דרך המשי
הדרך הבודהיסטית  

פאנג'אב. ארץ חמשת הנהרות. אלכסנדר הפליג על האינדוס עד לשפך אל הים הערבי ומשם בחזרה לפרס כדי למות בפרספוליס. בבאלח התחתן עם נסיכה בקטריאנית. בטאקסילה פגש את צ'נדרהגופטה.

מעבר חנג'וראב

הדרך הבודהיסטית.

בוקר בהיר וקר עלה על סוסט. פתחתי את דלת הצריף ויצאתי החוצה. קרחונים גלשו על דפנות ההרים אל העמקים העמוקים של נהר ההונזה. עצי צפצפה השירו עלים צהובים-חומים ועננים ערמתיים התגנבו מסביב לפסגות. סוסט היתה פחוני מסעדות וחנויות מלאות כל טוב ליד מחסום ברזל מורם שהונח על הכביש. מעבר לכביש עמדה משאית פקיסטאנית, ארגז המטען שלה מצוייר בצפיפות ציורים דתים ומקומיים בצבעים עליזים. אורומצ'י היתה עליזות אחרי אסיה התיכונה. סוסט, בקצה הצפוני של פקיסטאן, היתה עולם אחר. מעבר להימליה, בדרך למישורים המהבילים של הפנג'אב. מול מלון לוחות העץ הדקים שעמד על מסד בטון, חנו מיניבוסים יפנים ולידם טנדרי סוזוקי קטנים שתא המטען שלהם היה ארגז פח גבוה. הכביש התפתל בין ההרים התלולים דרומה, לאורך עמק ההונזה, לגילגיט.
המכס היה חצר עפר עם שולחנות עץ שלידם עמדו המוכסים, מעבירים במהירות את התיירים, מפשפשים במתינות בסחורות הסיניות שהביאו הפקיסטאנים. ביקורת הדרכונים היו שלושה כיסאות אחד מול השני בצד השני של הכביש עליהם ישבו המוכסים בשיכול רגלים, לוגמנים תה מתוק עם חלב בשמש הטובה. צריף הביקורת החשוך עמד מאחוריהם.
"למה אין לך ויזה?"
"אני בא מברית המועצות. לא היה לי איפה להוציא ויזה."
"אבל אין לך ויזה."
"אני נוסע על דרך המשי. לטאקסילה, אני עוקב אחרי התקדמות הבודהיזם מהודו לסין ולהפך." שואן דזנג. קוף.
"ולמה אין לך ויזה?"
"אני יודע שאין לי ויזה, אני צריך בסך הכל שבועיים ואני חוזר לסין."
"אני נותן לך אישור נחיתה ל-72 שעות להגיע לאיסלאמאבאד." חבט פקיד המכס בדרכון.
"אבל אתה רושם את התאריך של אתמול." התלונן ג'והן מיילס. "איך נגיע לאיסלאמאבאד תוך יומיים?"
"הגעתם אתמול לא?"
"ב-11 בלילה."
"אז איך אני יכול לרשום שנכנסת היום?"
"כי היום אתה מחתים לי את הדרכון."
"נכנסתם אתמול בלילה."
"היום אנחנו חוצים את הגבול."
"היום בלילה תגיעו לגילגיט, מגילגיט אתם יכולים לקחת אוטובוס ישר לאיסלמאבאד. יומיים זה מספיק."
"בוא." אמרתי לג'והן. "אתה יודע איפה האוטובוס?"
"האוטובוס מלא." אמר מירזא. "יש פה סוזוקי שנוסע לגילגיט. כשהוא שמע שאנחנו מאיראן, הוא אמר שיקח אותנו חינם. תבואו איתנו." מירזא חזר אל נהג הסוזוקי שהתחמם בשמש. "הוא אומר שאותנו הוא יכול לקחת בגלל שאנחנו אחים, אבל אתם חייבים לנסוע עם האוטובוס של נאטק"ו."
"אתה מדבר פשטו?"
"לא. אורדו. יש דמיון בין פרסית ואורדו."
אורדו היא השפה הרשמית של פקיסטאן, ארץ שבה יש שפה לכל מחוז ולפעמים לכל עמק. פטאן לפטאנים, פשטו לפשוואר, סינדית לסינד, בלוצ'יסטאנית לבלוצ'יסטאן. פקיסטאן היתה גבולה של האמפריה האחמנידית שיצר דריווש¯הגדול במאה ה- 6 לפנה"ס, מחדיר את הפרסית לשפות המקומיות. עד שבא אלכסנדר. אחריו הגיעו לפה הפרתים והססנים, הקושנים ובני משפחת בבאר, המוגוהלים מבאלח שדברו טג'יקית בבית.
"האוטובוס נסע." נופף ג'והן לניו זילנדית שהצטופפה על המושב האחורי של האוטובוס הנמוך והצבעוני. הקנדי מההונזה פרק את אופני ההרים מגג האוטובוס הסיני ודיווש בחיוך במורד הכביש, נעלם מעבר לצריפים האחרונים של סוסט במקום שבו הכביש מסתובב ונבלע בין הצפצפות שעל המדרון, מחליק לתוך עמק ההולדת של הוריו.
"מקום יפה."
"כן, אבל כדאי שנגיע לגילגיט אם אנחנו רוצים ויזה מאיסלמאבאד."
מירזא ניגש עם הפשטו מגילגיט לנהגים של נאטק"ו. "אין סיכוי. הם אומרים שאתם חייבים לנסוע איתם. הוא לא בתור. רק אנחנו יכולים לנסוע איתו."
"סעו."
"נחכה איתכם."
"כמה הם רוצים?"
"יותר מידי."
"אתם יכולים לחכות לאוטובוס של מחר." אמר בעל המלון.
"ואם נמצא מסוסט ונתפוס סוזוקי לגילגיט?"
"הם ירדפו אחרי הסוזוקי ויעצרו אותו. זו הסיבה שהפשטו עם הסוזוקי לא מוכן לקחת אתכם. הוא פוחד שהם יעשו לו בעיות."
סוזוקי נוסף יצא מסוסט דרומה, במורד עמק ההונזה.
"אני הולך."
"חכה. נבוא איתך." אמר ג'והן.
"נלך עד אחרי הסיבוב."
עוד סוזוקי יצא לדרך.
ג'והן לבש את המעיל הסיני הכבד את התכמיל הירוק הגדול ותרמיל קטן על הידיים. ארזתי את הכל בתוך התרמיל הורוד. שמחתי ללכת. עצרנו ליד ערימת עפר קטנה בצד הדרך, מעל המדרון התלול היורד אל אוסף הפלגים שהיו הנהר. מירזא ועלי עצרו לידנו. סוזוקי צבעוני הגיח מאחורי הסיבוב. התמקחנו על המחיר. הסכמנו, דוחקים את התרמילים פנימה ועולים אחריהם. בתא הנהג ישבו הנהג, איש צעיר ומשופם, ילד בן 13 או 14 ואיש מבוגר נוסף. שני פטאנים נדחקו עם שקים. הסוזוקי סובב את גלגיו הקטנים וזינק אל הדרך. שום רכב לא יצא לרדוף. הכביש הצר חצה גשר עם דרקוני-אריה סינים. הסינים בנו את הכביש בשביל הפקיסטאנים בשנות ה- 80. אלפי סינים אבדו את חייהם בסלילת הדרך שמחברת את פינדי ואיסלאמאבאד דרך גילגיט וסוסט לקשגר. 1500 קילומטרים קשים. ההרים כירסמו את הכביש והסוזוקי טיפס ועלה מהמורות, מחכך את ירכתיו. מלכת דרך הקראקוראם. הסוזוקי עצר בחריקה. נשמתי. הכביש התלול, האבנים המפוזרות, ההרים העצומים, הקרחונים, האוויר הקר, היבש והצלול החזירו אותי לעמק כמעט מקביל בהרי זנסקאר, למעבר ההרים של שישי לה, עשר שנים אחורה, שם זינק אוטובוס קשמירי לתוך התהום, ישבתי מאחור. רוב הנוסעים האחרים התרסקו על המדרונות הסלעיים. אין לה אמונה בנהגים. שוטר לבוש סוודר בריטי כחול עם כותפות וכומתה כחולה חבט בשוט רכיבה קצר על אברקי המכנסיים. הוא הביט בנו. הילד והנהג עמדו בחוץ.
"זה של הילד!" צעק הנהג כשהשוטר הצליף על לחיו בשוט. הצליפה שרקה באויר הצלול.
"אייי!!" שאג הילד כשהשוטר קטף את אוזניו ובעט בו. המכות היבשות מהדהדות באויר הצלול.
השוטר ראה אותם שותים אלכוהול. מדינה מוסלמית. לשתות אלכוהול זו עברה.
"השוטר יסע איתנו עד לתחנת המשטרה בפסו ושם יעצרו את הרכב."
"הוא היה חייב להוציא את הוויסקי בדיוק כשהמשטרה באה מולו?"

