אין אושר לזה שאינו נודד רוהיטא! ככה אומרים. כשחיים בחברת אנשים, גם הטוב ביותר חוטא ולכן צא לנדוד!
כפות רגלי הנווד הן כמו פרח, נפשו צומחת ומבשילה את הפרי וכל חטאיו מתמוססים בעייפות הנדודים ולכן צא לנדוד!
מזלו של זה שנישאר במקום דורך במקום. הוא מתרומם כשהוא קם הוא ישן כשהוא ישן הוא יוצא לדרך כשהוא יוצא לדרך. ולכן, צא לנדוד!
- האל אינידרה לעלם רוהיטא, מתוך איטריה ברהמנה, הריג-וודה

"כשאתה נוסע, שאל לעצתו של נוסע
לא את זה שהססנותו גורמת לו לשבת במקום אחד
מוחמד אומר: אהבתו של אדם לארצו היא חלק מהאמונה.
אבל אל תבין את הדבר כלשונו!
ארציך האמיתית היא במקום אליו אתה נוסע
לא איפה שאתה עכשיו
אל תפרש לא נכון את החדית"
- ג'לאל א-דין רומי, שלושת הדגים (*).

"...אני משתמש בשיטה הזאת על מנת להסביר מהו הדבר שכל סופר שמנסה לתאר את המזרח עומד בפניו: איך לתפוס את הכל, איך לגשת לזה, איך לא להיות מובס או חסר אונים על ידי העומק, הגודל, והמידות הנוראות שלו."
- אדוארד סעיד, אוריאנטליזם.

עטיפת הספר - שאנטי שאנטי בלגן

הגנגס

1. טופובן
"נמסטה" אמרתי.
"נמסטה." אמר הבאבא. הוא ישב בפתח האוהל שפתחו פנה מזרחה. לפניו היה כלי ברזל ועץ בער בתוכו. מסביב, בגובה של יותר מארבעה קילומטרים, היו ההרים אפורים וחשופים מצמחיה. אשה ישבה מהצד השני וחיממה את ידיה מעל המדורה הכלואה במתכת. קילשון שלוש השיניים של שיווא היה תקוע מעל האוהל ודגלים התנופפו ברוח שבגובה הזה יש לה חיים ושריקה מאוד שונה ממה שיש לה במקומות נמוכים יותר. גבר שניראה כבן ארבעים ישב ליד הפינה המרוחקת של האוהל. האשה סימנה לי לחלוץ נעליים ולהתיישב על השקים הפרושים.
"אפשר לישון פה?"
הבאבא הביט בי וחייך. האור נעלם במהירות. כמעט שש בערב. הרוח היתה מקפיאה. הייתי גמור. בשמונה בבוקר התחלתי ללכת את 18 הקילומטרים שמובילים מגנגוטרי שהיא קיצם של 250 הקילומטרים של הכביש מרישיקש. שתים ועשרה וחצי שעות באוטובוס הלא נוח שעצר לארוחת צהריים בעיירה מזוהמת שלא היה בה מקום אחד לעמוד שלא היה אשפה או חרא. גנגוטרי נמצאת בגובה של קצת יותר משלושה קילומטרים. גומרוח, הקרחון ממנו לפי הגיאוגרפיה נובע הגנגס, נמצא בגובה של קצת יותר מארבעה קילומטרים. עוד יומיים נגמר אוקטובר. זנבה של העונה בהימלאיה. האנשים בדהבות, מסעדות הדרכים שמגישות תה ואורז עם גריסים לעולי הרגל, יחזרו בעוד שבועיים לאוטארקאסי, העיירה שנמצאת מאה קילומטרים במורד הכביש והלילות יקפיאו את הנהר בשממה שבה לא תהיה נפש חיה.
כמה מאות מטרים לפני שהגעתי לאוהל, כרעתי בתשישות על חול אפור ורך של מורינה קרחונית מתחת לסלעים האפורים והגדולים. הרוח הקרה חדרה מתחת לפליז ומבעד למכנסיים. כרכתי את הצעיף השחור ולבשתי כפפות. קור צורב של סוף סתיו בהימלאיה. עולי הרגל לאורך הדרך עולים ויורדים רכובים על סוסים או מצויידים במקלות. רובם מכלכלתה.
