האנציקולופדיה למסעות  

"שיבם שיבם שיבם, ממלכת של סוסים
שיבם שיבם שיבם, עיר של סריסים
בלילה בלי ירח, עולה מגדל אל על
בלילה בלי ירח - אני רוצה מיגדל."

שיבם

כתבת וידאו צעד תימני - מסע אל יהודי תימן

חרתת

כל אותו היום דהר אל בורק ללא הפסקה. נמרוד, לא רכב מעולם כל כך הרבה זמן בלי לעצור. הסוס נישא עם רוחות הסחר הצפון מערביות, בוטש בעקיביו חצץ, אדמה, עלים יבשים ושברי זרדים. הוא רהט ללא הפסקה, חולף ביעף על פני העמק המאורך שבתוכו אגם ונהר וחום מעלף של שמש שמאדה את המים ומוריקה את הגדות. הוא חלף על פני הגדות הלבנות והרכות וטיפס במשעולים הרחבים והצרים העולים לתוך הרמות, מגביה לתוך אוויר קריר יותר. נמרוד גישש מאחורי האוכף, הוציא את שמיכת הצמר הגסה והתכרבל בתוכה, עושה כפי שיעץ לו הנבטי בבור המים: תן לו לרוץ לאן שהוא רוצה. הוא עבר על פני איכרים בשדות, חיילים בשמירה, נשים הרות בדרך אל המעיין, נערות צעירות על חמורים אדישים, שיירות של סוחרים ועגלות של מוכרים עוברים בין הכפרים. ציפורים טסו בדרכן מאפריקה למרכז אסיה. אל בורק חצה את נתיבן בדילוג אחד, כאילו זינק מעל זרם של מים. הלהקות פילגו את מיבניהן בבהלה כשהצל על השמש, חוששות מעוף טורף העט עליהן מלמעלה. ואחר כך, משחלף כמו ענן, חזרו נרגעות, מסתדרות במבנים חסכניים, מטפסות בסיבובים אל תוך השמים והמשיכו בגלישה לכיוון הקיץ.
אל בורק חצה את הרמה שסלעיה גרניט מסורגים באדום, שחור, נציץ ופיסות לובן של קוורץ מבריק וקשה, עולה בתוך נקיקים פתלתלים של נענע מדיפת ריח מנטה למקום בו הוחלק הגרניט להניח עליו את החולות המאובנים ברזל ומים. בנחלים הרחבים צמחו עצי שיטה, ולמעלה, על הרמה, צמחו עוזררים ושיחי שלהבית קטנים ולבנים ששערותיהם הצמריות נעו ברוח בין ערביים צוננת שהחלה לנשוב, מעיפה את השערות המעוורות לעיניים תועות. הסוס זינק אל החשיכה המגיעה מהמזרח כמו שחיין הקופץ לתוך ים. כוכבים ראשונים, מבהיקים כמו עיניים של חיות, נצצו עם פלישת ים החושך, ואל בורק שינה את צבעו כמו זיקית גדולה, הופך לגוף כהה, מואר בניצוצות לבנים בוהקים.
נמרוד התנמנם, קשור אל האוכף, לופת מתוך שינה את הרעמה.
קול צהלה אדיר העיר אותו. אל בורק צהל בתשובה. הוא תופף בצעד מתון בתוך אפיק רחב של נהר יבש שפלגים זרמו בתוכו. בתוך החושך הבהיר הסתמנו מגדלים גבוהים, אורות צהובים ורוטטים של נרות מאירים במקומות בהם קרועים חלונות. נמרוד התכרבל בתוך שמיכת הצמר השחורה ששוליה רקומים אדום, צינת לילה מחודדת בעייפות מעבירה צמרמורות בגופו.