פטאן ושטר בעמק ההונזה

שוטר נדחק לתא הנהג, משלח את הילד לחלק האחורי של המכונית. מכונית המשטרה עם הקצין המצוחצח ושני השוטרים המשיכה לסוסט. ג'והן יצא מהתא האחורי המוגבה ועמד על המדרגה, מחזיק את הגג, נותן לרוח הקרה של העמקים הגבוהים להבריש את משקפי הקרן החומים. הכביש התפתל, חוצה גשרים, חולף על פני לשונות קרחונים שירדו קרוב מאוד אל הכביש. פסגות של שבעה קילומטרים הציצו דרך עננים ששחו מסביבם. בשעת אחר צהריים מוקדמת עצר הסוזוקי בגולמוט.
"עד כאן." אמר השוטר.
"ואיך נגיע לגילגיט?"
"אני אעצור לכם מכונית." הבטיח סמל משטרה עם שפם בריטי וכומתה משוכה. הראג'. הבריטים כבשו את הטריטוריות הצפון מערביות ב-1890. הוא חייך וחיבק את כתפי.
"פטאן?"
"פטאן!" הוא חייך. "טוב מאוד! אנשים חזקים מאוד פטאנים!"
מכוניות חלפו על פנינו, לא מאיטות. ילדים הביטו בנו מתוך בתי האבן האפורים. עצי צפצפה ושדות מדורגים. מים זרמו בתעלות לאורך הכביש. אוטובוס מלא חלף בדרך לגילגיט. סמל המשטרה נעלם בחיוך אל התחנה. טרנזיט ריק הגיע ממעלה הכביש.
"גליגיט?"
"כן."
"כמה?"
"1000 רופי."
"1000 רופי?! באוטובוס זה רק 42 לאחד. אנחנו ארבעה."
"1000 רופי."
"אתה נוסע ריק לגילגיט-" הוא נד בראשו ונסע.
"אני לא מבין." נד מירזא בראשו. "הוא היה ריק ונסע לשם."
הכביש התרוקן וילדים התחילו לשחק בכדור. שלושה וחצי קילומטרים. ישבנו על הכביש. הכדור התגלגל לעבר מירזא. ג'והן ועלי נגשו לשתות תה. בעטתי את הכדור למירזא. מירזא החזיר אותו אלי. המים זרמו בתעלות. כדררתי ועברתי את אחד הילדים, מוסר למירזא. הוא איבד את הכדור, הילדים בעטו אותו. עצרתי באויר ודהרתי לאורך הכביש, לשום מקום, חוזר אל הילדים, מאבד את הכדור עליו השתלט אחד הקטנים, מירזא שלח רגל. הכדור הגיע למים. האויר הדליל של ההרים מתנשף דרך הגרון הצרוב. מכונית עברה. המשחק. ג'והן ועלי זינקו מתוך המסעדה הקטנה. מאחורינו היה מלון "מרקו פולו". מלון קטן כמו המלונות שנבנים לאורך עמק ההונזה, בסיס לאנשים שיעלו לתוך הקרחונים, למטפסים שיעפילו לפסגות הפקיסטאניות על הגבול האפגאני, חלקן פסגות שכמעט ולא טופסו עד היום. ג'והן, גבוה וגמלוני, הסתער במיטב המסורת הבריטית על הכדור, מאבד אותו לפטאן שדהר עם הכדור לתוך תעלת מים. אור היום החל לדעוך. סוזוקי עצר לידנו.
"הוא נוסע לקארימאבאד." אמר מירזא. נדחקנו פנימה. הסוזוקי שלנו עמד בתחנת המשטרה, בצל הצפצפות המשקיפות על עמק נהר ההונזה, שזרם כחול-חלבי בעמק. הצבע הקר של הנהרות הגבוהים שזורמים מהקימוט של ההמליה, הפמיר, הקראקוראם, ההינדו כוש.
הסוזוקי, עמוס שקי צמר, זינק לתוך הדרך הצרה. ג'והן עמד על המדרגה בחוץ. מדרונות תלולים גלשו אל הנהרות. רק מאתיים קילומטרים מסוסט לגילגיט. הקילומטרים איטיים בהרים, גם כשיש דרך או כביש.
"קרימאבאד." אמר מירזא כשהסוזוקי עצר בצד הדרך ליד מסעדת דרכים שמעליה גג פח. סירים גדולים מלאים אורז ודאל עמדו מעל מבערי גז. מבשלים משוכלי רגליים ישבו ליד הסירים על שולחנות הבישול השחורים. נורות צהבהבות האירו את החושך שירד על עמק ההונזה מתחת לקרימאבאד.
נכנסנו פנימה, מושכים את הכסאות, משגיחים על אחורי הסוזוקי. דאל, אורז וצ'פתי. עשר שנים מאז הייתי בתת היבשת. הארץ אליה יצאו פה-שיאן במאה הרביעית ושואן דזנג בשביעית כדי להביא את הכתבים הבודהיסטים הנכונים בחזרה לשיאן, מושב הקיסרים השמימיים. מושל טורפן עצר בדרך את שואן דזנג, משביע אותו שבדרכו חזרה יעצור במקום לשלוש שנים. בדרך להודו עלה שואן דזנג דרך אורומצ'י, חוצה את ההרים השמימיים לאגם איסיקול, מתארח אצל החאן הטורקי המקומי. משם המשיך לטאשקנט וסמארקאנד, אחד ממקורות הסוסים השמימיים ומשם המשיך לבקטרה, לבאלח ודרך מעבר החיבאר להודו. פקיסטאנים בבגדי בד רפויים עטופים בגלימות פוטו חומות ואפורות לגמו תה חלב ואספו גריסים ותפוחי אדמה צהבהבים בעלי צ'פתי חמים.
"סלאם עליכום!" נופף הילד מתא הנהג של הסוזוקי שעצר בפתח המסעדה כשחזרנו אל הכביש האפל.
"הילד שהמשטרה עצרה בגולמוט." אמר עלי.
"ואיך הוא פה?"
"האנשים במכונית של פי. אי. אי. (P.I.A.) קנו את הבקבוק והמשטרה שיחררה אותו." ניסתרות דרכי אלוהים. השבטים של עמק האינדוס העליון סופחו לפקיסטאן לאחר ההפרדה מהודו. גם העמקים האלו, כמו העמק של קשמיר, היו אמורים להיות הודו. אלא שמאז הסיפוח לא זוכים התושבים לזכויות שוות לפנג'אבים, ולתושבי סינד ובלוצ'יסטאן. אולי מפני שאינם מוסלמים אדוקים כאלו שמדרום, האיסלאם הגיע לעמקים הגבוהים רק לפני מאה שנים. אולי פחות. הסוזוקי המשיך לתוך הלילה. הצטנפתי לתוך התרמילים. ניפול או לא ניפול לתהומות. שעתיים מקרימאבאד לגילגיט.
"אולל יו נייד איזז לאוו!" שאג מיילס, רוקד על הדרגש האחורי של הסוזוקי. לבשתי את מעיל הרוח ויצאתי אל החושך. מדרונות זקופים ירדו אל עמק האינדוס. המים געשו לבנים בחושך. אורות צהובים מעבר לאפיק, עצי צפצפה. הסוזוקי ניכנס לתוך מנהרה אפלה, המנוע הקטן מהדהד בחושך, מזנק ממנה על גשר תלוי, הגשר שקע מעט והטלטל מצד לצד כשגלגלי הסוזוקי נתרו משלב לשלב, הגשר התרומם מעט כשהסוזוקי קיפץ ממנו אל הכביש, פונה בחדות, נכנס לדרכים צרות. רוח עברה בצפצפות שרשרשו החושך. מחסום משטרה מואר בלפידים ובתי עץ ואבן. גילגיט. בשנות השלושים בנו הבריטים מסלול למטוסים. גילגיט חוברה לאיסלמאבאד בדרך לכל רכב רק בעשור האחרון. בימי המלחמה בין ההודים לפקיסטאנים ניסו ההודים להפציץ את המסלול הנמצא הבין הפסגות התלולות. על המסלול התגרתה בטייסים ההודים להקת חמת החלילים של סיירי גילגיט, יחידת עילית מקומית שהקים הראג'. לגילגיט הגיע פיטר פלמינג בסוף מסעו מבייג'יג להודו בשנות השלושים של המאה ה-20. מגילגיט הוא חצה מזרחה לקרגיל הנמצאת על הכביש בין סרינגר ללה. אי אפשר לעבור בין גילגיט לקרגיל. קרגיל היה בית החולים העלוב, שעכברושים רצו על תקרתו, עליה הבטתי רצוץ אחרי הזינוק לתהום. מעבר הגבול הקרוב הוא בין להור לאמריצר שבפנג'אב.
סופת אבק וגשם מילאה את הרחוב הקטן. התכופפנו מול הסופה וטיפסנו לקומה השנייה של מלון עץ נעים, מניחים לרוח סופת הסתיו ההררית לחבוט בקירות ובחלונות.
מחוץ למלון מכר פטאן זקן עיסה כתומה ומתוקה. תה חלב חם ומתוק. ממתקים צבעוניים צפים במי סוכר בחלונות. חנות השטיחים של הפליטים האפגנים. קילמים ושטיחים. הרחוב הראשי של גילגיט התעקל לכיוון השוק והמסגד. הכביש המשיך דרך רחוב הצורפים וחצה את עמק הנהר בגשר עץ מיטלטל וארוך. טנדר סוזוקי קטן שאשכולות אנשים תלויים עליו חצה את הגשר, גלגליו הקדמיים התרוממו באויר כשנגע בגבשושית גדת הכביש. חנויות צורפים ושענים. הרים גבוהים מחביאים עורקים הידרו טרמליים. כסף וזהב.
"יש לנו מקומות לטיסה של מחר." אמר עלי.
"לאיסלמאבאד?"
"כן. ומשם ישר לפשוואר." אמר מירזא. "אתם חושבים שתבואו לפשוואר? זו עיר נהדרת."
"כן." אמרתי, "מעבר חיבאר, לראות מוג'הדין."
"ולדבר איתם על פסוקי השטן?"
מתחת למסגד ומזרחה, ובמעלה הכיכר. סוזוקי. גלגל מנוקב. המשכנו ללכת ופנינו בדרכים המאובקות דרך הכפר. "הלו הלו! ווטס יור ניים!?" צעקו הילדים. יובלי ההונזה ירדו ברעש דרך ההרים. אמות מים אספו מים, מוליכים למדרגות מעובדות. הדרך המשיכה ונבלעה דרך ההרים. בודהא מהמאה ה-7. האם ביקר שואן דזנג במנזר ובשלוש הסטופות בדרכו חזרה לסין עם כתבי הקודש? גלשנו בחזרה אל דרך העפר המאובקת.
ג'והן טיפס אל הגג, מניח את התרמילים מתחת לברזנט. האוטובוס, אדום ומצוחצח, חיכה לאור שיעלם ודהר מעבר לגשר, דרומה, לאיסלמאבאד. באורות הקדמיים ירדו המדרונות לאינסוף. "כל שנה נופלים לפחות שלושה אוטובוסים או מיניבוסים לתהום." רטן ג'והן.
"לילה טוב." אמרתי והורדתי את שולי כובע צמר האלפקות על האוזנים, מניח לנהג להתפתל בסיבובים, עוצר כל כמה שעות בכפרים שעמדו במקומות בהם התרחבו מדרונות ההרים כדי להחזיק כפרים ובמסעדות של צדי דרכים שסירי דאל וקומקומי תה גדולים התבשלו לידם. בוקר בגבעות הנמוכות והטרופיות של הפנג'אב. עצי פפיה, בננות, פיקוסים ירוקים ודשנים. פאנג'אב. ארץ חמשת הנהרות. על האינדוס הפליג אלכסנדר עד לשפך אל הים הערבי ומשם בחזרה לפרס כדי למות בפרספוליס. בבאלח התחתן עם נסיכה בקטריאנית. בטאקסילה פגש את צ'נדרהגופטה. התנועה הצטופפה. הנעליים הזיעו בחום הלח של הגבעות הנמוכות. ירוק דשן. הנהג לחץ על הדוושה ועל הצופר, פונה לתוך הדרך הראשית הגדולה (The Great Trunk Road) שחצתה ממעבר חייבאר ופשוואר לפינדי, להור, אמריצר, דלהי, אגרה וכלכותה. הדרך, כמו השוק, שמרה על רוחב, גודל וצפיפות. דרך השיירות הגדולה עליה עלו קים והנזיר הבודהיסטי שחיפש את הנהר הראשון שבקע מהמקום אליו ירה בודהא את החץ.

אלטיט עמק ההונזה

פינדי.