"כן," אמר באבא פראיאג כשציווה על הגבר למזוג לי מסאלה צ'אי – תה הודי מטובל בהל ומבושל בחלב, "זו העונה של הבנגלים, יש להם חופש מהעבודה והם באים לראות את מקורות הגנגס." כלכתה נמצאת 80 קילומטרים מהמקום בו נשפך הגנגס למפרץ בנגל. הרכבת נוסעת מכלכתה להרידוואר, אחת מהערים הקדושות להינדים, במקום בו יוצא הגנגס מההימלאיה אל מישורי הפאנג'אב. משם הם עולים באוטובוסים או בג'יפים שכורים את 250 הקילומטרים האחרונים אל גנגוטרי. ההינדים הם הקבוצה הדתית האדוקה הגדולה שיש. בקצה שורת החנויות המסעדות והמלונות הקטנים שהיא גנגוטרי, כפר קטן שיושב משני צידי הגנגס והאוטובוסים והג'יפים מגיעים לרחבת החניה שבחלקו המערבי, נמצא המקדש. מדרגות עולות מהמקדש לשביל רחב שכל כמה מאות מטרים יש סימני דרך על הסלעים שמסמנים להולך כמה עבר וכמה יש לו עוד ללכת. בקבוצת העצים הנחמדה והכמעט אחרונה שמעל גנגוטרי יש מחסום ובו משלמים עולי הרגל מס לפקחים המתחזקים את השביל. הייתי עולה הרגל הראשון. "50 רופי" אמר השומר כשהעתיק את הפרטים מתוך הדרכון. "צ'אי?" שאל השני שהגיח מתוך הבקתה עם שתי כוסות תה. הוא חילק את תכולת הכוסות לשלוש.
"התה היקר ביותר שקניתי בהודו." אמרתי לשומר.
הוא חייך והציע לי צ'ארס. "50 רופי."
"לא תודה." הוא הוסיף חתיכת חשיש שחור. "אולי מחר." הוא הוסיף עוד חתיכה. "תודה," אמרתי, מסיים את התה, מניף את התרמיל וצועד לתוך העמק כשהגנגס מתרחק מתחתי.
הייתי מופתע מכך שיש אישה באוהל. לא ציפיתי לאישה באוהל של נזיר הינדי. הוא ניגש לחלק הרחוק של האוהל שהיה בנוי מריבוע של אבנים אפורות לגובה של חצי מטר שמעליו נפרשה יריעת ברזט צבאית. בצידו השמאלי היה מיכל גז מחובר לכירה. בצד הימני היו שמיכות מגולגלות. בצידו המערבי, הפנימי, היה מקדש קטן לשיווא עם תמונות של האל ומתחתיו המזרון והשמיכות של באבא פריאג- שנקרא על שם חצי האי שנמצא בין היאמונה והגנגס במקום בו נשפך היאמונה לגנגס ליד אלהאבאד. כשהיה כמעט חושך ניגש פריאג לעומק האוהל, הדליק קטו נר לפני פסלי האל והתמונה, הצית קטורת שמילאה את האוהל בריח והתחיל להתפלל. לאחר מכן חזר לפתח האוהל, שילב את רגליו והחל לשיר שיר לרמה ולהרי קרישנה. הוא מחא כפיים תוך כדי שירה, האישה והגבר מצטרפים אליו בשירה ובמחיאת כפיים. הצטרפתי למחיאות הכפיים. פחות משום עניין דתי ויותר מפני שהיה קר ומכיוון שמחיאות הכפיים בטקס קבלת הלילה היו פעילות מחממת. הטקס נמשך כמעט חצי שעה. החלפתי את תנוחת הרגליים. בישיבה המזרחית בה ישבתי, אחרי שחלצתי נעליים כדי לא לשבת על השק שנפרש עבורי בפתח האוהל, היתה כף רגל אחת מתחת לקיבורת השוק ושמרה על חום בעוד קצה האחרת הציץ לתוך אוויר הלילה ההולך ומתקרר. הרגל שמתחת לשוק הלכה ונירדמה. הקור הצורב מצד אחד וחוסר הנוחות הגופנית היו גדולים, מצטרפים לעייפות ולתשישות. באבא פריאג הביט בי משנה תנוחות "בטח קר לך, כדאי שתיכנס פנימה." התיישבתי לצידה של האישה ששיהקה שיהוקים ארוכים ולא נעימים. היא התכסתה בשמיכה כבדה ועבה. הגבר משך את השמיכה וכיסה אותי בחצי ממנה, זה היה מוזר עוד יותר. אישה באוהל של נזיר ועכשיו אני יושב לידה בחושך ההולך ומעמיק, באוהל שמואר באור נר מרצד, רגל נוגעת ברגל בברכתם של נזיר שיווא והגבר שמשרת אותו.
