טרמפ לטימבוקטו
רוט ד'אספוואר  

טיפסתי לגג והורדתי את לוח הברזל הבודד אל החול. הוא להט. הוצאתי את את החפירה. ידעתי שנצא מהחולות, ייקח כמה שייקח, מטר אחרי מטר, יום אחרי יום, עד שנמצא אדמה יציבה, ימצא אותנו הלילה מתי שימצא, נצא מהסהרה הזה. איזבלה חפרה מתחת לגלגלים. פטריק תרם את שלו. דומיניק זרק את הסיגריה וחפר. הצלחנו לעבור מטר. שוב שקענו.

בקצה השולחן ישבה אשה בשנות השלושים שלה- קטנה, מתולתלת, עם עיניים גדולות ועצמות לחיים גבוהות.  היא גלגלה סגריה והביטה בי בשאלה : "אתה מכונאי טוב?"
"לא." אמרתי "אבל אני טרמפיסט מצוין."
"זו משאית הציטרואן שחונה בחוץ." אמרה איזבלה וגילגלה עוד סיגריה.
לציטרואן  היו שלושה מושבים בשורת הנהג, עוד שורת מושבים מאחורי הנהג והחלק האטום שלה היה דחוס בקופסאות קרטון מכל גודל וסוג, גג עם גגון עמוס וגבוה שהיה מכוסה בברזנט כחול חבוק ברצועות אדומות. ניגשתי אל דלת ההזזה שבמרכז האוטו. עמד שם בלונדיני צעיר עם עיניים אדומות שעישן ברעבתנות.
"אני לא חושב שכדאי לך לשבת כאן" הוא הצביע על משענות הכיסאות שהיו מוטות קדימה מפני לחץ המטען שבחלק האחורי. "וחוץ מזה אני ישן פה."
  "אין בעיה," אמרה איזבלה "שב קדימה."
"באמצע או ליד החלון?"
"תתחיל באמצע." אמרה איזבלה. "אני אוהבת חלונות."
דומיניק, שניראה בערך בגילי, הניע ופנה אל הכביש שיוצא מנואקשוט. רוט דה אספוואר. 1500 קילומטרים עד לבמאקו. עברנו מכוניות בלי דלתות ובלי חלונות שרק חלודה וצבע החזיקו אותן, חוצים את שכונות הפחים האפריקניות. אפריקה, שכונת השוליים של העולם.  
  דומיניק נהג באיטיות את הציטרוואן.
"קנינו את הציטרואן ב- 1000 יורו. " אמרה איזבלה. "אנחנו עמותה מטולוז שאימצה שני בתי ספר, במאלי ובבורקינה פאסו, וכל שנה אנחנו קונים אוטו, ממלאים אותו ונוסעים לאפריקה."
"והוא?" סימנתי בראש לכיוון פטריק שישן במושב האחורי.  
"כלום לא מעניין אותו." נאנחה איזבלה. "לכן ההורים ביקשו שניקח אותו. הוא  רק ישן ומעשן."
כשיצאנו מנואקשוט היה הנוף מדברי ושטוח. כשהתרחקנו מהים החל הנוף להתחלף. עדין חולות, אבל על החולות היו עצי שיטה. הכביש נמשך שחור ומתוח לכיוון דרום מזרח, לאלג. אל תוך היבשת, בחלק שבו הסהרה הוא הצר ביותר בין האטלאס לנהר הסנגל. הקצה הדרומי של הסאהל שמקבל בטן עצומה במאלי, שמתרחבת והופכת לענקית בניז'ר ובצ'אד. בטן עצומה ורעבה שרובו של צער העולם מגיח מתוכה.
השמש ירדה מערבה, והצללים התארכו.
"בוא נמצא מקום ונרד מהכביש לישון." אמר דומיניק, אותת  וירד עם הציטרואן העמוסה לתוך החול.
שקענו חמישים מטרים מהכביש. הוא ניסה קדימה. ואחר כך אחורה.  ואחר כך ירדנו מהמכונית והבטנו במשאית שהיתה שקועה עד המנוע. נסיתי לדחוף. המשאית התחפרה עוד. שוב ניסינו לדחוף. השמש שקעה ומהמזרח עלה ירח גדול וצהוב.
"עזוב עכשיו." אמרתי לדומיניק. "מחר בבוקר נוציא את המשאית נישתה קפה?"
"קפה בערב?" שאל דומיניק בפליאה.