שיבם

העיר הוקפה חומה גבוהה ומאובקת. אל בורק פסע אל שער העיר כאילו הומלט במקום. הוא צעד בתוך הרחובות שבין הבתים הגבוהים. נמרוד מתח את צוארו, מחפש את קצה הגגות. בכפר שלו, היו רק לראש הכפר ולאיש העשיר יותר מקומה אחת בבית. ושתי הקומות שלהם ביחד, נכנסו בחצי קומה של הבנינים האלו. אל בורק המשיך לצלצל בפרסותיו על מרצפות הרחובות, עובר ליד מקומות מוארים בהם שתו אנשים מספלים גדולים, וליד אולמות בהם שרו, רקדו או שחקו בקוביה ושאח. הוא אף פעם לא ראה אנשים משחקים. בטח שלא משחקים כאלו: לוחות ענקיים משובצים לבן ואדום ועליהם עומדים ללא נוע סוסים וצריחים וחיילים מפוארים ואנשים נכבדים מאוד ונשים רעולות. אל בורק המשיך לתופף על פני הרחובות המאובקים עד שהגיע לבית שסביבו בנויות אורוות רבות. הוא עצר לפני שער הבית עליו היתה טבועה לעומק פרסה ענקית מתחת לשלט לא גדול. "כאן גר-" היה כתוב על השלט. נמרוד ירד מגבו של אל בורק, מותח את עצמותיו ואת שריריו שחומצת חלב הצטופפה בתוכם.
"אל בורק!" צעק איש גדל מידות שיצא מהשער, "סוס בן בלי יעל, שוב אתה יוצא למסעות?"
הסוס צנף בחדווה ודחף את אפו מתחת לידיים הכבדות שהברישו את רעמתו וגרדו מאחורי אוזניו.
"אתה בטח נמרוד." אמר האיש, "הרבה זמן אני מחכה. אני חרתת, אבי כל סוס, כוהן הנבטים, אבי כל העמודים שעליהם סמל הפרסה, האיש שמינה את הנבטי שלך שהיגר אל הכפר עם השד. מה שלום השד?"
נמרוד משך בכתפיו, עפעפיו כבדים זה היה מאוד מעייף, המעבר בו המוזר הופך רגיל.
"עדיין עושה מהומות?"
"לא יודע," אמר נמרוד, "נדמה לי כאילו יצאתי משם מזמן."
"לא נורא," אמר חרתת, "הזמן עוד ידביק אותך. אתה עייף, אולי אתה רוצה לנוח?"
"אני חייב להמשיך," אמר נמרוד, נרדם בעמידה ומתעורר בעירפול והרגשת דחיפות.
"כן," אמר חרתת, "מה כל כך דחוף?"
"אני מחפש תרופה."
"בשביל מי, אמא שלך?"
"לא."
"ומה יצא לך מזה?"
"יש לה בת."
"אה-" אמר חרתת, "אל תגיד יותר כלום. אשה צעירה." התנשם, שאב לתוכו את האויר הקריר ופלט אותו באנחה. אחר כך התעטש. "זה האביב הבלתי נסבל." התנצל, "פריחת התפוזים הורגת אותי. חייבים להרחיק את הצמחיה מהעיר. בת כמה היא?"
"שמונה עשרה."
"מטריף." נאנק חרתת, "גיל נפלא. ואין עוד אחת דומה לה בעולם?"
"האחת והיחידה." אמר נמרוד בהתלהבות. "יש לה שיער דבש כהה שכשהשמש או הירח או האור של הנר והלפיד נוגעים בו, ניתזים ממנו ברקים והוא ארוך עד המותניים, ומלטף. והעיניים שלה שמעל לאף הישר - "