"איך קוראים לך?"
"קרישנה." אמרה האישה.
"איך זה שיש אישה באוהל?" שאלתי.
"היא באה לכאן לפני חצי שנה ורצתה להיות פה. זו כבר השנה השלישית שהיא באה."
לאישה היתה נקודה על מצחה – הסימן ההודי לאישה נשואה.
"היא נשואה?"
באבא פראיאג תירגם את השאלות להינדית והאישה צחקה.
"כן. היא בת 37 ויש לה חמישה ילדים."
"מאיפה היא?"
"מאלאהאבד."
"ובעלה מרשה לה?"
"היא עושה מה שהיא רוצה. דיברתי איתה על זה כמה פעמים, אמרתי לה שהיא צריכה ללכת, אבל היא רוצה להישאר."
"ואישה יכולה לעשות דבר כזה?"
"זו הקרמה שלה" אמר פריאג. "יש לה אוהל שלה ואוכל שלה, אמרתי לה שתישן באוהל שלה אבל היא פוחדת להיות שם לבד בלילה."
במשך כל אותו זמן כרע הגבר – טודופ, בגבו אלינו מעל הגז והפתיליה, מבשל את הדאל בסיר לחץ שממנו השתחררו אדים בנהמה. החושך בחוץ הפך לשלם. רעש הנהר המתגרגר מהקרחון עובר את דממת הלילה והרוח שנשבה ממערב, חבטה על היריעה האטומה של האוהל. באבא פריאג הדליק נר לפני דיוקן שיווא שבעומק האוהל והפעיל את הרדיו, מקשיב לחדשות בהינדית על המלחמה באפגניסטאן.
"בן כמה אתה?"
"בן כמה אני נראה?"
"ארבעים?"
"חמישים ואחת." הוא חייך.
"ומאיפה הגעת לכאן?"
"מאוטראקסי לפני 12 שנים." אוטאר-קאסי היא קאשי הצפונית – וראנאסי של מעלה הגנגס. אין מחסור בערים קדושות בהודו. רשת של קדושה עוטפת ומאחדת את תת היבשת, מתגברת על עשרות הלשונות, הקאסטות, המיכשולים הגיאוגרפיים מההימלאיה בצפון ועד ראמסשוורם וקניה קומארי בדרום, מפורי שעל גדות מפרץ בנגל ועד לסומנאט ודוואראקה בחוף המערבי של גוג'ראט על שפת המפרץ הערבי שלתוכו נשפך האינדוס.
ומה עשית לפני כן?"
"הייתי נזיר."
"אתה פה כל השנה?"
"לא, זה נעשה קר מידי, בעוד שבועיים אני יורד לאוטארקאסי."
"ומה עם הדברים כאן?" הבטתי בבלוני הגז ובציוד הביתי של יושב קבע חצי שנתי.
"חלק אני לוקח, חלק משאיר."
"עם סוס?"
"סוס, אנשים."
"וטודופ?"
"הוא חבר מאוטארקאסי."
טודופ הסתובב וחייך. הוא הכין תה כשבאבא פריאג הורה לו ובישל כפוף מעל האש מבלי להתערב בשיחה. הוא ניסה לסדר פתיליה שעמדה מעל הגז. באבא פריאג ניסה גם הוא. הוצאתי את האולר השוויצרי הקטן מהתרמיל כדי לעזור לדחוף את הפתיל דרך החריץ הסרבן.
