כשפים בוונקבמבה
3. אבן בטוטא  

דקל הקוקוס הוא מהמוזרים שבעצים וניראה בדיוק כדקל התמר. האגוז מזכיר ראש אדם מכיוון שיש עליו סימנים כמו עיניים ופה. ותכולתו כשהוא ירוק, ניראית כמו מוח. יש לו סיבים כמו שערות שמהן קולעים חבלים בהם משתמשים במקום מסמרים על מנת לחבר את לוחות הספינות יחדיו וככבלים. חלק מתכונותיו הן: חיזוק הגוף , משמין ומוסיף אדמומיות לפרצוף. כשבוצעים אותו כשהוא ירוק , הוא מניב נוזל מענג , מתוק ומרענן. אחרי ששותים, לוקחים כפית ומכרסמים את הבשר שבתוך הקליפה. לזה יש טעם כשל ביצה שנשלקה אבל לא בושלה והוא מאוד מזין. חייתי על זה שנה וחצי כשהייתי באיים המלדיביים.

Tanger

חמישים שנה לאחר שהושם מרקו פולו בכלא הפיזני על מנת שיספר את סיפוריו לרוסטיצ'לו ויוכר באיטליה כגדול השקרנים, יצא מטנג'יר שבמרוקו איש צעיר בן 21, בן למשפחת שופטים מפורסמת, כשפניו מזרחה. למכה. רק כלל אחד שם לעצמו הצעיר שלא יצא במשימה מסחרית: לא לעלות למכה פעמיים באותה דרך. כל אדם מצווה לעלות למכה לפחות פעם בחייו. אבן בטוטא הגיע לכעבה שבע פעמים וכל פעם מכיוון אחר, משתמש בשם אלוהים ומצוותיו כדי לנמק מסעות. רחוק יותר מכל אדם אחר, חצוף, ערמומי, מכובד, מתנשא, נרדף, נושא ונוטש נשים בכל מקום ואתר, מרגיז שליטים, מנצל את טוב ליבם וחוזר באחרית ימיו לפז על מנת לרשום תשע-עשרה שנים של מסע (1354-1325) שבהן נע על הדרכים האסיאתיות, האפריקאיות ובנתיבי הים הדרומי. אבן בטוטא לא היה סופר מלידה. לולא מצוות הסולטן, שלו ולחצרו סיפר את סיפוריו, אולי לא היינו יודעים עליו דבר חוץ מאשר מתוך כתביו של בן תקופתו הגדול, היסטוריון אבן ח'לדון (אל מוקדימה, אקדמות למדע ההיסטוריה) המזכיר בפליאה דברים שסיפר אבן בטוטא. למזלו של אבן בטוטא, חיבב אותו הווזיר הגדול אבן ג'וזאי שרשם את הדברים מפיו. אבן ג'וזאי מחליק אל בין הדפים את תיאורי הדרך שנשארו מנוסע אנדלוסי בשם אבן ג'וביר שנסע בערב, סוריה וחיג'אז במאה השתים-עשרה. כך שאולי לא כל הכתוב הוא אבן בטוטא. נעים גם לגלות סיפורים משותפים לאבן בטוטא ולמרקו פולו. כמו סיפור הנסיכה המונגולית הלוחמת בראש צבאות החא-חאן.
-הקצין סיפר לנו שלנסיכה יש בצבאה נשים ושפחות הנלחמות כגברים. היא את להילחם יחד עם צבאה, גברים ונשים הפושטים על אויביהם, חולקים בקרב, ומשתתפים בקרבות ערוכים בין לוחמים נבחרים. הוא סיפר לי שבאחד הקרבות הם נקלעו למצב קשה מאין כמוהו - רבים מחילותיה הושמדו וצבאה היה קרוב לתבוסה נוראה, היא הסתערה קדימה דרך שדה המערכה עד שהגיעה למלך נגדו נלחמה והלמה בו מהלומת מוות בחניתה. הוא נפל שדוד וצבאו נמלט. ראשו על חוד חניתה. כשחזרה , העניק לה אביה את העיר הזאת שהייתה שייכת לחבורות השוד של אחיה. הקצין סיפר לי שנסיכים רבים רצו להתחתן איתה, אך היא סירבה באמרה שתתחתן רק עם מי שיביס אותה בקרב. הנסיכים מפחדים להילחם בה מחמת הבושה שבתבוסה אפשרית.
