 |
כשפים בוונקבמבה
1. מסע לונציה. הערבה המונגולית
ואז, מתוך הערבה, התגלה טור אבנים אפור המושך לרחבה. פסלים. קו הנמשך מתוך הכלום לנקודת הזדהות. נשים וגברים מאבן. קברי המשפחות המלכותיות של מונגוליה. באמצע הערבה, חשופים לרוח, סלעים ופסלים אפורים. הפיזור הנוודי. כוחה של מונגוליה בחוסר ריכוזה. תפוס את הרוח.
הערבה
לפני בניין התחנה המה שוק חלפני הכספים, מוכרי הכרטיסים, ספסרי הדלק. הבזאר המזרחי. שתי נשים צעירות מכרו כיסונים ממולאים בבשר. הושטתי כסף למירגה.
"לא כדאי לקנות אצלן, זה יעשה לך בעיות בבטן, אתה עוד תראה. צריך לאכול רק מה שמבשלים בבית." הוא אכל שני כיסונים והעביר שניים לנשים שהמשיכו ללכת אחרינו. טריים וחמים. אחרי האוכל הסיני שום דבר לא יכול להזיק. מירגה הביט בזקן שצמח בשבועות שחלפו, זקן של נוחות. "אצלינו לא מגדלים זקנים, ואם גדלות שערות - תולשים אותן!" הוא העביר יד על פניו החלקים. חזרנו לאולם הספורט של התאחדות הספורט המונגולית. חזית ניאו-קלסית, עמודים כבירים. בפנים היו המידות קטנות. חבורות הצטופפו בתוך הבניין האפל והחמוץ מזיעה ומריח שתן. אוריי שיחק כדורסל.
"יש לך כרטיס? אמרתי לך שבמונגוליה לא תהיה בעיה. אני אבוא אחר כך, אני צריך לשחק קצת."
"זה בסדר," אמרתי למירגה ואוריי, הבנות עמדו והשקיפו מהצד, "אני אלך להסתובב לבד. ניפגש בערב בבית."
"אתה בטוח שתסתדר? אולי נצטלם פה לפני שאתה הולך?" אני לא בטוח בכלום. "חכה רגע, אני ארשום לך את הכתובת." הוא רשם את כתובת הדירה על מפת העיר שקניתי במלון אולאן בטור ואני יצאתי אל אור השמש. חופשי מחברים. אדון לעצמי למספר שעות.
צעדתי צפונה לאורך רחוב סמבואו. נשים מכרו לחם דרך חלון בעשרים טוגריק ומונגולים לבושים בגלימות ערבות ונעולים מגפים גבוהים צעדו ברחוב, מצטופפים בפינות, קונים ומוכרים. בפינת סמבואו והמעגל הקטן עמדו בתים שניראו כאילו הועתקו מאירופה של המאה התשע-עשרה. רוסים היו פה. מוזיאון לנין עמד סגור ואפור, אנדרטאות להילה הקומוניסטית שהתכווצה צפונה. בצומת שבין חסבטאר, המעגל הגדול וסמבואו, עמד מקדש בודהיסטי. ילדים – פרחי נזירים - חייכו מהכניסה. נכנסתי דרך שער הגג של מקדש גסר שדרקונים וחיות מיתולוגיות הגנו עליו. עשבים מצהיבים על רעפי הגג שסופו קשת הפוכה המדמה גזעי במבוק מפרקיים. פרחי הנזירים הלאמאיסטים, ילדים בני שמונה או תשע, צחקו כשכיוונתי את המצלמה אל הגלימות הכתומות, אל הכובעים הצהובים, אל המגפיים שחרטומם מעוקל. הם חייכו ונמלטו, נחבאים בתוך חדרים אפלים. ישבתי על ספסל בשמש, עדת הילדים רצה סביבי, מטפסת על סוס אבן מונגולי רובץ ליד הגדר. הבודהיזם הלאמאיסטי שבא מטיבט, חוצה דרך הגבול הסיני של¯גנסו, מהגר דרך הגובי. בודהיזם הגיע למונגוליה רק אחרי ששושלת מינג הורידה את המונגולים מהשלטון. ג'ינגס לא היה בודהיסט, למרות שהביא למרכז אסיה את צ'אנג צ'יין לבוכרה כדי ללמוד ולהשכיל ממנו. גם אוגוטאי וקויוק לא היו בודהיסטים, וקובלאי, למרות מנהגי החצר הסיניים, היה פתוח לכל השפעה. אם כי לא הסינים הם שדאגו להפוך את המונגולים לדתיים. זנבזאר בן המאה השבע-עשרה הוא שהביא את הבודהיזם הטיבטי כדת מדינה למונגוליה. הרוסים הקומוניסטים השתדלו להמיר דת בדת. באור היום הבהיר שיחקו הילדים, פרחי הנזירים.
מעבר לרחוב חסבטאר, שעלה מזרחה, על גבעה לא גבוהה, הזדקרו כיפותיהם המוזהבות של הגנדן והסמינר הבודהיסטי השמיימי שלידו. מקדש הגנדן עמד על הציר המרכזי של העיר, ממשיך את רחוב סמבואו, נמצא בקצהו הצפוני. מעבר לגנדן ומזרחה ממנו, נמשכו הרחובות הרחבים והמאובקים, גושים סוציאליסטים ארוכים בנויים לאורכם. תעלות ביוב קטנות ירדו מהגבעה. משני צידי דרך העפר הרחבה נבנו גדרות מעץ ופח, מעבר לגדרות אפשר היה לראות את כיפות האוהלים. נביחות כלבים מהצד השני. הכלבים בבודהיזם הטיבטי הם נזירים שסרחו בחייהם והתגלגלו לכלב. להסה מלאה עדרי כלבים. באולאן בטור לא היו כל כך הרבה כלבים. אולי גם משום שהמונגולים דתיים בצורה אחרת. מראה שכונות האוהלים בליבה של העיר הפך את אולאן בטור מעיר סוציאליסטית לבירה של נוודים. אם מונגוליה וטיבט הם שני שטחי חסות של רוסים וסינים, הרי שהדגם המונגולי נראה משוחרר יותר. עשן היתמר מארובות התנורים¯המותקנים במרכז האוהל ומוזנים בגללים. כבשים פעו בחצרות הסגורות. מונגולי רכוב על סוס פתח שער ונכנס למתחם אוהלים. שערי המקדש מוזהבים. בפנים, מימין לשער, ישבו הנזירים ושיננו שיעור, קוראים בשירה מתוך הסוטרות, הופכים את הדפים, הצעירים שרים בקול והמבוגרים מהמהמים באיטיות. במרכז ישב הלאמה, מקבל את הפונים אליו. סוטרה, מנטרה, מנדלה,טנקה, עיקרי הבודהיזם הטיבטי. הטנקות, ציורי הקיר של בודהא הבודהיסטוות והאלים המגינים מפני רוחות השתלשלו מקירות המקדש, על הקירות הונחו סוטרות בספריית מגירות העץ והנזירים המהמו מנטרות. ואז תקעו הקרנות הארוכות וחמישה פרחי נזורה צעירים הניפו את המנדלה, ביתו המקודש של בודהא, ויצאו לסיבוב, מחזיקים אותו גבוה, קטורת נשופה באוויר המקדש, אנשים הצטופפו לגעת במנדלה, לקבל ברכה, לזכות בקדושה. הקפות ספר התורה היהודיות, אותה קדושה של חפץ עם אותיות שיש בהן רז. סוד לא מפוענח. נזיר הדף אותי מהשער. הגנים המונגולים שהוטמעו באבותי לפני מאות שנים כששטף הגל המונגולי את מזרח אירופה, לא הועילו. בחוץ השתטחו נשים זקנות לפני בודהות ולאמות גבוהי מצנפת, מפוסלים בלבן על רקע המזרח, משטחי השתטחות מעץ דהוי לפניהן. סרטים על עצי משאלות, חבורות מקיפות את המקדש נגד כיוון השעון, מגלגלות את גלילי התפילה. כאן, כמו בטיבט, מתקיים בודהיזם שהוא חלומה של כל דת. דת שאינה מבקשת ידיעה אלא רק עבודה ותרומה. הבודהיזם הוא דת שלימה, הוליסטית, יותר מכל הדתות המערביות. אין צורך לשנן תפילות, לדעת, יש צורך לעלות מדי פעם אל המקדש, לסובב את הגלילים שבתוכם סוטרות ולשנן מנטרות. אום מאני פדמה האם - הו היהלום שבלב הלוטוס! להשתטח לפני פסלי בודהא והלאמות הקודמים, להדליק נרות. פולחן עממי שבו כל אחד שייך לדת גם אם אינו יודע דבר. המעמד הפעיל הוא הנזירים. הם יודעי הספר, הגורם המתסיס, המוכנים לפקודתו של הדלאי-לאמה, של הבוגאד חאן. לכן הרסו הקומוניסטים את המנזרים בשנות השלושים, מפיצים את הנזירים לכל עבר. לכן, כשהתחוללו מהומות בלהסה בראשית שנות התישעים של המאה העשרים, היו אלו הנזירים שבפקודת הדלאי-לאמה הגולה התעמתו עם הצבא הסיני ונטבחו. ללא הנזירים אין לדת כיוון ומאמיניה כנועים. האם היו נזיריו של הבודהיזם המונגולי סינים? דרך אינטלגנטית להכניע עם של לוחמים נוודים.
ממזרח לגנדן, מעבר למקום בו נמכרו מים קדושים, עמדו שלושה גרים. באחד מהם ישב נזיר זקן. תמונת הדלאי-לאמה. "אתה יכול להכנס." אמר הנזיר, "פה נהוג לתרום. כמה שאתה רוצה. לפחות 50 טוגריק." תרמתי לבודהא 50 טוגריק, יושב ומחכה לעולי הרגל שבאו לבקש ברכה בתוך אוהל הנוודים עם הנזיר הבודהיסטי, מדליקים נרות, מניחים גבינה יבשה, סוכריות, קופסאות סיגריות מול התמונות. דתות בכל מקום יותר דומות מאשר שונות. מה שאולי מסביר את המאבק והעימות האלים ביניהן.
כיפות הגנדן הזהיבו כשהשמש נטתה מערבה. האוויר היה קר ויבש. ירדתי חזרה מהמתחם אל הכביש הרחב שתנועה דלילה של אוטובוסים, מוניות ומשאיות נעה בו. תעלה עמוקה בין הכביש ובין השבילים שירדו משכונות האוהלים. בצפון הסתדרו הבלוקים הסוציאליסטים, ארוכים, אפורים וגבוהים. ממול היתה גבעה עם ערימת אבנים. כמו הרגמים שיש בהרים גבוהים. הבודהיזם הטיבטי הביא את גלי האבנים לערבה. שבילים עלו בעשב הצרוב של סוף הקיץ אל התל. ערימת האבנים הקטנות התנשאה לשלושה מטרים, עטופה בבקבוקים מנופצים, בדלי סיגריות, גלגלי אופניים וקרעי בגדים. ועם זאת, לא היתה זו ערימת זבל כי אם תלולית פולחנית. ליבה של אולאן בטור המשקיף על כיפות הגנדן. יש משהו נבון בהקרבת זבל ולא דברים שיש בהם שימוש. מסביב נפרשו שכונות האוהלים תחומות בגדרות עץ, מעשנות בארובות התנורים, כלבים נובחים על פתחי העץ של אוהלי הלבד העגולים. סוסים בתוך המתחמים. שכונות האוהלים האפורות טיפסו על הגבעות העגולות והרכות. כמו בלה-פאז שבבוליביה.. אותה אפרוריות צפופה, אותו אוויר צלול וקר. במורד הגבעה פרקה משאית כלי בית. ירדתי אל המשאית. כלב נבח. כמה אוהלים עגולים הצטופפו אחד אל השני ופסולת מתכת וזכוכית הוטלה מסביב. התיישבתי על חבית. כלב זאב נבח בזעם ואשה צעירה לבושה ג'ינס וגופיה חטבה עצים בגרזן עם ידית ארוכה, מתכופפת לתוך הפתח הרבוע והנמוך שדלת עץ כתומה הגיפה אותו, מגפיה הגבוהים שוברים קרני שמש נמוכה. מעגל החאן, רשת העץ, עמד מסביב לרצפת האוהל. בתוכו, הונחו שלוש המיטות והאבטר - ארון העץ שעליו הבודהות וצילומי המשפחה. הצוח, תנור המתכת, עמד במרכז והינדן - הארובה מתנשאת ממנו. "אל תצלם!" הניפה אישה זקנה יד. הצעירים חייכו. עסוקים בהקמת בית בשכונה החדשה של אולאן בטור. ישבתי על החבית, מביט בבד הראשון העוטף את הגר ואת מוטות העץ המחודדים הנתקעים לתוך עיגול הכיפה הכתום שאשה צעירה החזיקה את רגליו. הנשים החזיקו והגברים בנו. הם בנו בשתיקה, כל אחד ידע איך לבנות את אוהל הנוודים, לפרוש את יריעות הלבד. תוך פחות משעתיים היה האוהל מוכן, והציוד שסביב החל להבלע בתוכו, התנור, מוסק בגללים, מתמר עשן. אולאן בטור היתה בין נוודות לסוציאליזם. האוהלים המחוברים לחשמל. הביוב הזורם במורד הגבעות לתעלות הפתוחות, השיכונים האפורים, האבטר בכל בית ואוהל, המקדשים הבודהיסטים בני השבע מאות, הסוסים הנמוכים והמוצקים איתם פשטו המונגולים על סין כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנה, טובעים את חותמם על מוסקבה ווינה, מוליכים שבטים טורקיים מקצה אסיה לסופה של אירופה.
