דרך המשי
ירח מלא בטאשקנט  

הוא שואל מה אתה עושה."
"נוסע על דרך המשי."
"אה-" צחק קיראט צחוק של איש כבד, עיניו היו אדומות והוא אסף מתוך ערימה טריה של פרחים וזרעי קנבוס לתוך פפירוס רוסקי, "יש שלושה מעברים מאוזבקיסטאן לסין, ובאחד מהם, בעמק צ'וץ', יש כמויות ענקיות של אופיום וקנבוס, משנים של שיירות ארוכות שעברו בעמק, עשנו והפילו זרעים על האדמה. בבקשה." הוא הצית את הסגריה והעביר אותה ביננו. העשן חבט בגרון. חשיש מרכז אסיאני. קלות ראש ורחוף. "איך?" חייך קיראט.

בתשע בלילה הגענו לטאשקנט. זאזא נסע דרך הרחובות של הבתים הנמוכים, חצה את גשר הרכבת, הקיף את שדה התעופה ונסע לאורך פסי החשמלית. חנויות ושווקים עמדו פתוחים. הוא פנה לתוך סמטה צרה ועצר מול דלת ברזל כחולה ואטומה. אלחום יצא מהמכונית ופתח את הדלת.
"גינה נפלאה." אמרתי בהשתוממות כשעברתי את קו המוסך. הבית הקיף משלושה צדדים מאורכים חצר ובצד הרביעי התגבהה חומה שהפרידה בינו לבין השכן. סוכות גפנים השתרגו מעל ערוגות שבהן צמחו נענע, בזיליקום, ריחן ומיורם. בפינות הכבידו תאנים צהובות על ענפי העצים וצמחי ורדים טפסו על דפנות הבית. עצי חבוש ותפוח שירגו ענפים ושיחי פלפלים הבהיקו ירוקים בתוך האדמה. שבילי בטון הקיפו את הגינה מסביב וחצו במרכזה. שני ברזים דלפו טיפות מים על שולי השביל.
"אמרתי לך. אתה עוד רוצה ללכת למלון?"
"לא. אני אשן פה." הנחתי את התרמיל על מיטת עץ רבועה, גדולה וגבוהה שעמדה מתחת לעץ תפוחים.
"זה החדר של לאדו כל פעם שהוא בא לפה." אמר זאזא. חלצנו נעליים ודרכנו על רצפת עץ במבוא, נכנסים אל חדר ששטיחים כיסו את רצפתו וטלוויזיה עמדה במרכזו. מזרונים מגולגלים וערמת סדינים ושמיכות בפינת החדר. מטוס עבר מעל הבית, מרעיד את הקירות. "צריך להתרגל למטוסים." אמר זאזא כשיצאנו מהחדר, נועלים נעליים, אנטונוב כבד המריא משדה התעופה של טאשקנט, שדה התעופה הגדול והפעיל במרכז אסיה ועשה את דרכו מזרחה, מעל הבית והחצר, מנצנץ באורות כנף אדומים.
"השרותים איפה?"
"ליד הכניסה. בוא אני אראה לך את המקלחת והשרותים." חדר האמבטיה היה חדר בטון גדול ובו אמבטיה ותנור סולר גדול שחימם את המים אות החדר מפני צינת ליל הסתיו המרכז אסיאנית. חוטי כביסה נמתחו מצד לצד. ראי מאוכל נתלה מעל הכיור ומכונת כביסה עמדה בחלל. השרותים היו ליד הכניסה. חדר גדול עם חור ברצפה. מטאטא קנים עמד בפינת החדר ופיסות עיתון על מדף קטן.
"אתה רוצה להתקלח או לבוא איתנו לסיבוב בשוק?"