חצרמוות

"ושדיים? ותחת?" התעניין חרתת.
"מה?" הופתע נמרוד מהגסות.
"אתה לא שוכב עם שיער ועיניים. הן בדרך כלל עוצמות אותן איך שאתה מתחיל ללטף והשיער מתפזר לאן שהוא או מסתבך להן בכפתורים של הבגדים. יש דברים הרבה יותר חשובים באישה."
"העיניים הן ראי הנפש." אמר נמרוד.
"חרתא," נחר חרתת בבוז, "שוב העבדת הטיפש הזה מכר סוס למשורר, למה תמיד למשוררים או למשוגעים הוא מוכר סוסים, למה לא לסתם אנשים שאפשר לדבר איתם על זיונים בלי שיעשו מזה עיניין של רומנטיקות מנוגדות? בוא ילד, אני אראה לך משהו." הוא פנה בלי להביט אם נמרוד הולך אחריו. נמרוד התעורר לחלוטין. הם פסעו במסדרונות שאור לפידים צהוב אדמדם האיר אותם והשיר גיצים על רצפות החימר והאבן. צלילים של נגינות שחוזרות על עצמן בעיגולים שמנמנים ורכים, אווירה של חלום. רוכב עייף. צלילים נבעו מתחת לרגליהם. "טיפש כזה," אמר חרתת לתוך המסדרון שלפניו, "כאילו שהוא המציא את העולם. אז מה אם יש לו את הנעורים ולי הם אף פעם כבר לא יהיו? לי יש את הנסיון והחוכמה והקשרים והמיסתורין." הוא פתח דלת נחושת מרוקעת בפיתוחים של פרחים, סוסים, פגיונות, כוכבים, עצים, עיזים וגמלים. ריח כבד של בשמים עלה מתוך החדר. "לבונה." אמר חרתת, "אנחנו מרכז הגידול העולמי. סתם אתה חושב דרך הבשמים עוברת פה מהודו לאירופה?"
"מאיפה לאיפה?"
"אתה לא יודע איפה זה?" עצר חרתת בהפתעה, "תכף תגיד לי שאתה לא יודע בכלל איפה אתה נימצא-"
"בחצרמוות." אמר נמרוד בהקלה, מעולף מעייפות, מהבושם הכבד ומריח נשים קרובות שמילא את החדר.
"יבורך דושרא אלוהי הסוסים ופרסת המזל." אמר חרתת, "לפחות משהו אתה יודע."