לא היה קל למצוא את הבית של מירגה. הלכתי לאורך השדירה הגדולה צפונה, כשהשמש שוקעת מערבה מעבר לרכס, ודרך עשן המפעלים הפטרוכימיים. עיר הנוודים, עם אוהלי הלבד העגולים והאנשים הלבושים גלימות שיער כבדות, התחלפה בעיר סוציאליסטית אפורה של בלוקים ארוכים, גבוהים ומוזנחים. השדירה היתה אפורה והעצים הבודדים שנטעו בה כוסו באבק. קר. ספרתי כניסות מהכביש הקרוב, נכנס פנימה ומטפס עד לקומה השמינית. לא כאן. ירדתי למטה בחדר המדרגות המזוהם שלכלוך והזנחה מצפים אותו, אל הצל הקר ואל מוסכי המכוניות - ארגזי ברזל בהם נשמרות המכוניות הספורות. הוצאתי את הנייר¯עליו רשם מירגה את שם הרחוב. שתי נערות הצביעו על כניסה זהה לקודמת. טיפסתי במדרגות. דופק על הדלת החיצונית. מקום של זיכרון. שום שם או מספר או סימן מזהה. חבית הזבל בקומה השביעית נראתה לי מוכרת. הקומה השמינית. נרה פתחה את הדלת בחלוק. חלצתי נעליים ונעלתי את נעלי הבית, מובל אל המטבח עם השרפרפים הנמוכים, מוזג לעצמי תה מהסמובר. אמא שחזרה מהעבודה כמה דקות לפני מילאה צלחת והניחה על האורז בשר כבש, פותחת את צנצנת החמוצים, מוזגת מקומקום הבדיל תה מלוח בחלב. בחורף שותים נוודי הערבה את מי הקרח המופשרים. במי השלגים אין מלח, המחסור במלח לא מאפשר למינרלים להספג ברקמות.המחסור ביונים. הגוף מאבד מתיפקודו ונחלש למרות שלמראית עין הוא ניזון ושותה ככל צורכו. התה המלוח שומר על המונגולים. כמו האכילה בידיים - השומן משמן את הידיים והפנים מפני רוח הערבות החורכת. חום הבית, האוכל, המליחות והחמיצות במטבח הקטן.
מירגה חזר כששיחקתי עם אבא דורצ'סורין ביאמפסורין שח בסלון. הוא הוציא את השח מהאבטר, ואת בקבוקון הענבר, מוזג טיפה לשקע שיוצרת הבוהן המורמת עם שורש היד ומגיש לאף. הריח היה חד, פוער את מחילות האף. איל המושק. המילון והשיחון הרוסיים היו מונחים בינינו. שחקן שח מצוין. מהשידה שבפינת החדר, עליה הונחו תמונות הדלאי-לאמה ובודהא, הוציא אבא אלבום תמונות, מצביע על תמונות שחורות לבנות של הארמיה המונגולית. אמא היתה רופאה והוא מהנדס. ועדיין היו אלו אמא ונרה שהסתגרו במטבח, מבשלות וחותכות ורוחצות כלים בכיור הקטן החשוף. דורצ'סורין פתח אטלסים להראות את מונגוליה. מדבר על מחצבים ומקומות. מירגה ניכנס אל הבית בשבע ושוב נכנסנו למטבח כדי שמירגה ישאב אוכל בקולות מציצה. אבא, דק גזרה ושקט, ישב מולי, מעבר לשולחן הנמוך ואמא הגישה אברים פנימיים אותם חתך אבא, מגיש לצלחת. מירגה שלח אצבעות עבות לתוך החמוצים. "יש ג'יפ למחר," אמר מירגה. "אבל אתה צריך לתת את הכסף מראש."
"איזה ג'יפ?"
"צ'ירוקי. סיני. יבוא חבר שלי שמדבר אנגלית, אוריי, אני ואתה."
"יש מקום לכולם?"
"צ'ירוקי זה ג'יפ גדול." חזרנו לסלון. "ועכשיו תצלם." הוצאתי את המצלמה. אבא יצא אל חדר השינה הצפוף, חוזר עם גלימה מונגולית, צעיף כתום גדול, שאותו ליפף שלוש פעמים בהידוק סביב מותניו, חובש כובע מחודד ומתיישב לצילום.
"באיזה שעה יגיע הג'יפ?"
"מחר בתשע. שלוש מאות טוגריק לקילומטר. אתה תיתן לי כסף מראש, נכון? זה לא בשבילי, אני לא מרוויח מזה כלום, זה הכול הולך לנהג ולדלק."
אמא ונרה התיישבו במטבח על השרפרפים, חותכות בשר ובצל, מטגנות חושור, כיסנים למסע המתקרב, כיסני בצק מלאים בבשר כבש מטוגן בבצל. ריח שמן וחם מילא את הבית. מירגה התיישב ליד, לעזור בהכנת הכיסנים. "קח, קח." הוא הושיט חושור חם שטיפות שמן נזלו ממנו על אצבעותיו העבות. הכיסן היה חם ושמנוני, מאבך הבל כשנגסתי ממנו. הייתי עדיין מלא להתפקע מבשר הכבש של¯הארוחה הקודמת. ארץ מבורכת.
"לילה טוב." אמרתי, סוגר את דלת המטבח מאחורי. חוצה דרך המסדרון. אבא ראה טלוויזיה רוסית בסלון. צינורות המים החמים חיממו את האמבטיה החלודה ואת הראי הסדוק. החדר היה קר לעומת האמבטיה הדחוסה. קפיצי המיטה שקעו תחתי. המתח בין החדר הפרטי במלון לבית בארץ אחרת שבו אין פרטיות אבל יש חיים.
הג'יפ לא הגיע בבוקר.
אמא הניחה לפני צלחת עם אורז ובשר כבש, מוזגת תה שחור מבושל בחלב ובמלח. "חושור?" שאלה אמא, נכנסת לתוך המגפיים, עוטה את המעיל, הופכת בבת אחת מעקרת בית לרופאה. הסוציאליזם לא חדר את קרום המנהגים. השוויון שוויון והאשה אשה. אסיה היא עדיין יבשת של גברים שלא איבדו את ביטחונם בעולם הגברי.
בעשר הגיע הג'יפ. "זה לא צ'ירוקי, הצ'ירוקי לא מספיק חזק לדרכים, זה ג'יפ בייג'ינג." אמר מירגה, בולע את המילים, מערב רוסית באנגלית.
"זה ג'יפ טוב" הבטיח אוריי, "הוא חדש לגמרי ויצא מתיקון רק היום."
ג'יפ סיני. יריעת ברזנט שרוח שורקת דרכה, חלונות צרים, קפיצים נוקשים, צבעי ההסוואה. "מה קרה לצ'ירוקי?"
"הוא התקלקל."
הנהג חייך כשהתיישבתי על המושב שלידו, הוא היה גבוה, באמצע שנות הארבעים, ושיער שחור חלק נפל בבלורית על מצחו החום. עיניו המונגוליות חייכו והוא הצית סיגריה. אוריי נדחק מאחור ביחד עם מירגה ונוסע נוסף. אוריי הבטיח מתורגמן דובר אנגלית. הג'יפ פנה ונסע מערבה, חוצה גשר ארוך מעל הנהר שחציו יבש ונסע אל הגגות המשופעים של ארמון המקדש של הבוגאד חאן.
"אמרת שאתה רוצה לראות מקדשים מונגולים." גגות המקדש חיקו גגות במבוק סיניים. ברחבה שלפני הכניסה עמדו ציירים שמכרו תמונות תמימות של מונגולים רכובים על סוסים, של ג'ינגס חאנים ששפמם ארוך ודק, של מונגולים מזוקנים. איך מסתדרות התמונות המזוקנות עם שנאת השיער על פני המונגולים?
"זה ארמון הקיץ של בוגאד חאן, בנה של אחות אמו של הדלאי-לאמה." אמר אוריי. הלמאיזם המונגולי. שני עמים איימו יותר מכולם על הקיסרות הסינית. המונגולים מאז ומעולם, עד שנשבר כוחם במאה הארבע-עשרה, על ידי שושלת מינג, והטיבטים שכוחם עמד להם בתפר שבין שושלת טאנג לצ'ין. הטיבטים ירדו מהרמה, תופשים את דרכי המסחר, כובשים את דון הואנג ונאות המדבר. המונגולים ירדו מצפון, משתלטים על כל הארץ. כשגירשה שושלת מינג את המונגולים ושברה את כוחם, החדירו את הדת פנימה. כי אין אתה שולט בעזרת מסחר, פוליטיקה או צבא, אלא בעזרת אלוהים. הלאמאיזם הטיבטי היה הדת המתאימה. דת בה אין המאמינים צריכים לדעת כלום ומלתו של הכוהן העליון לבודהא, הדלאי-לאמה, היא הקובעת. הוא והנזירים שלו, הכוח מרוכז במנזרים. אצל הדלאי והפנצ'ן-לאמה. במקרה המונגולי, אצל בוק, אחות אמו של הדלאי לאמה שזה היה ארמון הקיץ שלה. הארמון של הלאמה המונגולי הגדול האחרון, הבוגאד חאן. חדרים נוחים, מיטות רכות, זהב רך מפוזר. דומה לארמון הקיץ של הדלאי-לאמה בלהסה הטיבטית. שם הפאר גדול יותר. עשבים צמחו על גגות החרס שדימו קני במבוק. האדריכלות הסינית צמחה בעמק היאנג-צה, בדרומה של סין, במקום בו הגשמים מרובים והבמבוק גדל בשפע. קצות הגג הפגודיים נועדו להרחיק את מי הגשמים היורדים עד כמה שאפשר מיסודות הבתים. המסע הארכיטקטוני לתוך הערבה המונגולית בה לא יורד גשם. על כותרות העץ צוירו דיוקניהם של האלים הבודהיסטים: קואן-יין, בודהא, טרה, שליחי החושך שתפקידם להפחיד את הנכנסים למקדש, הלאמות. על הדיוקנאות המרכזיים על העץ הדהוי רכב ג'ינגס חאן על סוסו. אלה האמיתי של מונגוליה. הבודהיזם חדר פנימה, נאסף על ידי האלים המקומיים, מופץ בערבות, הופך את המונגולים מעם של לוחמים חובקי עולם לנוודים בערבות. ואולי פשוט תש כוחם והם החליטו לעזוב את הבלי העולם הזה ולהתרכז בדברים החשובים באמת. אוהל, סוס, כבשה וגמל דו-דבשתי.