דוכני האבטיחים היו חשוכים ומטוסים חלפו בשריקה סילונית מעל לבית. מכוניות נסעו בכבישים הרחבים. עיר גדולה טאשקנט. "סע לשם." כיוון אלחום את זאזא לאורך פסי החשמלית. אלחום הקיש באבטיחים. מקשיב. זאזא קנה לחם מדוכן קרוב. אלחום אסף ענבים ואפרסקים לתוך שקיות. נייר עיתון קשה. אוזבקית כבדה מכרה כדורים לבנים קטנים. "מה זה?" פלטתי את הכדור המלוח חמוץ מהפה.
"אה-" צחק זאזא, "כדורי גבינה מחלב סוסים. בטאשקנט מאוד אוהבים את זה."
ה"לאדה" המשיכה במסעה הלילי, מקפצת ברחובות עם הבורות לשוק הסגריות שלידו מכרו נשים פחזניות ממולאות בשר.
"טאשקנט זו עיר שאתה לא יכול להשאר בה רעב בשום שעה של היום." צחקק אלחום, אוסף עוגות ממוכרת אחרת. החום של עיר גדולה, הרחובות הרחבים, התנועה, החשמלית הצפופה והאיטית הצופרת בין הבתים הנמוכים.
"איפה מרכז העיר?"
"אין מרכז עיר. העיר נהרסה ברעידת אדמה ב-1966. היו אז 16,000 הרוגים. 12 בסולם ריכטר. לא נשאר כלום ממרכז העיר." אמר אלחום. הבית שלנו נחרב. הוא היה במרכז העיר. אחרי הרעידה נתנו לנו את השטח הזה בדרך לשדה התעופה ושם בנו את המרכז החדש של העיר."
"הקומוניסטים עשו את רעידת האדמה-"
"ודאי." צחק אלחום. הפירות והלחם מתגלגלים על המדף שמתחת לחלון האחורי כשזאזא חתך מול אפה של משאית.
"אתה רוצה לאכול בשר כלבים?"
"אני לא יודע."
"זו השכונה של הצפון קוראנים, הם הגיעו לטאשקנט כשבויי מלחמה. ההתמחות שלהם זה בבישול בשר כלבים. בשבוע האחרון נותנים לכלב רק חלב. אומרים שזה טוב כרפואה. רוצה לטעום? אני חושב שלא."
"פעם אחרת. עכשיו אני כבר שבע."
"אלחום שואל אם אתה רוצה לבוא לחבר שלנו לעשן."
"לא איכפת לי."
"זה החשיש הטוב ביותר באסיה."
"ואחר כך נלך לחתונה."
"טוב."
"לא חתונה של גבר ואשה, הם קוראים חתונה גם לברית מילה. בערב עושים את ברית המילה ובבוקר המוקדם שאחרי עושים את מסיבת החתונה. כדאי לך לבוא."
ה"לאדה" נכנסה לתוך הרחובות הצרים ועצרה ליד אחת מדלתות הברזל. התפתלנו ברגל עוד סמטה אפלה ועוד אחת ונכנסנו דרך שער ברזל.
"קיראט." הציג אותי אלחום. "קיראט זה לוחם באוזבקית."
"צור." צחק קיראט.
"הוא צוחק כי צור באוזבקית זה חצוף. הוא שואל מה אתה עושה."
"נוסע על דרך המשי."
"אה-" צחק קיראט צחוק של איש כבד, עיניו היו אדומות והוא אסף מתוך ערימה טריה של פרחים וזרעי קנבוס לתוך פפירוס רוסקי, "יש שלושה מעברים מאוזבקיסטאן לסין, ובאחד מהם, בעמק צ'וץ', יש כמויות ענקיות של אופיום וקנבוס, משנים של שיירות ארוכות שעברו בעמק, עשנו והפילו זרעים על האדמה. בבקשה." הוא הצית את הסגריה והעביר אותה ביננו. העשן חבט בגרון. חשיש מרכז אסיאני. קלות ראש ורחוף. "איך?" חייך קיראט.
"טוב מאוד."
הסגריה המשיכה לעבור, ארוכה וגדושה זרעים ופרחים טריים באיכות משובחת. בציר אחרון.
"הוא אומר שמי שלא לוקח מהסוף הוא פרייר." אמר זאזא כשסרבתי לסגריה,¯מרגיש את העשן המתוק מתקרב לנקודת הרוויה.