שיבם

נמרוד התבייש לשאול מהו המקום שבו הם נימצאים. מעולם לא היה בריח בו התערבבו בשמי מור ולבונה ונקבי גוף שמפרישים את הריחות שלהם בצלילים מכווצים של רמז ופיתוי.
"דיברנו על נשים, לא?"
"אני לא אמרתי כלום." אמר נמרוד.
"כי אין לך. וגרוע מזה, אתה חושב שרק זה מה שחשוב. ההיא, שאין לך. בוא לכאן." הוא פתח את הוילון שכיסה כניסה לחדר עם תיקרה גבוהה. על מיטת ענק במרכז החדר רבצה אישה עם שיער זהב ארוך ועיניים כחולות. צעיפים ירוקים כיסו רק במעט את שדיה הורדרדים, את ביטנה הלבנה ואת השיער המקורזל הנע בין דבש בהיר של פרחים לדבש האפל של חלות היער. "טטרית." אמר חרתת, "כל הדרך מסיביר ועד לכאן. כזאת?"
"לא." נענע נמרוד את ראשו, פיו יבש. חרתת הסיט את המסך הבא. על כרים, ישבה נערה ששדיה גדולים ועגולים, פיטמות אדומות הבהיקו דרך בדים חומים שפרחים רקומים עליהם וגוון עורה היה שחמחם, מדגיש את עיניה השחורות שברקו כמו נמרה לפני זינוק.
"טאז'יקית מסמרקאנד." אמר חרתת. "כל הדרך משם ועד שיבם כדי לרבוץ על הכרים." הוא הביט בנמרוד שעיניו בלטו מחוריהן, יוצאות במחול דמיוני עם הנערות שלא השפילו את עיניהן, ממפות את גופו במבטים. "כזאת?" שאל חרתת, מניף את הוילון הבא. "מונגולית." אמר כשראה שנמרוד מכווץ את עיניו. "הן שונות רק מבחוץ. מבפנים כולן אותו הדבר."
"כן?" שאל נמרוד, המילים זוחלות שבורות בין שיניו כמו פירורים של חצץ גרוס.
"זה מה שאני מנסה להגיד לך." הוא ספק בידיו והחדר גדל בהקפו בבת אחת כשכל הנערות הפשילו את הוילונות הרקומים משי ותחרה, עדינים ככנפי פרפרים, נעים עם הנשימות הרכות, מתבדרים עם המשבים החמים והלא מורגשים שהלפידים ונרות השמן שבתושבות החרס מפיצים. חרתת עמד במרכז האולם. מוצק, עיניו חומות עם לבנונית שמעכירה את האישונים, גביניו עבותים ושחורים, סבוכים בשיער שחור וכסוף ושערו שחור-מלבין-מכסיף מעל אף מעונקל ושפתיים עבות. כתפיו הרחבות פרשו את הגלימה הלבנה שלבש. שוליה היו רקומים זהב ועל אצבעותיו היו עשר טבעות משובצות בספיר, פיטדה, אודם, יהלום, איחד, זהב, כסף, פנינים, אופל וירקה. מאוזנו השתלשל עגיל קטן של חרוזים זעירים, מצויירים, ועל חזהו השתשלשל תליון עליו היה כתוב "חי" באותיות כסף משולבות בפרסת סוס מוזהבת. על ידיו ענד צמידים עליהם היה כתוב "חרתת" בפרסית, ארמית, ערבית ועברית.
הנערות יצאו במחול כשרעם תופי מרים מתופפים על ידי סריסים שחורים, שעמדו ליד הקירות, מוסתרים מאחורי פיטסי מים, מלווים את ריקודן האיטי והחולם, מנענע את גופותיהן בתנועות נחשיות. הערביות הרקידו את גופן מניעות כל שריר סביב טבורן, ההודיות הניעו את ראשיהן מצד לצד, המונגוליות ריקדו ריקוד אלים וקשה. "הכושיות," אמר חרתת, "מגיעות מאתיופיה. משיטים אותן על הנילוס הכחול עד שהוא נשפך ללבן. ומשם, דרך הורגדה, דרך השוניות של האלמוגים, סנפירי כרישים שחורים כחולים מלווים אותן, הן מושטות לפה ביחד עם קופים, תוכים וזהב שבא מאופיר, אגוזי קוקוס, פפיות, אננס ורום שבא מג'מייקה, וויסקי מסקוטלאנד ויין מדירה שהנווטים הפורטוגלים שמשיטים את הספינות מביאים. ראית פעם כושית?" הכושית, דקיקה, שחורה כפחם, שיערה המתולתל קלוע בעשרות צמות דקיקות מעל לפרצוף עדין, גבוהה בראש מעל נמרוד, קרבה אליו בריקוד, איבריה פונים לכיוונים שונים. נמרוד הרגיש איך איבריו נפרשים ומתאחדים, משתחררים ורוקדים כל אחד לעצמו והחדר מסתחרר, מתפרק והומה סביבו. "איך קוראים לאשה שאתה רוצה?" "שבא." לחש נמרוד.
"מה?" שאג חרתת, "תרים את הקול שלך, אני לא שומע אותך!"
"שבא!" צעק נמרוד.
"היא היתה מלכה פה פעם!" שאג חרתת מעל המולת הנערות שרקדו סביבם. הבורמזיות והתאילנדיות רקדו עטופות בשמלות רקומות כחול, כובעיהן הפגודיים, צלילי פעמונים. הטורקמניות והבוכריות הקישו בעלי הכסף והנחושת והמונגוליות של ג'ינגס וקובלאי פתחו בשיר מלחמה שמיזג את הקולות לשאגה אדירה שעלתה בנהמה, מלבה את הלפידים והאש בנרות, מגבירה את שפיעת הבשמים הקולחים בעננים ממקלות הבישום, מערבלת ריחות שבאו מהג'ונגלים של המזרח, מההרים הגבוהים של ההימלאיה, מהחופים של הודו והסוואנות של אפריקה.
"היא נולדה בכפר," צעק נמרוד, "היא אף פעם לא היתה כאן!"
"היא עוד תגיע," שאג חרתת, "לא סתם קוראים למקום הזה שיבם. מפה היא באה ולפה היא תחזור."
נמרוד הרגיש שהוא נחנק. אויר, רגליו דועכות אל הריצפה שהחלה להסתובב, רועדת כמו עור של תוף ענק שאלפי רגליים מקישות עליו. הריצפה, שמרצפותיה צוירו במקסמי צבעים וצורות ששולבו בהן גאומטריה אאוקלידית עם דמיונם של בוני המסגדים והארמונות, אספה אותו אליה.