"בדיוק אולר כזה היה לי ונאבד." אמר באבא פריאג בחיוך משתאה. "ועד עכשיו אלוהים לא שלח לי חדש." הוא ניסה למשוך את הפתיל ללא הצלחה. הוצאתי מספרי ציפורניים. הצלחנו למשוך את הפתיל, טודופ מרכיב את הפתיל על המנורה שהפיצה אור צהבהב. רעדתי קצת מתחת לשמיכה והבאבא היטיב אותה סביבי. האוכל היה מוכן זמן קצר לאחר מכן וטודופ מזג דאל צהבהב לתוך קערה קטנה אותה הניח על מגש כסוף ששם על ברכי, מביא צ'פטי חם. לדאל היה ריח עשיר של גי. גי היא החמאה המזוככת, השמן הקל שצף על פני חמאה מותכת והוא היקר בשמנים המופקים מהחלב. על פי הרפואה האיורוודית, הוא הבריא בשמנים. מעט מאוד מבשלים ברחוב ההודי בשמן המעולה והיקר. הריח החם והנפלא של הגי הוא סימן היכר של אוכל הודי משובח. של עושר. "גי?" שאלתי בהערכה את טודופ.
"כן." הוא אמר וחייך, מוסיף צ'פטי ודאל עד ששבעתי.
כשגמרתי לאכול יצאתי החוצה להשתין. ירח בהיר וכמעט מלא האיר את ההרים הגבוהים. הרוח הפסיקה והיה קר וקפוא כמו תמיד בגבהים האלו בהימלאיה. כשחזרתי אמר פריאג: "אתמול בלילה הירח עלה מוקדם ואני וקרישנה ישבנו והבטנו בו עד שעה מאוחרת. יש לילות שאנחנו נשארים ערים עד מאוחר ומסתכלים על הירח ומדברים. לפעמים בא מישהו. אבל לרוב אני לא מכניס אנשים לאוהל. " הוא סגר את יריעת הברזנט של האוהל, הדליק את הרדיו שוב ולאחר מכן פרש למיזרון שלו. האשה התכרבלה לידי תחת השמיכה הכבדה, נוגעת לא נוגעת, וטודופ פרש שמיכות על קרקע האוהל שהיתה מכוסה במרבד. קרישנה המשיכה להיאנח ולשהק שיהוקים מכוערים. מבחוץ התחדשה הרוח של ההימלאיה וקול המים שמגרגרים החוצה מהקרחון וקור מקפיא.
"יש הרבה עולי רגל?"
"עכשיו פחות. בקיץ באים כל יום תיירים. עכשיו רק הבנגלים. זו העונה שלהם. יש להם חופש והם באים לפה."
"ישנים באוהל?"
"בדרך כלל לא. מי שבא ושואל אם אפשר לישון אני שולח אותו לאוהלים אחרים. אבל אתה באת ואמרת נמסטה-" הוא חייך את החיוך החם והפשוט. יש מקומות בהם המיקום קובע ולאו דווקא הכוהן. באבא פריאג ישב באחד המקומות החשובים להינדים. במקור הגנגס. זה היה המקום שלו. אולי זה היה מקור העושר היחסי של האוהל.
"בבקרים אני מתרחץ בגנגס."
"לא קר?"
"קר. אבל אחר כך חם לי. עכשיו זה בסדר, בתחילת הקיץ זה קשה כי יש עדיין גושי קרח בנהר. זה טוב מאוד להתרחץ בנהר."