האם קרא אבן בטוטא את מרקו פולו? או אולי הסיפורים נשארים כפי שהם, נישאים על דרכי המסחר הטראנס אסיאניות, מסופרים במדורות שיירות הגמלים ובין חומות הקרוואן סריי?
שלא בדומה לונציאני שיצא עם דודו ואביו לסחור, וכשחצה את המושבות הוונציניות של הים השחור נכנס לממלכה המונגולית הזרה לו כל כך, נאלץ ללמוד שפות נוכריות, נע אבן בטוטא, פרט לחלקים לא רבים, בתוך מרחביה האדירים של האמפריה האיסלאמית. אימפריה ששלטה על מימי האוקיאנוס הערבי, ההודי והשקט. במקום אליו לא הגיע אמפריית האיסלם, יסדו סוחרים איסלמיים מושבות מסחר. קליקוט, ציילון, אינדונזיה, חופה המזרחי של סין, הממלכה האויגורית. מרכזה של אסיה, איראן, קדמת הים התיכון וצפון אפריקה היו חלק מהעולם המוסלמי. הערבית היתה שפת הקשר. העולם היה עולם הקוראן ואדם שבא ממשפחה מכובדת בטנג'יר ממוצא ברברי, מסונפת לשבט לווטה שנדד מקירינייקה (לוב) וגבול מצרים, שידע את משפט הקוראן, לכתוב ולקרוא ערבית שהיא שפת הקודש בהיותו בן למשפחה ששמשה כקאד'ים בספרד וקיבל את החינוך הדתי המעולה שבנמצא, התקבל בכבוד במקומות בהם נסע. גם היום מתקבל נוסע למחוזות רחוקים בחיבה ובנימוס יותר ממה שהוא מתקבל בביתו.
סיפרו של אבן בטוטא, שנכתב לאחר שחזר מאחרון מסעותיו לניז'ר וליבה של אפריקה המערבית (בדרך למכה), מצייר תמונת חיים. לא פחות מכך, את תמונת חייו של האיש עצמו.
-יום אחד ראיתי נער עבדים שהיה שווה 100 דינאר ונמכר בשלושים. קניתי אותו. באותו זמן בניתי בית ונתתי לעבד 20 דינאר כדי לשלם לבעלי המקצוע. הוא הוציא עליהם עשרה וקנה לעצמו בגד בעשרה הנותרים. אמרתי לו: מה זה? והוא ענה: אל תציק, שום איש מעלה לא נוזף במשרתיו. אמרתי לעצמי, קניתי לי פה את מחנכו של החליף בלי לדעת. לאחר מכן רציתי לשאת אשה שלא הייתה מוכרת לדודתי (האשה הראשונה) השבעתי אותו סודיות ונתתי לו דינאר לקנות מיני תרגימא ובהם דג הנקרא חזיבה. אבל הוא קנה דבר אחר וכשהתרתחתי אמר: מצאתי שהיפוקרטס שולל את החזיבה. אמרתי לו: טיפש חסר ערך שכמוך, לא ידעתי שרכשתי לעצמי גלאן (אחד מאבות הרפואה) והלקיתי אותו עשר מלקות. אלא שהוא תפס אותי והחזיר לי שבע באומרו: אדוני, שלוש מלקות מספיקות בהחלט וגמול שבע המלקות שהשבתי לך הוא תגובתי ההולמת. התנפלתי עליו וחתכתי בראשו. ומייד הוא פנה לדודניתי ואמר לה: כנות היא חובה דתית ומי שמרמה אותנו אינו ראוי להיות ביננו. אדוננו התחתן והשביע אותי לשמור זאת בסוד. וכשאמרתי לו שעל הגברת לדעת, התנפל עלי ושבר את ראשי. ועל כן דודנתי לא נתנה לי להכנס הביתה ולא להנות משום דבר בו עד שגרשתי את האשה הנוספת. ומאז היא קראה לנער האיש הישר ואני נשבעתי שבהזדמנות הראשונה אשחרר אותו לחופשי ואפטר ממנו.
מסעותיו של אבן בטוטא הם ברחבי עולם איסלאמי פורח שנדחק מספרד וסיציליה ומתפשט למלזיה והודו. העות'מנים בעליה והממלוכים שולטים ביד רמה במצרים, בא"י ובסוריה. הסגה הצלבנית הסתיימה רק 13 שנים קודם שנולד כשמגורשים אחרוני הפרנקים מעכו (1291) כשעובר אבן בטוטא בעכו הוא מהלל את יופיה ואת נמלה, בתיה, חומותיה וסחרה. שכן, כמעט 40 שנה לאחר כיבושה על ידי הממלוכים, לא נחרבה העיר והמשיכה לשמש כנמל עיקרי ומתחרה בקונסטנטינופול הביזנטית. ימים של שקט אימפריאלי. צריך לדעת מתי לנסוע.