שיבם

עיר

רעש של שריקה העיר את נמרוד. הוא שכב בחדר שתקרתו גבוהה. סדינים רכים מתחת לגופו שנרחץ מאבק הדרך. אגן מים עמד בפינת החדר שחלון קטן האיר אותו. זרם אוויר קריר חדר אל החדר מדלת שנפערה אל המיסדרון. האוויר חדר בשריקה יחד עם קולות אנשים. ריצפת החדר צוירה במשבצות משובצות אדום וטורקיז, ירוק וצהוב עמוק וכהה כצבע הגבעות שנשקפו מהחלון. הוא פנה אל החלון והביט אל העיר. החלון היה גבוה מעל הסימטאות. העיר היתה מגדלים מגדלים צהובים שהרוח עברה ביניהם, מגלגלת לפניה ענני אבק. על ראשי המגדלים, מכוונים אל הרוח, התנשאו כונסי אויר גדולים שאספו לתוכם את הרוח, מזרימים אותה דרך ארובות לבסיס הבנין. מחוץ לבנין להטה השמש ושוק הומה, מחופה ביריעות של בדים אדומים, שחורים, צהובים, ירוקים, כחולים ותפוזיים המה בקולות רבים. נמרוד הסתובב מסוחרר בחזרה אל החדר הבטוח. הוא טבל את ראשו בתוך פי הפיטס הרחב והתיישב על המיטה, נותן למים צוננים לרדת על פניו, מתפתלים ונופלים טיפות טיפות על כתפיו הערומות. צהלות סוסים עלו מלמטה, חודרות עם ארובות האיוורור אל הקומה שלו.
"התעוררת." אמר חרתת, "חשבתי שלא תרצה להתעורר אף פעם. כמה טוב להיות צעיר ולחשוב שאפשר לבזבז זמן על שינה. בוא, נלך לאכול משהו."
נמרוד צעד אחריו, עולה במדרגות הסיבוביות, חולף על פני אולם הנערות.
"יש נערה אחת בעולם?" שאל חרתת ושאלתו עלתה לאורך קירות ארובת האויר, מתפצלת לחדרים, מנפצת צחוק פרוע מפיות הנערות.
נמרוד הביט במדרגות ובעורף הכבד והמשורשר זהב וכסף של הנבטי ופסע אחריו. הם יצאו אל הגג, גבוהים מעל העיר הצהובה הצבורה מגדלים כמו תילי הטרמיטים באפריקה, צומחים מתוך העמק הרחב ואפיק הנהר היבש שנחלי מים זורמים בתוכו כמו נימים ירוקים, מריחים מנענע משובלת שפרחה בעמודים סגולים.
"אתה רואה?" שאל חרתת.
"רואה מה?"
"את הים." אמר חרתת, "מסביב יש ים. מולך בדיוק, מעבר לארץ, זה האוקיאנוס ההודי. וצפונה זה המפרץ הפרסי. ודרומה זה ים סוף שעליו מפליגים המוסלמים עם הספינות שלהם. ובין הים הערבי וים סוף, יש מיצר ים שקוראים לו באב אל מנדאב - שער הדמעות. אתה יודע למה?" נמרוד משך בכתפיו. "גם אני לא. אולי בגלל דמעות העצב העולמי שזורמות בנחלים אל הים ובגללן הוא מלוח. למה עזבת את הכפר שלך?"
"אמרתי לך."
"שטויות." אמר חרתת, "מאיפה יש לך סוס כזה שאפילו לעשירים ביותר אין? ממה אתה בורח, מה עשית? איך שכנעת את עבדת למכור לך אותו?"
"אני לא שיכנעתי אותו, נתתי לו את כל החסכונות שהיו לי בתוך פרת החרס במקום לתת אותם לאלת הפריון. הוא אמר לי שיום אחד אצטרך אותו."
"למה?"
"לא יודע." משך נמרוד בכתפיו, "הוא נתן לי אותו וזהו. אפילו שכל האנשים בכפר אמרו שכל מה שאני יודע לעשות זה לחבר שירים."
"אתה יודע לחבר שירים?"
"כן." אמר נמרוד. "כל האנשים, כל הזמן האנשים אמרו שליצנים ומשוררים לא משנים כלום והם כל החיים שלהם עניים."
"נכון. בזה הם צדקו מאוד. ובגלל זה הוא נתן לך את הסוס?"
"כן," אמר נמרוד, "תמורת זה ותמורת שיר שחיברתי לו."
"איזה מין שיר?"
"שיר קטן מאוד."
"נו-" אמר חרתת, "תשיר."
"זה לא שיר, זה דיקלום.
שיבם שיבם שיבם - אני פרסה של סוס
שיבם שיבם שיבם - אני עמוד זקוף
ובלילות של לבנה שם מפליגים סוסים
ובלילות של לבנה - סוסים מכונפים."
"פרסומת." אמר חרתת, "תגיד את זה עוד פעם - " מתוך צינור האיוורור עלה קולן של הנערות שחזרו בזימרור על מילות הדיקלום.
שיבם שיבם שיבם - אני פרסה של סוס
שיבם שיבם שיבם - אני עמוד זקוף
ובלילות של לבנה שם מפליגים סוסים
ובלילות של לבנה - סוסים מכונפים...