"קח קח-" הושיט קיראט את הסגריה.
הראש הוכבד בבת אחת. "אני צריך לשבת יותר נמוך." אמרתי לזאזא. חוצה דרך החושך לכורסא נמוכה ומשתרע בה, עוצם את העיניים. אורות רצדו לפני השמורות. האיברים הפכו למים.
"הכל בסדר, אין לך מה לדאוג." רכן אלי זאזא.
"אני יודע."
"מה נשמע סם סמלוט?" שאג קיראט ממקומו שליד השולחן. "תביאי לו מים" הורה לאשתו. "איך זה להיות טייס מטוס?"
שתיתי במסכנות מהמים, הפה התייבש. "קח תאכל משהו." הושיט לי אלחום חתיכת אבטיח.
"אתה תהיה בסדר." אמר זאזא. הנהנתי בחולשה וניסיתי לחייך. חיוך עלוב. חגורת הכסף הכבידה על הבטן. "אתה יכול ללכת?" לגמתי מים וקמתי על הרגלים. צועד מתנדנד, נשען על קירות הסמטה האפלים. זאזא הסיע את ה"לאדה" ותמך בי לחדר בבית של אלחום.
"תשכב פה, אתה תהיה בסדר, אני אקח את לאדו לקיראט ונחזור יותר מאוחר." שכבתי על המזרון, חלצתי נעליים והקשבתי למטוסים השואגים מעל הבית. היה לי חם. הזעתי. את אבק הדרך והחשיש והצמא. יתושים זמזמו בחדר האפל.
"אנחנו הולכים לחתונה, רוצה לבוא?" רכן אלי זאזא.
"לא. אני חושב שאני הולך לישון."
"אני יכול לקחת אולי חולצה? לקחתי פחות מידי חולצות."
"כן, קח מהתרמיל הגדול את החולצה החומה."
"יופי. אני אכבס ואחזיר אותה עוד כמה ימים. כדאי לך לבוא, מתי היית בחתונה אוזבקית?"
"יום אחר." אמרתי, קם מהמזרון, לוקח איתי את שק השינה והמזרון הדק, פורש אותם על המיטה הבימתית הרבועה והגבוהה שמתחת לתאנה, מתכסה בסדין, מביט בכוכבים ובירח מלא שעלה מעבר לאופק, מזיע את החשיש החוצה ממני, אל צינת הלילה, עם שאגת המטוסים החולפים בדרכם לרפובליקות ולקתאי הרחוקה.
שמש חמה ונעימה האירה דרך ענפי התאנה והסתננה בין עלי וזמורות סוכת הגפן. הורדתי את אבק הדרך וזיעת הלילה במקלחת ויצאתי אל משטח הבטון. הסבתות של אלחום שטפו את מרצפות הבטון, מרביצות את האבק במים. מטורקיה במערב ועד לנאות המדבר האויגורים של הטקאלימקן מורבץ האבק במים טורקים. לאדו עדין ישן. אלחום שטף פנים מכווצים מעייפות, וזאזא התיישב ליד השולחן בשמש. אחת מהנשים המבוגרות צלעה אל השולחן מהמטבח שמצידה השני של החצר, נושאת איתה צ'איניק וספלים, מביאה לחם וחמאה ולבן חמוץ. הבאתי את האבטיח וחתכתי חתיכות מהפלחים.
"בסוף השבוע ניסע לעמק פרגנה. אלחום צריך לבקר שם חברים."
"בסדר."
"טאשקנט היא סתם עיר." אמר זאזא, "למרות שמאוד נעים לנוח בבית של אלחום, ללכת לעשן, לשתות ולחתונות אוזבקיות. אבל אני מכיר אותך, אתה לא רוצה לנוח. מה אתה רוצה לעשות עד סוף השבוע?"
"להכיר את טאשקנט, לדבר עם אנשים מהאוניברסיטה, מהמכונים ומהמוזאון ואולי לטוס לדושנבה לכמה ימים."
