץ כבדים ונמוכים.
"צחולי." אמר זאזא. כיסוני הבשר נערמו בשלוש קעריות. "לא אוכלים את הכפתור. נגיסה, שותים את המיץ ומניחים את כפתור הבצק בצד. ככה אפשר לדעת כמה כל אחד אכל. יושבי השולחן הסמוך הרימו כוס לחיינו. שתינו מהשמפניה. הם העבירו לשולחן שלנו בקבוק משלהם. לאדו אכל בשתיקה, מגרגר מידי פעם מילה בקול נמוך ואיטי. הגברים בשולחן הסמוך שרו. עצוב ואיטי. "תקשיב לשירים שלהם. שירים ג'ורג'ים, שירי אהבה. יש חוקרים שאומרים שיש קשר בין הג'ורג'ים לבסקים." הדליק זאזא סגריה, מוחה את המצח במטפחת מזוהמת ומקומטת. פניו האדימו מהשמפניה ועיניו בלטו. "יש להם מכנה משותף עתיק ודברים דומים בפולקלור, המוסיקה מאוד דומה, המחול והשפה שלהם שהיא מאוד פשוטה." הבאסקים גרים בהרים. כמו הג'ורג'ים.
עלינו לבית הטירה הכפרי של לאדו והדוברמן ברך אותנו בכישכוש זנב קצוץ. לאדו לבש מעיל וסוף סוף גלשנו למטה, אל הכביש הראשי שמחבר בין רוסיה וג'ורג'יה, חוצה את הקווקז.
"גם זה סעיף של דרך משי." אמר רמאז, מעשן במושב האחורי של האוטו הדוהר. זאזא נהג במהירות. פרש מכוניות זריז ואלים.
"יותר לאט-" בקשתי.
"אל תדאג." אמר זאזא.
"זה לא מדאגה, אני לא מביט בנוף, אני מסתכל איך אתה נוהג."
"טוב, טוב," אמר זאזא, "אם זה מפחיד אותך."
הכביש נסע לאורך יובל של הקורה, הארגוווי, כפרים עם גגות פח עמדו משני צדדי הכביש, מעבר לעמק הנהר, בתוך היער הירוק.
"אלו הכל כפרים חדשים. ישוב מחדש." אמר רמאז.
"למה מפח?"
"ברזל מאוד זול בברית המועצות. למה לא?"
"בנייה מכוערת." אמר זאזא, עוקף משאית מעשנת. "דלק רע. הכל פה רע." הכביש טיפס לתוך ההרים, העצים נעלמו ודשא כיסה את המדרונוות. זאזא עצר ליד מעיין. המים הגיחו צלולים וקרים, זורמים על הכביש ונעלמים במדרונות הירוקים. משאיות ואוטובוסים מיושנים עצרו לידו. נשים כבדות לבושות בגדים מבהיקים מכרו גרביים וכפפות צבעוניות.
"מוסלמים." אמר רמאז. "אוסטים וצ'רקסים מהקווקז. הקווקז הפך מוסלמי עם הכבוש הערבי."
הנשים הביטו בי בחשדנות ואנשים הלכו בין המכוניות והמעיין. דוכן צלה קבאב לצד הדרך. זאזא שטף את הפנים וניגב בממחטה. הוא זינק בעליה, מחליק על השוליים וממשיך הלאה, לכיוון המעבר. הבטתי למטה, אל העמק הירוק שגולף על ידי קרחונים רחוקים. קור וצמחיה של גובה.
"כמה אנחנו גבוהים?" שאלתי את רמאז.
"המעבר הוא פחות משלושת אלפים. אנחנו בקו של האלפים בשוויץ בצרפת ובאוסטריה." אותו קימוט. "הנהר למטה הוא יובל של הקורה, הפאזיס, הוא מנקז את הקווקז לים השחור. לקולכיס."
המשכנו לטפס. עננים ירדו על הדרך. הכביש הפך לדרך עפר שמים זרמו בין סדקיה. זאזא הדליק את האורות והאיט. בוץ דביק. העננים, אחר הצהריים המאוחר והאור המקוטב אבכו עשן סגריות שותקות בתוך המכונית. מקלות סמנו את השיא. ערבות דשא. זאזא משך את ההגה ועצר ליד סלעים אדומים. מים זרמו על הסלעים החלודים.
"בוא," אמר זאזא, יוצא אל תוך הענן. "אלא מים עם בריאות. איך אתה קורא להם?"
"מים מינרלים." טעם חלוד של סודה מוגזת, תוססים על הסלעים, מאדימים אותם בשפע חמצן. אנשים עמדו ומילאו ספלים ובקבוקים. לוקחים את אוצר המים יחד איתם. צפונה לאוסטיה ורוסיה. דרומה לג'ורג'יה.
הפיתולים גלשו לתוך הקניון האפור של הטרק, זורם ומגלגל בכוח אבנים ומים לבנים לים הכספי. המכונית חצתה את הקניון וירדה אל עמק רחב שמשני צדדיו התגלגלו עננים אפורים. פרות ואווזים לבנים. זאזא פתח את החלון וזרק החוצה את קופסת הסגריות הריקה. "אני יודע שזה לא בסדר," הוא חייך חיוך מתנצל וגיחך, "אבל מה לעשות והכל פה רקוב. 75 שנים של ריקבון. יעברו עוד עשרות שנים עד שנלמד מחדש."
"קזבק." אמר רמאז. "תסתכל שמאלה."
הבטתי מערבה. מדרונות הקזבק התכסו עננים נמוכים.
"כשיש ראות טובה זה מראה נפלא." אמר רמאז. "טיפוס של שלושה ימים לפסגה."