את המסע הראשון למכה ערך דרך דמשק, ולא דרך עמק הנילוס שהיה הדרך המקובלת, מכיוון שרצה לנסוע. הוא נכנס לארץ ישראל דרך סיני. בתחנת הגבול בקטיה הוא משלם מס כניסה אל הארץ ומספר על שומרי הגבול המסרקים את החול בענפי עצים כדי שאם ינסה סוחר לחמוק לארץ ללא תשלום המס יתגלו עקבותיו על דרך הטישטוש. הוא נוסע לעזה ולחברון שם ציווה שלמה על הג'ין לבנות קבר (מחול השדים) ונוסע לאשקלון, רמלה וירושלים, עוצר לטעום דבש חרובים המיוצר בשכם ומיוצא לדמשק אליה הוא נוסע דרך עכו צור וצידון. ומייד הוא יוצא לעירק, לא מגיע לבגדד ופונה לחוזיסטאן. חוזיסטאן היא מקומה של קבוצת שבטי הזהב המונגולים, אסטרחאן והוולגה. הוןא פוגש שם ברוסים - ג'ינג'ים כחולי עיניים בוגדניים ומכוערים. שם גומלת בו ההחלטה לא לחזור על אותה דרך פעמיים. החלטה שהייתה משותפת לו, לאלכסנדר מוקדון ולג'ינגס חאן לפניו, אלא שג'ינגס חאן ביסס גאונות צבאית על הרעיון ואבן בטוטא מתוך סקרנות גרידא.
בטורקיה, ארץ הסוסים ממנה מיובאים סוסי המלחמה, בניגוד לתימן ועומן מהן מיובאים סוסי המירוץ, מצטרף אבן בטוטא לפמלייתה של החטון, נסיכה בזנטית שנישאה לאורחאן גזי העות'מני ובקשה ללדת בביתה שבקונסטנטינופול, אבן בטוטא מצטרף לפמליה ומבקר בבירת האמפריה הביזנטית, משוחח עם יושבי החצר ומשהוא מבין כי הנסיכה מעדיפה את החצר הביזנטית על השיבה לבעלה הטורקי, הוא עוזב את העיר.
-לקיסר קונסטנטינופול קוראים טקפור, בנו של הקיסר גירג'יס (גאורגיוס). אביו, הקיסר ג'ורג' , חי עדיין, אלא שהפך לנזיר ומסתגף, מקדיש את עצמו לפולחנים דתיים בכנסיות ומשאיר את השלטון לבנו. ביום הרביעי להגעתנו לקונסטנטינופול , שלחה אלי החטון את העבד סנבול ההודי והוא לקח אותי בידי והוביל אותי לתוך הארמון. עברנו דרך ארבעה שערים, שלכל אחד מהם היו קמרונות בהם עמדו חיילים רגלים על נשקם, קציניהם עומדים על במה מרופדת שטיחים. כשהגענו לשער החמישי, עזב אותי העבד סונבול ונכנס פנימה, חוזר עם ארבעה נערים יוונים, שחיפשו אם אין אני נושא סכין על גופי. הקצין אמר לי: זהו מנהגם, כל אדם הרוצה להכנס למחיצת המלך, יהא אציל או מפשוטי העם, חייב חיפוש. נוהג דומה נהוג בהודו. לאחר שסיימו את החיפוש, קמו שומרי השער ופתחו את הדלתות. ארבעה אנשים הקיפו אותי, שניים אוחזים בשרוולי ושניים מאחורי, מוליכים אותי לאולם גדול, שקירותיו מכוסים במוזאייקה, שצוירה יצורים, חלקם חייתיים וחלקם אנושיים. במרכז היה פלג מים, עם עצים ואנשים עמדו משני הצדדים בשתיקה. אף לא אחד מהם מוציא הגה במרכז האולם עמדו שלושה אנשים, ולהם העבירו אותי ארבעת הנערים. אלו אחזו בי כפי שאחזו בי הקודמים ולפי סימן מאדם נוסף, הובילו אותי קדימה. אחד מהם היה יהודי, והוא אמר לי בערבית: אל תפחד. זה הנוהג לכל הנכנסים , אני המתורגמן ואני בא מסוריה. ואז שאלתי אותו איך אני צריך לברך את הקיסר והוא אמר לי: תגיד סלאם עליכום. לאחר מכן הגעתי למרפסת עצומה שבה ישב הקיסר על כס המלכות, ביחד עם אשתו- אימה של החטון. לרגלי