אנשים בודדים היו במתחם ארמון הקיץ והמקדשים. העץ הדהוי, העשבים היבשים על הגגות שרעפיהם דמויי הבמבוק הכסיפו ממרוק הרוחות ואבק הערבות, הפסלים הבודהיסטים.
כאן היו מונחים פסלי הבודהא וטרה שיצק זנבזאר - גדול היוצקים, הפסל והלאמה הגדול של מונגוליה. הוא נולד ב-1635.
עוד בטרם יכול היה ללכת, ניבא חוזה העתידות שולוי עתיד מזהיר וקרא לו גגן - קדוש. בגיל שלוש כבר קרא זנבזאר את הסוטרות. מורו של זנבזאר היה חברו של הדלאי-לאמה החמישי נמחה יאסדונום. בגיל 14 נסע זנבזאר לטיבט, שם השתלם במקדשי זונקפה - מייסד כת הנזירים צהובי הכיפה, מניח מנחה לפני שרידי המלך הטיבטי סורוזאנגומבו בן המאה השביעית. בלהסה למד מפי הדלאי לאמה ומפי מונצ'ין-בוגדו שיעץ לו לחזור למונגוליה ולחזק את הבודהיזם בבניית מקדשים ולימוד הסוטרות. פסלי הזהב שלו נפלאים. הברונזה. פסל הברונזה של ורג'רדרה - כולא הברקים, נמצא במקדש הגנדן טגצ'ילין. כשבאו בטענות לחברתו שהיתה פסלת וצורפת, משום שאיפשר לה חופש כפי שחשב שיש לתת, הוציא החוצה את פסלי טרה - 21 פסלים המתארים את מצבי רוחה של האלה - משמחה ועד זעם. סיאמטרה (טרה הירוקה) וסיסטארה (טרה הלבנה). סיאמטרה היא אשה בשיא יופיה ונשיותה. חיוך בזווית שפתיה. המלכה היא היושבת שעות כדי שאתקין ממנה את פסליה של טרה אמר, והלשונות הרעות השתתקו.
ב-1686 המציא זנבזאר אלף-בית חדש, הסויאמבו. וכך תירגם את הטיבטית והסנסקריט למונגולית. העצמאות הלשונית הראשונה מהסינית, הטיבטית והסנסקריט. אלוהות מונגולית. בתוך מונגוליה האשימו אותו כי מכר את הארץ למנצ'ורים שירדו וכבשו את סין מידי שושלת מינג בהטיפו לאי אלימות. האם היתה לו ברירה? באי המלחמה בצ'ינג המנצ'ורי, הותיר את מונגוליה חצר אחורית ולא מאיימת של האימפריה, מונע ממנה כיבוש. מה היה במונגוליה שיעניין את הסינים?
הג'יפ הסיני בעל הקווים המגושמים חיכה במגרש החניה. הנהג עישן מהסיגריות המונגוליות הרעות והציירים פרשו את ציורי המונגולים הרכובים על סוסים, גרים וגמלים דו-דבשתיים באור.
"אונטר חאן?"
"אני לא בא." אמר אוריי. "המאמן שלי אומר שלקח לי יותר מדי זמן לחזור מסין. ואם אני רוצה להיות מוכן לאולימפיאדה בקיץ- אני צריך לחזור להתאמן. אבל מירגה יסע איתך."
נסענו לשיכון האפרורי שליד האוניברסיטה של אולאן בטור. מירגה ואוריי נעלמו לתוך חדר המדרגות. הם חזרו מלווים בבחור נוסף. המתורגמן. "המתורגמן לא יכול לבוא, לימודים." אמר אוריי, "זה חבר של הנהג, הוא יסע איתכם לסנצ'ר מנדל." אה. טוב שאמרתם.
"גלגל לי סיגריה." אמר מירגה. אוריי לחץ את ידי. הצטערתי שאוריי לא בא, האנגלית שלו היתה טובה מהרוסית שלי. מירגה נדחק עם האורח לאחורי הג'יפ, מציתים סיגריות. אולאן בטור הידללה עד שאבדה בערבה. מזרחה, לאונטר חאן, אוהלים לאורך הדרך למרגלות ההרים. פרשים רוכבים זקופים על הסוסים הקטנים והמוצקים, ישרים ונוטים קדימה. נהר לאורך הדרך. הכביש נגמר בבת אחת במרחק של חמישה-עשר קילומטרים מאולאן בטור. עדר כבשים על הדרך. פרש מונגולי עצר על הדרך. רוח קרה מחוץ לג'יפ. השמים הכחולים והשמש הצהובה הטעו. שרווליו מופשלים. זקן קלוש. הג'יפ גלש לאורך אחד היובלים של האורחון. יאקים כבדים, אחד לבן והשני שחור, התעמתו בקרב חזיתי ורב עוצמה. הנחל זרם בין הגבעות הרכות של הרמה המונגולית. סוף הקיץ. הגבעות היו חומות. מכוניות בודדות על דרכי האבק. ישבתי מול היאקים הכבדים והרוח הקרה זרמה על הגבעות העגולות והחשופות ועל העשב הצהוב של הסתיו. מי פלג קרים וגבעות מכוסות בקר וכבשים וסוסים רועים. ארץ של סוסים. חזרנו לג'יפ והמונגולי המשופם הדליק סיגריה. "גלגל לי סיגריה." אמר מירגה.
"יש חושור?"
"יש." אמר מירגה, מוציא מהתיק את שקית הבד ששמרה על חום. הבשר והשומן שטוגנו בבצל התערבו בטעם הבצק. הג'יפ נסע, מתחמק מתמרות אבק של מכוניות עוברות. נוסע בערבות הבודדות. מרחוק הסתמנו בתים של עיר. עיירה סוציאליסטית. בתים מכוערים שקילופם נשקף למרחוק. האם יזמין אותנו הנוסע לישון בביתו? הג'יפ עצר ברחבה קטנה בין הבלוקים הסוציאליסטים הדהויים. עליבות הבנייה מול הערבות. ההצטופפות מול המרחקים בין אוהלי הנוודים. יכולתי להבין את ג'ינגס חאן שסרב כל חייו לעזוב את אוהל הנוודים העגול ולעבור לארמון בנוי בבירתו שבקרקוראם. השקיעה החלה לאחר מותו. הנוודים מוקסמים מהבית. על מנת להישאר חד וצלול צריך להשאר בתנועה. בקשר עם היסודות. הרוח נשבה קרה מחוץ לג'יפ ושני ילדים שחקו בחישוק ובקופסאת שימורים. גולץ' חזר לאחר כמעט שעה. אפשר היה להריח את התה המלוח והחם. "אונטר חאן?"
"אונטר חאן." הלאה, מזרחה, לתוך הערבות. השמש התגלגלה מאחורי הגבעות. "ג'ינגס חאן נולד בדלגר חאן." אמר גולץ'. מצית סיגריה עם ריח רע.
"איפה זה דלגר חאן?" פרשתי את המפה. גולץ' הצביע על דלגר חאן. האורחון פנה לכיוון ההוא.
"מה יש בדלגר חאן?"
"כלום." אמר מירגה. "זה אתה שרוצה לנסוע לאונטר חאן."
"אני רוצה לנסוע למקום מעניין. סע לדלגר חאן."
"דלגר חאן." חייך גולץ', עוצר בבקתת משמר של המשטרה שלידה בית תה מטונף. האיש הצעיר במחסום הביט בנו. הוא דיבר עם גולץ' ומירגה, ולאחר מכן נדחקו עוד שניים למושב האחורי של הג'יפ ואנחנו חצינו את הגשר ופנינו דרומה. גולץ' עצר את הג'יפ ואנחנו ירדנו אל הנהר לשתות מהמים הקפואים. השמש התגלגלה מעבר להרים, והערבות נצבעו באור האדום והזהוב שיש לקרניים של השמש. העשב הצהוב הורך ושקט מכושף עמד באוויר. עמדתי והבטתי בעצים לאורך הנהר, בקנים, במים שנצבעו בכל הגוונים שבין חום זהב לצהוב רך. הג'יפ המשיך לנסוע מעט לאורך הנהר. שתקתי והבטתי בנוף, בנהר ובצמחיה ואז פנה הג'יפ לתוך אחת מהדרכים שטיפסו באדמת הערבות הרכה על הגבעות ופונה לארץ של גלי גבעות קפואות.
"היית בדלגר חאן?"
"לא." אמר גולץ'.
"הם מדלגר חאן." אמר מירגה והג'יפ המשיך לנסוע, פנסיו שנדלקו האירו דשא שהרוח כופפה, מקפיאה במשבים חובטים. שמונה. "מתי נגיע?"
"שעתיים." גולץ' עצר את הג'יפ כשהחושך הפך למרבד. שמים נקיים ובהירים. כוכבים נוצצים. ספנים בים האפילה. קרוב לי יותר הירח. הכוכבים נותרים הדבר היחיד שאפשר לבטוח בו. גולץ' הוציא בקבוק וודקה וכוסית קטנה. מוזג לתוכה ומגיש לאחור. הוא הושיט לי את הכוסית. בהיר אללה. הוודקה צרבה וירדה בבת אחת. הכוסית גמרה את הסיבוב הראשון ויצאה לשני. "תודה" אמרתי.
"תשתה, תשתה." אמר גולץ'. ושוב כמו בכל מקום שבו הייתי שרוי באמצעה של יבשת, רחוק מכל מקום מוכר, בין אנשים שאינם מדברים את השפות שאני מכיר ושליטתי בשפות שלהם קלושה, הרגשתי את קלות הלילה ואת המסע. לא היה אכפת לי לאן אני נוסע. לא היה איכפת לי אם אגיע. האור הצהוב בג'יפ, כוסית המתכת המתמלאת והמתרוקנת. עשן הסיגריות הממלא את חלל הג'יפ. גולץ' ניער את הכוסית וטמן אותה ביחד עם הבקבוק מתחת למושב. מניע ומדליק אורות. אור צהוב ורעש של מנוע מפרים את הבדידות. הבטתי בערבה האפלה. בדרך שסימנו פנסי הג'יפ. איך הם יודעים לאן לנסוע? עיני נעצמו תוך כדי נסיעה. "את הטבק!" חבט מירגה בגבי. גלגלתי לו סיגריה. "את הווקמן!" העברתי לו את הווקמן. נרדמתי והתעוררתי כשהג'יפ האט. כשפקחתי עיניים אמר המונגולי שמאחורי שם, שם! ולאור הפנסים הגיחו שני אוהלים עגולים וכלבים זאביים זקורי זנב שנבחו בזעם, קשורים לחבלים שנמתחו בין יתדות במרחק של עשרה מטרים מסביב לאוהלים. הג'יפ עצר. דלת העץ של הגר נפתחה. הקור נשך בפראות והרוח נשבה. נמלטתי לתוך האוהל. בפנים דלק תנור מוסק בגללים. לא היה ממש חם בתוך האוהל, אבל היה הרבה יותר חם מאשר בחוץ. איך אומרים אני אוהב ברוסית? "יה רביצה צוח." אמרתי, מניח את כפות ידי על הארובה.
המונגולים צחקו והילדים הביטו בי. אשה צעירה במגפיים מזגה תה מלוח לקערות עמוקות והניחה לפנינו בו בזמן צלחת עם לחם צפוף וקערה עמוסה בחמאה צהובה שצדה התחתון שמנת לבנה ונוזלית. חמאת השמנת על הלחם. טעם התה המלוח וחמאת השמנת המתוקה. אשה מבוגרת מזגה חלב תוסס לקערות גדולות. "קומיס." אמר גולץ'. שכבתי בהסבה על השטיחים שליד התנור. לב הערבה המונגולית. הבטתי בברזל הלוהט והקשבתי לרוח. האשה הניחה קערת מתכת גדולה ועמוקה על פתח התנור שלהב באש כתומה ואדומה, שצבעה את פני האנשים באוהל מעבר לאור העששיות, מפרקת צלעות וחלקי כבש שהוציאה מהארון לתוך הסיר. הקומיס, המשקה המשכר של אסיה, דילג על הלשון בכדוריות קטנות, תוסס במרירות נחמדה. אושר.
