כשהטויוטה עצר ליד פתח האוברג', הייתי מכוסה באבק אדמדם וניראתי כמו פסל שוקולד. או כמו הההימבה - האנשים האדומים שחיים בנמיביה. הייתי מאובק בכל פתח ופינה באבק אדמדם.
"פוסייר." אמרה האישה שישבה על כיסא. היא הייתה לבושה בשמלה צהובה וראשה היה חבוש במטפחת צהובה רפויה.
אבק. האנגלי והאיטלקי שנסעו איתי בטויוטה שאלו את האישה למחיר הלינה והאוכל וניסו להתמקח.
"אתם יכולים לבדוק בחניונים האחרים." היא אמרה בפסקנות. "אני לוקחת פה כמו שזה עולה בבאב סהרה באטאר. "
עמדתי ליד הכיור שמחוץ למבנה השירותים הפשוטים ושטפתי את הפנים ואת השיער מהאבק האדמדם, מכחכח ויורק רוק אדום. שטפתי את המשקפיים שחזרו והתכסו באבק כל כמה שניות במהלך הנסיעה. איזו נסיעה מחורבנת. שניים מהחלונות היו תקועים והרוח שהנסיעה המהירה יצרה היתה קרה ומאובקת. דצמבר על הרמה המאוריטנית.
חציתי את החצר שמצד אחד שלה היה מבנה שהיה המטבח והמגורים של העובדים ומהצד המערבי היו שלושה אוהלים הודים, עליתי בשלוש מדרגות אל ההתגבהות הקטנה שהשקיפה על מתחם האוברג' והצצתי לתוך חדר החומר שתקרתו קש.
"אתה רוצה לחפש חניון אחר?"
"לא. אני אשן פה." אמרתי והתיישבתי על כיסא פלסטיק ליד התרמיל שלי, שנשען מאובק ומרוט על קיר החומר. אחד מהנערים הגיש לי תה מאוריטני, כהה מוקצף ומתוק. הבטתי בזיידה. היא החזירה לי מבט בוחן. חייכתי. היא לא חייכה.
על המדרגות שמימין לי, מכונית פג'ו 309 לפניו ואוהל הודי משמאלו, ישב גבר שזוף וממושקף עם רעמת שיער כסוף. חלק גופו העליון היה חשוף. "כרגע חזרתי מהמכתש של המטאור." הוא לקח מהמגש שהנער הגיש לו כוס תה מוקצף ולגם אותו בבת אחת. כמו שנהוג במאוריטניה, הקצף, המתיקות והמרירות, נעלמים בבת אחת בגרון צמא. על הפג'ו 309 היו מונחים שק שינה בגדים וכלי רחצה. "אמרו לי שלא אצליח לנסוע דרך החולות. אבל זה אפשרי. בהחלט אפשרי. ומחר אני חושב לנסוע דרך החולות לצ'ינגווטי."

Click to enlarge
צ'נגווטי

צ'ינגווטי. התחנה הבאה. הספריה הגדולה. היא היתה אחת מהערים החשובות של הסהרה, שיירות עברו דרכה, חוכמה, אומנויות. אחת משבע הערים הקדושות לאיסלאם: מכה, מדינה, ירושלים, פז, קירוואן, בגדד וצ'ינגווטי. כשאגיע לצ'ינגווטי תיטה כף ערי האיסלאם לטובתי.
"אתה לוקח פה חדר?" תקעה בי זיידה מבט קשה.
"כן." אמרתי, " לא הלכתי לחפש שום מקום מהתחלה."
יוסט מבאב סהרה באטאר, העובדים שלו ונהג הטויוטה אמרו שבוואוואדן כדאי ללכת לזיידה. שהיא אשה צעירה בת 27 שנפרדה מבעלה הקימה ומנהלת את המקום לבדה. לא חשבתי על זיידה עד שהגענו. במובן הזה אני חסר דמיון. אולי גם לא שמעתי באמת את מה שיוסט אמר. במשך השבועיים עד שהגעתי לזיידה וחיפשתי מה יש במאוריטניה. לא מצאתי כלום. שבועיים הייתי מבולבל. שום עיר עם ארכיטקטורה שאפשר להתייחס אליה. שום רחוב עם תבנית מוכרת. נואדיבו היתה מין עיר דייגים תעשייתית עם מאות ספינות חלודות מוטלות על החוף או טבועות במים. נואקשוט, הבירה, כמה מאות קילומטרים דרומה על החוף, היא עיר בלי צורה, בלי מרכז וגרעין, עיר חדשה שנולדה לפני ארבעים וכמה שנים, גדלה בבת אחת וניראה היה שזרימת הכסף אליה מתגברת בגלל עופרות הברזל שסין יונקת ממנה. בגלל השמועות, או אולי מציאת נפט וגז בים ובמדבר. אולי אורניום. והרכבת המוזרה שנסעתי בה מנואדיבו לשום (Shum). הרכבת הכי ארוכה בעולם. קילומטר של רכבת. שני מליון קילומטרים רבועים . נסעתי אלפי קילומטרים. ראיתי נאות מדבר. ראיתי דיונות. כמה מעיינות. כמה אגמוני מים, המון דקלים, גמלים, ערודים ועיזים.