"ההר השני בגובהו באירופה אחרי האלברוס." אמר זאזא. גאוגרפיה. תורקיה היא אסיה הקטנה ומזרחה לה, ג'ורג'יה היא שוב אירופה. "בוא ניסע לראות כפר אוסטי." זאזא סובב את המכונית על הכביש האפרורי, חצה גשר ארוך ונמוך ופנה מזרחה אל כביש צר. הכביש הפך לדרך בוצית עם תעלות שזרמו מים. הגשם שנחסם על ידי הקווקז ירד ללא הפוגה. גשם קל ורצוף של הרים. האור דעך. זאזא הגיע לשיפוליו של כפר.
"תעצור, תעצור-" אמר לאדו בקול האיטי והנמוך. זאזא עצר בסיבוב ליד מכונית אחרת. לאדו ורמאז יצאו מהמכונית. רועה אוסטי עמד על קו הגבעות, נשען על מקל, אובד בתוך מסך הגשם האפור. אחד מיושבי המכונית הושיט יד אל קופסת הסגריות האמריקניות. "קח קח" אמר זאזא.
"מתי נמשיך?" שאלתי את זאזא, "כמעט חושך."
"לאדו ורמאז רוצים לקנות חשיש. החשיש פה הוא טוב. לא כמו במרכז אסיה, אבל הרבה יותר טוב מאשר באזור טיבליסי." סיבה טובה. לאדו ורמאז עמדו בגשם, בתוך הענן האפור והחשוך ועשנו. "רצינו להמשיך למעלה, יש שם מערות חצובות כמו בקפדוקיה, אבל הם אומרים שהדרך מאוד לא טובה ועוד מעט חושך. אם לא ניסע מפה, גם לא נוכל לצאת בבוץ שיהיה."
לאדו ורמאז נפרדו מהמכונית השנייה והאוסטים הביטו בנו. טרקטור גורר עגלה הקיף את הסיבוב וכפריה עם פרה קשורה באפה עלתה לתוך הכפר הבוצי. החושך ירד ומעבר למעבר ההררי, בירידה לתוך העמק, היו הכביש והלילה פס שחור אחד עליו הופיעו לפתע משאיות, מכוניות ופרות.

"אני בא מהעיר." אמר רמאז. "יש הפגנות."
"ולמה אתה לא אומר? אתה יודע שיש לי עניין עיתונאי בהפגנות."
"לא חשבתי על זה."
"על מה מפגינים?"
"האופוזציה שמחוץ לפרלמנט רוצה שגמסחורדיה, הנשיא, יתפטר." יצאנו מהבית וירדנו למטה. עלינו לתוך אחד מהאוטובוסים החשמלים. "אם אין לך כסף – לא חובה לשלם, וכשאתה משלם, אתה יכול לשים כמה שאתה רוצה." אמר רמאז כשנדחקנו לרדת מתחת לפסל של רוסטאוולי. חבורות של אנשים עמדו והתווכחו. "אני חושב שלא היה איכפת להסתובב קצת לבד פה." אמרתי לרמאז.
"אני אגש בינתיים לאוניברסיטה לסדר לך מיכתב לכל מכוני המחקר לאורך דרך המשי ולשנות את הויזה שלך." ישבנו על אחת מאבני הבניין ורשמנו את רשימת הערים והרפובליקות. קבענו בשש ליד הכנסייה של וכטאנג גורגאסאלי. רמאז נעלם בתוך נהר האדם שעלה וירד בשדרות רוסטאוולי ואני ירדתי אל הרובע העתיק של טיבליסי.
צריח מסגד כחול. הכליפות הערבית הגדולה שלטה בטיבליסי, הופכת את מלכיה הנוצרים לואסלים. מאחורי המסגד עמדה כנסיה ג'ורג'ית ומתחת להם השתרעו כיפות החמאם, מציצות מהקרקע. עליתי מעל המסגד. רובע של בתי עץ, חצרות צפופות וחוטי כביסה. טיביליסי, כנסיות, נהר הקורה וההרים שממול השתרעו לפני. טפסתי אל המצודה. בחצר היו חפירות. נשבה רוח שהחליקה בעמק. ישבתי על אחת משיני החומה והבטתי בטיבליסי. השמש פנתה מערבה והאירה באור רך את העיר לאורך העמק. הבטתי אל הצד השני, אל הכנסיה של ווכטאנג גורגאסאלי, המלך בעל ראש הזאב שיסד את טיבליסי במאה החמישית. ירדתי בשביל המוזנח דרך בתי העץ. ילדים ברחובות. חציתי את הנהר ועליתי אל הכנסיה. היא היתה פשוטה וריקה. שולחן קטן, איקונין, נרות. חלל האבן הריק. החשוך. אשה זקנה ישבה ליד דלת היציאה. שתי נשים התפללו מול הנרות. הנחתי את התרמיל על העשב והבטתי בשמים. מתחת לסלעים האפורים עליהם נבנתה הכנסיה זרם הקורה. מזוהם וחום. נער ונערה התחבקו מתחת לפסל השחור של המלך על הסוס.
"סגור." אמרה האשה בחמאם הישן.
"רציתי להתרחץ כאן, יש פה אווירה. בוא ניראה מה יש בשני."
ירדנו לתוך הכיפות. "חכה פה." אמר רמאז, יוצא מהחמאם, עולה לחפש את הבלן. "הוא תכף יבוא. אנחנו צריכים את החדר הגדול או הקטן?"
"אין לי מושג."
איש נמוך ודהוי, עם דלי פח ומגבת ירד אל דלפק החמאם. הוא פתח דלת ותלה שתי מגבות ושני סדינים בחדר המבוא. דרגש אבן ובריכת מים חמים ומקלחת. הבלן הצביע על המקלחת. התפשטנו והתקלחנו. הבלן סימן על דרגש האבן. השתרעתי. הוא טבל את הספוג במים ותחיל לקרצף את הגוף. הוא עלה על הדרגש וצעד על הגב. שמעתי את העצמות מתפוקקות. התהפכתי על הגב והוא המשיך לקרצף. רמאז רבץ בתוך מי הבריכה החמים. "אמרתי לו לתת לך טיפול מיוחד." זחלתי מהדרגש למקלחת ומהמקלחת לבריכה החמה. הבלן פרק את רמאז. נחנו בתוך בריכת המים החמים. "בגלל המעיינות האלו יסד ווכטאנג גורגאסאלי את טיבליסי."