האשה הניחה לפנינו את קערת הבשר המבושל. צלעות ואברים פנימיים, שוקיים וירכיים. המונגולים שלפו סכינים והחלו לקלף את הבשר. גולץ' פרס בשר והניח בצלחת שלפני. הקומיס, הלחם עם חמאת השמנת, התה המלוח, חטיפי גבינת הסוסים הקשה, ערימות הבשר הלא נגמרות. הקומיס משכר או גורם לבחילה. הרגשתי את הנשימה מתקצרת והופכת לכבדה. פרשתי את עצמי על השטיח.
"קום, קום," אמר גולץ', מסמן שאין זה מן הנימוס לרבוץ באמצע האוכל. הבחילה. מעגלים לפני העיניים, הכובד הנורא של הקיבה על הסרעפת. קמתי ופתחתי את הדלת, מתרחק מהאוהל לתוך החושך, מריק את הארוחה הכבדה ואלכוהול הקומיס על האדמה הקפואה. הכלבים הזאביים התקרבו מתוך החשיכה, לוקקים את הפליטה. מחיתי את הפנים ונשמתי אוויר נקי וקר. רווח לי בבת אחת. חזרתי אל האוהל החם והמונגולים הביטו בי בחיוך.
עייפות הנסיעה, האוויר הקר, הוודקה, הקומיס, מנת היתר של הבשר. "כאן." הצביע גולץ' על המרבד עליו רבצנו. האיש והאשה הצעירים נכנסו למיטה שמעבר לתנור עם בגדיהם, כשהילד בן השנתיים ביניהם. הם הסירו רק את הדל - גלימת הצמר המונגולית הכבדה וחלצו את המגפיים שהוצבו ליד המיטה. על המיטה השנייה הסתדרה האמא וזוג נוסף על המיטה השלישית. אוהל מלא. פרשתי את שק השינה על המרבד ומירגה וגולץ' פרשו שמיכות והתכסו בבגדים. סידור האוהל במעגל, הארונות בין המיטות והתנור, יצרו חציצה ופרטיות. קרבתן של המשפחות הנודדות בתוך חייהן הוא צפוף לעומת חיי העיר, שם לכל אגף במשפחה יש חדר. אלא שכאן המרחקים בין האוהלים העגולים הוא מרחק קבוע והמרחב המניח שעות ארוכות של שתיקות מפחית את המועקה. נרדמתי בבת אחת, כשעוגות הזבל היבשות מתפצחות בתנור, מופרדות בארגזי הפח לגללים מכל חלק של המקנה שעמד בחוץ, מוגן מהזאבים שיללותיהם קרעו את הערבה במרחק של כמה מטרים מעבר לקו הכלבים הנובחים.
התעוררתי כשדלת העץ הכתומה והנמוכה נפתחה והשמש חדרה פנימה בבת אחת עם גל של אוויר רענן. התנור הפיץ חום חסר ריח. כמו כל אוהל אחר, פנה הפתח למזרח, לקבל את קרני השמש הראשונות. הקרניים ניסרו אבק בחלל האוהל והאשה הצעירה, לבושה מכנסי ג'ינס, גופיה ומגפיים שחורים גבוהים, יצאה ונכנסה אל האוהל. עורה ופניה אדומים מקור. היא דחסה גללים לתוך התנור, שפתה קומקום תה והניחה גוש לחם בידיו הנקמצות של התינוק. התינוק לא בכה. יצאתי אל השמש. הרוח לא נשבה ועשב הערבה היה ירוק וזקוף. עדר סוסים כנוס עמד בקרבת האוהל. בין שני האוהלים הסמוכים עמד מיכל מים על עגלה ולידו חבית שמולאה בגללים יבשים. מאחורי האוהל ניצבה עגלה שעל ראשה אברים פנימיים ופרוות זאב. "זה להבריח את הזאבים," אמר מירגה. משתין מעבר לקו חבל שהיה מתוח בין שני כלונסאות גבוהים וסוסים נקשרו אליו. אחד הגברים קרב סייח אל סוסה. הסייח החל לינוק ואשה מבוגרת מהאוהל השני כרעה על ברך אחת מתחת לסוסה, מרחיקה את אפו של הסייח ומניחה דלי, חולבת כשהגבר מחזיק את אפה של הסוסה. הילדים הביטו בעדר הסוסות הנחלב. אד חם עלה מהדלי. חזרתי אל האוהל, הקור הצלול והיבש. הנחתי את ידי על ארובת התנור והמונגולים חייכו. האשה הצעירה הניחה לפנינו קעריות מלאות בתה חלב מלוח וקרעי לחם עם חמאת השמנת המתוקה וקערה של בשר מבושל וקר. מירגה וגולץ' חתכו מהבשר וטבלו אותו בתה המלוח והחם. שתיתי מהתה. חום המשקה בבוקר הקר בלב הערבה. השמחה. החלום. הנוודות האמיתית, הקרובה, ללא הגינונים והנימוסים הבדואיים. נוודות פשוטה וברורה.
"אתה רוצה לרכוב על סוס? אמרת שאתה רוצה לרכוב בערבה המונגולית."
גבר צעיר רכב מתוך הערבה, אוחז בידו את האורגה - המקל שאורכו למעלה משלושה מטרים וסופו לולאה לתפיסת הסוסים או הבקר במרחבי הערבה. הוא רכב כדרך המונגולים, זקוף, כמעט בעמידה, גופו מוטה קדימה, נע בקצב הרהיטה האיטית והמדודה של הסוס, מסוג הרהיטות שאפשר להפליג איתן למרחקים גדולים על פני ערבות אסיאניות.
עליתי על הסוס הנמוך. פרז'בלסקי. המונגולים לא אימצו את הסוסים השמיימים שהסינים הביאו ממרכז אסיה. אלו היו אותם סוסים נמוכים ומוצקים שידעו לחפור בפרסותיהם את הערבה הקפואה כדי ללעוס ממקפא הדגנים שמתחת. סוסים שהמונגולים הפכו איתם לבשר אחד, מניחים את הבשר המיובש או המומלח בין האוכף לעור הסוס המזיע, סופג מלחים ורטיבות, מתרדד עד שהיה הופך לסטייק טרטר. מניחים את הגבינה המיובשת בתוך נאדות המים שעשו מעור הכבשים השחוטות, נותנים למים ולגבינה היבשה להתנער בטלטולים, יוצרים גבינה או סוג של קפיר חמצמץ. דהרתי בערבה לכיוון שלושה אוהלים שהונחו מזרחה משני האוהלים בהם ישנו. העשב הגבוה, הפלגים הדקים שהבהיקו בשמש.
כשחזרתי, הגיעו אל האוהל שני ילדים בני שלוש רכובים על סוס נמוך ומוצק. לפניהם רכבה ילדה בת לא יותר משש. הרוח החלה לנשוב, קרה וחותכת. הרמתי את צווארון המעיל וטמנתי ידיים בכיסים.
"דלגר חאן?" התמתח מירגה.
"דלגר חאן."
נכנסנו לג'יפ ויחד איתנו נדחק האיש הצעיר שבאוהלו לנו. הג'יפ רמס את הדשא בקווים. סוסים עמדו במרחב ואוהלים ברווחים מדודים, רחוקים אחד מהשני כמטחווי קשת. שני נוודים על סוסים, חמושים באורגה, הצביעו על כיוון. אוהל בודד. בפתח האוהל עמד איש צעיר יותר מאבי המשפחה שנראה בן ארבעים. היה לו זקן קלוש ורובה כסוף ועתיק. התה המלוח, הלחם הקשה וחמאת השמנת. האוהל היה עני מהאוהל בו לנו אבל הסדר נשמר: תנור באמצע, שלוש מיטות וארונית עליה תמונות הדלאי-לאמה ובודהא. האב והילדים נדחקו אל הג'יפ, מכוונים את גולץ'. חצינו נהר בזהירות וטיפסנו אל הרמה הגלית. במרחק של קילומטר התרוממה סיכת בטון. המארח מהאוהל הצביע לכיוון העמוד והג'יפ מיהר אל הסיכה. דלגר חאן, אמר גולץ'. מקום לידתו של ג'ינגס. לא רחוק מפה שכב מתחבא באחד מפלגי האורחון, עול העץ על צוארו וידיו, קנה בפיו מעל פני המים כשהמחפשים להשמידו עוברים על פניו. כאן היה בסיס הכוח שלו. מכאן יצא לאחד את השבטים המונגולים, להשתלט על מונגוליה. לכבוש את העולם. שבטי הנוודים שאף פעם לא היו רבים מספרית, אלא שהיו להם איכויות שלא היו לעמים אחרים - כל ילד גודל להיות לוחם, המינהלות לא נחשבו וגם נשים יכלו להילחם. הכול יכול להיארז תוך זמן קצר, והניידות היתה מפליאה. ג'ינגס חאן נהג לקבל באוהלו את הסוחרים הבאים מהמערב. הם הניחו את מתנותיהם מחוץ לאוהל ואנשיו היו שוקלים להם פי עשרה. רק דבר אחד רצה מהם החא-חאן - החאן הגדול, לדעת מה קורה מעבר לגובי ולטקאלאמקאן, לאן עוברות דרכי המסחר החוצות את ההרים השמיימיים ואת ימת הבייקאל, מה קורה במרחבים שבין הסיר לאמו-דריה, על הדרכים המובילות לחורזם ולאסטרחאן. מידע. בשל הנוהג הזה כתב איטלו קלווינו על הערים הסמויות מהעין, מספר על נכדו של ג'ינגס, על קובלאי שגר בארמונות חאן-באליק, בייג'ינג של היום. קובלאי חי בארמון, מאמץ את הסיניות אליו. ג'ינגס חאן היה מעוניין בעולם, במה שמעבר לגבולות, בדמיונות של נווד מעשי, איך ומה לעשות, את מה לכבוש ומתי, לא בסיפורים של נוסעים אחרים. המונגולים הקיפו את העמוד נגד כיוון השעון. מניחים מנחות בבסיסו. קדים ומתפללים. הבודהיזם הג'ינגס-חאני. תערובת של מה שהיה בשלוש מאות השנים האחרונות. מירגה הניח קופסת סיגריות אמריקאית ריקה למרגלות המצבה שעליה היו חרוטים פניו של ג'ינגס חאן, זקן על התווים העגולים, על העיניים הצרות מתחת למצנפת. "ג'ינגס חאן." אמר מירגה בגאווה. "לפה היה קשור הסוס שלו. ושם," הצביע על נקודה דמיונית במזרח, על הרמה שהעשב הצהוב שלה רבץ ברוח העזה, "שם היה קשור הסוס של אשתו."
הג'יפ עמס עליו את האבא עם שני הילדים, הם ברכו ברכה אחרונה את דלגר חאן. הג'יפ מעך את העשב הנמוך. שם!" שאג האבא, מצביע אל הערבה. עדר צבאי מושק, עדינים, צבועים חום משורטט, שעט על פני הערבה. בשמים חגה להקת עקבים. אווזים עלו בבהלה מתוך פלגי הנהר שיצרו לגונות קטנות. הטבע המונגולי. כל כך קרוב ובהישג יד. הג'יפ חצה נחלים בזהירות. אם היינו שוקעים בבוץ הערבה, מעט כלי רכב היו חוצים את מרחק מאות הקילומטרים על מנת לחלץ. גבעה עם סלעים כהים התרוממה מהערבה הגלית. בכל האזור שבין דלגר חאן ואולאן בטור כמעט ולא נחשפו סלעים. הסלעים הכהים היו שונים במובהק מהסביבה. כאן הייתי בונה אוהל. לא באמצע הערבה. מעין גורן של גבעות נמוכות עם מסלע כהה. הרוח חבטה על הצד החיצוני של הגבעות ובפנים המפרץ היה שקט. פתחתי מעט את רוכסן המעיל, מוציא ראש מתוך הצוארון. קברים עתיקים, אפורים מטחבים וחזזיות רבצו בתוך האדמה. כתב מונגולי מעוגל. רישומים שבורים ודהויים. אבות אבותיהם של אצילי המונגולים רבצו מתחת לסלעי הערבה במקום חבוי, בארץ המתים בה לא נושבת הרוח, משקיפים על מרחבי הערבה. מישהו בחר מראש את המקום בו היה רוצה לבלות את שארית חייו. את שארית מותו.