כשלקחתי את התרמיל ושק השינה, מצאתי לעצמי פינה והבטתי בשמים, חשבתי לעצמי שככה זה כשאתה מצטרף לאנשים שאתה לא מכיר. לדומיניק לא היה שום ניסיון בנסיעת שטח וחולות. מצד שני, גם משאית הציטרואן הכבדה עם ההנעה הקדמית, הצמיגים הצרים, מרווח הגחון המגוחך והמטען הכבד שהיתה עמוסה בו היתה חוסר התאמה מוחלט למה שעמד לפנינו. לא היה לי מושג מה עמד לפנינו.  
שטויות אמרתי לעצמי בחושך. זה רק הסהרה.
הרועים, שני צעירים תמירים, הגיעו בבוקר. דומיניק הרתיחה אספרסו ואני הכנסתי את הקריק והגבהתי את הצד הימני, חופר מתחת לגלגלים ומפנה את החול. דומיניק עלה על הגג והוריד את הפלאק אל החול. הם היו גדולים וכבדים. מי שאירגן את הציטרואן למסע חוצה סהרה לא היה מושג מה צריך ומה לא. הוצאתי את הקריק מצד אחד והגלגל הקדמי התיישב על הלוח. חזרתי על אותו דבר בצד השני. פטריק עמד בצד ועישן. הציטרואן היה חפור החוצה. מוכן לזינוק.
"מה אתה עושה?" שאל דומיניק כשכרעתי והתחלתי להוציא אוויר.
"מרחיב שטח פנים. 20 שניות." הצמיג התרחב בתסיסה.
"תנהג אתה." אמר דומיניק.
טיפסתי לתא הנהג. לא נהגתי בחיים על אוטו כזה.  שיחררתי את דוושת המצמד וזינקתי לתוך החולות, מחליף במהירות להילוך שני ושומר על מהירות שהחזיקה את הציטרואן בתנועה מעל החול הלא יציב, מקיף בסיבוב רחב עצי שיטה נמוכים, סככת פח, יושב מתוח מאחורי ההגה ומקווה לא לשקוע. טיפסתי על סוללת הכביש ועצרתי.
"אתה בטח מצטער שבאת איתנו." אמרה איזבלה.
"בכלל לא." חייכתי.  
פטריק גמר לארוז באיטיות את התרמיל והאוהל, כיבה את הסיגריה, נשכב על הכיסא האחורי והתחיל לנחור נחירות רכות.
"נצטרך למלא אוויר בעיר הקרובה." אמר דומיניק מקשיב למנוע שהימהם בקולות חנוקים. השקיעה בחול לא הועילה.
הבטתי במפה. אלג, במקום בו הכביש יורד הכי דרומה שהוא יורד לאורך הדרך, מתקרב כדי 70 קילומטרים לנהר סנגאל לפני שהוא מטפס שוב צפונה ומזזרחה לתוך הסהרה, היתה היישוב הבא בדרך. היה משהו באוויר, בצמחיה, שהביע על קרבה למים. היא היתה יותר צפופה, יותר ירוקה. עצי שיזף צמחו בתוך החולות ומצפון לכביש היתה מצוק של אבן חול אדומה. איזבלה גילגלה סיגריות וחילקה לי מילים בצרפתית. דומיניק, מצחו קמוט בדאגה לגלגלים, נהג. השמש התקדמה למרכז השמים. מילאנו אוויר באלג. הרגשנו יותר טוב  עם גלגלים מלאים. עצרנו תחת ציבור קטן של עצי שיטה, פורסים אבטיח, אוכלים לחם עם שרידי גבינה צרפתית שהגיעה מטולוז. פטריק התיישב בצל, הדליק סיגריה, אכל  פרוסה ובלי להגיד מילה, חזר אל הציטרואן, שכב על הכיסא האחורי והלך לישון.  
הציטרואן סירבה להידלק בפעם הראשונה. היא הניעה רק בפעם השלישית. אלג עשרים קילומטרים אחורה. סאנגרפה 120 קילומטרים קדימה.
איזבלה הביטה בדומיניק שקילל וסובב שוב את המפתח. הציטרואן הניע.
עדר חמורים נמלט בבהלה אל מצוקי אבן החול האדומים שדיונות הגיעו אליהן. יותר ויותר פגרים של בעלי חיים הצטברו משני צדדיו הכביש. הכביש הזה ידוע בכמות החיות המתות שלו. חמורים, פרות, גמלים. כל מה שהסתובב בסואנה הנמוכה של עצי שיטה ורתמים, בין עצי השיזף, חוצה את הכביש באיטיות, נדרס על ידי המשאיות הכבדות שמחברות את אפריקה ומפיצות מחלות.