"סיבה טובה." אמרתי. "גם אני הייתי מייסד עיר במקום בו הייתי מוצא מעיין חם."
"יש שני סיפורים איך הוא מצא את המקום. יום אחד יצא ווכטאנג לציד." ב"אביר עוטה עור הנמר" של שותא רוסטוולי היה הציד הבלוי העקרי של האצילים והמלכים. "יש אומרים ששלח את חיצו בעופר איילים, וכשרדפו אותו הציידים, מצאו אותו רובץ להרפא במים החמים. יש כאלו שראומרים שיצא לצוד באותו יום עם הבז האהוב שלו, וזה היכה בפסיון בעודו באוויר."
"ושני העופות נפלו לתוך המים-"
"איך ידעת? אתה מכיר אתה סיפור הזה?"
"לא את זה, דומה לזה."
"כשהגיעו הציידים, הם מצאו את שני העופות מבושלים בתוך המים החמים. המעיינות כל כך מצאו חן בעיני ווכטאנג, שהוא העביר את הבירה ממצחטה שהיתה הבירה המנהלית והדתית ויסד את טיבליסי."
טאי-צ'י בבוקר וחמאם טורקי בערב. מסורות מתערבות על דרכי המסחר הקדומות.
מצחטה יושבת על צומת הקורה-קווארי והארגואי שעולה לקווקז ולרוסיה. אלא שווכטאנג, על מנת ליסד את הבירה החדשה שלו עשה מה שעשה קונסטנטין הבזנטי בערך באותה תקופה, מזיז את המרכז מרומא ואלכסנדריה לעיר חדשה בקונסטנטינופול. וכטאנג גורגאסאלי עשה את זה בקטן, מזיז את הבירה ממצחטה לטיבליסי. הבלן ריסק אותי שוב ואחרי שהתקלחתי, חנט אותי ואת רמאז בסדינים לבנים. יצאנו אל המבוא. האשה עם החלוק מדלפק הקבלה דפקה בדלת והכניסה לנו כוסות תה. ישבנו ועשינו, שותים את התה בלי הסוכר.
ישבתי בחדר עם אריאנוס ומסעות המלחמה של אלכסנדר. הימים המצטברים, הרחש הלא מרוצה של תסיסה שעולה מהרחובות. ראשיתה של דרך המשי. זאזא זינק אל הכביש המוליך צפונה, נוסע לדג'ווארי, הכנסיה העתיקה שמעל מצחטה, הבירה הקדומה של ג'ורג'יה.
"רמאז ואני חשבנו לקחת אותך לרכב. לסנדו יש כמה סוסים. אתה רוצה לצאת לרכב? אני רוצה לקנות כמה סוסים. לעצמי. אתה יודע שבמאה ה-12 היה סוס ג'ורג'יאני שווה סוס ערבי? סוסים היו הדבר החשוב לאביר. סוס חרב ושריון. נלחמנו כל הזמן נגד מונגולים וסלג'וקים ונגד פרסים וערבים." המאה ה-12 המופלאה, תור הזהב הג'ורג'י עם המלך דויד המאחד ובתו המלכה תמר. תמר מפה. "אני רוצה לגדל סוסים, ליצור שוב את הסוס הג'ורג'י. אולי לא מחר, אבל בעוד 50, או 100 שנה. אני רוצה שהבנות שלי ילמדו לרכב. זה טוב בשבילן ללמוד לרכב." כלב בול טרייר מצחיק קידם אותנו כשהגענו לבית של זאזא. כלב טהור גזע שאין רבים כמוהו. "לאחד מאבותי קראו זאזא ציצישוילי. זה שם שעובר במשפחה. אנחנו אחת ממשפחות האצולה של ג'ורג'יה."
"ורמאז?"
"רמאז הוא כפרי. המשפחה שלו באה מראג'ה, בצפון מערב. זאזא ציצישווילי, אביר, נלחם באחד הקרבות נגד הסלג'וקים, הוא כרת את ראשו של הפשה, וכדי שיוכל להמשיך להלחם, נשך השערות בשיניו, מחזיק את הראש הכרות בפיו כדי שידיו יהיו פנויות להמשיך להלחם. ובסוף הקרב, כשהוכו הסלג'וקים, הוא השליך הראש הכרות לרגליו של ג'ורג' מלך ג'ורג'יה." זאזא עקף מכונית במהירות, חומק בחזרה למסלול לפני אפה של משאית. "במשפחה שלי נולדות רק בנות. היו חמש מלכות ממשפחת ציצישווילי. לי יש רק בנות. לגברים אמיתיים יש רק בנות. המלכה הג'ורג'ית האחרונה היתה ציצישווילי. כשהרוסים נכנסו לספח את ג'ורג'יה ב-1805, גנראל רוסי שלח אליה יד. היא שלפה סכין מתחת לכר ותקעה אותו בליבו. שום רוסי לא יעיז לגעת במלכת ג'ורג'יה. היא אמרה."
"ומה קרה אז?"
"הרוסים לקחו אותה. היא ישבה במוסקבה שבע שנים ומתה בכלא."
חנינו במגרש החניה של דג'ווארי, משקיפים מראש המצוק על החיבור בין נהרות הקורה והארגואי. זאזא, נאמן לאדריכלות, סובב איתי את מבנה האבן החום והקודר. "דג'ווארי זה צלב. זו הכנסיה הראשונה בג'ורג'יה, לפה הביא סנט נינו את הצלב מקפדוקיה. נינו היה תלמידו של סנט אנדריאס, תלמידו של ג'ורג' שעונה."