"דושנבה יפה מאוד." אמר לאדו, מדליק סגריה, מוזג לעצמו תה לתוך ספל, בוצע מהלחם העגול, מורח עליו חמאה וחותך גבינה לבנה קשה. השמש חיממה את הגינה הירוקה. קטפתי עלים של נענע והשקעתי בתה.
"מה אתה רוצה לעשות?" שאל זאזא כשאלחום פער את דלתות הברזל המובילות לסמטה.
"אני רוצה לנסוע, ואני רוצה נשים, ואני רוצה לעשן ואני רוצה לשתות ולהריח את הריח הצלול של הגן בבוקר."
לאדו נופף נפנוף איטי ביד, יושב בשמש החמה מתחת לשאגות המטוסים הממריאים משדה התעופה.
הרחובות הרחבים של טאשקנט, המון התנועה, הבתים הנמוכים שאינם יוצרים נוף¯שונה ומקשים על ההתמצאות. "הכיכר האדומה של טאשקנט." גיחך אלחום כשאמרתי לו שאני נוסע למכון ההסטורי שבכיכר לנין. הכיכר העצומה השתרעה לפני. כמו הכיכר האדומה במוסקבה, כמו טיאן אן מן בבייג'ינג. שטח ענק וחשוף שטנקים, אוטובוסים, המונים וחלליות יכולים להסתובב עליו בנוחות. לנין עמד בגבו אל הכיכר הלא אנושית והניף את ידו מעל מזרקות המים. אנשים הצטלמו עם הפסל האפור של לנין. האח הגדול. "בכל מקום יש פסל של לנין ומוזאון לנין ובכל מוזאון אותו דבר, שחזור של החולצה עם חורי הכדורים של נסיון ההתנקשות." אמר זאזא בלעג. "שיכפולים של הבגדים וסירי הלילה. פה ובכל מוזאון בכל עיר סוביטית." הלנינזם לא מת במרכז אסיה. האיש החזק שבא מהצפון, כמו הכוחות שהגיעו מהמזרח, מהדרום ומהמערב הוא נוכחות קבועה במרכז אסיה. ככל שהתרחקו הדברים ממרכזי התסיסה הרוסים, הג'ורג'ים, האסטונים, ניראתה אחיזת השלטון המרכזי חזקה יותר והמערכות פועלות ביעילות. הדמוקרטיה ניראתה מפה כמו גחמה. כמו שאירופה היא גחמה של אסיה שאף פעם לא הצליחה לגעת בה באמת. חציתי אל התחתית. כנפי המתכת של המתקן שנועד למנוע או לאפשר את כניסת הנוסעים זנקו בכוח ממית לאגן הירכיים, נרתעתי בבהלה. הקפדתי להניח את שלוש המטבעות של חמש הקופקות. הכנפיים נפתחו בקול טפיחה מכונתית. כנפים שנועדו להרע. המכונה היא האלוהים. שיש כיסה את רציפי התחתית. יצאתי בצ'רסו. העיר העתיקה של טאשקנט. רובע אפרורי שטיפס על גבעה בין המדרסות של קוקלדאש וברק חאן. אומני עץ כופפו¯וצבעו עצי צפצפה חתוכים דק ליצור ארגזים וערישות צבעוניות. נשים עמדו עם הסחורה בידיים כמו בשוק ג'ומעה באורגוט, נשים רקמו כובעים על המרצפות, מסעדות מכרו קבאב מתאבך בעשן. "מרז'ניה." בקשתי ממוכר הגלידה. השמש יצאה מתוך אפרוריות העיר. שווקי ענק של ירקות, פירות בגדים וירקות. מעי סוסים, בשר טחון, גושי בשר, תרנגולות מחכות ומעליהן המסגד. "ממתי המסגד?" שאלתי את המוסלמי שישב בפתח. "מאה 7." הוא אמר. במאה השביעית האיסלאם עדיין לא הגיע לטאשקנט. הוא הגיע לפה רק באמצע השמינית. "מאה 