Click to enlarge
המעבר החדש בין אתאר לצ'נגווטי

מה היה שם?
לא משהו שיכולתי לענות עליו שם. אבל עכשיו, כשאני יושב מול המחשב ביפו, הים התיכון בעורפי, אני מתגעגע לארץ האנשים הכחולים. ופתאום אני מבין איזה משהו. משהו שגם אם אעטוף אותו במילים לא יהיה שלם או מספיק. אבל מה זה חשוב. אני רוצה לחזור למאוריטניה. זה לא קורה לי עם הרבה מקומות. זה קורה לי עם הודו. מכל הסיבות הצפופות וההפוכות למאוריטניה. חוץ מדבר אחד שהוא גשר שאי אפשר ללכת עליו. יותר קרן של אור, של דבר שמאיר בחיוך כמעט כל דבר. מה שאינשטיין אמר - שאור הוא אנרגיה ומסה ביחד. האנושיות. אין לי מושג מה היא התרבות האנושית ואין לי ספק שבמרוקו היו ויש יותר שכבות של תרבות ובמאלי יש דוגונים וטימבוקטו וג'נה. אני מתגעגע למאוריטניה.
"המחיר כולל ארוחת ערב ובוקר. אתה רוצה לאכול עכשיו?"
"להתקלח." אמרתי. לא הייתי רעב. לעומת זאת הייתי מכוסה באבק. כשיצאתי פנתה השמש מערבה דרום מערבה והאירה את הדיונות באור אדמדם. על הגבעה עמדו בתיה של וואוואדן. אדומים, קשוחים, כמו ערמה גדולה של אבנים שהונחה ונשכחה. ואולי לא כמו.
חכינו הרבה עד שהטנדר יצא מהשוק באטאר. אטאר היא מקום שאין לו חוט שידרה. אבל יש לו מעין שלד קווי. כמה רחובות ארוכים ורחבים עם בתים של קומה מחוברים לאורך הרחובות ובהם חנויות, כמה מסעדות, מקום אחד של אינטרנט איטי במיוחד והמון אנשים כחוליים שהולכים באיטיות מהורהרת. בחנויות מוכרים סנגאלים, מחפשים את התיירים המעטים כדי למכור להם את צלבי הכסף של אגדז, את פסלי העץ של מאלי, את החרוזים מסנגאל. במרכז אטאר, יש מבנה השוק שלפניו יושבות הנשים ומוכרות לחם – באגטים מאורכים, בשר שזבובים נטפלים אליו ומעט ירקות. בחנויות יש חבלים ומסמרים וחלב משומר והרבה קופסאות שימורים. ארצות מתפתחות של עולם השלישי הן גן עדן של שימורים מוזרים, של בטריות, של פנסים ונרות בכל גודל וצבע. של מומחים לתיקון נעליים, סנדלים, תיקים בגדים וכל דבר שאפשר לתקו. ואין דבר שאי אפשר. אין בזבוז, רק צימאון אדיר למה שאין. אין פה הרבה.
"אתה עולה למעלה?" שאל פיטר.