הוצאתי את שק השינה ונכנסתי לתוכו עם הבגדים, מותיר את השמיכה לקרישנה. באבא פריאג הצטנף מתחת לשמיכות על המזרון שמתחת למקדש של שיווא וטודופ שכב ביני לבינו. מהצד השני שלי שכבה קרישנה. היה לי קשה להירדם. הגובה גרם לבחילה וכאבי ראש. למרות שביליתי את החודשיים האחרונים בין לאדאק לעמק פרוואטי, בגבהים שבין אלפיים לחמשת אלפים מטרים, שהיתי בחודש האחרון בגובה של אלפיים וחמש מאות מטרים. הזינוק בן היום לגובה של למעלה מארבעה קילומטרים, גרם לסימנים מוקדמים של מחלת גבהים. אור הנר ריצד על התמונה של שיווה, באבא פריאג כיחכח בגרונו בקצה העמוק של האוהל, טודופ ישן בשקט וקרישנה המשיכה להיאנח ולשהק מהצד השני. אולי היה לי קשה להירדם בגללה למרות שבאבא פריאג ניסה לשכנע אותי בדרכים שונות שאין ביניהם שום דבר, בזה שפרש את השמיכה על שנינו, שהשכיב אותי לישון לידה. הכל היה מוזר מאוד.
התעוררתי ושכבתי בשק השינה כשבאבא פריאג הדליק את הרדיו, סורק את התחנות, מקשיב לחדשות ההינדיות של הבוקר שדיווחו על הפצצות אמריקניות באפגניסטאן. הוא הדליק נרות לפני התמונה של שיווא ואת מקלות הקטורת ואחר כך יצא מהאוהל חזר פנימה וכרע ליד הגז, מבשל תה ומגיש לי ולטונדופ. ישבתי בשק השינה בבוקר הקר שהציץ אפור דרך פתח ביריעה שחסמה את פתח האוהל ושתיתי צ'אי מסלה. כשיצאתי משק השינה היתה השמש עדיין חבויה מעבר לצלע ההר והקרניים האירו רק את שולי הפסגות. הבוקר היה קר והאדמה קפואה ומכוסה בקרח. שוליו של הגנגס היו מכוסים בשיכבה קפואה. באבא פריאג הרתיח מים ומילא לי כלי כדי שאוכל לשטוף פנים ושיניים. גלגלתי את שק השינה וסגרתי את התרמיל. ואחרי כך לקחתי את המצלמה וצעדתי בין הסלעים ומעבר למקדש הקטן והפתוח שהיה מזבח ושיווא לינגם ותמונות של שיווא ופרווטי ומקלות עם דגלים בקצותיהם מוקפים בגדרת אבנים נמוכה וקילשונות של שיווא, ועל החול האפור שהקרחון עשה מהסלעים כשגלש וריסק אותם בדרכו למטה ואחר כך נסוג כשנמס והפך להיות המקור של הגנגס. חיכיתי לשמש שתגיע, מביט לתוך קיר הקרח הכחול. ראיתי קרחונים יותר יפים. אבל לא באתי לפה בגלל היופי. באתי כי פה מתתחיל הגנגס, הנהר האדיר של הודו. מורינות של קרחונים הן בדרך כלל מקום אפור וקשוח שיש בו יותר דיכאון מהתרוממות רוח. נסוגתי מעט אחורה למקום שהשמש תגיע אליו עוד מעט והתחלתי לחמם את הגוף בחימום שלמדתי פעם בטאי צ'י והוספתי לו מתיחות שיש ביוגה, מערבב את השיטות שהתפתחו במישורים החמים שמשני צדי ההימלאיה. שתי התרבויות הצפופות של אסיה הגיעו לפתרונות דומים מאוד ושונים לגמרי. הסינים הפכו את הטאי-צ'י לשיטה בה כל אדם מתרכז בעצמו, במעגלי האנרגיה, בשימור בריא של הגוף. הם עשו את זה בתורת לחימה שהפכה למעין סוג של התעמלות פנימית ומתבודדת מהעולם. ההודים עשו דבר דומה עם היוגה – דואגים לבריאות הגוף באופן שבו אדם יוכל להתגמש ולהתעלם בחברה צפופה. הפוך מהחברתיות המערבית ששיטותיה הן חברתיות וקבוצתיות שואפת חום. גם היוגה וגם הטאי- צ'י המציאו לעצמן פילוסופיות טיקסיות כדי לנמק את העיסוק של כל חיה כשהיא במצוקה – כמו כלב מאוים שמתחיל לחפש לעצמו כינים וללקק לעצמו את הגוף בקפדנות. מצד שני, פילוסופיה היא דבר יפה ומרגיע לא פחות מנהר שנובע מקרחון בנוף של ההימלאיה הגבוהים ויזרום דרך ליבה התרבותי של הודו עד שישפך למפרץ בנגל במרחק של כמעט 2000 קילומטרים מכאן.