היום היה עדיין ארוך מספיק. הגבר הצעיר עם אחד הילדים חדר לתוך גדרת הצאן המוגנת, בחר כבשה והטיל אותה החוצה מהגדרה. הילד תפש את הכבשה בשיער העורף והכשיל אותה אל האדמה, לופת ברגליה. הגבר הצעיר הוציא את הסכין ופתח חתך בחלל הבטן. הכבשה בכתה פעיות רכות כשהצעיר שלח את ידו לחלל הבטן, מתחת לעצם החזה, מוצא את אבי העורקים, מנתק אותו בבת אחת. רגליה של הכבשה רטטו כשידו המוכתמת יצאה מחלל הבטן, ואז עצרו את התלבטותן. האיש המשיך לאורך תפר הבטן, פורם את הפרווה והעור החיצוני, הופך אותה לשק פרוש אליו הטיל את האיברים הפנימיים, ולאחר מכן ביתר במכות חזקות את הבשר שאדים עלו ממנו לאוויר ההולך ומאפיל. הנשים אספו את החלקים הפנימיים, מניחות את השומן על המחבת העגול, גוזרות בצל ומטגנות, מרדדות בשר להכין חושור. ישבתי והבטתי בהן כמו הילדים, מחכה שכיסני הבשר יזהיבו ויוגשו לפנינו. שום דבר לא נאגר למחר. רק הגללים והחיות נשמרות. הכול נאכל טרי. חם. או מחומם בתוך תה-החמאה. התינוק האדמדם והחשוף הביט בזוהר האש ברגע שהניפה האשה הצעירה את הווק ולפני שהחזירה הזקנה את המכסה למקום.
האשה הצעירה הניחה קערות עם תה חלב מלוח ליד המרבצים. שתיתי מהתה ויצאתי משק השינה. הרוח עוד לא החלה והכלבים רבצו בחמימות המתוקה של קרני השמש לאחר שנבחו כל הלילה מול יללות הזאבים שהתגנבו עד לטווח שרשראות הכלבים.
"הי!" צעק מירגה, "תסתכל לשם! שיירה!"
באופק, על הדרך הכבושה שבין שני האוהלים שלנו לקבוצה של שלושה אוהלים שעמדה במרחק שווה מהצד השני של הדרך, התנהלה שיירה של גמלים דו-דבשתיים, רתומים לעגלות. כל גמל והעגלה שלו. "בוא!" טפחתי לגולץ' על היד והוא התניע, גלגלי הג'יפ מזנקים בעליזות אל הדרך, עוצר במרחק לא גדול לפני הגמלים. הבטתי בגמלים הבקטריאנים עין בעין. בקטרה היה שמה של הממלכה היוונית שקמה באפגניסטן על חורבות הממלכה ההלנית של אלכסנדר מוקדון שהתחתן עם רוקסן, היפה בנסיכות בקטרה. גמלים נמוכים, שעירים ומוצקים, קשורים כל גמל באפסר לעגלה שלפניו, הגמל הראשון פוסע אחרי שני פרשים. על העגלות היו צרורים אוהלים, ציוד בית ואופנוע. לאן הלכו? בשביל מה? "אה," אמר מירגה, "הם עוברים מקום." ארץ הנוודים האחרונה.
"זה מה שרצית, לא?"
"כן."
"אז תגלגל לי סיגריה." אמר מירגה. מחזיר אותי לערבה מוכת הרוח.
"קח." העברתי את חפיסת הטבק וניירות הגלגול. הוא גלגל לעצמו סיגריה והחזיר את החפיסה. אולי בכל זאת יש אפשרות ללמד משהו גם את הגולם הזה.
"קניתי לגולץ' כבש." אמר מירגה כשגולץ' אסף את חלקי הבשר השחוט לתוך הפרווה והניח בתא המטען הצפוף של הג'יפ. התיישבתי מלפנים. "ווקמן!" חבט מירגה מאחור בכתף. הוצאתי את הווקמן מהתרמיל הקטן. נשארו לי מעט סוללות. הווקמן נותן אפשרות להתחמק לתוך מימד אחר בג'יפ צפוף. מירגה נשען לאחור והקשיב למוסיקה. הערבות נפרשו לפנינו כשנפרדנו מיושבי האוהלים ופנינו לכיוון אולאן בטור. הג'יפ עקב אחרי הדרכים, עולה ויורד גבעות רכות. גולץ' עצר. רוח קרה כופפה את העשב היבש. אף אחד. הגבעות זהב דועך. ערמת סלעים אפורים. הג'ריקן הירוק נמזג לתוך המיכל הריק. "יש לך עוד קסטה?" חבט מירגה בכתפי. יש. אחת ששמרתי בדיוק לרגע הזה. "מה זה?" עיקם מירגה את פניו. "אין לך משהו אחר?" הוא הסיר את האוזניות מעל אוזניו בתיעוב. הברנדנבורגי של מוצרט. בווינה נעצרו המונגולים. תרגיל שנוסה בעבר. הנחתי את האוזניות החמות על אוזני, מקשיב לצלילים. חושך. מכונית רוסית ישנה בצד הדרך. דלק. אין לנו דלק, אמר גולץ' ואני תהיתי על התשובה. המעבר מהאוהל והסוס לרכב ולעיר. "דלק." אמר גולץ' כשחצינו את האורחון. העיר הקרובה היתה המקום בו הורדנו את החבר של גולץ' כשנסענו לדלגר חאן. הקור חדר דרך יריעות הברזנט והדרך האפלה נמשכה לאינסוף. ערבה משוכה על סיפו של חושך. נכנסנו אל עיר המכרות. מאות הקילומטרים של הנסיעה הרצופה בדרכי עפר. המפגש עם האספלט בכניסה. קרוב לחצות. תחנת הדלק היתה חביות בודדות ליד מבנה בטון. ירדנו מהכביש ופנינו מערבה, יורדים לאפיק רחב, חוצים עיני סוסים מאירות ועולים פנימה בין שכונות אוהלים מוקפות חומת עץ. הג'יפ עצר מול שער וצפצף. איש צנוף בשנתו יצא ופתח את השער. יצאתי מהג'יפ, מותח גוף דואב. גולץ' כיוון אותי לפתחו של צריף זעיר שקירותיו שכבה כפולה של דיקט. מטבחון וחדר שאורכו לא עלה על שלושה מטרים ושתי מיטות רחבות חסמו את הרוחב שלא עלה על שני מטרים. טלוויזיה שידרה בשחור לבן בכניסה. חוטי החשמל חשופים ומצטלבים על הקירות. הדלות. שלושה ילדים הצטנפו בעוז על המיטה האחת עם סבתא. על המיטה השנייה התעורר חברו של ג'ולץ', הוא ואשתו מזנקים מהמיטה, משאירים עוד ילד עטוף בשמיכה. האור הצהוב לא הפריע לילדים להמשיך לישון. תה מלוח בחלב. פרוסות לחם. בקצה החדר האבטר ועליו תמונת בודהא והדלאי-לאמה. צריפון הלוחות היה קר ודחוס. חוטי החשמל הנמשכים ממקום למקום. האשה הצעירה טיפלה באש, מחממת בשר. איפה נישן- בצריפון? "עייף?" שאל גולץ'. הוא הוביל אותנו לאוהל סמוך בחוץ. שלוש מיטות, אבטר, צוח מפיץ חום. הזקנים הביטו בנו מהמיטות. חום ופרטיות של אוהל.
בבוקר כיסה כפור את חלונות הג'יפ. השירותים היו ביתן עץ קרוב לחצר. האוהל בו ישנו הפך לחדר אוכל. חייל מונגולי ישב ולגם תה-חלב מלוח. אשה הכניסה סיר עם בשר כבש קר. שרידי האוכל של אתמול. החייל ומירגה קרעו את חתיכות הבשר וטמנו אותו בתה החם והמלוח. הצריף של אתמול, אור השמש הבהיר על הדלות. המכרות שפתחו הרוסים. המשיכה לכסף, לחיים הטובים. לטלוויזיה, לחשמל. האומללות היתה ברורה. הלאה, החוצה משכונת העוני הנורא שלה ולמונגוליה של החלום לא היה דבר במשותף. המתח בין חלום וחזון סוציאליסטי. הגנדן מול בתי המגורים הסוציאליסטים. האוהלים העגולים על¯סיפו של כביש אספלט מתחת לאנטנת הטלוויזיה.
הדרך טיפסה בפיתולים מתונים לאוכף שרוע מתחת ליערות מחטנים. בשיא האוכף, כמו בכל מעבר הררי של הרים גבוהים, התנשא גל האבנים. שני אופנוענים בגלימות ארוכות הקיפו את הגל ולאחר מכן הניחו בקבוק ריק לידו. על התל היו מונחים גלגלי מתכת חלודים, ארגזים זנוחים, קופסאות סיגריות ופחיות שימורים. על ראש התל נתקעו ענפים יבשים עם בדים צבעוניים. בודהיזם לאמאיסטי-מונגולי. "טניה קוק?" שאל גולץ'.
טניה קוק. "מונגוליה קומוניסטית? סוציאליסטית? דמוקרטית? קפיטליסטית?"
"מונגוליה מונגולית!" אמר גולץ'. "במונגוליה יש קומוניסטים, קפיטליסטים, סוציאליסטים, ליברלים, ציוניסטים ופשיסטים."
"לא." אמרתי, "ציוניסטים יש רק בישראל."
גולץ' חייך בהסכמה אדישה, פונה ליד שדה תעופה עזוב. חיילים רוסים איישו את מונגוליה כדי להגן על הקומוניסטים העוטפים את הארץ מדרום. לא היתה איבה במונגולים כלפי הרוסים. החיבור של הנוודים עם הרישול הרוסי מול הקפדנות, השיטה והאיום הסינים. מטוסי מיג עמדו בשדה אבוד בגבעות הרכות. הג'יפ חצה על פני אוהלים, מחפש את טניה קוק; רועה ועדר הפנו לכיוון אחד, שני פרשים לכיוון אחר. ואז, מתוך הערבה, התגלה טור אבנים אפור המושך לרחבה. פסלים. קו הנמשך מתוך הכלום לנקודת הזדהות. נשים וגברים מאבן. קברי המשפחות המלכותיות של מונגוליה. באמצע הערבה, חשופים לרוח, סלעים ופסלים אפורים. הפיזור הנוודי. כוחה של מונגוליה בחוסר ריכוזה. תפוס את הרוח.
אולאן בטור נראתה כמו שקרוב לוודאי נראתה קשגר שבמערב סין האויגורית לפני מאה שנה כשישבו בה השגרירויות הבריטית והרוסית. גולץ' עצר. "הוא יחזור אחרי הצהריים וניסע למנזו שיר." אמר מירגה, מכתיף את התיק, פורץ קדימה לתוך חדר המדרגות האפל והמלוכלך, יורק על מדרגות הבטון.
נרה פתחה את הדלת הכפולה. היה נעים לחלוץ את הנעליים הכבדות ולהיכנס לחום המוסק של הדירה הנקיה. הורדתי את הבגדים שנדפו זיעה וריח תנור מוסק מגללים ואבק ערבות ודחיסות של אוהלי נוודים. המים החמים בצינורות צווחו מזרזפים אל האמבטיה החלודה. בית. אמא ערכה את השולחן הנמוך, מניחה את האורז עם בשר הכבש והגזר החמוץ.
גולץ' צפר מלמטה ואמא ונרה התעטפו במעילים וירדו במדרגות, מצטופפות עם מירגה במושב האחורי. דרומה, למנזו שיר.