"אתה מכיר את עומר כייאם?"
"לא." אמר נמרוד, "הוא לא מהכפר שלנו."
"מדהים." אמר חרתת, "עכשיו אני מאמין שיצאת לחפש תרופה לאימא של המכוערת ההיא."
"היא הכי יפה בעולם." אמר נמרוד.
"אז למה היא לא פה?" שאג חרתת, "מכל העולם, מכל רחבי אסיה, אפריקה, אירופה וממעמקי הימים דוהרות, עפות, שוחות, רוכבות, נוהרות לפה הבנות היפות ביותר בעולם. אתה יודע למה? אין לך מושג! כי כאן יש את הבשמים והתמרוקים, וכאן עוברים הסוחרים הגדולים וההרפתקנים האמיצים וזה המקום שממנו כולם יוצאים ואליו כולם מגיעים, פה זה צומת עולמי. זה המרכז העירוני שאין דומה לו בחצרמוות, בחצי האי ערב, בכל המזרח התיכון, קדמת אסיה, מרכז אירופה מזרח וצפון אפריקה. אתה חושב שהן סתם רקדו אתמול? הן רצו לראות אם אתה מתאים להן. אתה חושב שאתה תבחר את האישה שלך? טעות, טעות! הן אילו שבוחרות אותך. מסובבות, משעבדות. רק דושרה יודע מה ראה בך עבדת לתת לך סוס. למרות שהדיקלום הקטן שלך, איך הוא? תחזור עליו -"
"שיבם שיבם שיבם, ממלכת של סוסים
שיבם שיבם שיבם, עיר של סריסים
בלילה בלי ירח, עולה מגדל אל על
בלילה בלי ירח - אני רוצה מיגדל."