כשעליתי וחציתי את רכס הסלעים הקטן שמעל פיתול הנהר, ראיתי את באבא פריאג טובל בתוך הגנגס. בשבע וחצי בבוקר, למרות השמש שהאירה מתוך שמים כחולים, היה האוויר מסביב קר וחורך. הוא טבל כולו, ראשו מתחת למים הכחולים-אפרורים ואז יצא החוצה ולבש את אזור החלציים. הוא כרך את שערותיו הארוכות לפקעת, קשר אותה וטבל דלי כסף במים, מטפס אל המקדש. השערות הארוכות היו ראסטות. התלתלים הנחשיים שהבאבות של שיווא מגדלים ומקשים לצינורות ארוכים בעזרת דבק. במוזיאון בארמון של טאנג'ור שבדרום הודו, יש פסל ברונזה ירקרק מהמאה העשירית. הפסל היפה, שהוא כניראה אחד מפסלי הברונזה היפים בהודו, הוא פסל של שיווא צעיר שניראה אנושי מאוד וראשו, ניראה מרחוק כמו ראסטות מפותלות. מקרוב השיער הוא נחשי קוברה. הנחשים ניראים כמו התלתלים הארוכים – הראסטות של הבאבות של שיווא. שאשא הוא הנחש עליו נח העולם. הגנגס נובע ממצחו של שיווא, עובר ומסונן דרך שערותיו כדי שלא יתנפץ בזרם כביר מידי על האדמה. באבא פריאג שטף את הלינגם של שיווא במים, מצית אש לפני המזבח, מדליק מקלות קטורת ומפזר פרחים. משלים את פוג'ת הבוקר, יורד שוב אל הנהר, ממלא את הדלי וצועד בחזרה אל האוהל. הדגלים שמעל קלשון שלוש השיניים של שיווא התנופפו ברוח קלה. כרעתי בכניסה לאוהל ומשכתי את התרמיל. קרישנה רבצה בכניסה לאוהל וכמעט ולא הביטה בי. אולי היא היתה באמת שריד של קדשה של שיווא כמו שהיו פעם בקג'וראו ובהמפי ובקונארק. זכרתי גם שאלוהים עדיין לא החזיר את האולר שהלך לבאבא פריאג לאיבוד. הוצאתי את האולר השוויצרי האדום ונתתי אותו לבאבא פריאג. הוא הביט בי בחיוך שמח. "תודה, תודה " הוא אמר "בדיוק כזה אולר היה לי."
"תודה." אמרתי לבאבא וטודופ חייך. בעוד שבועיים יקפל באבא פריאג את האוהל וירד לאוטרקאסי. קרישנה תחזור לאלהאבאד למשפחה שיש לה או שאין לה. העמסתי את התרמיל והתחלתי ללכת למטה, בחזרה אל העמק שיש בו יותר עצים וחמצן והגנגס זורם בו בעליצות קדושה.
"מה אתה אומר?" עצר לידי תייר בנגאלי כשישבתי בצל עץ על השביל, העמק הקרחוני דמוי האות האגלית וי מתחתינו, הנהר זורם בצבע אפור והמדרונות, מתחת לגובה של 3000 מטרים, מכוסים במחטנים. "כל כך יפה שאי אפשר לתאר במילים." אמר הבנגלי. הוא קצת הגזים. העמק של הגנגס פה הוא לא העמק הכי יפה של ההימלאיה, אבל זו לא הסיבה שבגללה הוא הולך פה וגם לא הסיבה בגללה אני נמצא פה. מקורות הגנגס והיאמונה בעמקי ההימלאיה השונים הם סיבה מספיק טובה ללכת כאן. ההימאליה הם המגנט של הודו, של תת היבשת. מכאן הכל מתחיל.