היה לנו מזל שעצרנו ליד ירידה קטנה. הציטרואן סירבה להניע. "מרד" אמר דומיניק. התדרדרנו קצת והיא הניעה. הבטתי באורות לוח המכוונים. הם הלכו ודעכו. המצבר גסס. האלטרנטור לא טען. משהו קרה לו בשקיעה בחולות. היו לנו עד יותר משבעים קילומטרים לסנגראפה. היתה לי תיקווה שאיכשהו נצליח להגיע עד למקום שיש בו מוסך. אבל לא האמנתי שנצליח להגיע.  
המנוע נחנק ונעלם כשנגמר החשמל במצבר. דומיניק ניסה להניע. שום כלום. נאדה. שקט מוחלט. עמדנו בפאתיו של כפר בקתות קטן על הדיונות.
"בואנוס דיאס!" אמר מורי לבוש כחול שצעד לאורך הכביש והיה הראשון שהגיע אלינו.
"בואנוס דיאס!" אמרתי. לרגע חשבתי שהוא מכונאי שעוצר על מנת להציל אותנו באמצע הסהרה.
"ואתה לא שואל אותי מאיפה אני יודע ספרדית?"
"מאיפה אתה יודע ספרדית?"
"אני מהסהרה הספרדית!" הוא אמר בגאווה והמשיך ללכת לתוך המדבר. סהרה הספרדית היתה כמעט 2000 קילומטרים מפה. עד לפני כמה שנים נלחמו הסהריג'ים של הפוליסאריו במרוקנים, מבקשים עצמאות. מלחמה שלא עניינה אף אחד והמרוקנים ניצחו בה אחרי שהקימו חומת חול והפציצו לחתיכות קטנות את ג'יפי הטויוטה של הסהארגי'ים.
"צרפתים?" שאל האיש שירד מהמרצדס המפואר. הוא היה לבוש בגלימה הכחולה של המורים.
"כן." אמר דומיניק.
"אנחנו אוהבים את צרפת!" אמר הגבר. "צרפת היא ההשראה שלנו, אחותינו הגדולה. אם התרבות שלנו!"
"אתה צרפתי?"
"ישראלי."
"אני מצטער." הוא אמר, "אהבתנו נתונה לצרפת!"
צרפת עדיין כאן, ונדמה היה, שמאז שוויתרה על האימפריה האפריקנית שלה לפני למעלה מ-46 שנים, מעמדה רק מתחזק. הצרפתית היא שפת התרבות. הבאגט הוא הלחם מהים התיכון  ועד לסאהל.
"מה קרה?"
"אנחנו חושבים שזה האלטרנטור."
"תפרק את המצבר." דומיניק פירק את המצבר. "ועכשיו בוא עם המפתח לאוטו שלי."
דומיניק חזר עם המצבר הבריא אל הציטרואן. "דמרה!" ציווה המורי, מושך את שולי הגלימה הטורקיזית עם פרחי הזהב שיש לה פתח רחב לראש ופתחים רחבים לידיים ושמקנה ללובש אותה מראה מכובד, רחב ומלא הדרה.
  המנוע נענה בנהמה עליזה כשהחשמל הגיע אליו מהמצבר הטעון.
"תלחץ על הגז!"
ואז ראיתי את הלא יאומן, את דומיניק שולף בבת אחת את המצבר של המורי והמורי מחזיר למקום את המצבר המותש. המנוע המשיך להסתובב.   
"ויו לה פראנס!" הניף המורי את אצבעותיו בווי של ניצחון. "סעו אחרי!"
נסענו אחריו. היו לנו עוד 250 קילומטרים עד לעיון אל אטרוס. לא ניראה היה שנגיע לשם.
"רוט דה אספוואר." אמרה איזבלה וגלגלה עוד סיגריה.  
"מה זה אספוואר?"
"הופ" היא אמרה במיבטא צרפתי באנגלית. דרך התיקווה.
עצרנו באור אחרון. כמעט על הכביש. מסיבות של נסיון לא ירדנו אל החול.  
 
המשאית לא הניעה בבוקר. ניסינו להיתדרדר מעט בתיקווה שההילוך האחורי יניע. שקענו. מיניבוס עצר על הכביש והמורים ירדו לעזור. המשאית הניעה.  בבוקרו של  היום השלישי, לא היה לי ברור איך מכונית שלא טוענת את המצבר ממשיכה לנסוע אבל לא היה איכפת לי.