שיבם

"שוב הן מסרסות." התעטש חרתת בעצב. "הפרדסים המחורבנים האלו. מרבה נשים מרבה דאגה. תראה את הסריסים איך הם משמינים מנחת והקולות שלהם מצפצפים בתענוג. לאן תמשיך מכאן?"
"לאן שאל בורק יקח אותי."
"בוא, נרד לשוק, נאכל משהו. במסעדת החלומות יש כמה איטלקים שהולכים לשם."
"לאן?"
"השד יודע, "אמר חרתת, "יש להם סיפורים, אני בעצמי, שהמצאתי כנפיים לסוסים ואת מינהרות הרוח, תעלות השקיה, בורות המים ואת חצי האי ערב, לא מאמין למה שהם מספרים. אבל בוא לשם, תפגוש אותם בעצמך."
הם ירדו עם הרוח שעברה בנשיבה על פניהם, ממהרת לאוורר את החדרים ולשאת את ריח הבושם הכבד, להרביץ אותו על בניני העיר. נמרוד אף פעם לא היה בעיר. ולא במדבר. מסביבו היו המון אנשים. סוסים צהלו, חמורים נערו, גמלים זוררו ואופניים, כירכרות, עגלות משא וריקשות זרמו מפינה לפינה כשהעגלונים, נהגים, רכבים, נוסעים, צועקים, מקללים, קוראים ומברכים זה את זה, ממהרים ממקום למקום.
כך זה היה גם בכפר. לפנות ערב היו מגיעים הסוחרים, נושאים את מרכולתם על גבם. הם היו מגיעים מתוך ישימון הרמה. הכפר עמד בתוך שבילים שנחרצו באדמה כרשת קורי עכביש. לעיתים רכבו על חמור, או דהרו על פירדה. כל סוחר היה לחג. כל רוכל הפך לאיש בשורה, שוטח את מרכולתו, מספר על הערים הרחוקות, על השווקים הענקים, על המשפטים בשער העיר, על מלכים שאין קצה לעושרם ועל צבאות מתנגשים ברעש שאין מחריש ממנו. נמרוד חרט את הסיפורים על תופי אוזניו. צובר אותם כמו שאסף את גרגירי הפטל השחורים לפני שהטילם לתוך פיו. איש לא הטיל ספק בסיפורי הסוחרים הנודדים. איש מעולם לא יצא מהכפר.
חרתת ספק בכפיו ושתי ריקשות קשורות לשני הודים שחומי עור שעיניהם כלביות, גדולות ועצובות, ושתי הריקשות זינקו לתוך זרם התנועה הסוער, נשאבות פנימה כאילו היתה זו סופת אבק או זרם אדיר של מים. ליד דוכנים עמדו סוחרים והכריזו על מרכולתם: בדים, בשמים, עיזים, כבשים, גמלים, חמורים, תבלינים מהודו, סמים מבורמה, בדי משי סיניים, שטיחים טורקמנים מבוכרה וכלי נחושת מאנטוליה. שום דבר אינו דומה. נמרוד הביט סביב, מחפש את התרופה בתוך הדוכנים שהיו מלאים באבקות צבעוניות. בכלים שבתוכם נאטמו פרש קרפדות, עיני יונים, צפיעי נחשים, צניפות דורסים, עוברי קופים, כלבים וחזירים וצפורניים משומשות שנגזרו בגניבה מנשים הרות ישנות.
"אלו לא תרופות לעיניים," צעק חרתת מהריקשה השנייה שהורצה על ידי ההודי שכמעט כרע מתחת לכובד המשקל של הנבטי החסון. "אל תרחם עליו," שאג חרתת, "אתה יודע כמה הודים נולדים כל יום?"
"איפה?"
"שם." הניף חרתת את ידו כלפי מקום סתמי. שתי הריקשות עצרו בצל אחד הביניינים הגבוהים וההודים התנשמו, קורסים בעייפות בחום.