התחנה המרכזית של פינדי היתה ציפצופים, אוטובוסים, מיניבוסים, משאיות צבועות ציורים ססגוניים של כפר, איכרים, עיר, תוצרת חקלאית ומסגדים רחוקים. אוטובוסים עם חלונות כחולים גדולים ועגולים עמדו בשיירות, אשכולות אנשים יושבים על הגג ונתלים מהפתחים, ילדים ונשים הביטו בעיניים גדולות וחומות. מוניות צהובות קירטעו בין מהמורות העפר. דיות אדומות מפוצלות זנב חגו מעל. הבטתי בדיות. כמו אלו מעל אגם דאל בסרינגר לפני הנסיעה ללאדק ולתאונה בשישי-לה. דחקתי את התרמיל לתוך המונית. המונית נסעה בין כירכרות סוסים, אופנועים, סוזוקים עמוסים וטרנזיטים, עוברת על פני מסגד יום השישי. הנהג קילל כשוטר עצר אותו ברחוב הדחוס. "100 רופי!" הוא עיווה את פניו. "מה שווה כל יום העבודה שלי? 100 רופי!" השוטר חייך. הוא חזר למונית העמוסה וקפץ מעל מסילת הברזל, מקיף כיכר קטנה ונוסע באחת מסמטאות השוק הדחוס.
"אני אוהב את זה." חייך מיילס.
"סאדאר באזאר." אמר הנהג. גברים שראשם אדום מחינה ישבו ולגמו תה מצלחות חרסינה, מצננים את התה בחלב בדרכו מהספל החם. המלון היה חם והמרפסת הסתכלה על מהומת הרחוב שמתחת. פקיסטאן. פינדי. פנג'אב. משרד האשרות באיסלמאבאד, העיר החדשה והמתוכננת שצמודה לפינדי, היו סגורים. ירדנו אל חנויות ספרים ברחוב מורי ובמול ("בשדרה")(, במקום בו חוצה הדרך הגדולה ((GEAT TRUNK ROAD בדרכה ממערב למזרח. אחרי הרפובליקות האיסלמיות של ברית המועצות ומחוז סינקיאנג הסיני, הייתי רעב לחנות ספרים. הראג' השאיר חנויות ספרים. פקיסטאן לא היתה הודו. חיכיתי לאי הסדר ההודי, לעוני, לטינופת החמה. פינדי, עם הסמטאות הצרות והאנשים על גגות האוטבוסים והטרנזיטים, סירי הדאל והאורז בדוכנים ומוכרי השעונים על המדרכות, היתה מקום אחר. באחד המעברים המוצלים היתה חנות ספרים משומשים. הבטתי בכותרים. אבן בטוטא.
"אתה מוסלמי?"
"לא."
"אתה רוצה להיות?"
"אני מתעניין באיסלאם."
"אה!" אמר המוכר בחיוך, "סטודנט! אני אתן לך הנחה של עשרים רופי!" עוטף את אבן בטוטא בנייר חום.
מסגד יום השישי התמלא במאמינים. מבחוץ הוא ניראה כמו מקדש הינדי או סיקי. הצריחים התמרו לשמים, ירוקים ומפותחים. כיכר המסגד, שמעבר לשער שלידו נחלצו הנעליים והקפקפים, הוכנה למאמינים רבים. רובם לקחו את הנעליים בידיים, מגישים את מצחם אל רצפת האבן בקצה המערבי של חצר המסגד, בין העמודים. התפילה היתה מחוץ למסגד. מתחת לגג העמודים.
"מוחמאד הוא הנביא! בעל הבשורה!" התיישב מולי איש גבוה וכבד, מביט דרך זקן שחור וסבוך. נשענתי על הקיר החם והבטתי במאמיני האמת. "האחרון והקובע. אחרי ישמעל ואברהם ויצחק ודאוד ומשה וישו!" באיסטנבול הוביל אותי טורקי צעיר מתחנת האוטובוס המרכזית לאוטובוס לבשיקטאש, מוליך אותי באוטובוסים בכיוון הפוך לזה שהתכוון לנסוע אליו. הוא למד באוניברסיטה המוסלמית של איסלאמאבאד, מזמין אותי לבוא לבקר כשאזדמן. הזדמנתי.
רוחב האופקים של האיסלאם. הבודהיזים המציא את שבעת הרקיעים ואת הנירוונה כדי לפצות אדם על קשיי החיים. ההינדואיזם המציא את הגילגול. כל מחזור חיים הוא גילגול אחר, החיים לא נפסקים אף פעם. האיסלאם מציע למאמיני האמת את העולם הבא. כל התענוגות האנושיים. נאות דשא, סוסים, נשים יפות ואוכל טוב. הנצרות מאיימת בגיהנום. כמו שההינדואיזם מאיים בחיות ובקסטות נחותות. ליהדות אין גן עדן ואין גיהנום. אבל יש תחיית המתים לכשיבוא המשיח. ליהודים ולמוסלמים היו נביאים ויבוא המשיח. בנצרות ובבודהיזם המשיח כבר היה אם כי הבודהיזים ממשיך להתגלגל ובנצרות יגיע יום הדין. ההינדואיזם, כמו האיסלאם, אסף לתוכו את כל נביאי העבר והעתיד. בודהא הוא הגלגלול האחרון של קרישנה. פקיסטאן והודו הם המקומות בהם נפגש האיסלאם בבודהיזים ובהינדואיזם. פה הוא עצר במהלכו חובק העולם. פונה דרומה אל איי הים.
בבוקר ניגשנו לצומת של סדאר בזאר והשדרה. טרנזיט מספר 6 עצר לידנו. חמקנו למושב הקדמי. "לא! לא!" אמר הנהג. הבטנו בחלון.
רק נשים ישבו ליד הנהג. מיילס הביט בטרנזיטים האחרים שגמאו את הדרך הגדולה לאיסלמאבאד. הפרדה מוחלטת. נשים עטו רעלות על פניהן. מושבים קדמיים לנשים. גם באוטובוס היה חלק לגברים וחלק לנשים. הרוך ההודי יחד עם האיסלאם מפרידים נשים מגברים.
איסלמאבאד. שדרות רחבות ומצלות, שטחים פתוחים ומרכזי חנויות מסודרים. בין שורות הבתים החדשים בני השלוש קומות היו המעברים מלאים דוכנים, מסעדות, חנויות קטנות. השפע היה בכל מקום, החיים הפשוטים של תת היבשת ההודית, ממתקים צבעוניים, בננות, מיצי פירות, גלידות. קריית הממשלה היתה ציבור בניינים. פקיד ראשון. משם לקומה השנייה. פקיד שני. לקומה הרביעית. פקיד שלישי. בחזרה לקומה השנייה.
"תחזרו למשרד בעבארה." אמר הפקיד הגבוה, מאשר את הארכת הויזה.
"כמה?!" שאג ג'והן, "אז מה אם אני בריטי, למה לאוסטראלים ויפנים זה חינם?"
"הממשלה שלך דורשת אותו מחיר לויזות שלה."
"אני נגד הממשלה שלי. אני רוצה הנחה."
"אני גרתי באוסטרליה שנתיים. אני עומד לקבל נתינות אוסטראלית."
"אבל זה דרכון בריטי."
"אתה תכתוב לי הזמנה לבוא לאנגליה? אי אפשר לקבל ויזה לאנגליה בלי הזמנה."
"אני אכתוב לך המלצה. אבל אני רוצה הנחה."
ירדתי אל הרחוב החם. מסגד מעבר לכביש. עצי פיקוס הצלו על הדרך. עשב ירוק גדל בין העצים הטרופיים. עליתי על אוטובוס ונסעתי למסגד פייסל. האוטובוס עלה על הכביש הרחב שמחבר את ראולפינדי ואיסלמאבאד ועצר ברחבה שלפני
המסגד. מעבר למסגד הוריקו גבעות מרגלה, צפופות בעצים. מסגד עצום וחדשני. פטרו איסלאם. כספו של פייסל. המינארטים הזדקרו טילים של עשרות מטרים בפינות אוהל בטון ענק. מדרגות טיפסו ממשטח הדשא הרחב לקומת השיש. וודאט דלוקאי (( Vedat Dalokay, האדריכל טורקי, תיכנן את מסגד האוהל. נשים כרעו לתפילה מחוץ למסגד. אנשים פסעו יחפים על השיש, משתקפים באבן הצלולה. כמו במים. בפנים היה הכל מרבדים ירוקים ונברשות תלויות. איסלאם עתידי, כסף מצטרף לדת ללא מסווה של אומנות פרט למודרניזם. המדינה המוסלמית הראשונה שיש בידה כוח גרעיני. השמש שקעה מעבר לגבעות מרגלה, מאירה את טילי המינארטים. ישבתי על הדשא מחוץ למסגד, מביט באלפי האנשים שחלפו דרך חנות הספרים והמזכרות של המסגד הגדול בעולם ובתלמידי המכללה האיסלמית, אחת מהמכללות החשובות בעולם המוסלמי, שתלמידים מטורקיה, מצרים, ירדן, סוריה, איראן ואפגניסטאן מגיעים אליה. מדינת גבול איסלמית בין סין להודו. מחוץ למתחם העיר החילונית של איסלמאבאד. צמודה לראולפינדי הישנה. איסלאם הודי.

FAISAL MOSQUE

"אני אקרא לארץ שלך מצרים." אמר ג'והן. "מתי אתה חוזר למצרים?"
"ברגע שאגיע להונג קונג."
"אני אנסה מחר לגשת לשגרירות האיראנית. אני רוצה מהם ויזה ומשם לטורקיה. לאן אתה נוסע?"
"להור." היא היתה על הציר של המוגוהלים מאפגניסטאן ומרכז אסיה להודו. מבאלח ללהור לאמריצר דלהי ואגרה. בראשית המאה ה-16 גורש בבאר, צאצא של טימור, מאזור מרכז אסיה, מטראנס אוקיאניה על ידי גל שנוודים טורנים, האוזבקים שהונהגו על ידי חאן ממשפחת ג'ינגס חאן. במקום להעלם, הפך את מסע המלטותו למסע כיבוש שנע מקבול דרך מעבר החיבאר להודו. צבאותיו מאורגנים לפי החוק, ה"יאסאק" המונגולי.
"שתהיה לך נסיעה טובה." אמר ג'והן.
"תודה." אמרתי. גם לך.