בשלוש אחרי הצהריים כבר הייתי מעל רחבת החניה של גנגוטרי. היו שם שלושה מטיילים. ישראלי אנגלי וניו-זילנדי שפגשתי בצהריים באחת הדהבות. חיכינו לג'יפ לגן-גנני שיש בה מקדש ומעיינות חמים. אז גם נזכרתי מאיפה אני מכיר אותם. נפגשנו בבוקר המוקדם אחרי לילה של מסיבת ירח מלא בבאגסו שליד מקלוד גאנג'– מקום מושבו של הדלאי לאמה.
"לא תזכור." אמרתי למארק, אנגלי בן שלושים עם שיער חום וזקן שצבע בחינה בפקיסטאן, "היית מסטול מיד מחשיש"
"חשיש?" צחק מארק "וקצת אופיום, ואקסטא ואם.די.קי."
"זה לא היה יותר מידי?"
"יותר מידי? זה היה נפלא." התיישב מרק על ריצפת הג'יפ שהיו בו כבר שישה בנגלים, שני ישראלים ניו-זילנדי בשם קס ונהג. הבנגלים היו בדרך לרכבת בהארידוואר.
"אתה יודע למה טופובן חשובה-" אמר הבנגלי שישב לידי בג'יפ "מפני ששם נכתבה הרמיינה."
הרמיינה, האפוס ההינדי הגדול, רמה מלך איודיה שיוצא לגלות עם סיטה אשתו – אהובתו ולאקשמן אחיו ואז נחטפת סיטה על ידי רוונה מלך השדים מלאנקה והם יוצאים להציל אותה, נעזרים במלך הקופים הנומן שיש לו צבא קופים שנלחם איתו עד לניצחון הגדול. רמה הוא האווטאר, הגיגלול השביעי, של וישנו. שהמקדש (או המקום בו היה) שלו באיודיה שבצפון מרכז הודו, 4 שעות ברכבת מוראנסי, הוא מחלוקת בין המוסלמים להינדים הלאומנים ומאיים לפוצץ את הודו בשנים האחרונות. לא הגעתי לטופובן. דווקא רציתי ללכת לטופובן שנמצאת 6 קילומטרים מעל לגולמוך. באבא פראיאג אמר שבאבא ישראלית צעירה מתגוררת שם עם נפאלי. מטיילים שפגשתי בדרך למטה אמרו ששמעו שהנפאלי חזר לנפאל ועכשיו היא מתגוררת שם עם חברה. מרק וקס אמרו שחוץ מקור מקפיא ומחלת גבהים לא היו ישראליות בטופובן. "מה שהופך את המקום הזה למאוד מיוחד" אמר מארק, צייד אבנים טובות מלונדון שחיפש טורקיזים ישנים במקלוד גאנג' ממה שהביאו הטיבטים הגולים מטיבט, חרוזי זכוכית הלניסטים בפקיסטן, ואבנים חצי יקרות שאפשר למצוא רק בצ'יטראל שהיא אחד מחמשת העמקים של האינדוס שיוצרים את הפאנג'ב "בהודו מסתובבות קבוצות של ישראליות צעירות וחוטפות גברים. אה-" הוא נאנח "אני מקווה שתהיה קבוצה כזו בגן-גנני, אין דבר שאני אוהב יותר לאכול מטאלי." חייכנו. טאלי הוא מגש המתכת עם השקע המרכזי וכמה שקעים מסביב לו שבהם מושמים אורז בחלק הגדול וכמה מיני ירקות (סאבג'י בהינדית), צ'פאטי ודאל - רוטב הגריסים. זהו האוכל הבסיסי בצפון הודו. נפוץ כמעט כמו קבוצות הישראליות הצעירות (שלרובן קראו טלי) שהפכו למזון הבסיסי של מארק בחודשים בהם היה בצפון הודו. לא היתה שם קבוצה כזאת. אבל היו שם שלושה מלונות צנועים מעץ שהגישו טאלי של אורז, סאבג'י ודאל טעימים, צ'אי מתוק ועשיר בהל ובריכה של מעיין חם שבאבות התרחצו בו בחושך שהואר בנורות צהובות קלושות.

מחיר הספר דרך האתר: 55 ש"ח כולל משלוח.

לרכישת הספר לך ללמטייל ולקישורים
ראו גם:

| הדפסה || המלצה || דף קודם || ראש הדף |