14 לפי החישוב שלכם." אמר המוסלמי, מחשב את תאריך בניית המסגד לפי היום בו יצא מוחמאד למסע ממכה למדינה, "להג'רה", ההגירה. מוכר סכינים הציג לפני את הסכינים המרכז אסיאניות שעל להבן סהר וכוכבים. חד. בסוף דצמבר 1917 התמרדו המוסלמים נגד הבולשביקים. מלבים יצרים של 15 מליון מוסלמים מול מליון וחצי רוסים. יומיים נמשכו המהומות, מאתיים אלף המוסלמים של טאשקנט מתוגברים בשישים אלף רוכבי סוסים קירגיזים מההרים. אלא שהבולשביקים, מאורגנים וחמושים טוב יותר, השתלטו על המרידה, מוציאים להורג באכזריות¯כל מי שנדמה להם כשותף. בקוקאנד, בה התחדשו המהומות האסלמיות, הכריזו המוסלמים בינואר 1918 על פרובינציה אוטונומית עם פרלמנט מקומי. הבולשביקים של טאשקנט, עדין מזועזעים מהמרד המוסלמי בעיר, גייסו במהירות¯צבא, רובו מורכב משבויי מלחמה גרמנים ואוסטרו-הונגרים שנשבו בחזית הרוסית ונשלחו למחנות שבויים במרכז אסיה, והנחיתו התקפה על העיר העתיקה שמונחת מאה ושישים קילומטרים דרומית מזרחית לטאשקנט. החומה הקדומה נפרצה וחיילי האמפריה האוסטרו- הונגרית חתכו דרך המליציה העממית הדלה, שודדים,¯בוזזים, אונסים ורוצחים. בטבח שערכו שבויי המלחמה שהפכו לחיילים¯בולשביקים, נרצחו בין 5000 ל-15000 מאזרחי עיר השוק הקדומה וברון, הקונסול הדני בטאשקנט באותה תקופה, כתב בדו"ח ששלח, שביזה בגובה של 20,000 רובל לאדם היתה דבר רגיל. חלק משכירי החרב חזרו לטאשקנט עם 200,000. הנחתי את הסכין בתוך התרמיל וברכתי אותו לשלום. "רק למוסלמים." אמרו הטג'יקים בפתח מדרסת קוקלדאש. חיכתי אליהם ועצרתי מונית בצד הנכון של הכביש. ירדתי בכיכר המלונות הגדולים. "אפשר להתקשר לתל אביב?"
"אם תזמין שלושה ימים מראש. אתה יכול לנסות בדואר."
טאשקנט. בירת מרכז אסיה. מכאן יצאה בשורת המהפיכה לעמלי אסיה. שדה התעופה הגדול במרכז אסיה. עשרות נחיתות והמראות ביום. "אי אפשר להשיג קו." אמרה המרכזנית, "נסה מחר. אבל אני בספק אם מחר תצליח. מכאן הקווים עוברים למוסקבה, וצריך להזמין שעת חיוג. אתה רוצה להזמין לעוד שלושה ימים?"
זאזא איחר כהרגלו. "המכונית- אה! בוא ננסה לקנות לך כרטיסים לדושנבה."¯נכנסנו למלון.
"אתה משלם בדולארים?"
"לא. אני אורח של האקדמיה."
"אז רק בשדה התעופה."
"יש לי כרטיסים שקניתי ברובלים בבתי מלון של "אינטוריסט"."
"אני לא יודעת מה היה שם. פה-לא."
"בוא לשדה." התגלגלנו בכבישים הרחבים אל השדה. "תן לי את הדרכון שלך." אמר זאזא, נדחק אל החלון הצפוף באנשים, מנופף את הדרכון בפסקנות. האנשים נחצו. "הוא אורח של האקדמיה למדעים ויש לו מחר קונגרס בדושנבה-"
"רק בדולארים."
"ועם מי אני יכול לדבר נינוצ'קה?"
"עם נטשה, היא המנהלת."