הכתר ישבו החטון, לימינם ישבו 6 אנשים , לשמאלם ארבעה ומאחוריהם ארבעה. כל אחד מהם חמוש. הקיסר רמז לי, לפני שהספקתי לברך ולהגיע אליו, לשבת לרגע כדי שארגע מעט מהתרגשותי. לאחר שעשיתי כמצוותו, ניגשתי אליו ובירכתיו. הוא סימן לי לשבת, אבל אני נשארתי לעמוד. הוא שאל אותי על ירושלים, על עריסת ישו ובית לחם ועל עירו של אברהם, ואז על דמשק, קהיר, עירק ואנטוליה ואני עניתי על כל שאלותיו, היהודי מתרגם את דברי. הוא היה שבע רצון מתשובותי ואמר לבניו: תנו לאיש זה כבוד והבטיחו את בטחונו. ואז העניק לי גלימת כבוד וסוס עם אוכף ורסן ושמשיה מהסוג שמלכים נושאים והיא לבדה סמל מגן. בקשתי ממנו שימנה אדם לרכוב איתי בעיר ולהדריך אותי במראותיה כדי שאראה את המראות הנפלאים והמוזרים ואספר עליהם במולדתי. הוא עשה כבקשתי. הנוהג כאן הוא שאדם הלובש את גלימת הכבוד של המלך ורוכב על סוסו, מוצעד סביב לחומות , חצוצרות ותופים מלווים את מצעדו כדי שהעם יראה ויכיר ולא יעליב אותו. הם עושים את זה בדרך כלל לטורקים ולאוזבקים הבאים ממדינות הסולטאן אוזבק . אני הוצעדתי, חצוצרות ותופים , כמוהם דרך השווקים.
בחורזאן הפרסית הוא הופך לאישיות ובדלהי ממונה לקאדי. הוא הופך למסתגף, קונה את אמון הסולטאן ונשלח כשגריר לסין. מייד הוא זונח את אורח חייו כנזיר ויוצא לדרך. כשהוא עוזב את חצר הסולטאן, מתחילות הרפתקאותיו- הוא נירדף ומגיע לחוף קליקוט כשרק בגדיו לעורו ומרבד התפילות איתו.

tanger

-דקל הקוקוס הוא מהמוזרים שבעצים וניראה בדיוק כדקל התמר. האגוז מזכיר ראש אדם מכיוון שיש עליו סימנים כמו עיניים ופה. ותכולתו כשהוא ירוק, ניראית כמו מוח. יש לו סיבים כמו שערות שמהן קולעים חבלים בהם משתמשים במקום מסמרים על מנת לחבר את לוחות הספינות יחדיו וככבלים. חלק מתכונותיו הן: חיזוק הגוף , משמין ומוסיף אדמומיות לפרצוף. כשבוצעים אותו כשהוא ירוק , הוא מניב נוזל מענג , מתוק ומרענן. אחרי ששותים , לוקחים כפית ומכרסמים את הבשר שבתוך הקליפה. לזה יש טעם כשל ביצה שנשלקה אבל לא בושלה והוא מאוד מזין. חייתי על זה שנה וחצי כשהייתי באיים המלדיביים. אחד מהדברים המייחדים אותו הם הדבש החלב והשמן שמוציאים מהאגוז. הדבש מיוצר בזו הדרך: חותכים חתך בגזע עליו גדל הפרי, באורך שתי אצבעות, ולזה קושרים קערה קטנה שלתוכו נוזל השרף. אם הדבר נעשה בבוקר, מטפס עם ערב המשרת עם שתי קערות שאחת מהן מליאה במים. הוא מוזג לתוך אחת את השרף שנאסף ואז שוטף את השרף , חותך חתיכה קטנה ומחבר קערה אחרת. חוזרים על הפעולה מספר ימים, עד שנאספת כמות נאה אותה מבשלים עד שהיא מתקשה. הדבש מעולה וסוחרי הודו, תימן וסין, קונים אותו על מנת להובילו לארצותיהם שבהן עושים מהדבש ממתקים מסוכרים. את החלב ממצים על ידי שריית בשר האגוז במים המקבלים טעם וצבע חלב ומשמשים עם האוכל. על מנת להפיק שמן, מקולפים האגוזים הבשלים ומונחים לייבוש בשמש ואז מבושלים בדוודים והשמן ממוצה מהם. הם משתמשים בשמן למאור ולטבול לחם והנשים מושחות בו את שערן.