נכנסנו פנימה. כנסייה פשוטה. נרות דלקו וכמה איקונינים בצדדים. מזבח ועמודי אבן. החלל היה אפל. לא האפלולית הארמנית הסבוכה וגם לא היוונית האורטודוקסית בעלת הצללים והאיקונינים. לא היה בכנסיה מאוירת הקדושה העצורה של הכנסיות הקתוליות-פרנציסקניות הענקיות ולא מהאור והקישוט העשיר והמתוק של הכנסיות הרוסיות. "הארמנים, ואני לא אומר אם זה טוב או רע, יש להם הרבה יותר קישוטים בכנסיות שלהם. אנחנו, הג'ורג'ים, יותר ספירטואליסטים. בטיבליסי, הסנדלרים והאומנים הם ארמנים." שרידי צבע לבן היו על הקירות. "אלו הרוסים," אמר זאזא בקול נמוך, "כשהם הגיעו לפה, הם צבעו את כל הכנסיות שלנו בלבן והקימו קיר עץ לפני האפסיס. זה דבר שאף פעם לא היה בג'ורג'יה. רק בכנסיות רוסיות."
הוא קנה שני נרות מהאיש שישב ליד שולחן קרוב לפתח, ניגש אל שולחן המזבח, הדליק את הנרות, הצטלב והתפלל. אחר כך הצטלב שוב, הביט באיקונין של סנט ג'ורג' ואנחנו חזרנו למכונית וגלשנו למטה, חוצים את הכביש לתוך סמטאות מצחטה.
"לקתדרלה קוראים סוטסכולי-עמודי החיים." אמר זאזא כשחצינו את החומה ונכנסנו אל החצר, מקיפים את המבנה הגדול. "אתה רואה שם למעלה את היד? זו היד של ארסקוצטזה, האדריכל שתכנן ובנה את כנסיית מצחטה בין 1110 ל-1128. המלך ג'ורג' חתך את יד ימינו כדי שלא יבנה כנסייה נוספת כזו. הכנסייה נהרסה במאה ה-14, כשטימור הגיע לפה." טימור שנולד לא רחוק מסמרקנד וקבור בגורי אמיר, במפואר שבקברי מרכז אסיה, בסמרקנד, מרקנדה המופלאה.
"אתה יודע שיש פה קהילה יהודית מהמאה ה-1 לספירה? היה פה גטו יהודי."
ווכטאנג גורגאסאלינקבר במצחטה. עיר על דרך מסחר שמקשרת את הים הכספי ואירופה, את קולכיס של הגאורגים. מרקו פולו כותב על ג'ורג'יה ועל טיפיליס. הוא כותב על כך שאלכסנדר הגדול לא פנה צפונה אל ג'ורג'יה מכיוון שהמישור בין ההרים לים בחופי הים השחור צר. ולכן הקים שם את שער הברזל, עיר מבצר שתמנע מהשבטים הגאורגים-עובדי האדמה, לצאת ולהתנפל מערבה. בימיו של מרקו פולו היה המלך דויד כפוף למרות הטאטרים, אם כי גם אלו לא שלטו ממש בארץ ההררית ובעמקים הפוריים.
מרקו דיבר טורקית ופרסית ומונגולית. ואולי דיבר ערבית. ומה היו שפות דרכי המשי והמסחר בכל התקופות? האמפריה הרוסית-סובייטית היתה הרוסית. ועד אז, מימיו של כורש היו הפרסית והיוונית. ומהמאה השביעית היתה הערבית שפה בינלאומית של מסחר ותרבות. והסינית. נסענו בתוך חושך למבואות טיבליסי, למקום בו מטפס הכביש לצ'חנטי.

פתחתי את אריאנוס. אלכסנדר לא היה בג'ורג'יה. ולא מרקו פולו או אבן בטוטא. גם שליטתם של המונגולים היתה רופפת. הסלג'וקים מעולם לא הצליחו לפגוע בג'ורג'ים למרות שהכליפות הערבית שלטה על חבל הארץ שכולו נסיכויות ואבירים רכובים על סוסים ובתי מצודות מגדל בכפרים וחומות ימיבינימיות בערים. ארמניה היתה תחום הביניים בדרום. בצפון הקווקז ובמערב הים וההרים. ובמזרח שוב הקווקז. ומעבר לו היתה אזרבג'אן וארץ האש של בקו.
"בוא נעלה לגן הבוטני." אמר רמאז. עלינו ברחוב קטן אל הרבעים העתקים של טיבליסי, מדרום לקורה. "רוצה גלידה? יש כאן חנות פרטית שעושה גלידה." דרך בטון הובילה לפתח אפל של מנהרה. "זה המקלט של טיבליסי. בנו אותו בזמן המלחמה הקרה. רוב האנשים של טיבליסי יכולים להכנס לכאן." המנהרה היתה חשוכה, קרה וטחובה ומים נזלו לאורך הקירות והצטברו על הקרקעית. פתחי מנהרות אטומים המשיכו לתוך ההר. "זו עיר שלימה עם בתי חולים, בתי ספר שרותים ומקלחות. בקיץ אני אוהב לעבור דרך פה כי זה קריר. כשהייתי סטודנט הייתי הולך לפה ועובר מכאן לגן הבוטני." הגן הבוטני נפתח מעבר ליציאה השנייה. שרכים ועצים. פנינו דרך הגן וצעדנו בשביל שניירות וסגריות הוטלו לאורכו עד למפל. שלושה נערים זנקו מהסלע אל הבריכה שמתחת. ישבנו על הסלעים האפורים ועישנו בלי לדבר. נותנים למים ולירק ולסלעים. "יש פה מקדש של זרטוסטרא בסביבה, רוצה לחפש אותו?" חצינו אל שער הגן, עוצרים ליד מבוע מים לשתות ולשטוף פנים וידיים. נכנסנו