האנציקולופדיה למסעות
נמרוד - הנזיר  

"זה אלוהים." לחש הנזיר, "הן עובדות אותו והוא עושה מה שרוצים ממנו. כמו כל אלוהים, אתה רוצה להשאר איתו לבד?"
"לא!" צעק נמרוד, "לא!"

     בפינת הבנין, בפתח שמוביל למבנה ניפרד שראשו כיפה וצריח ישב הנזיר. נמרוד לא ראה אותו מייד משום שנבלע בצל הביניין. הוא היה מגולח בקידמת ראשו ושיער כבד ומתולתל, קלוע לצמות מעל שיער פזור, ירד על עורפו. הוא לבש גלימה שחורה-כתומה. צהוב וירוק התערבבו בה במעגלים, קווים, צלבים, סהרונים, צלבי קרס ומגיני דוויד. על קירות החדר היה כתוב בלטינית, ערבית, עברית וסנסקריט: בנק הדת. ברוך הבא בשערי המקום. ברוך הוא. הרכן את ראשך לבל תתנגש בגבוה ממך.
     "אוח!" אמר נמרוד כשפגע בתקרה הנמוכה שנחבאה בחלל האפל. אי אפשר היה לראות את משקוף העץ הנמוך שנבנה כדי להקטין את דלת הכניסה. "אתה לא יכול להזהיר?"
     "כתוב על הדלת," אמר הנזיר, "וחוץ מזה, נדרתי לשתוק."
     "באתי לדבר איתך."
     "מצוין." אמר הנזיר.
     "אני לא רוצה שתחטא בגללי," הסתובב נמרוד ללכת.
     הנזיר חסם את דרכו. "אין חטא מתוק מזה שאין לו כפרה. אין דבר ראוי יותר מלהפר נדר, החלטה, או הבטחה שהבטחת לעצמיך. מה אני יכול לעזור לך?"
     "אני מחפש-"
     "ומי לא?" שאל הנזיר, מדליק נרות בכוכים שכתמים שחורים נצבעו מעליהם בתוך הקירות. וילונות כבדים כיסו את החלונות, משמרים את ריח העשן והקטורת דחוס בתוך החדר.
     "למה לא תפתח את החלון?"
     "אל תחקור במופלא ממך." אמר הנזיר, מביט עמוק לתוך עיניו של נמרוד, בודק אם הוא טעון ספקות מסיתים. "אור זה דבר שמזיק לעור החשוך של הנזירים. הרמיטוס קריפטוס. בן כמה אני?" נמרוד נענע בראשו, הנזיר המדבר אליו ממרחק קצר נודף  יין ושום. הנזיר התרחק במהירות לתוך הזיכרונות, מתגבר על נדר השתיקה, גואה כמו נהר שנסכר זמן רב מידי,  שמח להתנשא עם השיטפון, להשקיע את כל מה שסחף, "אתה יודע שאני ישבתי עם בודהא מתחת לעץ כשהיתה לו הארה וסייעתי למוחמאד לכבוש את מכה למרות שלא היה לו סיכוי, ולישו לסחוב את הצלב בסימטאות, דרך תעלות הביוב, ונלחמתי בדרקון ועליתי להר סיני לקבל את התורה. אבל אסור לי לדבר על כל זה. מה אתה מחפש - תפילה, לחש עזרה, מחילה?"
     "באתי כדי-"
     "אחרי! מה אמרת שאתה צריך?"
     "תרופה."
     "בשביל מה?"
     "אישה."
     "אה, אין בעיה." הוא הוליך את נמרוד דרך פתח שמעליו היה כתוב: היה אדם בביתך וקדוש בצאתך. מעבר לפתח קטן שנמרוד נירכן בו כדי לא לחבוט את ראשו, השתרעו מסדרונות ארוכים שנפערו אל הדלת כמו יציאות כלי דם מלב. הנזיר המשיך לתוך אחד מהם. הם עלו טיפה, עברו בפיצול והתחילו לרדת. פעימות כבדות נשמעו במסדרון ואוויר חם, עמוס בציחקוקים כבושים, ריחות קטורת, לבונה ומור, מילא את החלל, מסחרר את החושים. המסדרון, שאור אדמדם האיר אותו, משאיר חלקים ממנו בצל, הוביל אותם הלאה. הנזיר הנמוך הלך לפניו, גלימתו מאוושת וסנדליו מקישים בריצפה, מנדנדים את צמותיו ימינה ושמאלה בקצב מהיר מזנב צמתו הארוכה והכבדה שהברישה את ישבניו הרחבים. הנזיר התנשף במעלה המדרגות אותן טיפסו ופתח דלת. האולם היה מואר ודמה  לחדר אליו הביא אותו חרתת. דמיונות. מחשבות. נערות מכל מין ומין הסתובבו בחדר בתלבושות שונות. "הכוהנות שלי." חייך הנזיר, "הן עובדות אותי ואני מעריץ אותן."
     "קדוש!" צעקו הבנות והחלו לשיר :"שיבם, שיבם, שיבם..."
     קדוש עמד מופתע, ליסתו הכבדה שמוטה, עיניו הקטנות מתרוצצות מנערה לנערה שטילטלה אגן ירכיים, הניעה שדיים וכתפיים ושרה את השיר.
     "מאיפה השיר הזה?" רטט מעונג. אחת הנערות עיכסה אליו בריקוד ולחשה לו באוזן, עוברת בלשון ארוכה וחדה על פנים אוזנו, מצמררת אותו. "אוה!" נרעדו עיניו בחיוך, "אז אתה פרסומאי חוץ? מזמן לא היה לנו אחד כזה. בוא, אני אכיר לך את אלוהים ואתה תחבר לו משהו." הנערות הצטופפו סביבם בעדר חינני, מסתירות את הדרך, מקישות בתופים כבדים, פורטות על נבלי יד, נעות במעגלים מסביב סביב. לאחר מספר דקות החלו הנערות לחולל, משילות את בגדיהן. עם הצליל האחרון השירו הנערות במעגל הפנימי שהקיף אותו את אחרון הצעיפים השקופים. הוא הרים את ראשו והזעזוע אחז אותו. זיעה מכל נקבובית. הוא החל לרעוד. פיו נפתח בזעקה. במרכז החדר עמד פסל עצום, יושב בסיכול רגלים, כמו מעשני האופיום ברחובות. הפסל היה ערום, גופו נוצץ משיש, זהב, כסף ואבנים יקרות, ובמרכז גופו, כמעט עד לחזהו - התנשא זין אדיר, עשוי מקשת זהב זקופה.
     "זה אלוהים." לחש הנזיר, "הן עובדות אותו והוא עושה מה שרוצים ממנו. כמו כל אלוהים, אתה רוצה להשאר איתו לבד?"
     "לא!" צעק נמרוד, "לא!"
     "לאן אתה בורח? לא תוכל לברוח מעצמיך כל החיים. זין תוכל לברוח!"