הוא נוחת על חופי מלאבאר והאיים המלדיבים והופך שם לקאדי. למרות נסיעותיו הרבות, הוא מגורש לבסוף מהאיים הנינוחים בשל קנאותו הדתית צרת האופק. נוסע שיודע יותר מכולם מה טוב להם. הוא נוסע משם לסרי לנקה, לרגלו של אדם, הפסגה הגבוהה באי. שוב הוא חוזר לחוף מלאבאר בדרכו לסין ועולה לבנגל לבקר אצל שייח מפורסם באסאם ואז יוצא מסומטרה בספינות מסולמיות בבעלות מוסלמית שציוותן מלאי וסיני ומפליג לזייתון-היא צו יואן-צ'ו-פו.
-ואז הפלגנו לאגם הקופים. יש בהרים האלו מספר עצום של קופים. הם שחורים ובעלי זנבות ארוכים ולזכרים יש זקן כלגברים. שייח עות'מן ובניו אמרו לי כי לקופים אלו יש מנהיג, שלו הם מצייתים כלמלך. הוא קושר לראשו כתר עלים ונשען על מטה. לשמאלו ולימינו עומדים ארבעה קופים הנושאים אלות בידיהם. כשמלך הקופים יושב, עומדים מאחוריו ארבעה קופים וילדיו ונשותיו באים ויושבים מולו כל יום. הקופים האחרים באים ויושבים במרחק מה ממנו, ואז פונה אליו אחד מארבעת הקופים והאחרים נסוגים מעט. היוגים מספרים כי הקופים נוהגים להביא למלך קוף פירות ובננות כמינחה.
את הסיפור הביא אבן בטוטא מציילון שעמדה בקשרי מסחר עם סין. האם הגיע אבן בטוטא לסין? כמו מרקו פולו, ניחן גם אבן בטוטא בזיכרון מרשים עליו הוא סומך ולא על רשימות שערך בימי נדודיו. באותה תקופה עצמה נכתב הרומן הפנטסטי הסיני הפופולרי בכל הזמנים - המסע למערב, שי-יו-צ'י, שגיבורו הוא קוף. מלך הקופים שנולד מביצת האבן. האם באגדה יש את סימניה של האגדה הסינית? או שמא התגלגלה האגדה הציילונית-הודית אותה מצטט רודיארד קיפלינג בספר הג'ונגל לאוזניו של אבן בטוטא באיים ההודים, מובלת על ידי סוחרים מוסלמים מבלי שנחת בעצם בסין?
זכרונו בוגד בו כשהוא נזקק לשמות מקומות שאינם בערבית או פרסית. גם סדר הזמנים נערך עבורו על ידי אל ג'וזאי. אם להאמין לספר, חוצה אבן בטוטא את הארץ כשגריר ללא כבודה, כשבכל מקום חולקים לו כבוד כאיש דת, וכשהוא מגיע לביג'ינג, חאן באליק המונגולית, הקיסר לא נמצא ולכן הוא חוזר על עקבותיו ונוסע לסוריה. הוא מגיע לסוריה ב- 1348, עם פרוץ המגיפה השחורה, ומשלים את החאג' השביעי שלאחריו הוא חוזר למרוקו שפורחת תחת שלטון אבו אל חסאן ובנו אבו עינאן. פעמיים במסעו מאלכסנדריה לחוף הברברי, ניצל אבן בטוטא משודדי הים הנוצרים מקורסיקה. ועדיין, עם שובו, נותרו שתי ארצות מוסלמיות בהן לא ביקר - אנדלוסיה וניז'ר. ושוב הוא יוצא לשלוש שנים, מסעו האחרון ההופך אותו "לנוסע האיסלאם."
לא לחינם הפך אבן בטוטא לנוסע האיסלאמי הגדול מכולם, לאחד מכמה הנוסעים הגדולים באמת אותם ידעו המאות השתיים עשרה עד הארבע-עשרה. לא מגלי עולם ששמו לעצמם מטרה לגלות עולם, אלא אנשים שהתפרסמו כנוסעים למען רעיון אחד. תענוג המסע.