בחזרה אל המנהרה וירדנו אל הרחובות. עצרתי לצלם את הבתים באור הרך של השמש. קבוצת ילדים נטפלה אלי. רמאז אמר מספר מילים בג'ורג'ית והם פנו לדרכם. "כורדים." אמר רמאז. "בשכונה פה יש יהודים, כורדים, ארמנים וזרטוסטרים." הוא טיפס באחת הסמטאות עד למדרגות תלולות. מכר עם תיק עור פגש אותנו. רמאז שאל למקדש זרטוסטרא. הוא הוביל אותנו אחריו. טפסנו בין הריסות, נכנסים בשער לבית שניראה היה בשיפוצים. הוא דפק על הדלת. איש עם זקן עגול, לבוש בגדים מערבים מסודרים פתח את הדלת. זאוטושוילי. הציג אותו רמאז. הוא הוציא את הציורים. בדים ענקיים מלאים מיסטיקה. ירושלים ושלמה המלך. פסוקים משיר השירים. סדאם והעולם. מלחמת המפרץ. הוא הציג בפרנקפורט ובניו-יורק. ציורים מעניינים. רמאז טיפס אל במת העץ שהיתה חלקו העליון של החדר והתיישב במגרעת החלון שמעל החצר. טפסתי אחריו. "הבית יושב בדיוק על המקדש. הפולחן הקדום של ג'ורג'יה היה של ארמאז, אלוהי הסערה. יש אתר בצפון מערב ג'ורג'יה, אני חפרתי שם כסטודנט. יש שם פיר קוני מובע שיורד לתוך האדמה. אני לא מכיר דבר דומה לזה. זה מהמאה השישית לפנה"ס. אם כי יש שם השפעה יוונית. שם היתה דלפי של ג'ורג'יה." הבטנו בציורים הגדולים ואחר כך ירדנו עם זאוטושוולי והאיש שפגשנו ברחוב למטה. עליתי דרך הבתים של היהודים כדי לצלם את מבני העץ העתיקים. חזרנו דרך רוסטוולי. הרחוב הואר במנורות צהובות ומול הפרלמנט עמדו אנשים עם שלטים. מפלגות מלוכניות הפגינו בגן סמוך ומול בית המפלגה הדמוקרטית הלאומית המשיכו הרמקולים להרעים. מעגלים עמדו והתווכחו ברחוב. רמאז עצר בכל פינה להגיד שלום, לשוחח, לחבק ולנשק את לחיי הגברים והנשים. אחד מבניה האהובים של העיר.
עצרנו ליד דצ'ה. רמאז חיבק ונישק את הבנות. הצעירים לבשו ג'ינס. ג'ינס כסמל מעמד. בקבוקי שמפניה רוסית ווודקה עמדו על השולחן והאח בער. במטבח הקטן בערה אש מתחת לסירים.
"אז אתה העיתונאי מישראל?" התיישבה לידי ביאה. "ראינו אותך אתמול בטלוויזיה במסיבת עיתונאים עם הנשיא שלנו." היא לבשה שימלה קצרה ללא חזיה. רגלים ארוכות ושיער קצר. "תגלגל לי סגריה. ואחת לאחר כך. בן כמה אתה?"
"32."
"אני בת 29 ויש לי בן בן 11. זה שעולה במדרגות." ילדים עלו וירדו במדרגות. מישהו הניח קלטת של ויסוצקי בטייפ. היא מילאה שני ספלים ביין והקישה בשלי.
"את שיכורה?"
"כן. אני אוהבת להיות שיכורה."
"קשה להיות אשה בג'ורג'יה-"
"נפלא להיות אשה בג'ורג'יה." היא הניחה יד על זרועי. "מתחתנים, עושים ילד, מתגרשים ואחר כך אפשר לעשות מה שרוצים עם מי שרוצים. אני מאוד אוהבת להיות אשה בג'ורג'יה."
ממלכה פיאודלית של ימי הביניים שקפאה ללילה אחד. עננים קרועים ואפורים על הטירות והכנסיות מוקפות החומה. האבירים הג'ורג'ים מלאי הכבוד והמשפחה המלכותית. ונסיכות הארמון והמשתאות של האצילים בבתי הקיץ שלהם.
"אני מתה על רמאז. רמאז הוא אחד הגברים הכי טובים שיש לנו." היא כרכה את זרועה סביב רמאז. "אתה רוצה?" היא מזגה עוד שמפניה רוסית לתוך הספל ומילאה את שלה. הילדים עלו וירדו במדרגות. בני העשרים החליפו קלטות בטייפ והזינו את האח בעצים, צולים בשר בשיפודים גדולים. רמאז חייך והשיר אפר מקצה הסגריה המגולגלת לתוך מאפרה. החדר התמלא בעשן וביין ובמוסיקה. מכוניות עצרו על הכביש הראשי. החיים המשיכו כפי שהם, משאירים את מרכז טיבליסי למלחמות בין הפלגים. אנשים נדים בראשם למה שהתרחש, מתרחש.¯יתרחש.
צעדתי ברוסטוולי עד לקצה הכיכר ופניתי אל המוזאון. תמאז חיכה לפני הפתח. "יש לי פה ספר בשבילך. על הספנות הג'ורג'ית בים השחור במאה ה- 13. אבל הוא בג'ורג'ית-" המאה ה- 13. עם המלכה תמר, נכדתו של דויד הכובש, רוסטוולי עוטה עור הנמר, הממלכה העצמאית שנחרבה על ידי המונגולים, יורדי הים הג'ורג'ים ששייטו בים השחור, מקיפים את דרכי היבשה הנתונות בידי הסלג'וקים איתם נלחמו אל הבזנטים שנלחצו בין סלג'וקים מוסלמים וצלבנים קתולים שקבעו את רבעיהם הונציאניים מתחת למגדל הגלטה שעל קרן הזהב.