ש

"שיבם זה לא חצרמוות."
"לא?" שאל נמרוד.
"בהחלט לא." אמר חרתת. "בשיבם יש הכל. כמרכז עולמי, יש פה אנשים מכל העולם. אבן חכמים. אנחנו מאוד קוסמופוליטיים. אתה יכול לעשן פה אופיום מבורמה, חשיש מלבנון, טבק מסין, עלי בננה מאפריקה וקטורת שמייצרים פה מהשאריות של הלבונה. כמו כל עיר קוסמופוליטית, יש פה את כל מה שיש בחצרמוות, רק בגדול יותר, יותר עוצמה, ברוחב גובה וגודל לכל הכיוונים. אתה יכול לאכול פה סמוסה ופאיים, וקארי וצ'אומיין וצ'ו אן לאי, יוגורט ופיתות ולפות ומה שבראש שלך."
"ואיך אתה יודע מה לרצות?"
"זה בדיוק העיניין," אמר חרתת, "אף אחד לא יודע אף פעם מה הוא רוצה לכן יש כל כך הרבה. או אולי יש כל כך הרבה פתויים שאתה כבר קונה את מה שצריך ובעיקר את מה שלא. ההחלטה היא כוח. חוסר החלטה - כוח שאי אפשר לעמוד בפניו. תראה, ערים כמו שיבם, יש כמה בעולם, בכל מקום שבו אנשים באים לעיר בגלל שהיא מרתקת, נשאבים אליה כמו זבובים לגללים של הסוסות המכונפות שטסות במטס הכלולות עד שהזכרים יוכלו לעלות לתוך השמים כדי להזדווג איתן. ערים כמו שיבם דומות וקרובות אחת לשניה יותר ממה ששיבם קרובה לחצרמוות. לפני שנתיים כרתנו ברית ערים תאומות עם ניו יורק, לונדון, פריז, בואנוס איירס, רומא, אתונה, מדריד, ריו דה ז'נרו ומלבורן. אפילו שבניו יורק יש יותר כושים, בלונדון יותר סוסים, בפריז יותר מיגדל, בבואנוס איירס יותר נשים, ברומא יותר אלוהים, באתונה הרבה יותר מעשיות מוגזמות ובריו דה ז'נרו ים."
"ומלבורן?"
"אה-" אמר חרתת, "חרתה. אמרתי את השם שלה רק בשביל להרשים אותך. אין לי מושג מה קורה שם. בוא." הוא הוביל את נמרוד דרך מסדרונות חשוכים ושכוחים, מוארים בנרות, הסנדלים הקלים שנעל מקישים על מרצפות האבן המצויירות. "תראה," הוא הצביע בגאווה על ערמה בפינת אחד החדרים. 'אזרח העולם', היה כתוב על הפנקסים, 'דרכון לעשירים.'
"איך מקבלים דרכון כזה?"
"שתי דרכים," אמר חרתת, "או שאתה נולד עם זה, או שאתה קונה."
"כמה זה עולה?"
"המון." אמר חרתת, "רק עשירים יכולים לקנות. אבל פעם בשנה, בסוף מרץ, אנחנו מעניקים דרכון אחד חינם."
"ומה הסכוי שלי?"
"אחד למיליארד," אמר חרתת, "רוצה לנסות?"
"כן." אמר נמרוד, זה נישמע לי פייר."
"בוא," אמר חרתת, "אין לך סכוי. נלך לראות נזיר זקן שיספר לך על הדרך לאלוהים."
"אני לא רוצה להגיע לשם."
"אל תהיה ילד." אמר חרתת, "הוא מחכה לך בפינה."

שיבם