המוגוהלים הגדולים

"למה אין לך כרטיס?" שאג הכרטיסן. אדם של משמעת וסדר.
"לא ידעתי שצריך לקנות מקום למחלקה שנייה."
"מה זאת אומרת לא ידעת? למה לא ניגשת אלי כשעלית לרכבת ובקשת ממני מקום? הייתי מסדר את זה מייד!" רעם הכרטיסן. הוא הרכיב משקפיים ושפמו רעד מכעס. הפקיסטאני שעלה שתי תחנות אחרי, עמד עם הכרטיס עליו סימן הכרטיסן את המקום שלי. מחוץ לחלון הרכבת התגלגלו גבעות ירוקות עם אדמה אדומה ופרות שחורות עמדו במי אגמונים ובריכות, שיצרו אינספור התעלות שמחברות בין 5 זרועות האינדוס. החלון היה מזוהם והכיסאות, למרות שרופדו, לא היו נוחים. מולי ישב אנגלי צעיר שעלה בבוקר בפשוואר. הוא היה בדרכו להודו. לעומת הרכבות ההודיות היתה הרכבת הפקיסטאנית שקט, נקיון וסדר.
"אתה תצטרך לקום." אמר הכרטיסן. "אל תשב ותחייך אלי. אתה חושב שאין לי סמכות להקים אותך? ואין לי דרכים?"
"ידידי לא ידע, האם אפשר לפתור את זה בשקט?" אמר האנגלי.
"אני מאוד מצטער, לא ידעתי שצריך לפנות אליך."
"אל תספר לי סיפורים!" גירגר הכרטיסן, מתרכך. מענה רך.
"אני בטוח שתסלח לתייר בארץ הנפלאה שלך." אמר האנגלי, "הפקיסטאנים ידועים כמכניסי אורחים."
"רק בגלל חוסר ידיעה." הוספתי. שמח שהאנגלי יושב מולי.
"ככה יותר טוב." החליקו הדברים את גאוותו של הכרטיסן, רושם את מספר הכיסא על גב כרטיס הקרטון הקשה. "בוא!" הוא קרא לפקיסטאני, יוצא לחפש מקום אחר ברחבי הקרונות.
"תודה."
"אין בעד מה."
"איך היה בפשוואר?"
"מעניין מאוד. הבוקר נאלצתי להפרד ממאה דולאר. השוטרים ערכו עלי חיפוש בתחנת הרכבת של פשוואר."
"ומה הם מצאו?"
"נסענו אתמול למעבר חיבאר ולדרה, יש שם בתי חרושת לחשיש ולנשק ומישהו נתן לי מתנה כמה אצבעות חשיש והשארתי אותן בתיק כלי הרחצה. השוטרים מצאו את זה בתרמיל. לא היתה לי ברירה."
"חשיש טוב?"
"לא יודע. אני לא מעשן."
הרכבת החליקה באיטיות לתוך התחנה של להור. מאות ריקשות, סקוטרים, כירכרות, מוניות ומיניבוסים הצטופפו מחוץ לתחנה. העיר השנייה בפקיסטאן אחרי קרצ'י. בירת הפאנג'אב. חצינו בזרם הבלתי פוסק. בחושך ישבו המוכרים ליד דוכני הבננות והבוטנים ומבערים הרתיחו תה חלב בקומקומי ענק.
להור. עצי פיקוס. צ'יקן טיקה. פורי. דאל. המיניבוס עצר מול אכסניית צבא הישע. מתחם מסיונרי שקט בתוך העיר הרועשת, קליפות הצופרים ניתלות על החומה. להור היתה הבירה המנהלית של הסיקים שנוסדו במאה ה- 15. עד להשתלטות הבריטית שלטו הסיקים הלוחמים על הפנג'אב, מקדשי הזהב שלהם באמריצר שמעבר לגבול. עם ההפרדה עברו הסיקים להודו. מקום מתאים לדת כלאיים בין איסלאם להינדואיזם. הסיקים בחרו לעבור להודו. להלחם בהודו. לתפוס את מגדלי הזהב של אמריצאר, לרצוח את אינדירא גנדי.
מול בית צבא הישע גדש לחם על כל סוגיו את מדפי חלונות הקונדיטוריה. עוגות ועוגיות, יוגורטים.
צינת הבוקר האפור של הפנג'אב. ערפילי הלחות. התיישבתי מאחורי נהג הסקוטר שהתמזג בזרמי התנועה ועלה על הדרך הגדולה לקבר ג'הנגיר. הסקוטר חלף על פני חומות מבצר להור, חצה את הגשר על נהר הראוי ופנה מזרחה, בין בתי הכפר. עוגות זבל הודבקו לקירות הבתים, תואים שחורים עמדו בחדרים שמתחת לבתים ונשים תלו כביסה צבעונית על הגגות. שמים אפורים ולחים.
קבר ג'הנגיר, מופת מוגוהלי לגודל, סמטריות וטעם טוב. גינות גאומטריות מדויקות, מבנה ורוד. מסגד וקבר. ג'הנגיר, השולח יד לקחת את העולם, היה בנו הבכור של אקבאר. כשמו של נכדו האהוב של ג'ינגס חאן. אלכוהוליסט, מכור לאופיום, מושחת, רודף נשים, מוכשר ומלומד. אשתו הפרסיה נור ג'הן קבורה בקבר לא רחוק ממנו, קבר חום שצף מעל המרחב הירוק. אחיה של נור ג'הן היה אסאף חאן, אביה של מומטאז מאהל. אסף חאן נקבר במבוא שלפני קבר ג'הנגיר. ג'הנגיר נהג לצפות בחיות וציווה לצייר אותן. הוא דיכא באכזריות את מרד קוסרו בנו וציווה להוציא להורג את עוזריו בתוך עורות פרה לחים שחנקו את אלו שנתפרו בתוכם כשהתייבשו, את האחרים הוציא להורג על ידי פילים רומסים. בין אלו שרדף היה גם הגורו הסיקי החמישי-ארג'ן, שסייע לקוסרו במרד נגד אביו. ארג'ן כינס וליקט את האדי גרנאט, הספר הקדוש לסיקהים. לפני הוצאתו להורג, ביקש מג'הנגיר לטבול בנהר פעם אחרונה. הוא צעד אל המים ונעלם באורך פלא. צעדתי ברגל אל דרך המסחר הגדולה. הדרך המחוברת מעכו לדמשק ובגדד, טהרן, באלח והראט, חוצה דרך מעבר החיבאר לפשוואר, ראולפינדי ולהור, ממשיכה לדלהי ואגרה. התכופפתי תחת המחסום הסגור שמשני צדדיו הצטופפו סקוטרים משאיות וכרכרות עמוסות ירק. אופניים חצו מתחת למחסום. רכבת חצתה את המסילה. מתפללים מבקרים החליקו על השיש השחור של קבר ג'הנגיר. גשם ירד על הדשא הירוק שצמח בתוך מתחם הבניינים. עורבים שחורים אפורים מעל הפיקוסים הענקיים. זרם תנועה כביר ושוטף בדרך המסחר הגדולה. סקוטר הוביל אותי למבצר להור. רג'ה הודי.

לאהור המוגוהלית

אקבאר הניח את היסודות למבצר להור. אביו של ג'הנגיר ונכדו של בבאר, המוגוהלי שפשט מקבול. בבאר היה מזרעם של שתי השושלות המרכז אסיאניות הגדולות. מצד אביו התייחס לג'ינגס חאן ומצד אימו לטימורלנג. בבאר הביא את האיסלאם להודו, חוצה את קווי ההפרדה של הפנג'אב, מניח יסוד לאמפריה ששלטה כמעט עד לדרומה של תת היבשת, נאבקת ברמת הדקאן. המוגוהלים הביאו את הארכיטקטורה האיסלמית ממרכז אסיה, מסמרקאנד ומבאלח ללאהור, לדלהי ולאגרה. המוגוהלים, כמו ההתפרצויות המרכז אסיאניות לפניהם, נעו על דרכי המשי הגדולות, על הדרך הראשית מבאלח לפשוואר, לפינדי וללהור ומשם לדלהי ולאגרה, יוצרים בריתות עם השאחים של פרס ועם עולם האיסלאם.
מרובע גנים עם מבנה שיש בתוך הסמטריה ומסגד. בדשאהי. מינארטים גבוהים הקיפו את הסמטריה המושלמת ואת השיש הלבן שצפה על האפיק היבש של הראווי ועל מינראט פקיסטאן שבדשאים הנרחבים שמעבר לדרך הגדולה. במרכז החצר זרמו מים במזרקת שיש. במסגד שהקיבלה שלו לכיוון מכה, למדו מאמיני האמת מהקוראן. את המסגד בנה אורנגזאב ב-1674. אורנגזב היה נכדו של ג'הנגיר. בנו של שה ג'הן שבנה את הטאג' מאהל לאשתו האהובה ממוטאז. אורנגזב רצח את אחיו מורד ודרה וצר על אביו במבצר האדום של אגרה, הופך אותו לאסיר מול הטאג' מאהל. אורנגזאב היה קנאי מוסלמי, איש צבא ומנהל מוכשר ויעיל שאסר על שתיה, עישון אופיום וחשיש וחוקק חוקים נגד ההינדואיזם. מקלו מנוסי, תותחן אטלקי ששרת בצבאו של דרה חאן המומת כתב את זכרונותיו של אורנגזב שמת ב-1707. אורנגזב הקנאי היה זה שהביא כליה על האמפריה המוגוהלית הגדולה, מסתבך במלחמות חסרות מוצא ברמת הדקאן ומזניח את לב הממלכה לשלטון פקידים מושחת. נכדו של ג'הנגיר הנהנתן המושחת. הנפלא. המסגד שבנה אורנגזב הקשית קשתות מפותחות ותימר מינארטים. מסגרת וחלל.
ממול התנשא המבצר הענק. ירדתי מהמבצר לרחובות השוק הצפוף, למסגד וזיר חאן ולמסגד המוזהב. גם פה היתה האדריכלות המוגוהלית במיטבה. פרס ואיסלאם והודו. חדרי לימוד הקיפו את החצר ואת מרצפות החרסינה המזוגגות. אנשים גדשו את רחובות השוק וערמות בדים, משי, פירות וירקות, שעונים, תכשיטי זהב ופלסטיק. השור התעקל. ברזל ונפחים. פח וכלים.
צעדתי למוזאון להור שאצר ג'והן לוקווד קיפלינג, אביו של רודיארד. מחוץ למוזאון עמד הזם-זמה, התותח עליו שיחק קים ושעליו נאמר כי המחזיק בו, מחזיק בשלטון בהודו. קים השתתף במשחק הגדול שבין הרוסים לבריטים בסוף המאה ה- 19, מתלווה לאיש הקדוש שלו בדרכו אל ההמליה. בתוך המוזאון נאספו צלמי בודהא שנאספו מתרבות גנדרה, מטקסילה. חדרים אפלים בבית הלבנים האדומות. פסל בודהא אדום ישב בקצה החדר. בודהות בכל מקום.
עוד ביקור אחד. צעדתי דרך העיר אל הקבר שעמד בתוך חצר מנהלת חבל הפנג'אב. הלכתי לבקר את אנארקלי. פלגשו האהובה של אקבאר. יום אחד ראה אקבאר את אנארקאלי מחייכת לנסיך סלים. הוא ציווה לקבור אותה חיה. כשסלים הפך לקיסר ג'הנגיר, הוא בנה לה קבר עליו כתב: "אה, אם הייתי יכול שוב לראות את פני אהובתי, עד ליום הדין הייתי מודה לבוראי."