אוספי המוזאון עמדו מוצללים באור לא ישיר. גריפון מכונף. פיל. ממצאים מצרפת ומהודו של המאה ה-3 לספירה. האם הגיעו דרך האמפריה הססנית שמטבעותיה ומטבעות האמפריה הבזנטית נוצצו בחלונות, דרך אפגניסטאן איראן ואזרבייג'אן, או דרך הקורקוראם לסמרקאנד ומשם חצו את המדבר דרך מרב ואשחבאד? ראשי חץ פרהיסטוריים מזכוכית וולקנית שהגיעו מימת ואן הטורקית וכלי מתכת מעולים מתקופות הברונזה והברזל. תקופות בהן היה מסע הארגונאוטים והומרוס כתב את האיליאדה והאודיסאה. עברתי בין חדרי המוזאון של ג'ורג'יה ותמאז הוביל אותי אל המדריכות. "היא מדברת אנגלית." הוא אמר. ירדנו אל קומת המרתף, חוצים דלת פלדה. זהב. קולכיס. ארץ גיזת הזהב אליה הפליגו יסון והארגונאוטים. עלעלי זהב דקים. הרודוטוס מספר ב"הסטוריה" על אנשי קולכיס שאינם מלים את בניהם והם סוחרים עם המצרים ביין ובבדים. על ארצם שבין הקווקז לים הכספי ולים השחור, הצפוני. ונהר הפאזיס הזורם אליו. טבילסי באפרוריותה. ג'ורג'יה בירוק הכהה של היערות, בסלעים האפורים של ההרים, בעננים הכבדים של הקווקז ובמעיינות הברזל האדומים לא גילתה את עורקי הזהב העדינים. החלקתי בעיני על החלונות מעבר להם נח הזהב על בדי קטיפה. זהב עדין מרוקע בן אלפי שנים. אם הייתי יסון. לולא הייתי אלכסנדר הייתי דיוגנס. דיוגנס חי ערום בחבית מול קרני זהב השמש. זאזא נכנס דרך הדלת הפתוחה וסובב איתי בין הצלבים המדהימים וגלימות המשי. דלתותו הפלדה הכבדות נסגרו מאחורינו כשעלינו לקומות העליונות. הוא עצר מול תמונה של אצילה גרוזינית. "ציצישווילי. המלכה הג'ורג'ית האחרונה." הוא חייך. "ניסע לאכול? יש מסעדה מאוד נחמדה במוזאון הפתוח של טיבליסי. זאזא עצר את המכונית ליד מבנה עץ שעל המרפסת שלו ישבו אנשים והשקיפו לעמק שמתחת. "אני לא יודע למה אין מסעדות ג'ורג'יות מעל האדמה. תמיד המסעדות שלנו מתחת לאדמה." אמר זאזא.
"אתמול אכלתי במקום מעניין."
"ברוסטוולי מתחת לאדמה? כן, אני מכיר אותה. אמרתי לך שהיתה שם מסעדה טובה. היא עדיין טובה?"
"הקוויאר היה טוב."
"אה, קויאר, איקרה-" אמר זאזא כשנכנסנו. זה כל כך זול פה." הוא נכנס אל המטבח ופתח את הסירים. "הזמנתי לנו מנות ראשונות. ומה אתה רוצה אחר כך? שיפודים של סלומון? כבש? בקר?" המנות הראשונות הגיעו לשולחן. "זימי סלומון." הצביע זאזא על הסחוסים הצהבהבים. "טלפי חיר מוחמצים. אוזני פרה מבושלות ונתחי סלומון ברוטב אגוזי מלך. תטעם את רוטב האגוזים. זה אחד מהמעדנים של ג'ורג'יה." הסחוסים התפצחו בפה. רטבים חמוצים וכבדים עמדו בקעריות והשמפניה עם היינות הצעירים של ג'ורג'יה נמזגה לכוסות.
"רג'ה היא המחוז של פאזיס." אמר תמאז, סנטרו מסומן בשובל של רוטב אגוזי מלך. נציג המכון למדעים לועדת דרך המשי של אונסקו. "לזיקה היא המחוז של מגרליה, מחוז שכלל גם את הופה וטרפזון, מחוז שהיה מעין אזור בטחון של ג'ורג'יה נגד ההתפשטות הסלג'וקית." נתחי הסלמון, הכבש והבקר הגיעו אל השולחן. לחם כפרי. יותר אוכל מכפי שאפשר לאכול. המלצרית הביאה תה.
"שותים הרבה תה באסיה." אמר זאזא. "בכל מקום יש צ'אי-חנה. והחום בלתי ניסבל. שותים תה חם כדי שהטמפרטורה של הגוף תשתווה עם זאת של הסביבה.¯כדי שהגוף יזיע. תה חם. המון תה. תה ירוק. אין לך מושג כמה אני כבר רוצה¯לנסוע לאסיה. אני ממש מתרגש."
"מתי אתה חושב לנסוע?"
"מחר." הייתי רק צריך לסדר את המכונית. "מחר בבוקר לאדו ואני נבוא לקחת אותך."
"אתה חושב שמחר באמת נצא?"
"אני מבטיח לך. תארגן את הכל ומחר בבוקר אני ולאדו נבוא לאסוף אותך."
"הייתי בא," אמר רמאז, "אבל אני הייתי רוצה להשאר פה. מאוד מעניין מה שקורה פה. יש לי הרגשה שעומדים לקרות כאן דברים. אולי נצטרך לצאת לרחובות. אני אשאיר הודעה בטאשקנט אם אני בא. כשהייתי יותר צעיר נסעתי בטרמפים לאסיה. ישבתי שלושה שבועות בבוכרה. יש שם קרואן סריי שקוראים לו לבה האוס. הוא ליד מרכז העיר העתיקה. ולידו יש צ'אי-חנה על גדות מאגר המים העתיק. חאן עם קירות אבן עבים. שעות ישבתי על אדן החלון הרחב¯והבטתי ברחוב."
"לבה האוס?"
"אני ארשום לך איפה זה."
זאזא נסע להכין את המכונית, רמאז יצא להביא את הויזה המחודשת ואני נגשתי למשרדי הסוכנות כדי לקחת את הכתובות והטלפונים של השליחים הישראלים בסמרקנד, טאשקנט, דושנבה ואלמה אטה.