המוני חמורים ופרות מתות רבצו לצידי הכביש. שלדי מכוניות מנופצות הראו שיש  אבדות גם בקרבות שבהם יש לצד התוקף ייתרון טכנולוגי. המוני חיות המיקנה החצי מבוייתות לא הפנימו את הסכנה אולי כי לא היתה תנועה רבה על הכביש אלא שהמעט שהיה – היה קטלני כמו שלא ראיתי בשום כביש אחר בעולם. דרך התיקווה הזו לא צפנה בתוכה תיקווה גדולה לחיות.
הדרך טיפסה אל בין מצוקי החול האדומים שניראו אפורים במרחק בגלל הדוק שהאור וגרגרירי החול המתפוררים מייצרים, עוברת נאה  ירוקה, נחש מפותל של דקלים שהלך ונעלם בין הקירות הזקופים עם כפר קטן בתוכו. יפה. לא יופי דרמטי, אלא יופי חבוי. סודי.  אחריו השתרעה רמה מבורזלת של אבן חול שאפשר היה לראות את הקניונים מתחתרים לתוכה בקירות זקופים. דומיניק עצר את המשאית בירידה קטנה. לא מדומם את המנוע. שני מורים שחורים זפת עם עיניים מחייכות בירכו אותנו בסאלם עליכום. אחד נשא על כתפו שתי אתי חפירה עם ידיות עץ ארוכות ולבנות והשני החזיק ילקוט כחול. לשניהם היתה כרוכה כפייה שחורה על הראש ועל הפנים במה שמקובל לראות כלבוש הראש של הטוארג. השבטים של דרום הסהרה והסאהל. הם חייכו בשיניים סוסיות צהובות ששורישהן חשופים. לובן העיניים היה מוכתם באדום. אבל קמטי הצחוק בעור השחור והניפלא שסביב העיניים והחיוכים היו נינוחים.
המשכנו להתגלגל באיטיות.
"צריך לתדלק." אמר דומיניק.
"כמה יש במיכל?"
"70 ליטר." אמר דומיניק "זה מיכל קטן והיא אוכלת  בערך 6 קילומטרים לליטר."
"דיזל?"
"בנזין."
מי נוסע עם בנזין באפריקה?
"יש לי מיכל של 20 ליטר על הגג." אמר דומיניק. 2 30 קילומטרים וחצי מיכל דלק עד עיון אל אטרוס. מה יגמר קודם – המצבר? הדלק?  
איזבלה  גלגלה דראם והעבירה לדומיניק שישב מתוח על ההגה מחפש חמורים או פרות שינסו להתנגש. פטריק ישן שינה עמוקה על הספסל האחורי.
עיון אל אטרוס היתה גבעת אבן חול זקופה שעליה מבני פח וקרשים צבועים בצבעים בוהקים, עמק שחצץ בין שתי גבעות חול והכביש ירד לתוכו והמשיך לתוך מה שהיה גם הכביש והרחוב הראשי. לא מצאנו בנזין בשתי תחנות הדלק הראשונות. גם בשלישית לא. באחרונה, שעמדה במרכז מגרש חול, היה. עיון אל אטרוס היתה ילדים צוחקים מפתחי בתים, מאוהלים, באגטים מונחים על מריצות בשוק, גושי בשר גמל ענקיים בצבע חום חלודה תלוים על אנקולים וזבובים מרקדים סביבם בריקוד זבובי. המורים הלכו לבושים בגלימות כחולות, ראשיהם עטויים בכפיות השחורות, עיניהם ופיותיהם חייכו בידידות.
  החשמלאי היחיד בעיון אל אטרוס  ניסה לפרק את האלטרנטור. מכוניות צרפתיות בנויות לנוחות הנהג והנוסע ומי שתיכנן אותן לא העלה על דעתו שיתקלקלו. החשמלאי הצעיר ניסה ככה וניסה אחרת. עם פטיש ומברג  וסכין, עד שהגיע מכונאי מבוגר, הציץ פנימה ושאל אם יש לנו קריק. הוא שיחרר שני ברגים שהחזיקו את תושבת המנוע, הכניס, הרים את המנוע עם הקריק והאלטרנטור החליק החוצה.
המסיונרים שיצאו מצרפת יחד עם דומיניק ואיזבלה, עצרו ליד הפז'ו 505 סטיישן שעל הגג שלה היו קשורות  עיזים אדישות בדרכן לנואקשוט. הם היו בדרך לסגו שבמאלי ואמרו שהדרך הטובה היא דרך נמה, 275 קילומטרים מערבה. קיוויתי שדומיניק יחליט לנסוע דרך נמה. שם לפחות ייסעו המיסיונירים. שגם אם לא יצליחו לעזור, לפחות יוכלו לקחת פתק שאומר שאנחנו שם.