לאהור המוגוהלית

צ'נדראגופטה ואלכסנדר

אנשים הצטופפו ליד דלפק פי. אי. אי. נדחקתי פנימה. "גילגיט."
"יש מקומות רק לחודש הבא."
"אני צריך לחודש הזה."
"אין שום סכוי. מטוס קטן, כל המקומות מוזמנים ארבעה שבועות מראש."
"רשימת המתנה?"
"כן. אבל תצטרך לבוא לפה יום לפני הטיסה כדי לראות אם יש לך מקום."
"יש מקום בדרך כלל?"
"צריך מזל."
"תודה." אמרתי וחציתי את הכביש לטרנזיטים שנסעו לטקסילה.
בשביל טקסילה חציתי את הגבול לפקיסטאן. העיר הבודהיסטית שבה הקים אשוקה, בנו של השלישי והחשוב בקיסרים המוריאנים, את המרכז הבודהיסטי החשוב. טקסילה היתה לב הבודהיזם ההודי, ממנה עלה צפונה לאורך העמקים לטיבט ולסין, חוצה למרכז אסיה ונפגש עם דתות הזרטוסטרא והג'איניזם. הבודהיזם התפשט על דרכי המסחר האימפריליות. שכן טקסילה היתה בירת המחוז הפרסי המזרחי, כשכבש כורש את ממלכת גנדרה ב-516 לפנה"ס. טקסילה היתה בירה מנהלית קטנה ולב תרבותי גדול, שכן כבר מאז הכיבוש הפרסי, נוסדו בטקסילה האוניברסיטה ומרכז הידע החשובים של תת היבשת. אסטרונומיה, מטמתיקה, הסטוריה, מדעי החברה, אומנויות, למודים צבאיים ורפואה נלמדו באוניברסיטה. במאה הרביעית חיבר פניני את הדקדוק הסנסקריטי בטקסילה, האלפבית החורשט'י שנגזר מהארמית והפרסית, חובר והפך לכתב הרשמי של טקסילה. אלכסנדר הגיע לטקסילה ב-326, פגש ברהמינים ואנשי כיתות וקיים איתם דיונים פילוסופיים. אלכסנדר נמשך לגנדרה כמו שימשך אשוקה אחריו. כמו כל נוסע שששמועה על חוכמה מביאה אותו למקום. אשוקה היה נציב טקסילה. לאחר שהפך לקיסר המוריאני הרביעי ב- 272 לפנה"ס, הפך את הבודהיזם לדת מדינה.
ירדתי מהטרנזיט שגמע את 20 הקילומטרים מפינדי לטקסילה בפחות משעה. כירכרות חיכו ליד הדרך הגדולה שהמשיכה להזרים משאיות, אוטובוסים וטרנזיטים לאטוק ופשוואר. פניתי מהדרך. גבעות מרגלה מפרידות בין פינדי לטאקסילה. על אותה דרך מסחר ורעיונות. סוזוקי עמוס נסע בין עצי הפיקוס הגבוהים, שומט אותי ליד אכסנית הנוער של טאקסילה, בפתח המוזאון שלפניו גינה מסודרת. הסוזוקי המשיך צפונה והכביש השתתק. עשב פאנג'אבי ירוק. אכרים בשדות. גלגלתי את התרמיל לתוך היום החם. הערים השונות של טאקסילה נפרשו על פני הגבעות שהחביאו מאות סטופות ומקדשים בודהיסטים. פה-שיין מושואן דזנג עברו בטקסילה. זקן מנומנם הצביע על האולם הריק. כל המיטות בשבילי. שני החדרים הקטנים היו תפוסים על ידי יפני וגרמני ששוטטו בין העתיקות. שתיתי כוס תה בחלב ויצאתי אל אחר הצהריים החם. הכביש היה דומם והגבעות התגלגלו ירוקות. לאורך הכבישים הצרים גדלו הפיקוסים ועל הדשא הירוק שיחקו ילדים בכדורגל. המוזאון נימנם, מכיל אוסף בודהות עצום. איש אחד במקום אחד בזמן. קנים ואשלים צמחו לצד הדרך. עגלה עמוסת ירק נגררת על ידי שורים הודים התגלגלה ונשים מחייכות בשמלות אדומות וצהובות עלו בדרך החמה. דיות אדומות דאו במעגלים. ירדתי לדרך העפר וחציתי את הנחל, מטפס דרך העשב הגבוה.
"דהרמאראג'יקה, סטופה מאוד עתיקה! מאוד!" צץ השומר מצריף העץ בצל הפיקוס. כבשים חצו בין הקירות. "אשוקה בנה את הסטופה. מאוד עתיקה! אסור לצלם! כשאני מסתכל." הוא סובב את גבו. "אתה לא רוצה לצלם?" הבטתי בסטופה. מעגלים מעגלים עלו אל השמים. תל. זו אולי הייתה הסטופה החשובה בפקיסטאן, אולי לפה באמת הביא אשוקה את אפרו של בודהא, קובר אותו מחדש לאורך דרכי המסחר, מעביר ומוליך קדושה. כמו שנהוג. דת ופוליטיקה. קדושה ושלטון. כסף ואלוהים. "בודהא!" הצביע השומר על שרידי בודהא יושבים מתחת לגגונים "אתה לא מצלם?" הבודהות היו מצופים זהב, הסטופה שלה היו שבעה מעגלים היתה מטוייחת ומצופת שיש. הפרסים הססנים פלשו והחריבו את הסטופות הקטנות שמסביב ואת המנזר חסר החלונות. ההונים הלבנים תרמו את שלהם להרס. העשב והגשמים. שואן דזנג, נסיך עולי הרגל בן המאה השביעית, יכל להעריך את ההרס שהביאו ההונים הלבנים שבאו מצפון.
"לאן אתה הולך מפה?"
"לסירקאפ."
"אני אראה לך את הדרך." הוא הוביל אותי למבנה השומר. שומר נוסף נמנם בצל. המפה היתה ישנה. הוא מזג מים לספל חרס מתוך כד שעמד בצל. "אתה תמצא לבד את הדרך מכאן?" הוא חייך וליטף את חמש הרופיות שהנחתי בידו. חציתי מעל קירות המנזר ועליתי דרך השדות החרושים אל הגבעות. הדשא הגבוה על הטרסות שמחת למנזר. קוברה הודית בעשב החם? על צלע הגבעה נבחו שני פוינטרים בעליזות וארבעה גברים חמושים ברובי צייד החזיקו תרנגולת בר, החלפנו ברכות. שתי ערים היו בטקסילה. תל בהיר שהוקמה במאה השישית ונהרסה בשניה לפנה"ס, וסירקאפ שקמה אחריה ונהרסה בפלישה קושאנית ב-80 לספירה. עשב כיסה את הכל. שמים כחולים, שמש חמימה ודשא ירוק. שני חמורים רעו בעשב ואיש זקן ישב והקיש בפטיש ואזמל באבנים, יוצר קערות אבן. בודהא איננו, אומנות האבן ישנה. ירדתי אל הכביש. משאיות צבועות בגודש צבעוני עמדו ליד צריפי האוכל. "ג'וליאן?" טנדר סוזוקי קטן וצפוף עצר כשהאיש מהמסעדה נופף. עליתי על המדרגה מאחור והסוזוקי נסע לאורך עצי הכביש, גלגליו הקדמיים מרחפים באויר כשהתרומם במהמורות.

ציידים בטאקסילה

"אורדו?"
"לא."
"פשטו?"
"לא. ערבית?"
"כן." חיך האיש שישב בתוך התא. "ג'וליאן?"
"כן. מאיפה הערבית?"
"עבדתי בערב הסעודית 4 שנים. עכשיו יש לי חנות שלי." הערבית, חודרת לאורך נתיבי המסחר, הדת, הצבא. הקוראן והמסגדים. "אני אגיד לך איפה לרדת." הוא צעק לנהג ואני נדחקתי דרך האנשים וקפצתי אל הכביש, יורד אל דרך העפר, חוצה את הנחל ומטפס בין הבתים. ילדים שיחקו מחניים בין עצי הפיקוס. האור הפך לרך. בית תה אפלולי עמד בצל העצים. טיפסתי לג'וליאן.
"שלום, מאיפה אתה?"
"אנגליה."
"ג'וליאן כבר סגור, אבל אני אוהב אנגלים. אני אפתח לך." הוא היה איש בן 50, דק ושחום. תבליטים של בודהות בסטופות האבן, מעגלים מעגלים מתחת לגגות הפח המגינים. "תראה, זה מהודו, וזה מציילון וזה מבורמה-" הוא הצביע על הבודהות השמנמנים, ועל בודהות עם אוזניים מאורכות. "תצלם תצלם, זה חוק מטופש לא לצלם. הרי אנשים באים בשביל לצלם, הם גונבים אם הם מצלמים?" הוא פתח במפתח גדול חלונות עץ בקירות, מוביל אותי לגג המבנה. "ג'וליאן נהרסה ברעידות אדמה ובמאה ה- 5 הרוסים הרסו אותה."
"הרוסים?"
"ההונים הלבנים, הסקיתים, ואחר כך המוסלמים." מתחת לגבעה של ג'וליאן נפרשו הגבעות והעמק של טאקסילה. "אתה מכיר את מורטימר ווילר?"
"כן."
"אני עבדתי עם מורטימר ווילר. הייתי בן 3 כשהוא חפר את המנזר והאוניברסיטה של ג'וליאן. בעוד חודשיים אני אפרוש ואז אקבל לאק." מאה אלף רופי. "ואולי עוד 25,000 רופי." תאי הלימוד של הנזירים פערו פיות. הנחתי את השטרות בכף ידו. מורטימר ווילר שווה עשרים רופי. שם טוב. הוא ירד אחרי לבית התה בצל הפיקוסים שעל גדות הנחל, הזמין שני ספלים, מזג את התה בחלב לצלוחית ולגם ממנה. "בוא, אני אראה לך את הדרך לכביש." צעדנו ביחד אל הכביש באור האחרון, משוחחים על החיים בטקסילה, בפקיסטאן, על מורטימר ווילר, ועל עתיד הילדים. דלגתי על אחוריו של סוזוקי צפוף, מחזיק יד אחת בין עשרות הידיים שנאחזו בארגז הרכב שאורותיו האירו את אמירי העצים וגלגליו הקדמיים שחו באויר.
רק יפני וגרמני היו באכסניה. ציר ישן של בריתות. ריח ירק וקול של צרצרים עלה מתוך הלילה הפנג'אבי האפל.
"לאן אתה נוסע מפה?"
"פשוואר."
"איך?"
"ברכבת."
"או-" אמר הגרמני, "תזהר מהשוטרים. על הרכבת שלי עלו שוטרים וחיפשו לי בתיק. הם מצאו שם את הסכין שלי. סכין ציידים טובה. הם אמרו שזה נשק ורצו להחרים. הם מחפשים אקדחי עט שמוכרים בדרה. לא היה עלי חשיש. אז הם חיפשו משהו. בסוף נתתי להם 50 רופי כי לא רציתי להשאיר אצלם את הסכין."
"פגשתי אנגלי בדרך ללהור שהשאיר אצלם 100 דולאר."
"מאה דולאר? ג'יזאס!"