"אלף נזירים היו במנזו שיר," אמר מירגה. "אלף!" הכביש הפך לדרך עפר בין גבעות עגולות שיער מחטני צמח על כתפיהן. היער היה חידוש. בערבות לא היו יערות. הגנת המנזר המתקרב. גולץ' גלש לתוך ביצה מכוסת עשב ירוק ובוץ שחור. אמא לקחה איתה את התיק והתרמוס, לבושה במעיל הארוך ובמגפים. העמק המאורך נפתח למעין קדירה עגולה בין הגבעות המיוערות. נחל זרם בין הסלעים האפורים וקיר מסולע חסם את סופו של העמק. השמש שקעה מערבה, מאירה את הגבעות. "יש זאבים ביער." אמר מירגה. גשרי עץ חצו ממקום למקום מתחת לעצים הגבוהים. סוסים עמדו על גדת הפלג. למעלה, אל רחבות האבנים האפורות. מירגה ואמא צעדו יד ביד. טרסות של אבנים אפורות ושרידי מקדשים מילאו את העמק. ההרס היה מוחלט. עדות לשמד של שנות השלושים שבוצע בהשראת מוסקבה. כמה מנזרים נהרסו אז? כמה נזירים גורשו, הוצאו להורג, חונכו מחדש? אלא שהמונגולים, בשונה מהטיבטים, לא שנאו את הצבא הרוסי שבא אליהם ואת רעיונות המהפיכה. בין המונגולים והרוסים לא עמדה אף פעם השנאה הפשוטה ורבת השנים שבין המונגולים לתרבות הסינית היושבת במחסה החומה. על הסלעים שמעל המנזר צויירו בודהא וגואן-יין. ולאמות. טיפסתי אל הסטופה הראשונה, מחכה לאמא ולגולץ'. צבעי ציורי הסלע היו בהירים ועליזים. בודהא שמן וחייכן על סלע הגרניט הענק. אמא הוציאה מתוך התיק השחור חמאה מיובשת וזרתה על הסלע תוך שהיא מברכת ומתפללת, קדה קידות. מירגה הניח את קופסת הסיגריות הריקה למרגלות הפסל. הלאה, למעלה, אל קבוצת הסלעים הבאה שעמדה מוצלת מתחת לגג עץ. גם שם זרתה אמא חמאה מיובשת לרוח הערב, מתפללת וקדה. חוסר האיזון בין פראות הערבה של מירגה לאמונתה של אמא. השמש נעלמה מעל הרכס. יללות הזאבים מהיער. מאגר המים שמתחת לחורבות המנזר, העמק המצטופף והגבעות הבהירות והשוממות שסגרו את הנוף. ירדתי לתוך היער. המים החלו לקפוא בפלג ויללות הזאבים היו קרובות. מנזו שיר.
"יפה?" שאל גולץ' בג'יפ, מצית עוד אחת מהסיגריות האיומות.
החושך ירד כשעלינו על הכביש בחזרה לאולאן בטור. אורות קלושים האירו את הרחובות. הקור היה חריף, אם כי פחות מהקור שמחוץ לעיר. חומן של ערים. הביטחון המדומה שהן מעניקות.
קראקוראם
השוק הישן היה בחלק הצפוני של העיר, על אחת מהגבעות הצופות אל המרכז הבנוי. שכונות אוהלים הקיפו את השוק. היום היה בהיר וצלול וקר במידה. תליתי את המצלמה מתחת למעיל כשמירגה החליף מלה עם שני השומרים שמנעו בפראות ממי שלא שילם דמי כניסה את המעבר לתוך המתחם המוקף בחומת בטון. בפנים הצטופפו המוכרים בשורות ארוכות. שוק גדול. כל אותם אלפי דברים קטנים גדולים: סוודרים, מכנסיים, מעילים כפפות, סוללות, ווקמנים, מסרקי פלסטיק, חרוזים נוצצים, בדי כותנה, אריגי משי, יריעות פלסטיק ואנשים הצועדים ביניהם ומחפשים. הדוחק הגדול. מירגה ואוריי נעלמו כשצעדתי במעלה הרחבה הנטויה כלפי מדרון הגבעה. "אנטיק?" שאל מישהו ברוסית. איש זקן וקמוט הוציא בודהא מכסף. אחר הוציא עגילי זהב. הם נקבו סכום בלתי אפשרי. הדברים היו עתיקים אלא שהסכומים היו גבוהים מדי גם כך. סירבתי והמשכתי, חוצה על פני מוכרי הגלימות המונגוליות שנתלו בראש השוק. מלמעלה נפרש השוק הצפוף על אלפי האנשים והשמש הבהירה חזרה ממשטח האספלט הצבעוני. פעמוני תפילה סביבוניים מכסף. שוד המנזרים הבודהיסטים ההרוסים בכל רחבי מונגוליה. הוצאתי את המצלמה. אל תצלם! הושיט בחור צעיר את ידו. חייכתי. אל תצלם! הצטופפו שלושה בריונים. חיוך לא יפתור כלום. מירגה ואוריי צצו מתוך ההמון. הם הרגיעו את המתלוננים והעירו שאולי לא כדאי לצלם דווקא שם מכיוון שהשוק הוא מקום לא בטוח. כמו כל מקום אחר. ירדנו דרך לב השוק. עצרתי אצל הנשים שמכרו כיסני בשר מאודים. "אל תאכל!" הזהיר אותי מירגה, שוכח את האזהרה כששילמתי והגשתי לו שני כיסונים. גולץ' חיכה ליד הרכב. השמש נגעה בצהריים כשיצאנו בדרך מערבה לחרחרין- קראקוראם, העיר השחורה של ג'ינגס חאן, לבירה, למנזר הגדול במונגוליה. הג'יפ דהר על הכביש שמצדדיו עמדו אוהלים מטונפים ועליהם שלטים באותיות קיריליות, מסמנים מסעדות דרכים. הכביש היה אחד משתי חתיכות האספלט של מונגוליה, אולי משום שבמקום מסויים התפצל צפונה ופנה לכיוון הגבול הרוסי, ממשיך לאורך מסילת הברזל לנאושקי. הערבות נפרשו קרות ובהירות מצדי האוטובוס, סוסים, יאקים, כבשים וגמלים משתרכים בהם עד לאופק. "יש 25 מיליון בעלי חיים במונגוליה," אמר מירגה בגאווה, "25 בעלי חיים לכל מונגולי. חיות חצי פראיות ובשביל זה צריך את האורגה, ללכוד אותן כל בוקר."
"מיסים?"
מירגה שאל את גולץ'. "כן, כל שנה כל משפחה צריכה לתת קילוגרמים של בשר לממשלה. תמורת הבשר הם יכולים לקנות מלח וחומרים שהם צריכים."
הכביש היה מהמורות ומכוניות. משאיות רוסיות ישנות עם נגררים, אוטובוסים עמוסים נוטים על צדם ומעט מכונית פרטיות. ג'יפ דהר במקביל לכביש על דרך עפר. עצרנו באחת ממסעדות הדרכים, אוהל מזוהם ואפל, לא דומה לאוהלי הנוודים של הערבה. שולחן עץ נמוך ולאורכו ספסלים גסים. האשה כרעה ליד התנור והוציאה מתוך סיר כיסני בשר שאודו. התה השחור בחלב הוגש מלוח בכוסות סדוקות. בחוץ עמד שוטר במגפיים גבוהים. סוס המשטרה שלו עמד קשור ליד, לא שונה מסוסי הנוודים שלא לבשו מדי משטרה. הוא הביט במירגה והם אחזו זה בזרועו של זה בלפיתה קשה, דוחפים ונאבקים, מנסים להטיל אחד את השני על הקרקע. הם עצרו בגרירת רגליים, מירגה הניף את השוטר והטיל אותו על הקרקע לקול תשואות האנשים שהצטברו מסביב לאוהל. תחנת המשטרה היתה קרון ממזרח לאוהל המסעדה. "זה הספורט הלאומי שלנו." חייך מירגה בגאווה. "ואני אלוף!" הג'יפ המשיך לנסוע על הכביש בערבה הגלית. לאורך הכביש הסתוללו דורסים באוויר. "החיות נדרסות על הכביש." אמר גולץ', מצביע על העופות, "והציפורים באות לאכול." פגר של פרה לצד הדרך ונשרים מדדים בכבדות. השמש ירדה מערבה, מאירה לתוך חלון הג'יפ. הבטתי צפונה, במרחק של לא יותר מקילומטר מהכביש התנשאו כמה גבעות גרניט לא גבוהות ועצים צמחו על שוליהן. הגבעות בלטו בתוך הערבה. "לשם" הצבעתי. דרך עפר הובילה לכיוון הגבעות, פונה לעקוף אותן כמה מאות מטרים לפניהן. יצאתי מהג'יפ. "אני אתחרה איתך." אמר מירגה וזינק קדימה, דלקתי אחריו, הוא היה הרבה יותר כבד, עברתי אותו והגעתי מתנשף למרגלות הגבעה. חריץ קטן טיפס פנימה, טיפסתי על הסלעים שקרסו מלמעלה, סלעי יסוד אפורים שעצים צומחים בסדקיהם. הלאה, למעלה, הריאות חורקות משבועות של ישיבה ברכבות, אוטובוסים, מטוסים, ג'יפים וסוסים. סלע מאורך ובר-טיפוס הוביל אל הפסגה. משטח הסלע. הערבה נפרשה לכל מלוא העין. צמחים קוצניים. גולגולת של סוס הונחה בשקע שהביט דרומה אל הערבה. השמש היתה מונחת על האופק, מאירה את הערבה באור רך והכביש נמתח פס משורטט, עולה ויורד על הגבעות. מעט מתחת היתה גולגולת שנייה של סוס. הגולגלות הונחו בכוונה גדולה. כתמים של דם ושרידים של שיער על הסלע. מקום של פולחן וזבח. כמו אייריס-רוק במדבר האוסטרלי, פולחן של הרים וערבות. לא רק לי קראו הגבעות לעצור ולטפס, לנשום את הערבה האדירה פנימה, להתמלא מעוצמתה, להקריב קורבן מול הריקנות.
הג'יפ הירוק חיכה מתחת לגבעות, גולץ' נשען על צדו. השמש שקעה, הערבה החלה מתכסה בקור וחשיכה. הכביש נגמר ודרך העפר העלתה ענני אבק. האור נעלם ואורות הג'יפ הצהובים האירו דרך עפר מבוקעת. הג'יפ קיפץ עליה באיטיות, חרטומו פונה צפונה ומערבה, לחרחרין, לקראקוראם. נמנמתי כשהחושך התעבה מסביב. התעוררתי כשירח מלא ועגול עלה, מאיר את הערבות. שמונה שעות לאחר שיצאנו מאולאן בטור האירו אורות צהובים מתוך הערבה. "חרחרין" אמר גולץ', צולח מים ומתפלש בבוץ. מבנה המלון עמד בחושך. מבנה סוציאליסטי בן שתי קומות. מירגה יצא מהג'יפ. אין מקום. הג'יפ המשיך לצלוח מים ולסובב בדרכים. אורות העיירה התרחקו. "לאן?"
"למחנה התיירים." אמר מירגה, וגולץ' עצר את הג'יפ ליד גדר עץ ששער סיני-מונגולי-טיבטי סימן כניסה למתחם מחנה האוהלים של חרחרין. חיכינו בחושך, מעבירים את כוסית הוודקה מאחד לשני בג'יפ האפל. יצאתי החוצה. השמיים היו בהירים וקרים. אנשים מתוך החושך. הם הדליקו אש באוהל חדר האוכל ופתחו את אחד מהאוהלים שעמדו בשורה. הגרים ניראו דומים לאלו של הערבה אלא שהיו מסודרים למען תיירים. ארבע מיטות עץ רחבות ומעוטרות, סדינים ושמיכות. במרכז בער תנור. לא תנור של הערבות שעליו צריך להתבשל הסיר אלא תנור קטן ורבוע שהוזן בעצים. הרצפה היתה עץ. המלון היה האידיאל המונגולי שהוכן לתיירי הגוש המזרחי ועמד לשרת את תיירי הקבוצות המאורגנות המגיעות כל שנה בחודשי הקיץ. מירגה חייך בגאווה ואני שמחתי שאין צורך להוציא את שק השינה וצללתי בין הסדינים והשמיכות, מקשיב לרוח שהחלה לנשוב על יריעת האוהל החיצונית.