  כשאיזבלה הכינה אספרסו של בוקר והוציאה את חבילת חטיפי הבריאות של הגרנולה, חשבתי על זה שחוץ מהארוחה שבישלה לנו האישה בעיון אל אטרוס לא אכלנו הרבה בארבעת הימים שעברו. החום, המירוץ נגד התקלות, המסע אל הלא ידוע, הקפיאו את הרעב. רעב הוא מחלה של שבעים שיש להם זמן. לנו לא היה לא זה ולא זה. עדרי חמורים לאורך הכביש. להקות גמלים. פרות מתות. עיזים. עוד ועוד לאורך הכביש. מאתיים וחמישים קילומטרים לנמה, למקום שבו מזהיר ה"גי רוטאר" הצרפתי ששומרי הגבול הם גנבים תאבי בצע.
נמה היתה גם סופו של הכביש. הכיכר המרכזית היתה המון חול ששקענו בתוכו בין הרבה מכוניות ומישהו דחף אותנו החוצה. המישהו הזה היה כושי מקוט ד-אבוואר – חוף השנהב, שעלה עם משפחתו לנמה כדי להיתפרנס. הוא הבטיח לנו שיש לו בנזין.
דומיניק נסע עם ג'ורג' מחוף השנהב למצוא בנזין.
מלאנו את המיכל והעמסנו עוד 20 ליטר בנזין במחיר מופקע על הגג. מלאתי את מיכלי המים. יש דלק, יש מים, יש כמה כיכרות לחם. אפשר לצאת לחלק האחרון של הסאהל שהוא שפתו הדרומית של הסהרה.
חייל מורי הציץ בדרכונים ואנחנו נסענו בעליזות על דרך עפר קשה וטובה דרומה לכיוון אדל בגרו שעל הגבול המאלי.  
הדרך היתה טובה ואפשר היה לנהוג במהירות נעימה על האדמה המהודקת, נוף ירחי ויובלי החול. הנוף היה נפלא. אדום מאוד עם שיחי שושנת יריחו שהתנשאו לגובה של שלושה וארבעה מטרים ועצי שיטה שהיו ירוקים מאוד על פני האדום. החושך ירד כשהיינו כמה עשרות קילומטרים דרומה. חנינו על שפתו של ערוץ חולי שבו לא היו תילתנים קוצניים, מתחת לירח שהציף את הכל באור צהוב ורך.
אספנו המון עצים יבשים שחלקם הגדול היו הגזעים הצהובים הריקים והקלים של פתילת המדבר וחלקם היו ענפי שיטה שכורסמה על ידי חרקים והיו קלים ושבירים. האש בערה בעליזות. היה נדמה שהתגברנו על הרוב. שמחר נהיה במאלי.
כשהלכתי להתקלח עם הג'ריקן מאחורי המשאית, רשמה איזבלה לאור הפנס את ההוצאות האחרונות של היום.
"איזבלה היא המנהלת." חייך דומיניק. "אנחנו מגישים דו"ח על כל ההוצאות. אני מקווה שהכסף יספיק."
 דומיניק ואיזבלה היו מדריכים חברתיים. מאלו שמנסים לחבר נוער מנותק. חיבבתי אותם משום שהיה ברור שדומיניק הוא מאלו שעושים ועכשיו הוא יצא עם מכונית שאין לו מושג עליה ליבשת גדולה, מרתקת ומפחידה, לחצות את הסהרה שגדולה כמעט על כל אחד וכל רגע מהנהיגה בכבישים  ובחולות היה מאבק בין פחדים וכוח רצון. זאת המורשת האירופאית. בין הניצול הבוטא והציני של אפריקה לבין אלו שמנסים להציל את החלשה מבין היבשות. היבשת העשירה, הניפלאה, דלת האוכלוסין ששבה כניראה נולד האדם ומימנה היגר, חוזר אליה על מנת לרמוס, לנצל, לקחת. סין, יורשת הקולוניאליזם הקלאסי, שולחת אינספור ידיים לתוך אפריקה שבה למעצמות הקולוניאליות הוותיקות יש בעיה מוסרית לפעול באופן רישמי. אם כי באופן לא רישמי, זה שדה פתוח שבו כולם בוזזים, מסכסכים ולוקחים.