העתקתי את הכתובות והטלפונים וצעדתי בחושך, דרך שדרות רוסטוולי בחזרה אל הדירה של רמאז בפטריאשווילי. אנשים התגודדו ברחובות והרמקולים דברו. אוטובוסים חסמו את השדרה מטעם הממשלה ומתרסי אבנים, עצים וברזילים חסמו את השדירה. אסיה. מחר.
"האוטו מוכן?" הבטתי ב"לאדה" הירוקה והחבוטה.
"זה אוטו מצוין." סידר זאזא את כרית חרוזי העץ על כיסא הנהג השקוע, "אח!" הוא עיווה את הפרצוף כשהמכונית סרבה להדלק. "היא בסדר גמור," הרגיע אותי, "יש לה לפעמים בעיות בהנעה." הוא שילב הילוך והניע. ה"לאדה" זינקה קדימה והניעה. "אמרתי לך." חייך זאזא, ניגב את המצח מטיפות הזיעה וגישש על המדף שלפני ההגה ומתחת לחלון לחפיסת הסגריות האמריקאיות, שולף סגריה ומצית תוך כדי נסיעה. "צריך לקנות סגריות לפני שנוסעים. אי אפשר לדעת מה קורה באסיה."
"דלק?"
"נתדלק באזרבייג'אן. נעצור רגע בסטודיו. היה לך מעניין בסוף השבוע עם הנשיא וההפגנות?" עלינו לסטודיו במעלית החשוכה. זאזא הוציא מהמדף את "האביר עוטה עור הנמר" מתורגם לאנגלית. סרבתי. גם ככה היו לי יותר מידי דברים בתרמיל. גפונוב תרגם את רוסטוולי לעברית בסוף שנות השישים של המאה העשרים.
הדוברמן נבח כשפתחנו את השער. מבנה שרותי השדה עמד בחצר ועץ אגוז המלך סוכך על העשב שצמח בחצר, מטפס על הטרסות ועל הגדרות, חובק את מגדל האבן שעלה מתוך הבית. "לאדו מוכן." אמר זאזא. לאדו היה עדין לבוש בחולצה קצרה ועליה הגלימה המרכז אסיאנית הכחולה ששימשה אותו כחלוק.
"בוא נסדר בינתיים את המכונית." פתחנו את שער העץ. זאזא פתח את הארגז האחורי של ה"לאדה". הוצאנו את ארגז כלי הזכוכית ואת חבילות התה ובקבוקי הוודקה הרוסית הפשוטה שזאזא העמיס לתוך תא המטען, מתנות לחברים אסינים. תיק כלי עבודה קרוע. זאזא פשפש והעיף לתוך העשב הלח: מברג חלוד, שני פלגים ומפתח ישן. אספתי את הפלגים, נגבתי בסמרטוט לח את כלי העבודה החלודים שאמורים להבטיח את נסיעתנו לרוחבה של אסיה והנחתי את הגלגל הנוסף על הגג. "זהו." אמר זאזא אחרי שהחזרנו את הארגזים למקום. מניחים שני מיכלי דלק מתכתיים על כל הערמה. "האוטו מוכן." רכב המשלחת הישראלית ג'ורג'ית לדרך המשי. "עכשיו נלך באמת." אמר זאזא. לאדו אסף את הדברים לתוך תיק עור, צרר תרמיל ושני תיקים ריקים. ואת האטלאס הרוסי בו ניסיתי לפענח את האותיות קיריליות של הערים והישובים לאורך הכבישים, הנהרות וההרים של אסיה הסוביטית, שבשעת חסד אחרי הצהריים, כמחווה לקוצר רוחי, סימן עליו לאדו את חיווה ובוכרה ואת סמרקאנד.
"עוד סגריה אחת." אמר זאזא. עיניו אדומות מעישון. "שמעת פעם על קצובה?"
"לא."
"בקצובה יש שוק עבדים. שוק אמיתי, ליד ימת אוראל. גברים, נשים וילדים. העבדים הרוסים הם הכי טובים."
"העישון לא יפריע לך לנהוג?"
"זה אף פעם לא הפריע לי." לאדו הניח את התיקים מאחורה. נסענו מזרחה, עולים על הכביש שנוסע לאורך הקורה. "אתה רואה את הסכר ותחנת החשמל שם? בנו אותה שבויי מלחמה גרמנים בסוף מלחמת העולם השנייה. אף אחד לא יודע למה, אבל הוא אף פעם לא הצליח ליצר אפילו קילוואט חשמל אחד."
"הגרמנים הגיעו לג'ורג'יה?"
"לא. הם ניסו להגיע דרך וולגהגרד לבקו ולנפט. הם ניסו לאגף את הקווקז מצפון, לג'ורג'יה הם אף פעם לא הגיעו." הנאצים כבשו את גרוזני והניפו דגל על האלברוס, הגבוהה בפסגות הקווקז, "ההר הגבוה באירופה".
הלאדה הירוקה טפסה בפיתולי ההרים, נוסעת בכביש קטן לכיוון קחטי, מחוז היין והגבינות של ג'ורג'יה. "ניסע לראות כנסיות שאני אוהב." אמר זאזא. "חבל שלא לקחתי אותך לראות כמה עבודות ארכטקטוניות שלי בטיבליסי. וגם לא ראית בכלל את ג'ורג'יה. אבל זה בגלל שאתה כבר רוצה לנסוע לאסיה. בפעם הבאה שתבוא-"
"אני מאוד שמח לנסוע עם אביר ומשפחת המלוכה הג'ורג'ית."
"אתה יודע שמשפחת בגראט איוני מתייחסת ישירות לדויד הבונה שמתייחס לדויד מלך ישראל." דויד הבונה היה מיסדה ומאחדה של ג'ורג'יה העצמאית בראשית המאה ה-12. בן זמנו של גודפריד דה בויון הצלבני, וסבה של תמר מפה. המלך תמר כפי שקראו לה הג'ורג'ים אוהבי הנשים. דויד נלחם נגד הסלג'וקים ואיחד ¯את שטחי ג'ורג'יה, גם שטחים שהם היום בטורקיה. לפניו היתה המשפחה המלכותית ואציליה וסאלים של הכליפות הערבית ושל גנרל אבן מסלמה שיצג את אמירות טיבליסי. כשישבו האמירים בטיבליסי, היתה הבירה הג'ורג'ית בקוטאייסי.