מוג'הידין

הרציף השומם של טקסילה עמד חשוך בבוקר המוקדם. מוכר הכרטיסים פתח את האשנב בעיניים עיפות, מושיט את הכרטיס מהדרגש עליו היה מכורבל. עם האור הראשון הגיע האיש מהמזנון ומזג תה עם חלב לספל חרסינה לבן עם צלוחית.
הרכבת התגלגלה פנימה. ריקה ואיטית, מתנדנדת לכיוון פשוואר. אל הגבול הפקיסטאני. הגבול האמיתי בין הראג' לאפגניסטאן. מעבר לפשוואר נמצא מעבר חייבאר שהדרך האסיאנית חוצה דרכו מאיראן ואפגניסטאן להודו. בשנות השישים של המאה ה-20, זו היתה דרך הפריקים בדרכם מערי החשיש הנפלאות. רוכבים על אוטובוס הפלאים מטורקיה לאיראן וממנה לאפגניסטאן, להראט ולבאלח. עוקבים אחרי מרכזים טורקים, איראנים והודים. חוצים דרך איסלאם וזרטוסטרא, בודהיזים והינדואיזם, נוגעים בפגאניות של ההרים. הקומוניזם ערבל את הזרמים. נתקל חזיתית באיסלאם, מעלה רגשות אפלים, מקומם אמונה נגד הגיון חברתי שאינו מתחשב בביולוגיה של חברה אנושית. דתות הצליחו להתגבר אחת על אחרת משום סובלנות. ההינדואיזם קלט לתוכו את הבודהיזם כשהכיר בבודהא כגילגול המאוחר של קרישנה. הנצרות אספה לתוכה את היהדות, מוסיפה את ישו. האיסלאם הכיר בכל נביאי היהדות ובישו הנוצרי. חותם במוחמאד. הקומוניזם כפר בדת כאוסף הבלים. כאילו שהתמכרות לאופיום היא שטות. אנשים צורכים דת יותר ממה שהם צריכים צדק חברתי. צדק חברתי הוא מאבק יומיומי. דת היא הבטחה נצחית. שלווה גדולה. העולם הבא, חזון אחרית הימים.
הרכבת חלפה על פני המבצר שבנו הסיקים על המבצר שבנה בבאר ועצרה בתחנת הרכבת של פשוואר. שוטרים המתינו על הרציף. הכתפתי את התרמיל וירדתי אל הבוקר הכחול. האוויר היה מתוק. פשוואר היתה העיר שממנה ניסו הבריטים לשלוח מחושים של שליטה לתוך אפגניסטאן. קיפלינג שורר על החיילים הבריטים המחכים למותם בידי אנשי השבטים ההרריים. צעדתי לכיוון מלון חייבאר. רחובות רחבים, עצים מצלים, בתים נמוכים. המתחם הבריטי של פשוואר. מוג'הדין חמושים בקלצ'ניקובים פסעו בשמש הרכה. שטיחים אדומים נפרשו על קירות נמוכים ועל מדרכות. שטיחים אפגנים, פקיסטאנים ופרסים. שטיחים טורקמנים ובוכרים ממרכז אסיה. קילמים התגלגלו בחנויות. טנדרים יפנים עמוסים במוג'הדינים ברחובות. נכנסתי למלון. אופנוע שטח גדול עם תיקי צד עמד בקומת הכניסה. אנשים צעירים ישבו סביב לשולחנות.
"אתה בא לראות משחק פולו?"
"פולו?"
"פולו פקיסטאני. רוכבים על סוסים וחובטים בראש של כבש."
הנחתי את התרמיל על מיטה שמזרונה שקע אל הרצפה. חנויות השטיחים של סאדאר בזאר פערו את פתחיהן, מחכות לתיירים שיבואו לעיסקת חיים. אוטובוס, אחד מעשרות המיניבוסים והאוטובוסים שהתחננו לנוסעים, הסיע אותי אל השוק. סמטאות. מבוך סמטאות. שומר על ליבה של העיר הקושאנית. על המרכז הבודהיסטי של הקיסר קנישקה במאה ה-2 לספירה. ליבה של גנדרה הבודהיסטית. קנישקה משך את הבירה מערבה מטקסילה של אשוק, לכיוון המרכז הבקטריאני של באלח. מכשרי חשמל ואלקטרוניקה. שוק חופשי מעל ומתחת לאדמה. מסעדות. צ'יקן טיקה. פורי ודאל. סגריות מכל העולם. הרוסים, ההונים הלבנים, פלשו לפשוואר ב-455, מחריבים את הממלכה הקושאנית הקטנה, מרסקים את הבודהיזם של גנדרה, פותחים את השער להינדואיזם. קניתי חפיסת טבק. חלפני הכספים ישבו על המדרכה, חבילות שטרות רופיות בוהקים לפניהם. החלפתי דולרים. פוטואים בערמות על הדרך בשמש. פוטו חום רקום ירוק בשוליים להתעטף בלילות הקרים. חנויות ממתקים נוטפי דבש וסירופ סוכר. מיצי פירות. שעונים, בגדים רקומים, פירות, רובים. מקדש סיקי בתוך השוק. הסיקים ירשו את המוגוהלים. מסגד קרא למאמינים לתפילה. האיסלאם הגיע לפשוואר ולחלק משבטי הפטאנים עם הפלישה והכיבוש של מוחמאד איש ע'אזי ב-1001. על המדרכות בצל פרשו מוג'הדין ומאמיני אמת שטיחי תפילה קטנים וכרעו לכיוון מכה, מצמידים את ראשיהם אל המרצפת המאובקת. הבריטים הפכו את פשוואר למרכז שליטה, נלחמים בפטאנים. פשוואר היתה עיר גבול חופשית.
"איזה משחק!" אמר הבחור שהזמין למשחק הפולו.
הלילה ירד על פשוואר. מסביב לשולחן ישבו המטיילים ושחקו קלפים, עשנו או אכלו בננות ושחקו שח.
"מאיפה אתה?" שאלה אחת הבנות את המטייל הגבוה עם השיער הקצר והמאפיר. הוא הביט בה בעיניים כחולות, מעשן סגריה שגילגל. "ת'סווידן." הוא אמר כשלשונו בין שיניו. ת'סווידן חייכתי לעצמי. בטח. בבת אחת התחבר אופנוע השטח למבטא לס' המתפנקת ששרקה בין השיניים.
"איך קוראים לך?" גבי.
"ומאיפה אתה בא עם האופנוע?"
"משוודיה. נסעתי לטורקיה ומשם דרך איראן. חציתי את הגבול בטפטאן, במדבר, ובאתי לכאן."
"איפה עוד הסתובבת?"
"אני מכין כתבות לירחון אופנועים שוודי. לפני זה נסעתי במזרח התיכון, בסוריה, ובירדן ובמצרים ובעוד מדינה שאני לא רוצה להגיד את השם שלה בקול רם."
"ישראל?" הוא התכווץ על הכיסא, מביט בי בחשד. פקיסטאן. פשוואר.
"אני מכיר מישהו בישראל." הוא הביט בי בשתיקה מתוחה. "עורך באחד המוספים. אבנר אברהמי." העורך של מוסף השבת של "מעריב." אברהמי שלח אותו ופירסם את הכתבה שלו אחרי שנסע לתוך סוריה. לא קראתי את הכתבה ולא ראיתי את גבי בבלי בתוכנית הראיונות בה הופיע. המבטא הישראלי היה חד ומגרגר. "לאן אתה נוסע?"
"לאוסטרליה דרך הודו. רציתי לנסוע דרך סין למונגוליה ומשם בחזרה דרך רוסיה, אבל אי אפשר להכנס עם אופנוע לסין."
"לא. תצטרך להשאיר אותו בגבול בסוסט."
"מאיפה אתה?"
"אנגליה." אמרתי, מברך את הזמן שביליתי מול ה-בי.בי.סי.
"ומה אתה עושה פה?"
"נוסע לאורך דרכי משי."
"קח תקשיב, תגיד לי מה אתה חושב על המוסיקה." לא יכול להיות. שלמה ארצי.¯למה בכל מקום שאני מגיע אליו בעולם המוסלמי, שלמה ארצי מגיע אחרי?
"מעניין מאוד. יווני?"
"לא. בחורה ישראלית שהיתה חברה שלי בטורקיה נתנה לי את זה."
הנחתי את אוזניות הווקמן על השולחן. שני פטאנים גררו טלוויזיה, מכשיר וידאו וקלטות לקומה השנייה. זאב אמריקאי בלונדון בפשוואר. השתרענו על המחצלות. ריח מתוק של חשיש מרכז אסיאני ואופיום. תה בחלב, ריח של תרמילים. מבאלח והראט לפשוואר. עליית ושקיעת מרכזי הסחר.
"ארמני?" שאל פקיד משרד הפנים שעיין בדרכון בדרך למעבר חייבאר.
"לא."
"איפה נולדת?"
כתוב בדרכון. ירושלים. "אמריקה."
"ואתה לא ארמני?"
"לא."
"והשם שלך?"
"משם."
"ארמני?"
"לא. מונגולי. אמא שלי באה ממונגוליה. לכן יש לי עצמות לחיים גבוהות," הנחתי את קצות האצבעות על הלחיים. הפקיד צחק ואישר את רשיון המעבר לחייבאר. עמדתי על מדף הטנדר. שוטר פטאני לבוש מדים כחולים וכומתה שחורה, פניו מעוטרים בזקן לבן ומסודר וקלצ'ניקוב מוצלב על חזהו דחק את הילד מתא הנהג, משלח אותו אחורה, לארגז. הרוח חלפה חמה ומתקררת לאורך הדפנות הפתוחות. הטנדר החליק בין רחובות פשוואר, חולף על פני מחנה הפליטים האפגנים שליד מסילת הברזל והמשיך מערבה, אל ההרים. ליד מסילת הברזל, כמו במקומות אחרים סביב פשוואר, נתלו רובים, קלצ'ניקובים ואקדחים בחנויות. אלקטרוניקה ובדים. שוק חופשי באזור שלא נשלט על ידי השלטון המרכזי מאז שדעכו המוגוהלים לפני שלוש מאות שנים.
"אל תסע בחוץ!" רעם השוטר כשעצרנו ליד המבצר המציין את הכניסה לשטח הסגור, למקום בו מתחיל הכביש לחדור אל המיצר. כפרים מבוצרים, מוקפים בחומות חומר עמדו על גבעות קטנות, צופים על עמקי צפצפות ופלגים קטנים. הוא הביט בעט התקוע בחולצת הטריקו, שולף אותו מהחולצה, מסמן שהעט בשבילו, גמול על שרותים טובים. צחקתי בקול רם ולקחתי ממנו את העט, מחזיר לחולצה. הוא גיחך.
הכביש התפתל כדרך מעבר הרים, עובר ליד קבר שייח. ליד כפרי החומר גדלו עצי שיטה ולאורך הדרך תפוחי סדום ואקליפטוסים אוסטראלים. ההרים הקריחו, יוצאים מתחום הלחות של הפנג'אב, עוטים עליהם את מראה המדבר הגבוה. הכפרים נעלמו, גם הנשים הרעולות שהלכו עם הסלים על ראשיהן.
הטנדר טיפס, חוצה דרך מחנות צבא. מסילת הברזל שחצבו הבריטים דרך המנהרות ליוותה את הדרך, העפר נשמט מתחת לפסים מאז שעצרו רכבות הקיטור לטפס בפיתולים ובשיפועים התלולים. בראש המעבר עמד המחסום. טנדרים עם מוג'הדינים חמושים עלו מכיוון טורקהאם שעל הגבול האפגאני. גבולות מציתים את הדמיון, למרות שהיא ארץ הרוסה. שנים יעברו עד שתשתקם. האם תחזור להיות המקום שהיה בשנות ה-60? האם בגדד חזרה להיות עירו של הרון אל ראשיד ובייג'ינג היא אותה חאן בליק של קובלאי חאן, מרקו פולו ואיטאלו קאלווינו? הבטתי מראש המעבר לאפגניסטאן. לא רציתי לנסוע לאפגניסטאן. השינאה והטפשות האנושית כל כך ברורים. אבל המעבר היה טוב כמו כל מעבר הרים שנשקפים ממנו הרים רחוקים, מדבריות ורוח יבשה.
"דרה?"
"דרה!" נענעו הפטאנים בהתלהבות את ראשם, דוחקים אותי למקום האחורי באוטובוס העגול שכיוון את חרטומו החוצה מפשוואר, דוהר דרומה לכיוון קוהאט ודרה. אנשים זנקו על הגג, נצברים באשכולות. יורדים בזינוק כשהאוטובוס מאיט. האבק רבץ על עצי הפיקוס שבצדדים. בתום השעה נכנס הכביש בין שורה של צריפי פח, מסעדות וחנויות. ערימת פחמי עץ וגזעי עצים מוכנים לעיבוד בחום החנוק עמדה על גבעה. דרה היתה עיירה בתוך הגבעות, על פתחו של המעבר ההררי לכיוון קוהאט. יריות נשמעו מהרחוב. ירדתי מהאוטובוס וצעדתי לאורך חנויות הנשק. קלצ'ניקובים, רובי צייד ומטולי רקטות. ילדים בני 7 או 8 השחיזו חלקי אקדחים. פטאן לבוש כובע צמר יצא אל הרחוב, דורך את הקלצ'יניקוב ומשחרר צרור ארוך אל אויר האחר הצהריים החם. נכנסתי אל אחת החנויות.