פרשתי את שק השינה בתוך הואדיון, מתחת לפתילת מדבר ענפה.  החול האדום היה רך וגרגירי והלילה שקט. הציטרואן עמד מעבר לואדיון ותפוח סדום התנשא מעלי ורישרש בלחש ברוח קלה מאוד.

הדרך השתנתה והתרככה לכיוון דרום. הנוף נפתח וגבעות אבן החול או הגרניט הבלוי האדום והקשה הפכו לגבעות חוליות עם עצי שיטה פזורים עליהם ושיחי רותם.
"מהר יותר." אמרתי לדומיניק. צריך להוציא אוויר בחולות ולנהוג במהירות לתוך החומר הרך והלא יציב. הציר המרכזי היה מלא בסימני צמיגים עמוקים שהותירו המשאיות. לצד הדרך היו עוד נתיבים. דומיניק התלבט, נשאר בציר המרכזי, המשאית נוסעת במהירות נמוכה מידי, המנוע מגמגם, נחנק, שקענו.
"מרד! מרד! מרד!" צעק דומיניק, חובט בהגה, פותח את הדלת ויוצא החוצה, בועט בגלגלים בחמת זעם.
איזבלה, אישה קטנה עשויה מפלדה, משכה בכתפיה, קרצה קריצה קטנה וירדה מהציטרואן. טיפסתי אל הגג, מתיר את לוחות המתכת הכבדים ומטיל אותם לחול ואז ירדתי והתחלתי לחפור את החול לפני ואחרי הגלגלים, מנסה לשחרר את תחתית מיכל השמן שישב על החולות כדי לתת לציטרואן עילוי. דומיניק לקח את את החפירה והתנפל בכעס על החול.
"תנהג אתה." הוא אמר. פטריק עמד ועישן. הציטרואן גמגמה פעם אחת. חזרנו וחפרנו, מוציאים אוויר מהגלגלים, מרימים עם המגבהה ומניחים את הלוחות. הפעם היא יצאה החוצה ואני חניתי על חלקת חול קשה יותר. העלינו את הלוחות אל הגג. הגג לא מצא חן בעיני. הוא לא היה מאורגן נכון.
"תנהג אתה." אמר דומיניק.  
היה לי מצב רוח טוב. טוב מידי. שילבתי לשני והגברתי מהירות. הציטרואן נהם מעל החולות, גלגליו מתפשטים, חולף על פני החולות הרכים, טיפסתי לצד הערוץ ונסעתי על דרך שניראתה לי מוצקה יותר, מחליף להילוך שלישי. ככה, בקצב הזה, יש לנו פחות משעתיים לגבול המאלי. מקסימום שלוש. קפצנו פעם אחת על ואדיון קטן בקרקע. נסעתי מהר. המהירות הבטיחה שלא נשקע. אבל היא מנעה ממני להתייחס ברכות לשיבושי הדרך והגגון נאנק וחרק.
"קראווס!" צעקה איזבלה.
"תעצור!" שאג דומיניק ואני לחצתי בכל הכוח על הבלמים. נחבטנו בערוצון הקטן. העצירה לוותה בחריקה קורעת. הגגון המשיך קדימה, קורע את מסילות הברזל, מעקם את הברגים, גולש ועוצר בנידנוד מאיים מול החלון הקדמי. זה היה מצחיק.
צחקתי.
דומיניק הביט בי ופלט "מרד!" נידהם. "מרד!" הוא אמר בזעם. "מרד! מרד! מרד!" פתח את הדלת, ירד, בעט בחול שהחל לבעור בחום הצהריים, זרק את הכובע והתרחק לכיוון עצי השיטה.
הצחיק אותי להיות עשרות קילומטרים מכל נקודת יישוב וחילוץ באמצע הסהרה על דרך חולית איומה עם מכונית כבדה מידי שהגגון שלה ניתק ועכשיו נצטרך לסדר אותו בשיא החום ומי יודע מה יקרה לנו שוב ומה יש בהמשך הדרך ואיפה נישן היום. הנקודה שאליה אנחנו רוצים להגיע מתרחקת מאיתנו כמו בפרדוקס על אכילס והצב שבו אכילס אף פעם לא ישיג את הצב כי בין שתי נקודות יש תמיד עוד אחת.
יצאתי דרך החלון. הדלת של הנהג לא ניפתחה מכיוון שמסילת המתכת התעקמה ומנעה ממנה להיפתח. דומיניק עמד בחוץ, מביט ביאוש במשאית, מעשן, הכובע רבץ נזוף בשמש. לא היה עם מי לדבר. הכל בגלל הנהיגה חסרת האחריות שלי ובגלל זה נמות באמצע הסהרה ולא נגיע לשום מקום ומה הוא יגיד לאלו ששלחו אותו ולאלו שמחכים?