"אין ערים אמיתיות במונגוליה." כותב האח ג'והן מפיאן דה קרפיני, "פרט לאחת והיא נקראת קראקוראם."
דבר לא שרד מקראקוראם. הנקמה הסינית בשלטון המונגולי היתה שלימה, מוחקת את בירת השושלת השנואה. לא נותר דבר מארמון השלום העולמי שהוקם ב-1236 ונתמך ב-64 עמודים. פה התחיל הכול. בבקעה בה הוקמה קראקוראם כינס ג'ינגס חאן ב-1206 את שבטי המונגולים, הופך לחא-חאן, לחאן הגדול. מאגד את השבטים לצבא אחד, צבא שסוסיו ידעו לבטוש בפרסותיהם על מנת לאכול את העשב הקפוא מתחת לשלג ולדהור ללא הפסקה. ההסתגלות הסוסית אפשרה למונגולים לנוע במרחבים המרכז אסיאניים הקפואים ולהילחם בחורף. הם נעו מלווים בעדרי סוסים, בקר וכבשים, מזונם נע איתם, כל לוחם נושא מנת בשר מיובש כצידה, גבינות יבשות ואם לא נותר דבר לאכול והצבא היה נמצא בשטף מרוצתו, היה כל פרש מונגולי שולף את קש הכסף שקצהו מחודד ונועץ בווריד הצוארי של הסוס, שותה מהדם. הכוח לאסוף את הנוודים העצמאים ולאגד אותם לאגרוף בכיוון אחד הוא שיצר אימפריה. איסוף הרוח ונשיבתה.
וויליאם מרוברוק, נסע בין 1253 ל-1255, עשרים שנה לפני מרקו פולו, כשליחו של לואי התשיעי מצרפת, על מנת לנצר את האימפריה המונגולית. הוא מתאר את מזרקת עץ הכסף שתיקן האומן וילהלם מפאריס, ענפיה שופעים יין מצינורות העוברים דרכה ובבסיסה ארבעה אריות כסף שמפיותיהם נובעים קומיס - חלב סוסות משכר ובל - משקה דבש ושיכר אורז מחללים שפותחו כפיות נחשים. על עץ הכסף הציב האמן מלאך ובתחתיתו גומחה שאדם יכול להסתתר בתוכה. תפקידו של המסתתר היה שברצות החאן במשקה, נותן שר המשקים הוראה לאדם החבוי וזה נופח בצינור המגיע למלאך ששם חצוצרה בפיו ותוקע בקול גדול ברעם הנשמע למרחוק, שם נמצאים המשרתים המוזגים יין לעורקי העץ ואלו נובעים למרגלותיו. שם נמצאים נושאי היין המובילים את הכוסות המלאות ליושבי ויושבות הארמון. הארמון כיסה שטח של 2475 מטרים רבועים. ג'ינגס גר בעיר, ויורשיו - קויוק ואוגוטאי. הארמון היה אולם תווך, בנוי מצפון לדרום, משני צדדיו חדרים ובמה מוגבהת בקצהו, מעבר לעמודים עליה ישבו הנסיכים. בקראקוראם חיכו לוויליאם הקתולי הנזירים הנסטוריאנים, אותו זרם סורי-מזרחי של הכנסייה שגורש ונרדף לאחר הכינוס הגדול והוויכוח באפסוס שמונה-מאות שנהקודם לכן. הם נעו על דרכי המסחר והתיישבו ברחבי מרכז אסיה, הופכים לרופאים ולאנשי המנגנון של הממלכות המקומיות. בעיר התארח האח וויליאם אצל האומן וילהלם ואשתו ההונגרית שדיברה גם צרפתית. בעיר שהה אירופי נוסף בשם בזיל, אנגלי שנולד בהונגריה. וויליאם נמנע מתפילה עם הנסטוריאנים והתלבט איך להיפגש עם החאן הגדול שארמונו גדוש בפסילים. לחם טקסי הוגש על ידי משרתי מנגו-חאן לוויליאם שברך עליו. מנגו הבטיח כי למחרת יבוא לכנסייה, שאותה תאר וויליאם כנפלאה ועטויה בדי משי. אלא שהחאן הגדול דחה מיום ליום את הגעתו מכיוון שהמתים עברו בדרכם אל האין את אולם התווך של מקום.
וויליאם שהה במקום בחג הפסחא. העיר היתה גדושה בנוצרים שהובאו כשבויים מרחבי האימפריה: ארמנים, גרוזינים, אלנים, רותנים, אלבנים והונגרים. כל אלו לא נהנו מהסקרמנט מכיוון שהנסטוריאנים סרבו כי יצטרפו לכנסיה לפני שהוטבלו על ידם. בערב הפסחא, ב-9 לאפריל, הוטבלו 60 נוצרים והותר להם להשתמש בבגדי אדוניהם לאחר שהתלוננו כי אין להם דבר והם נאלצים לגנוב. באותו מעמד אסר עליהם וויליאם מרוברוק לצאת למלחמה כחיילים בצבאות החאן אם המלחמה מתנהלת כנגד צבא נוצרי. הנסטוריאנים השקיפו על הכול מהצד, מכירים בעליונות הכנסייה הרומאית-קתולית, מקבלים את פסל הבתולה שעשה האומן וויליאם לפי המסורת הקתולית הצרפתית על מנת שתרחם על הנוצרים בכנסייה הנסטוריאנית.
וויליאם חזר ב-1255 לשטח שהיה תחת השפעה צלבנית בארץ ישראל. הוא קיווה למצוא שם את לואי התשיעי ולדווח לו, אלא שזה חזר כבר לצרפת. וויליאם, נזיר שמן, נוח לבריות עם עין חדה ויכולת תיאור מרשימה, התיישב במנזר בעכו, העיר הצלבנית הגדולה, וכתב שם את קורות מסעיו על מנת לשולחם למלך. כתביו נשמרו ומהווים, ביחד עם זיכרונותיהם של עוד כמה אנשי דת וזכרונותיו של מרקו פולו, בסיס למידע על המונגולים בתקופת השיא שלהם.
בעמק המוקף בגבעות חומות ומעט עצים, השתרעה חומה. 108 מגדלי סטופות לבנים הזדקרו מהחומה, מקיפים את המקדש הבודהיסטי-טיבטי הגדול. ארדן-דזו. למעלה ממאתיים שנים לאחר שגורשו המונגולים על ידי שושלת מינג המנצחת, חוזרים למרחביהם הנוודיים, חדרו הסינים, מביאים איתם את הדת הבודהיסטית טיבטית, מקימים את המקדש ב-1586. רק 19 מ-69 מקדשיו שרדו.
וויליאם אומר כי העיר עצמה היתה מורכבת משני חלקים עיקריים בנוסף לארמון, חלק אחד בו גרה הפקידות ואנשי העיר והסוחרים וחלק זה נמצא בסמוך לארמון בעוד החלק השני, המרוחק יותר, הוא עיר בעלי המלאכות שרובן סינים, קיטאיים. היו בעיר עוד ארמונות קטנים יותר לנסיכים, 12 מקדשים לאומות שונות, שני מסגדים וכנסייה אחת בחלקה המרוחק של העיר שהוקפה בחומת חומר שבה ארבעה שערים. ליד הצפוני נמכרו הסוסים, בשער הדרומי שוורים ומרכבות, במערבי כבשים ובמזרחי דגנים.
הג'יפ עצר מול אחת הפינות, במרחק של כמה מאות מטרים מהמקום בו נפער שער בחומה. צעדתי מתחת לחומות. שמים צלולים ושמש נעימה. מרקו פולו כותב כי העיר היתה מוקפת בחומות עפר עצומות. הסטופות התנשאו זקופות ולבנות והשער היה שער עץ שכנפי דלתותיו היו עץ כבד מעוטר בראשי דרקונים שפיותיהם חכי אבן נוהמים. בפנים התהלכו עולי הרגל. הפולחן לא היה פעיל כמו בגנדן שבאולאן בטור. המקום היה גדול מדי, מלכותי מכדי שדת תשתלט עליו, מקדשים עומדים עם בודהות, אלים מגינים, שדים ובודהיסטוות. בכל מקום היו סימני גדולת העבר, עזובת ההווה.
יצאתי מהשער המערבי, שער הכבשים, שכן כמו שכתב האח וויליאם מרוברוק, זוהי אמונה תפלה אצל הטטרים לא לחזור לעולם באותה דרך. אמונה תפלה שהצילה אותם מפחים יקושים רבים, שג'ינגס חאן נימק אותה ברצונו תמיד לראות דרך אחרת. זה תמיד רעיון טוב לראות דרך אחרת. כך חשב גם אלכסנדר מוקדון כשיצא לכבוש את אסיה מהכיוון השני. הדרך הרחבה הובילה דרך הדגנים לצב אבן גדול שסימן את גבולה של העיר. ארבעה צבים היו מונחים לרוחות השמים. בעשב הגבוה רבץ הענק האפרפר. נאה כנצח. אפור וכבד.
הכל היה שומם. כשהגיעו שליחים וסוחרים מארצות רחוקות היה ג'ינגס חאן מורה להם להניח את סחורותיהם וכופל פי עשרה את מתנותיו. רק דבר אחד רצה החאן, שאלו שבאו מרחוק יספרו לו על הערים, על הדרכים, מה יש בארצות, הצבאות, המלכים. מידע. המידע נאסף, וכשיצאו המונגולים לכיבושיהם העצומים, לא עמד דבר בפניהם. יותר מפעם אחת צרו על עיר, נסוגו לאחור, חיכו שייפתחו השערים וחזרו וכבשו את העיר שלא חיכתה לפולשים שיחזרו. ולאחר שהשמידו אנסו ובזזו, היו נסוגים לערבה וחוזרים לאחר כמה ימים כשיצאו אלו שהצליחו להתחבא, משמידים ומכריתים את העיר. רוח נשבה על הערבה. הג'יפ טיפס במעלה גבעה שהשקיפה על חומת מנזר ארדן-דזו. בשקע בתוך העשב רבץ זין ענק מגרניט. שום הסבר, שום ציון, סמל פוריות אדיר שהביט אל העיר. מירגה הוציא חושור. אור הצהריים, חושור ואיירק.
הלאה דרומה ומערבה, לתוך הארץ. הג'יפ ניתר על דרכי העפר המובילות לחוג'ירט. אי אפשר היה לדעת לפי קנה המידה הענק של המפה איפה בדיוק מונחים המפלים של חוג'ירט. כמה רחוק באמת נמצא המקום מחרחרין. השמש האירה את הגבעות הנמוכות שהדרך חצתה ומרמיטות הוציאו אף ממחילות באדמה. שועל ליווה במרוצה את הדרך, גורר זנב זהוב על פני השלפים והאדמה החומה. נהר מתון זרם בתוך הערבה ועדרי סוסים, יאקים וגמלים, הציצו מהגבעות. עשרים וחמישה מיליון. הארץ נמתחה ללא שום ישוב. הדרך היתה טובה במידה. נסענו בשתיקה, הג'יפ מעלה את עננת האבק, מתמלא בחום השמש שקרנה בשמים הכחולים. גולץ' עצר ליד חומת מנזר חרב. שאנט היד. המנזר המערבי.
סביב למנזר עמדו כמה אוהלים. השער היה פתוח ודרקונים שחחים באפם הביטו אל מרחב הערבה. ב-1647 ביקר זנבזאר, האומן והלאמה, במנזר המערבי. מגלף קרן מעוטרת. החצר היתה מוזנחת והיה בה את חינו של מקום שנעזב. סופת 1937 בה נפגעו המקדשים והנזירים שולחו לסיביריה פגעה במקום. רעפי חרס דמויי קנה במבוק שסופם פרצוף דרקוני, ענבל פעמון ממתכת כבדה ואפורה המשמש קצות כיפות מקדשים בודהיסטים, רבץ הפוך כמו מכסה של צ'איניק על האדמה העשבונית ולידו ים מתכת נטוש. מבנה המנזר שמול שער הכניסה עמד בחורבותיו, שלד מנזר חשוף ששברי רעפים בתוכו וסולמות עולים אל הגג הפתוח. במנזר הפעיל שלידו, בתוך החדר האפל המואר באור אדום, ישבו מספר נזירים צעירים ונזיר זקן ומלמלו מנטרות מתוך סוטרות. הקומוניזם נעלם והדת חוזרת, לאט, בזהירות, בדרך המונגולית של דברים. הם הביטו אל היום הכחול שמחוץ לשער המקדש. נרות דלקו באפלת המקום. "מנזר שנח." אמר גולץ'. מושך סיגריה מתוך הקופסא. קסמו של מקדש נטוש. מקומות שהזמן עמד בהם. כמו קברים. כמו פגרים של דברים שחיו עד לא מזמן ועדיין אפשר לחוש בהם את הפעימה. סובבתי עוד פעם את מבנה המקדש. הריקות המונגולית.