חנות נשק בדרה

"רוצה לירות בקלצ'ניקוב? 50 רופי."
"לא תודה."
"עט-אקדח? רק 120 רופי. טוב מאוד, זול מאוד." הלהיט של דרה. עט המסוגל לירות כדור ממית לטווח של כמה מטרים.
"יש לי עט רגיל." הוצאתי את העט מהחולצה. הורדתי מאחד המדפים קליניקוב. רובה הסער הרוסי החדש שהחליף את הקלצ'ניקוב. דרכתי את המנגנון המשומן. חושניות בסיסית של מין, ציד והרג.
" רוצה?" נופף המוכר בשקית ובתוכה זרעים והלקטים ירוקים.
"לא תודה."
"לא מעשן?"
"לא."
הוא חייך והעיף את השקית לתוך הרחוב, זרעים, עלי ופרחי קנבוס מעובדים התפזרו בתוך התעלה שהפרידה בין מפתן האבק שלרגלי החנויות והכביש עליו עמדו עגלות, ומפעם לפעם חלפו משאיות בדרכן מקוהט לפשוואר. השמש פנתה מערבה. המוכרים כרעו ושתו תה בחנויות, מחכים לבני השבטים ולמוג'הדינים שיבואו לקנות נשק. רובים המיוצרים רק בדרה, הרכב מוזר של אף-אן בלגי וקלצ'ניקוב רוסי. הם הניחו את הספלים על המחצלות, פרשו שטיחי תפילה ונגעו במצחיהם ברצפה מתחת למדפי הרובים, הפגזים ומטולי הרקטות. טנדר עמוס מוג'הדינים חמושים בקלצ'ניקובים וברובי ציד דהר ברחוב. עצים ירוקים וצמחיה טפסו על הגבעות האדומות. בקצה הרחוק כרעו אנשים לתפילה בתוך ריבוע תחום בגדר נמוכה שבתוכו נפרשו שטיחים. בפקיסטאן ובאפגניסטאן אתה צריך להזהר לא לדרוך בתוך המסגדים. אמר מירזא בגילגיט, הם בסך הכל רבועים מסומנים בתוך האבק. תשים לב. קרוב לרוח האיסלאם. כמו בסיני. או במדבריות האחרים. סביב פשוואר יושבים מליוני פטאנים, נאמנים לעצמם. ולנשק. הבריטים, כמס וקנית נאמנות מהשבטים שנעו בין הגבול האפגאני ופקיסטאן, קבלו את הרשות והידע להקים את מפעלי הנשק שלהם, כדי שיפסיקו לשדוד נשק מהמחנות הבריטים. דרה, כמו פשוואר, כמו אפגניסטאן השכנה, ממנה מגיעים 3 מליון הפליטים שרובם פטאנים, היא אזור שאינו נכנע לשלטון אזרחי מרכזי, מתקיים מכוחות של מסחר, דת וכבוד מקומי.
גבי ישב בקומה השנייה, מקשיב לווקמן ולקלטת שנתנה לו החברה הישראלית שלו. תס'וודיש. "היית בדרה? קניתי שם עט אקדח," הוא הוציא את העט הקטלני.
"תזהר מהשוטרים בפשוואר."
"הם לא עוצרים אופנועים."
"לאן אתה ממשיך מכאן?"
"אני מחכה. יש קבוצה של המוג'הדין שאולי אצליח להכנס איתם. מעניין אותי לראות מה יש באפגניסטאן."
"אתה חושב שיש מה לראות באפגניסטאן חוץ ממלחמה?"
"אני לא יודע."
היו עוד בפשוואר שחיכו לקבוצות של מוג'הדינים שיקחו אותם פנימה לתוך אפגניסטאן. החורף המתקרב יסגור בקרוב את מעברי ההרים מצ'יטראל ודיר דרכם חודרות הקבוצות. שיירות האספקה הקבועות של הג'יפים. הפקיסטאנים מאפשרים למוג'הדינים לנוע חופשי. אחרי הזרים הם עוקבים בערנות, מנסים למנוע את המעבר פנימה. השולחן התפנה. אנשים ירדו לרחוב לאכול או ששכבו בחדרים. נכנסתי אל החדר. גבי הרים עיניים מהמחברת בה כתב באנגלית. לקחתי חתיכת דף וכתבתי לו מספר מילים בעברית. הוא פתח עיניים בהפתעה ושירבט בחזרה מספר מילים.
"נרד לרחוב?"
פסענו ברחוב החשוך, מדברים עברית בקול נמוך, עוברים לאנגלית או משתתקים כשבאו מולנו אנשים.
"ניראת שונה מאוד כשהיית בטלוויזיה." הוא התלונן. "סדרת אותי לחלוטין. חשבתי שאתה מבין שאני ישראלי. אבל לא חשבתי שזה אתה-"
"סליחה" אמרתי, משועשע מהיומים בהם לא ידע מי אני.
"אני פוחד מאז שאברהמי פירסם תמונה שלי במוסף של "מעריב" עם האופנוע. זה היה בדיוק לפני שנכנסתי לאיראן."
"איך היה באיראן?"
"מעניין מאוד. האיראנים אנשים נחמדים ונדיבים."
"כן. פגשתי אחד או שניים."
"חוץ ממשמרות המהפכה שהם חשדנים מאוד."
ישבנו במסעדה קטנה בחושך ואכלנו צ'יקן טיקה. דברנו על מסעות, על עיתונות וספרי מסע. על הנתיב שעברנו, על הנתיב שנעבור, על ארצות שכל אחד מאיתנו נסע בהן לבדו. "אתה תכתוב את הדברים?"
"אני כותב כל הזמן."
"מצלם?"
"היו לי דברים נהדרים עם האופנוע בבלוצ'יסטאן כשחציתי בדרך הנה. חציתי מאיראן לטפטאן. גם האיראנים וגם הפקיסטאנים הזהירו אותי משודדי דרכים ואמרו לי שהכביש רע מאוד. והכביש שם צר מאוד. בכמה מקומות אין כביש אספאלט. רק דרך חצץ. נסעתי בזהירות, כל פעם שהיתה מגיעה מולי משאית ירדתי מהכביש. או שעצרתי. באחד הסיבובים החלקתי ועפתי מהדרך. אספו אותי כמה בלוצ'ים ולקחו אותי לאוהל שלהם. שלושה ימים הם טיפלו בי כמו בילד. חבשו את הפצעים ועזרו לי לתקן את מה שנפגע באופנוע. ביום השלישי כמה מהם¯היו צריכים ללכת. השמש ירדה וירח שמן וגדול התחיל לעלות מעבר לגבעות. והם נפרדו מכולנו והתחילו ללכת לתוך המדבר. את התמונה הזאת אני לא אשכח אף פעם."
שתיתי מהתה המתוק שבושל בחלב וגלגלתי סגריה. צילום הוא שיכחה. כמו כתיבה. מכירת הזכרון. כמו כל חוזה כתוב בין אנשים או בינם לבין עצמם. האוטובוס המעופף הוביל אותי מפשוואר לראולפינדי.
"אני ברשימת המתנה למחר." אמרתי לפקיד במשרד נתיבי אוויר פקיסטאנים בראולפינדי. כאילו לא אמר לי לפני כמה ימים על הסכוי הנמוך שלי לטוס לפני אמצע נובמבר.
"תחזור אחרי הצהריים. אם הטיסה מהיום מתבטלת בגלל מזג אויר- כל הנוסעים שלה עוברים למחר." הניח הפקיד את הכרטיס בערימה. חזרתי אחרי הצהריים. "אתה צריך להיות ברבע לשש בשדה התעופה." חייכתי.
מונית הסיעה אותי דרך הרוחובות האפלים של פינדי, אשכולות אנשים משכימי קום חיכו בפינות הרחובות ליד הדואר המרכזי. הדיות עדין נמנמו על צמרות הפיקוסים. ברגע לשש הייתי בשדה.
"אנחנו מחכים לדעת מה מזג האויר בגילגיט." אמרה הפקידה. "אם יש רוח אנחנו יכולים להעלות רק 35 אנשים למטוס." עמדתי בצד וחיכיתי.
"אני מקווה שיהיה לך מזל." אמר אחד האנשים בתור.
"סיר! אתה-" קראה הפקידה, מושיטה את ידה דרך האנשים המצטופפים והמבקשים, לוקחת את הספח ומגישה לי כרטיס עליה למטוס. המטוס הדו-מנועי זינק מעל פינדי, חלף מעל מסגד פיסל ואיסלמאבאד וטיפס מעל גבעות מרגלה שבתוכן נחבאו הסטופות והמנזרים של טקסילה. צפונה, לעבר ההמליה, והקוראקורם.
עמק האינדוס התפתל בין ההרים. הפסגות הלכו והתקרבו לכנפיים. קרחונים זחלו בין האוכפים. המטוס החליק בין האוכפים. מעכתי את האף על חלון המטוס. עשרות פסגות ענקיות הזדקרו פרמידות לשמים. הפרמידה האדירה של ה-K-2. המטוס טיפס בין ההרים, המדרונות חולפים במרחק לא גדול מתחת לבטן ולכנפיים. קינאתי בטייס שטס בין ההרים מפינדי לגילגיט. מפשוואר לצ'יטראל. קונווי ומלינסון טסו מהמרד האפגני לעבר האופק הנעלם ושנגרי-לה במקום למשכן הבריטי בפשוואר. הם חלפו מעל השרשראות הענקיות האלו בדרכם אל המנזר בו חיים אנשים מאות שנים. מעבר להרים חייב להיות מנזר, מנותק מהעולם, שאפשר רק להגיע אליו ולעולם לא לצאת ממנו. ג'ימס הילטון טס מעל ההרים האלו בשנות ה-30? המטוס הנמיך, גולש בין ההרים, יורד מגבול הקרחונים. המים הכחולים חלביים של האינדוס זרמו מתחת לגשרים תלויים. מכוניות ספורות ניראו קטנות על דרך הקרקוראם הצרה. המטוס חלף בנהמה מעל הצפצפות, מטה כנף במרחק מטרים מעל גדת האינדוס, גולש אל שדה התעופה, הופך את מנועיו ברעם מול צלע ההר הירוקה.
האויר היה צונן וחד מחוץ למטוס.
"אתה רוצה לנסוע לקרימאבאד?" שאל פטאן ממתין מחוץ לטרמינל.
"כן."
"יש לי גרמני שרוצה לנסוע לשם והוא מחפש שותפים. תשלם לי כמו לאוטובוס."
"עם מה אתה נוסע?"
"סוזוקי." חייך הפטאן בגאווה.
"כן." אמרתי, משליך את התרמיל הורוד לתא המטען. הסוזוקי זינק לאורך שדרת האקליפטוסים ונסע לתוך הרחוב הראשי של גילגיט.
"גם הם באים איתנו." אמר הנהג, מציג פקיסטאני שמנמן ונמוך מלהור ואת בנו. הם היו לבושים במכנסי בד וחליפות. השארתי את התרמיל בסוזוקי וחציתי את הכביש לשתות תה.