טיפסתי על הגג, מתיר את הרצועות האדומות שקשרו את הברזנט. להוריד הכל, חשבתי לעצמי בחום הנורא של הצהריים, על הגגון המתנדנד, להעיף למטה, להוציא הכל מתוך המשאית ולסדר מחדש. כמה שפחות על הגג. הייתי צריך לעשות את זה ברגע שהבנתי עם מי אני נוסע. כי אם לא נעשה את זה עכשיו – לא ניסע לשום מקום ויש סיכוי טוב שנמות פה. נשארו לנו חצי מהמים. מעט מידי אוכל. מצב הדלק לא משהו. הייתי בטוח שהגגון לא היה הדבר היחיד שנקרע בריחוף ובנחיתת הריסוק מעל הואדיון.
זרקתי את הגלגל מהגג. אחד מלוחות הברזל המנוקבים עף ואבד בנסיעה המהירה. דומיניק הביט בי בזעם. איזבלה ניגשה לעזור. פטריק ישב בתוך המכונית. "פטריק!" שאגתי. "בוא לעזור!" הוא יצא, לקח ארגז קרטון שהורדתי וחזר לתוך המכונית.
"פטריק!" הוא יצא שוב ובא ולקח עוד ארגז. השמש היתה רצחנית. דומיניק נרגע קצת. "פטריק!" שאגתי שוב. "בוא לכאן! תקשיב עכשיו ותקשיב טוב! אם לא נעבוד עכשיו כולנו ביחד וכמו שצריך, נישאר פה. אנחנו באמצע הסהרה ואנחנו יכולים למות. אל תשאל אותי מה צריך לעשות, תחשוב לבד!" הוא היה לבן מאוד מתחת לשמש הקופחת ועיניו האדומות, עיניים של יונק לילה, הביטו בהפתעה במדבר ממנו התעלם בשבועות בהם ישן בתוך המכונית, מתעורר לעשן, יורד ממנה כדי להקים את האוהל, לפרוש מזרון ושק שינה וללכת לישון, להתעורר לעשן את הסיגריה של הבוקר, לקפל את שק השינה והאוהל באיטיות ולהשתרע על הספסל האחורי כדי להמשיך לישון. השאגה ייצבה אותו על החול החם והוא התחיל לעבוד.
גמרתי לפרוק את הגגון, מורה לפטריק לדחוף אותו אחורה, למקום בו היה לפני שהחליק קדימה, מעקם מתכת וקורע פח. המסילות היו קרועות. תושבות הגגון מעוקמות. בכל מיקרה אי אפשר יהיה להעמיס אותו במטען שהיה עליו קודם. קפצתי למטה, מתחיל להוציא את תכולת החלק האחורי של המשאית הסגורה.
דומיניק הוציא את הארגזים בשתיקה. איזבלה, יעילה כדרכה, עבדה ללא לאות. פטריק, בתנועות איטיות, הוציא ארגז. ועוד ארגז.
כשגמרנו לסדר את פנים המשאית,  ביקשתי מדומיניק את הפטיש, מתנפל על תושבות הגגון המעוקם, על המסילות הקרועות, מנסה ליישר במכות. ההצלחה היתה חלקית. אבל אחרי שלוש שעות עבודה היה הגגון במקום. לא כמו שהיה, אבל אולי לא פחות.
דומיניק הראה לי איך מותחים את הרצועות האדומות. מנגנון המתיחה היה גאונות צרפתית מהסוג הרגיל. מתוחכם ויעיל מאוד. קל להעריץ את הצרפתים.
כשירדנו למטה, אחרי שהכל היה ארוז וקשור, היה ברור שדומיניק נוהג. שאני נהג אסון וגרמתי נזקים שלא יתוארו.  
הוא הביט בזעף קדימה, מתנפל לתוך החולות. אדל באגרו, כפר עם עשרים או שלושים בקתות, הגיח כשהדרך טיפסה מתוך החולות אל גבעות חצי קשות של פטינה חומה.
הדרך הפכה חולית יותר ויותר. הרגשתי את המתח אוחז בי כשהחולות הלכו והעמיקו וריטוטי הצמיגים ורעש המנוע שכמעט ולא מצליח מרעידים את המשאית. חצינו חתיכות דרך חוליות והסיגריה שאיזבלה גילגלה לדומיניק העלתה אפר שהלך והיצטבר. הוא החליף הילוך בחלק דרך רע במיוחד והשקיעה היתה מיידית.