"אני לא יכולה לעשות כלום, אני צריכה אישור מהמשרד הראשי בעיר."
"הוא אורח של האקדמיה נטשינק'ה, והנה הקבלות, הוא משלם בכל מקום ברובלים."
"לא פה. תדבר עם המנהל הראשי."
"תרשמי לי את הכתובת." אמר זאזא, אוסף את הקבלות והדרכון, מסמן לנהגי מוניות שיאיטו, יפתחו חלון ויראו לו את הדרך כשהוא נצמד לזנבם.
"לא פה." אמר המנהל המקומי בבניין "אירופלוט". אתם צריכים לדבר עם נינוצ'קה בשדה התעופה."
"חוי." אמר לאדו, "בוא ניסע, יש לי חברה באחד המלונות שיכולה לעזור."
"אני מצטערת," אמרה הידידה, "זה חייב להיות דרך "אינטוריסט" או "אירופלוט". זה בגלל שיש לו דרכון זר."
"בוא ננסה ב"אינטוריסט" בשדה התעופה."
"אנחנו לא יכולים." אמרה הפקידה של "אינטוריסט", "דברתם עם המנהלת של "אירופלוט" בשדה?"
"למה אתם לא יכולים?"
"אנחנו מתעסקים רק עם כרטיסים להיום, אלו כרטיסים למחר."
"בוא נחזור למשרד הראשי." מחה זאזא את המצח במטפחת המזוהמת.
"אם תביא לי אישור מהמנהל הראשי אני אסתכל בזה." אמר דמיטרי מההזמנות.
"שלום." דפק זאזא על הדלת. "יש לנו כאן אורח של האקדמיה למדעים של טיבליסי שנוסע על דרך המשי, יש לו מחר קונגרס בדושנבה, והנה כמו שאתה יכול לראות, הוא משלם בכל מקום ברובלים. אין לנו דולארים, זה הכל ממומן¯על ידי האקדמיה הג'ורג'ית למדעים, היינו מודים לך אם היית יכול לאשר לו¯כרטיסים ברובלים לדושנבה. הלוך ושוב."
"ברובלים?"
"הוא משלם בכל מקום ברובלים." פרש זאזא את הכרטיסים המשומשים מבוכרה לחיווה ולסמרקאנד. "בבתי מלון של "אינטוריסט" ובמטוסים של "אירופלוט"."
"ולמה הוא לא קונה כרטיס דרך "אינטוריסט"?"
""אינטוריסט" אמרו שהם מוכרים רק להיום. הנה ההזמנה שלו." פרש זאזא את הטלקס.
המנהל הרכיב משקפיים ועיין בכרטיסים בקבלות ובטלקס. הוא חייך. "תרדו לדמטרי ותגידו לו שבסדר."
"תוכל לכתוב לנו את זה?"
"שיתקשר אלי."
דמטרי משך בכתפיים. "זה מאוד לא מקובל למכור כרטיסים ברובלים ולא בדולארים." הוא הרים את שפופרת הטלפון ודיבר עם המנהל. "טוב, תן לי את הכרטיסים הקודמים שלך ואת ההזמנה, אני אצלם אותם ואבדוק מה קרה בבוכרה ובאורגנג'." הוא צילם וכתב מכתב שמאשר באופן חד פעמי רובלים. "עם המכתב הזה אתם חוזרים לשדה." אמר דמטרי. "יש לך מזל גדול, אני לא יודע מי אתה, אבל תדע לך שעוד לא היה לנו דבר כזה."
"הה, הה!" צחק זאזא כשגלשנו במהירות במדרגות מהקומה החמישית ל"אדה" שחיכתה בנאמנות, דוהרים לשדה התעופה. "לרגע לא הייתי בטוח, הדמטרי הזה היה אגוז קשה."