אחר הצהריים, התגלה מתחת לגבעה שאייל אבן גדול ניצב עליה, בית המלון הסוציאליסטי של חוג'ירט. "יש פה מעיינות חמים." אמר מירגה בגאווה. "יום אחד יצא חולגו חאן לצוד ופגע בצבי. הצבי נמלט מפניו והוא מצא אותו רובץ בתוך מי המעיינות. כשקפץ חולגו מהסוס על מנת למוטט את האייל, קם זה ונמלט ממנו, בריא לאחר הרביצה במי מעיינות המרפא. רוצה להתרחץ במעיינות?"
"אלו מעיינות מפורסמים?"
"מכל הסביבה באים אנשים חולים. המים מרפאים הכול."
"לא. אני לא רוצה." עברנו על פני בית החולים המקומי ופנינו מזרחה, חוצים את הגבעות לתוך דרכי בוץ שנהר זרם לידן. השמש נטתה מערבה והג'יפ גלש מהגבעות ועצר באמצע שדה ירוק שנמשך עד לאופק שמעליו נמתך קו פסגות מושלג. על שפת נהר לא גדול עמדו שני אוהלים שלידם נקשרו סוסים, עומדים על שפת מכלאת בקר וצאן. כלב נבח כשירדנו מהג'יפ.
ערבה מרכז אסיאנית. ג'יפ נוסף הגיח מתוך הערבה הירוקה ועצר. שני גברים כבדים ושלוש נשים לבושות בגלימות המונגוליות הארוכות. הם לא העיפו מבט לעברנו ונכנסו לתוך האוהל. הגברים היו עבי בשר ומילאו את הגלימות, לא דומים לאנשי הערבות הדקים. עורם בהק משומן. מנהלי קולחוז? אנשי מפלגה מהעיר הקרובה בסיור מיסים? הם רבצו על המיטות בגר ושתו תה-חלב מלוח מהקערות, מניחים קאימאק חלב שחלקו העליון חמאה ותחתיתו שמנת. חושור היטגן בווק על תנור הגללים ופנים האוהל היה חם. הם הביטו בי בעין חשדנית. מירגה וגולאץ' לא הרגישו בנוח בתוך האוהל החם. "נמשיך?"
"כן." אמר גולץ', "יש עוד הרבה לנסוע." הג'יפ חצה את הנהר במעבורת רדודה. הדרך עלתה וירדה על גבעות רכות. עגלות רתומות לבקר שהוכלא עם יאק עצרו בצד הדרך, חוצות במים עד לבטן הבהמות. גמלים בערבות. סוסים וכבשים. הערבה המתה בעלי חיים. ממערב, במרחק של כמה קילומטרים, נמתח רכס הררי ומיוער. עננים אפורים נמוכים וכבדים כיסו את הצלעות הלבנות. הדרך טיפסה ועברה מעל האורחון שהתחתר בקניון בזלתי. צפצפות ועצי מחט צמחו על המדרון התלול. מראה העצים היה נאה למקום שאין בו כמעט עצים.
הלילה ירד כשירדה הדרך מהגבעה שמעל הקניון הבזלתי. הג'יפ עבר במעבורת את הנהר ומרחוק היו אורות. "איך קוראים למקום הזה?" לא היה למקום שם. מירגה וגולץ' לא הכירו אותו. העיירה היתה ארבע שורות של בתי עץ. מעבר להם עמדו כמה מתחמים של אוהלים שעשן עלה מארובותיהם. גולץ' עצר ליד אשה צעירה ושאל איפה אפשר לאכול. הצעירה הזמינה אותנו לביתה. הג'יפ עצר על הדרך הבוצית שמחוץ לגדר העץ האפור דהוי. בתוך הצריף בערה נורה צהובה. גנרטור שהאיר את הכפר. החדר היה מסודר מאוד. שלוש מיטות לאורך הקירות. רצפת העץ הבהיקה מנקיונות והתנור עמד בפינת החדר ולא במרכזו. שלא כמו הצריף בעיירת הכורים בדרך לדלגר חאן, היה הצריף בדרך שבין חוג'ירט למפלי האורחון, בנוי כצריף של אנשים שגרים בבית. גולץ' אמר שהאנשים הם נגרים שאומנותם חלקי העץ של הגר. אלו נשענו בשלבים שונים של עבודה בחצר. "יש להם שולחנות כאלו למכירה?" הצבעתי על השולחן הכתום המכוסה בעיטורים מונגולים. לא. עכשיו תחילת החורף, שולחנות כאלו עושים לפי הזמנה ובדרך כלל בתחילת האביב. משהו אחר אולי יעניין אותי? אחד משלושת הגברים הצעירים טיפס על סולם ועלה לתוך התקרה השטוחה שמתחת לגג המשופע. הוא הוריד משם שני מגשי עץ רבועים ששוליהם גבוהים ולהם רגליים מתעגלות ומפותחות. המגשים נכנסו אחד בתוך השני וכשהונח הקטן על הגדול דימו מקדש בודהיסטי. "מגשים לבשר." אמר מירגה. מגשי עץ שתוכם ללא גימור. האשה צעירה, רופאה במרפאה המקומית, התכופפה ליד התנור וטיגנה חושור, מגישה לחם, קאימאק וגבינה קשה כמנה ראשונה. החושך ירד ובחוץ נשבה רוח קרה. יצאתי אל מחוץ לחצר. טיפות שלג באוויר הקר. כשחזרתי פנימה עם התרמיל ושק השינה הפך הלילה כולו לסופת שלג והרוח חטפה את עשן התנור והלהיטה את דפנות המתכת. הצריף היה חם, חם יותר מהרוח שבחוץ. שני הילדים הקטנים שמכנסיהם פתוחים מלפנים ומאחור כדי שלא יתלכלכו ישבו על ברכי הוריהם והביטו בי, מחכים לחושור החם ומלא העסיס שיצא זהוב מתוך המחבת הגדול המלא בשומן ויצטנן מעט לפני האוכל.
אור אפור חדר מהחלון. הרופאה עמדה ליד התנור, מבשלת בשר ומחממת תה שחור ומלוח לארוחת בוקר. בחוץ כיסה שלג במעטה לבן וקפוא את החצר ואת גג הבית. הקור היה חריף ואני שמחתי לחזור פנימה ולהניח ידיים קרוב לתנור, לשתות מהתה בחלב ובמלח, עדיין לא יכול לזרוק פנימה את גושי החמאה והבשר הקר שטבלו מירגה וגולץ' בקערות. "אנרגיה!" אמר גולץ', שותה מהתה המלוח בחלב שהחמאה התמוססה בתוכו לעיגולי שמן צפים, הופכת אותו לכבד וסמיך.
הג'יפ המשיך מערבה. אל המפלים. הקור זרם דרך החריצים והשמים היו כבדים. שלג מעורב בבוץ נח על הגבעות העגולות והרכס מצפון היה חבוי. העמק שבו זרם האורחון נפרש ירוק, רטוב וקר. עצי מחט לצד הדרך ושוב הערבה הפתוחה ומרחוק צפצפות ונהר וגדר עץ נמוכה וכמה מבנים. פתחתי את השער וגולץ' עצר ליד שולחן בטון קטן שעמד מתחת לסככה. שביל באדמה החומה שהעשב עליה התכופף ברוח הוביל אל המקום בו זינקו מי הנהר מעל מצוק הבזלת ונפלו חמישה עשר מטרים למטה, לתוך קלחת עגולה. השארתי את מירגה וגולץ' וירדתי פנימה בשביל שירד באחד הסדקים. בתוך הקניון לא היתה רוח. רק רעש המים, ועצי הצפצפה והמחט הגבוהים וסבכים של שיחים נמוכים יותר. הבטתי במים הזורמים. דג טרוטה עלה על פני המים. הנהר היה רחב ורדוד וזרם במעגלים לבנים סביב האבנים האפורות שהחליק. נשמתי את ריח המים והעצים. שמחתי להיות לבד. ואחר כך צעדתי במורד הנהר קילומטר או שניים וישבתי. מקשיב שוב למים ועקעק השחור-לבן-כבד שטס דרך ענפי הצפצפות הגבוהות.
מירגה וגולץ' חיכו בג'יפ. הם הטילו ספק אם נספיק לחצות את הרכסים ולהגיע לגובי. רציתי לגובי. גולץ' אמר שהשלג שירד על מעברי ההרים יקשה את המעבר. אולי עדיף שנלון בחוג'ירט, או בעיירה שבה עצרנו. סגרתי את השער מאחורי הג'יפ. בביתני העץ שנועדו לנופשי הקיץ עמדו מוגפים, והעננים התרוממו מעט, מניחים לקרניים של שמש קרה להאיר את הגבעות במשחקים של אור וצל. בצהריים חזרנו לכפר. אל אותה אשה.
"רוצה לראות בית חולים?" שאל מירגה כשחזרנו לחוג'ירט. השמש המוסתרת חליפות מאחורי העננים חצתה כבר את קו הצהריים. השלג נמס ברוב המקומות אבל האוויר היה עדיין קפוא. מזג האוויר השתנה במהירות. שמש, סערה, גשם ורוח התחלפו במהירות עצומה. גושי האוויר נעים על פני הרמה המונגולית השטוחה מבלי שיופרעו במסעם המהיר, אם הגיעו מהמרחבים הסיביריים בצפון או על פני משטחי הדיונות והגבעות העגולות של הגובי מדרום. רק במערב הקיפו הרי אלטאי את מונגוליה וגם משם יכולה רוח להתפתח על פני אלפי הקילומטרים הפתוחים של ערבות ללא הפרעה. לא היה אכפת לי לראות בתי חולים. "נגיע לגובי?"
"יהיה קשה להגיע לגובי אם השלג מכסה את המעברים." אמר גולץ'. "אולי עדיף שנישן כאן ונחזור לאולאן בטור."
"ניסע לגובי." צעדנו אל בית החולים. דבר לא חכם למי שמתכחש במתכוון למוסדות אליהם הוא עלול להתגלגל במידה ומשהו רע יקרה. במקרה הטוב. בית החולים בפנים דמה מאוד לבית החולים בקרגיל אליו הגעתי אחרי התאונה בזנסקאר שבהימליה ההודים לפני שתים-עשרה שנים. אותה עליבות ענייה, חדרי רופאים עם ציוד רוסי מיושן. לא מקום טוב להגיע. שוחחתי שיחה לא ארוכה עם רופאה צעירה וחזרנו אל הג'יפ. הג'יפ יצא מחוג'ירט, עולה על דרכי הבוץ הפונות דרומה, לגובי.
פניהם של מירגה וגולץ' הביעו את חוסר הרצון לנסוע לגובי. חוג'ירט נראתה להם מקום טוב לבלות בו את הלילה. פסל האייל על ראש הגבעה, מחנה האוהלים המסודר, ריחות האוכל שנשארו רק צל על פני הערבה שהייתה מכוסה בשלג. הדרך טיפסה בתוך הנוף הלבן, גלגלי הג'יפ מבוססים בבוץ, מחליקים לצדדים. השלג שירד בלילה נערם, מעמיק במעלה הגבעה. אוכף המעבר סימן את הנוף. "זה לא המעבר הגבוה," אמר גולץ'. נוהג את הג'יפ לרוחב המעבר, מתקדם באלכסונים, גלגליו האחוריים של הרכב |