"מרד!" הוא צעק "מרד! מרד! מרד!"
ירדתי מהמשאית והתחלתי לחפור. פטריק ואיזבל הורידו את הפלאק מלמעלה. רק אחד. היינו על דיונה קטנה. חמישים מטרים מאחורינו היתה חתיכת דרך שניראתה מוצקה יותר.
בחפירה השלישית הצלחתי לחזור לדרך. זינקתי, מגביר מהירות כמה שרק יכולתי על הפיסה המוצקה, מעביר לשני ומזנק במעלה הדיונה. המשאית ריחפה מעל החולות, חוצה את מאה המטרים השוקעניים. עצרתי על הדרך. הבטתי בלוח השעונים. נורת שמן המנוע דלקה.
כיביתי את המשאית ופתחתי את מכסה המנוע.
"מה קרה?" שאל דומיניק.
"יש לנו בעיה עם השמן מנוע." בדקתי שמן. המדיד הראה שיש מלא שמן.
"שמן בסדר." טיפס דומיניק אל כיסא הנהג. הבטתי במחוג החום של המנוע. הוא טיפס באיטיות ועלה ל -70 מעלות 80. 90. הייתי כל כך מרוכז בחום המנוע ודומיניק נסע לתוך הדיונות. הייתי משוכנע שמשאבת השמן שלנו שבורה. הרמתי את הראש מהשעון כששמעתי את הרעידות,  האוטו שקע וכבה. היינו באמצע ים דיונות. אחר צהריים לוהט וצורב. נשארו לנו מעט מים. משאבת השמן שלנו גמורה. החול טובעני ומשתרע לכל מלוא האופק. דומיניק ירד מהמשאית שרבצה עד אגן השמן החבוט. טיפסתי לגג והורדתי את לוח הברזל הבודד אל החול. הוא להט. הוצאתי את את החפירה. ידעתי שנצא מהחולות, ייקח כמה שייקח, מטר אחרי מטר, יום אחרי יום, עד שנמצא אדמה יציבה, ימצא אותנו הלילה מתי שימצא, נצא מהסהרה הזה. איזבלה חפרה מתחת לגלגלים. פטריק תרם את שלו. דומיניק זרק את הסיגריה וחפר. הצלחנו לעבור מטר. שוב שקענו.
עכשיו, אמרתי לעצמי, מרגיש שהכוחות נספגים בחולות, שהשמש מאדה אותם לתוך האוויר החם והיבש, אנחנו חייבים לצאת מכאן. חפרתי עם כל הלב. פינינו כמה שיותר חול. שילבתי מהלך וזינקתי, נוסע בחרון לתוך החולות, מתעלם ממחט הטמפרטורה שזינקה לתשעים מעלות. חתרתי בתוך החולות, מגביר את המהירות, מחפש את המקומות בהם לא היו סימני צמיגים לפני. מאה מטרים. מאתיים, פתאום ראיתי חלקת אדמה חומה מציצה מהחולות. דהרתי אליה ועצרתי.
היו לנו 30 קילומטרים לנארה. בשבע בבוקר, כשיצאנו לדרך היו לנו שבעים. חמש אחרי הצהריים. עשינו ממוצע של ארבעה קילומטרים לשעה. לפי הממוצע הזה יש לנו עוד תשע שעות.
אבל זה היה כמעט ים הדיונות האחרון, היו עוד שלוליות דיונות שאותן חציתי בלי לחשוב פעמיים, מקשיבים לחריקות ולאנחות של הגגון. מחוג החום לא עובר את תשעים המעלות. לא הורדתי את הרגל מדוושת הגז. המשאית היתה במצב כל כך עלוב – שאסור היה לרחם עליה יותר.
בשבע בערב, באור אחרון, ראינו את הבית הדו קומתי שעליו היה הדגל המאלי. הגענו לנארה. ירדתי מהמשאית והתיישבתי בכיסא עץ גס. הייתי עייף, מכוסה אבק, קצות אצבעותי קרועות מחפירה וקוצים ועייפות של שבוע שבו לא ישנתי ממש, נסעתי המון, למדתי צרפתית ודאגתי הרבה.
היינו שפוכים. עברנו את המידבר. חצינו את הגבול. הגענו למאלי. הלילה היה חמים והכוכבים קרובים. אשה מאלית הביאה בירה. בקבוקי ענק כמו שיש באפריקה שמדרום לסאהל. הצמדתי את הבקבוק למצח החם והבטתי בכוכבים.