"פה היה בית הספר של רוסטוולי." אמר זאזא באחילטו. רוסטוולי, הקדיש את האפוס המחורז שלו למלכתו תמר. הימים הקצרים והמאושרים של מלכות תמר מפה העצמאית ביחד עם המשורר שותא רוסטוולי הם הימים שלאורם מתחממים הג'ורג'ים כשהם נוסעים או הולכים בין הכנסיות, המצודות והמבצרים הקודרים. טריאל נסיך הודו עוטה עור הנמר ואהובתו נסטאם דרג'אן בת המלך שנועדה לאחר, אבתנדיל היוצא לחפש את עוטה עור הנמר, אוסמת המשרתת הנאמנה, פטמן המצילה את נסטאן דרג'אן החטופה. כנסיה במרכז החצר ולאחריה מבנה ללא גג שבתוכו עמד שולחן האוכל בנוי מאבן ומשני צדדיו ספסלים. מעבר לו עמדו חדרי הלימוד. רוסטוולי היה שר האוצר בממלכתה של תמר. אהבתו למלכה היא שהניעה אותו לכתוב את "עוטה עור הנמר". ציור הנושא את שמו, כנזיר זקן מצויירת על קירות מנזר המצלבה, המנזר שבנו הג'ורג'ים בתקופת הזוהר, התקופה בה היה ממונה שותא רוסטוולי על נכסי הכנסייה הג'ורג'ית ברחבי העולם. תיאופיליס, הנזיר היווני-קובני הכבד, ישב במוזאון האיקונין של מנזר המצלבה. הוא הביט בי מעל המשקפיים שהוקפו בזקן שחור. "כן, כשבאתי לכאן לפני 7 שנים, כשפתחו את המנזר לקהל הרחב, קראתי את "עוטה עור נמר." לא אהבתי אותו. למרות ששמעתי שתורגם לעברית במהדורה נהדרת ועם עברית בתרגום דבש." הוא נישק את קצות אצבעותיו. סיפור על שלטון, אהבה, כסף, ציד, ידידות ותככים. עוטה עור נמר הוא לא סיפור נזירי. הוא סיפור של איש מעשה לא דתי שנמלט רחוק מהמלכה אותה אהב, מכיוון שלא יכל לממש את האהבה. "יש כאלו שאומרים שהוא בכלל היה ארמני. ידעת שהוא הראשון שכתב משהו בג'ורג'ית? לפניו לא נכתבו יצירות בג'ורג'ית. בכל מיקרה, הוא גר כאן ומת כאן איש זקן מאוד. הוא בא לכאן מפני שהוא ברח מפני המלכה תמר. הוא היה מאוהב בה, ולכן הוא נמלט, בגלל המלך. או שאולי הם היו נאהבים ולכן היה צריך לברוח. בכל מקרה, הוא כתב פה את "האביר עוטה עור הנמר". הוא נקבר ליד העמוד הדרום מערבי של הכנסיה." בקרקעית חדרי הלימוד השחירו פיות חורים אפלים. "קנקני היין התת קרקעיים," אמר זאזא. "בכל בית ג'ורג'י מחזיקים ככה את היין מתחת לאדמה." טפסנו לתוך ההר. לשוואם-טה. אמצע ההר. שלוש כנסיות מהמאות החמישית עד השביעית השקיפו על העמק הירוק מתחת. זאזא קנה נרות מהאיש והאשה שישבו בפתח החצר וירד לאורך משעול העשב למטה. לאדו, עטוף במעיל החום הכבד סובב בין הכנסיות. זאזא חדר לתוך הכנסיות העתיקות והריקות והדליק את הנרות, מצטלב ואומר תפילה. כנסיות אפרוריות, חבויות בתוך עשב הגבוה, בין העצים.
"זה מוצא חן בעיניך?"
"כן."
"הן נבנו בצורת בזיליקה. בג'ורג'יה הכנסיות הן מאוד פשוטות, רוחניות יותר. לא כמו בארמניה או ברוסיה שהן עמוסות בפרטים." זאזא נהג במורד ההר ועצר ליד גדר אבן גדולה שבתוכה עמדה כנסיה. "זו שוואם-טה החדשה. פה היה בית ספר של מקרנקו. שמעת על מקרנקו?"
"את השם."
"הוא היה שר החינוך של הבולשביקים והוא זה שהקים בתי ספר לילדים. לאגר קולוני. אלו לא היו בתי ספר, אלו היו מחנות עבודה, לא, איך אתה קורא להם באנגלית-"
"מחנות רכוז?"
"כן. מחנות ריכוז. לפה הביאו את היתומים והעבידו אותם בעבודות פרך. חלק גדול מתו. היו מחנות כאלו בכל ברית המועצות. אין לך מושג, מקרנקו הוא שם בברית המועצות. כמו שלנין היה האידיאולוג והמבצע וטרוצקי איש הצבא, ככה מקרנקו היה בחינוך. כל מה שמקרנקו אמר- היה קדוש."
"ומה יש פה היום?"
"בית ספר. אבל לא כמו שזה היה פעם." היום האפור עם קרעי העננים, החומה הגבוהה והעשב הירוק. רעד זחל לאורך חוט השידרה.
ארבע אחרי הצהריים. עצי צפצפה, עצי תות, שדות מעובדים וכביש מזרחה. לבקו. שלוש מאות קילומטרים הפרידו ביננו לבין בקו. עלי טבק נתלו על חוטים לאורך בתי הכפרים. שלט אבן על צלע ההר, כתוב בקירילית סימן את הגבול.

שותא רוסטאוולי

דבש משוגע

מדריך הקווקז : גרוזיה