הנשים של עמק ההונזה

הגרמני סיים את ארוחת הבוקר וירד אל תא הנהג. עליתי עם הפקיסטאנים לתא המטען. מורה מלהור. הסוזוקי חצה את הגשר התלוי והתחיל לטפס במעלה עמק ההונזה, לקרימאבאד. הצפצפות עמדו בשלכת צהובה. האשלים הוריקו. עצי שזיף¯עמדו בשלכת שבין אדום לכתום. סתיו הימלאי בשלל צבעים. האויר היה קר וחלף סביב דפנות הסוזוקי. עמדתי על המדרגה מחוץ למעטה הברזנט וגג הפח, מחליק בעיניים על העמקים התלולים, על הקרחונים הנופלים, על הכפרים.
פסגת הרקפושי פרוואט התנשאה לגובה של 7789 מ' ממזרח לדרך. נהג הסוזוקי עצר בצד הדרך. הקרחון ירד בתלילות אל הכביש. פקיסטאן היא חלומו של מטפס. עשרות פסגות מעל 7 קילומטרים שחלקן לא נכבשו מעולם והן בטווח יום או יומיים הליכה מכביש, חוסכות את שבועות ההליכה הארוכים בהמליה הנפאלים. נחל סואן ירד מקרחון הרקפושי אל הכביש, חוצה דרך העמק הירוק בדרכו אל האינדוס. הפקיסטאני מלהור סימן לבעל בית התה שמול הקרחון להביא את קנקן התה.
"הבעיה שלנו בכלכלה היא שהממשלה שלנו היא איסלאמית. ובאיסלאם אסור לקחת ריבית. או לתת. לכן לא רוצים להשקיע בפקיסטאן." הוא לגם מהתה בחלב והביט בקרחון. "האפגאנים צריכים להשאר במחנות הפליטים. הם באים לפה, מקבלים דרכון ובאים לעבוד בערים שלנו, הם מוכנים לעבוד עבור 30 רופי כשהשכר הוא 50 ליום. הם מקבלים כסף מהאו"ם ומאמריקה, יש להם כסף והם פותחים עסקים." מול המלון בגילגיט פתחו הפליטים האפגנים חנות שטיחים וקילמים. רוב הפליטים הם פטאנים. הפקיסטאני מלהור היה פנג'אבי.
"מה אתה עושה בלהור?"
"אני מורה למטמתיקה בבלומפילד קולג' בלהור, שזה קולג' שעובד בשילוב עם אוניברסיטת לונדון אותה מנהלים פקיסטאני, הודי ובנגלה-דשי."
"הרבה פקיסטאנים חושבים כמוך?"
"הרוב. חוץ מאלו של מפלגת האיסלאם. לא איכפת לי שישארו במחנות, אבל שלא יבואו לעבוד אצלנו."
"והאיסלאם?"
"אנחנו צריכים להיות מדינה חילונית. לא איסלאמית. אחרת לא נצליח להתקדם." הרקפושי החליק קרחונים מול השמים.
הסוזוקי זינק במעלה הדרך, חצה את האינדוס ועלה בין הסלעים האפורים, נוסע בדרך עפר צרה על גבול הטרסות, דרך בתי כפרים אפורים ועצי צפצפה בשלכת. שמש זהובה חיממה את העמק ואני עמדתי מחוץ לתא, נושם את הסתיו של לאדאק והקוראקוראם. הסוזוקי עצר בקרימאבאד. נפרדתי מהמורה ומבנו. הם היו בדרכם חזרה לגילגיט. צעדתי דרך שבילי הצפצפות. בחרתי מלון שהביט על עמק ההונזה. העמק היה צבעים של סתיו. נשים עבדו בשדות, מכינות את הטרסות. מעל הכפר התנשאה פיסגת גרניט סיכתית חדה לתוך השמים. עננים של אחר צהריים חשפו וסגרו את ראש הסיכה. הפסגה של הנסיכה בבול.
מלך טיבט, קיסר, כבש את ממלכת הונזה ונשא לאשה את בבול. לילה אחד חלם שפולשים זרים תוקפים את טיבט. הוא החליט לשוב מיד אל ההרים של קון לון, אומר לבבול: אחזור כשלחמורים יהיו קרניים, כשלאבני הריחיים יצמח זקן והנהרות יזרמו במעלה ההרים. וכדי שתחכה לו בנאמנות, הושיב אותה על הסיכה שגובהה מעל 7 קילומטרים, עם שק דגנים שמשקלו 90 קילוגרם ותרנגול צעיר. תני לתרנגול גרעין בשנה וכשיתם הדגן-אחזור. לצד סיכת בבול התנשאו הבלטורה והאולטר. הטיבטים הגיעו להונזה דרך האינדוס שהאפיק העיקרי שלו עולה מזרחה ליד גילגיט. הדרך עברה מגילגיט לקרגיל ומקרגיל ללה. ומשם לטיבט. פיטר פלמינג וקיני מלארט, בדרכם מקשגר להודו, עצרו בקרימאבאד, מתארחים אצל מושל בלטיט. שתי ממלכות זעירות היו בקרימאבאד. אלטיט ובלטיט. יצאתי מהמלון למבצר אלטיט. בלטיט היה המבצר מעל קרימאבאד עצמה.
"הי!" אמר ג'והן מיילס ליד החנות. "מתי הגעת?"
"עכשיו. ואתה?"
"לפני כמה ימים. אני יורד לגנש לתפוס ג'יפ שעולה לפסו. קולה?"
ישבנו על ספסל העץ והבטנו אל העמק שמתחתנו.
"מכרתי לסנדי טיימס את הסיפור על המעצר והגרוש מסין."
"ברכותי."
"העתונאי שלהם אמר שיעזור לי להכנס לאפגניסטאן."
"והתמונות?"
"שלחתי אותן. הן כבר בלונדון. מתי אתה חוזר למצרים?"
"כשאגיע להונג-קונג. או למוסקבה. בבייג'ינג אצטרך להחליט איך אני חוזר."
"מתי אתה חוזר לסוסט?"
"אני הולך לבלטיט ומחר נוסע לגבול."
"שתהיה לך נסיעה טובה ושתחזור בשלום למצרים."
הוא ירד גבוה וגמלוני לעמק, למקום בו חוצה הכביש את גנש ועולה לכיוון פסו ואני צעדתי על אמות המים דרך הצפצפות למבצר של אלטיט. אלטיט היתה הבירה של עמק ההונזה. רועות חבטו בענפי הצפצפות ועלים מצהיבים נשרו ליד פיות הכבשים שלכחו אותם. במדרגות המעובדות שבמורדות התלולים חילל ילד בחליל. כמו ביום הסתיו של 1981 שבו עמדתי מעל הטומולי ליד עין אום אחמאד בסיני ובמורד הואדי שרו שתי ילדות רועות משבט המזיינה בקול צלול¯מול המדבר. מלמטה התגלגל הרעם של ההונזה, יובל של הגדול בנהרות היבשת,¯מנקז את ההימליה, את הקרקוראם ואת ההרים של לאדאק.
על מרפסת העץ של המלון עמד שולחן נמוך ודהוי ולידו ספסל. חלצתי את הנעליים והבטתי בעמק. על השולחן היו מונחות "הערים הסמויות מהעין" של קלווינו בתרגום לאנגלית. פתחתי את הספר במקום בו מתוארת פגישתם הראשונה של קובלאי חאן ומרקו פולו. בהתחלה תיאר מרקו את הנופים והערים מהן חזר בקריאות, קפיצות, העוויות ותנועות ידיים. לאחר זמן ידע כבר את השפה ותאר אותן בשפתו של קובלאי ואז התגעגע קובלאי לאותם ימים של תחושות ראשוניות, לרמוז על מקום לא ידוע. האכזבה של המילים.
לא היה חשמל בחדר עם השולחן הגדול. צלחות חרסינה עמדו בתוך מזנון הזכוכית הישן. הכסא חרק כשהתישבתי.
"ארוחת ערב?" שאל הפטאן, מוציא ראש מהמטבח האפל. החדר היה קר ובחוץ היה החושך שלם. אורות צהובים נצצו בעמק.
"כן."
"מרק? אורז? צ'פטי? תפוחי אדמה?"
"כן."
"תה?"
"מה שמת בתה?"
"טר-טומורו" (TER TUMURO).
"זעתר." אמרתי. "בערבית."
"אתה יודע ערבית?"
"קצת. איזה שפה אתם מדברים פה?"
"ברוששקי (BRUSHASHKI) השפה של בלטיט וההונזה."
"תה מצוין." הוא חייך.
ירדתי בחושך אל החדר. ירח כמעט מלא עלה על עמק ההונזה, המים הבריקו וטרסות הזהב עמדו כסופות בחושך. עצי הצפצפה עמדו חשוכים ורוח קלה הפילה עלים רכים על המדרונות. פרות העלו גרה. ישבתי על הספסל בחושך והבטתי בעמק. מכל העמקים של ההימליה זה היה היפה שראיתי. הדלקתי את הנר בחדר וקראתי ואחר כך הצטנפתי בתוך שק השינה. הלילה היה שקט מאוד.
מוקדם בבוקר העמסתי את התרמיל וירדתי לאורך דרך הג'יפים שהתפתלה בין הטרסות. 100 קילומטרים הפרידו בין קרימאבאד לסוסט שעל הגבול. בעשר יוצאים הג'יפים של נטק"ו למעבר חונג'ראב ולנקודת הגבול הסינית.
עצרתי לכוס תה בגנש. מכונית חלפה על הכביש אבל אני רציתי ללכת קצת בבוקר המוקדם על דרך הקוראקוראם מעל ההונזה. עברתי בין הצפצפות. גשר בטון חצה את הנהר מחוץ לגנש. על מעקי הגשר עמדו הדרקונים הסינים. אריות-כלבים נוהמים. מים לבנים התגלגלו עשרות מטרים מתחת לגשר. הסינים בנו את הגשרים ואת הדרך. האיגוף האיסטרטגי אל הבטן הרכה של הפנג'אב ההודי. הברית הסינו-פקיסטאנית מול הברית ההודית-רוסית. ליד גוש סלעי גרניט עבדה קבוצת פועלים בפילוס קטע דרך. השענתי את התרמיל על הסלע וטיפסתי אל החרוטות הגבוהות יותר. עד שהגיעו הבריטים החזיקו הגברים בגנש חרב, כיכר לחם, מגן ורובה, מוכנים לרגע שבו יצלצל פעמון האזעקה מאלטיט, מתאמנים בחצית ההונזה בשחיה כדי לקדם תוקפים או לסגת במהירות אל המבצר שמעל. החרוטות היו גמלים וסוסים, ציד יעלים. חרוטות דרכי שיירות. הסלעים היו מקום מנוחה וצל בדרך. כמו בהדבאת חג'ג שליד עין חודרה בסיני. כתובות בחרושת'י, ברהמי, גופטה, סוגדיאנית וטיבטית. כתובת של צ'נדרה גופטה, הקיסר הגופטי ששלט ברוב הודו בראשית המאה ה-5 לספירה. היעלים החרוטות היו סמל הפוריות ליושבי העמקים הגבוהים. ג'יפ טיפס מכיוון הגשר. נופפתי ביד והוא עצר. האיש ליד הנהג הצטופף במושב הקדמי וסימן לי לשים את התרמיל מאחור. הג'יפ זינק לתוך הכביש שהפועלים המשיכו לנקות ממפולות סלעים וסחף.
"פשטו?"
"וואחי." חייך הנהג. "אנחנו מדברים גם פשטו אבל הוא וואחי."
וואחי?"
"אפגאים שיושבים בגולמיט בפאסו, ובחייבאר." אמר האיש השני. הוא חבש כובע פטאני ושפם עיטר עת שפתו העליונה. "בגילגיט מדברים שינה. בצ'לט ובקרימאבאד מדברים ברוששקי." השפות השונות של העמקים הנפרדים שהמעבר ביניהם קשה. ג'יפי הדואר נוסעים יומיים מפרכים בין העמק הפגאני של¯צ'יטראל לגילגיט. עם החורף נסגרים מעברי ההרים והדרכים הקשות.<