"עבודה יפה." אמרתי. גורדייף, שנולד באלכסנדרופול לא רחוק מקארס היה ג'ורג'י. חיפושיו אחרי המקור לרעיונות לא מנעו ממנו להיות בנאדם. לסחור, לגנוב, להונות, להפיק תועלת כלכלית מכל דבר שיכל לקדם את רעיונותיו. שיטה אסיאנית. המזל מסייע למי שמסייע למזל. המנהלת בשדה הביטה במכתב, מזניקה אותנו לראש התור המצטופף. טמנתי את הכרטיסים הכחולים בעומק חגורת הכסף.
"אתה בטוח שאתה רוצה לטוס מחר? יש חתונה בערב."
"תקחו אותי לחתונה אוזבקית כשאחזור."
"איך שאתה רוצה." סובב זאזא את ההגה, נוסע בחזרה לבית של אלחום ברחוב אקדרינסקיה.
"זה הגיס שלי." אמר אלחום, ""הוא רופא שיניים."
"נוסראט." הציג האוזבקי את עצמו. "אני מחפש קשרים בישראל, אולי אתה מכיר אנשים שירצו לבנות מלון בטאשקנט? אני יכול לקנות את השטח. מלון טוב. צריך מלון טוב בטאשקנט."
"כשאחזור אולי אוכל לברר. אני לא בא מהשטח הזה."
"כמה מהחברים שלי אמרו לי שאני ניראה כמו יהודי." אמר נוסרט, "זה בגלל שיהודים וערבים חיו ביחד. רוצה שאעשה לך כתרי זהב?" הוא חייך בפה זהב.
"רחמאת." הנחתי את כף היד הימנית על הלב, "תודה."
התקשרתי לויקה. "ויקה היא המזכירה של מרק בטאשקנט." אמרה לי הפקידה בסוכנות בטיבליסי. קול צעיר ענה בטלפון בעברית טובה. "מרק חוזר לארץ. הוא כבר במוסקבה. מה אתה עושה היום? אתה רוצה להפגש?"
"אני טס מחר לדושנבה."
"מצוין, אני יכולה לשלוח איתך משהו לראש הקהילה שם?"
קבענו ליד שוק האבטיחים. זאזא הסיע אותי לשם. "איך תזהה אותה?"
"היא אמרה בחורה צעירה. שניראית טוב."
ויקה היתה בחורה בת 18. שיער שחור ירד עד לכתפיה ועיניה היו כהות. גופה היה דק ושפתיה חייכו כשעצרנו את ה"לאדה". זאזא נסע במורד הכביש קילומטר ועצר. הוא חיכה במכונית. ויקה הובילה אותי לבית שיכון מלבני. עלינו¯במדרגות והיא פתחה את הדלת. היא לא היתה מיהודי בוכרה. היא היתה מההגירה¯של היהודים הרוסים שבאו לטאשקנט עם ואחרי המלחמה. החדר שלה היה כמו כל¯חדר של נערה בת גילה בעיר גדולה בעולם. "ראית כבר את טאשקנט?"
"קצת. העיר לא ניראית לי מעניינת במיוחד."
"מה אתה מדבר, זאת עיר נורא מעניינת, זו עיר גדולה. אתה רוצה לבוא ביום חמישי למסיבת סוכות שאנחנו עושים?"
"אני בדושנבה."
"חבל. הייתי מראה לך את העיר ברצון." היא נתנה לי את הטלית והתפילין של ראש קהילת דושנבה. "אתה רוצה להתקשר למרק במוסקבה? או שאתה רוצה שאני אגיד לו משהו, הוא צריך להתקשר אלי היום." מרק מקבוץ מעגן מיכאל. כמה פשוט.
"תבקשי ממנו שיתן לעודד ואורלי במעגן מיכאל את מספר הטלפון שלי בטאשקנט ושיתקשרו אלי ביום שישי בערב." אי אפשר להתקשר החוצה. פנימה, אפשר לחייג בקלות. חיוג ישיר. פלאי השיטה.
"שתהיה לך טיסה טובה." חייכה ויקה. "דושנבה עיר יפה-" היא אמרה במבטא הרוסי הרך שיש לקירילית בעברית, "מרק לקח אותי לשם."