דמקה מאוריטנית

חצינו את ערוץ הואדי דרך ציבורי הדקלים שצמחו בחול. היו שם כמה חלקות ירקות לא גדולות. זו לא היתה נאה גדולה. והיא היתה רחוקה. לא היה פה את העושר של נאת הפיראן. את זה של ואדי פורטוגה בסיני. את הצפיפות הירוקה והדשנה של סיווא במדבר המערבי של מצרים, בקצה המזרחי של הסהרה. לרגע חשבתי על זה שאני בצד השני של הסהרה, בצד השני של חגורת המדבריות, שארץ ישראל היא במובן מסוים אמצע העולם אם מדובר במדבריות, שמדבריות משתרעים ממנה באופן שווה מזרחה עד למדבר סינד שעל גבול הודו ועד לחופי האוקיאנוס האטלנטי.
טיפסנו בשביל אל מה שהיה פעם עיר ועכשיו היה כפר אבן שמעגל בתיו החיצוניים יצר חומת סוגרים אדמדמה שמעליה התנשא מינארט מרובע. היה משהו אפלולי ויבש בבנייה. דמום.
פיטר אמר שנחפש את המוזיאון. שיושב שם מלומד שיודע את ההיסטוריה של וואוואדן. הרחובות היו חול. הנשים לבשו שחור והילדים ("בונבון?") שיחקו במקומות בהם נוצרו כיכרות קטנות פתוחות וחוליות בין הבתים. בשניים או שלושה מקומות היו חנויות שמכרו חבלים, שימורים, אורז, סוכר ותה. דיברו כאן תערובת של צרפתית וחסאנייה, הערבית שבקצה המערבי של הערביות מקבלת את הניב העצמאי שלה. כמו שהערבית המרוקאית מתנשפת ומתחדדת על סיומות הצ'י, בדיוק כמו שקורה לערבית העירקית בקצה המזרחי של הערביות, מתרחקת מהפוסחא, הערבית שמדוברת בערב, במזרח התיכון ובמצרים. עולם אחר. שפה שונה. האיסלאם היה שונה. המדבר והתרבות המדברית היו אחרים. וזה מצא חן בעיני.
נשים לעסו מקלות לניקוי שיניים וחייכו בעיניים זוהרות. המאוריטנים לא שחורים באמת. הם חומים. בנסיעת הלילה הארוכה מנואדיבו לשום חילקתי את התא עם ג'וזפה האיטלקי מסיציליה, שני נערים צעירים ושלוש נשים מאוריטניות שהיו שמנמנות וצחקניות ומליאות ומעוררות תיאבון ותשוקה ברגע הנפלא והפורח של חייהן.
זו היתה נסיעה מוזרה. לרכבת הזו, שפסיה הונחה לפני בערך 40 שנה, יש שם. לא הרבה רכבות צעירות הופכות למשהו בזמן כל כך קצר. אלא אם כן הן הכי ארוכות בעולם. כמו זו שנוסעת 700 קילומטרים ממכרות הברזל שבזואראט, גוררת אחריה מאות קרונות עמוסים בדרכה מערבה אל הים ומאות ריקים ואחד או שניים מלאים בדרכה מזרחה אל תוך הסהרה. הקרונות המלאים, שניים, הם קרונות הנוסעים. אחד הוא קרון עץ, כמו שמקובל בזנבן של רכבות ארוכות – קרון עץ שיש בו כמה ספסלים ותנור ומטבחון.
הרכבת היתה אמורה לצאת בשלוש. בשתיים הרמתי יד למונית בנואדיבו. כל רכב הוא מונית ומכוניות, או אם לדייק, רוחות רפאים של מכוניות, כל אחת מהן, היא מונית בנואדיבו. מקום שהוא לא עיר ולא כפר, לא מדבר ולא ים ויש בו את אחד מבתי הקברות הכי גדולים לדגים וספינות דיג בהיות אחד משדות הדיג העשירים בעולם. יש לעיירה נמל נהדר וים שקט וחזית ים שהיא כולה בתי עיבוד דגים של חברות גדולות, חלקות של חוף עליהם יושבים סנגאלים ואנשים מגאנה ומאלי וניז'ר ותולים דגים לייבוש, או מנקים אותם, או יוצאים לפזר כלובי לובסטרים.
נואדיבו היא מקום בו נחשפת אפריקה מנוצלת, מסכנה, זו שרוצה להיות באירופה. לאורך שני הרחובות המקבילים לים לאורך קילומטרים, היו כמה ברים סינים. המקום היחיד שאפשר היה לקנו בו בירה. מאוריטניה היא ארץ מוסלמית. אם כי ארץ מוסלמית מסוג שלא דמה לארצות האחרות בהם הייתי. לא היתה בה בושה, צביעות או פחדים. הנשים הביטו בעיניים. הגברים חייכו בנימוס. אבל אלו היו המורים, האנשים הכחולים, אלו שלבשו את הגלימות הכחולות שאימרת זהב רקומה על מפתח צווארן ועל חפתי הידיים. בברים עבדו נערות או נשים צעירות מסנגל, מניז'ר, מגנה. מוכרות בירה, אלכוהול וגוף בחדרים האחוריים כשהנשים הסיניות הקשוחות וחסרות המין משגיחות עליהן ועל חישוביהן והגברים הסיניים יושבים בחדרים הפנימיים, שותים בירה סינית או אירופאית, מעשנים, משחקים גו וקלפים ובחוץ, על הבר שהיה אפלולי גם לאור היום, ישבו ספנים רוסים, נורבגים ואנגלים, שתו אלכוהול, עישנו סיגריות והעלו בתוכם את מפלס והתשוקה כדי שיוכלו לפנות אל הנערות האפריקניות השחורות והיפות, לקבוע מחיר ולחמוק לחדרים במסדרון האחורי של הבר.
רנו 4 שרק שכבות של צבע נגד חלודה וחלודה החזיקו אותה בחתיכה אחת עצרה לידי. הנהג אמר סכום דמיוני והוריד אותי אחרי כמה קילומטרים באמצע שומקום. ירדתי וגררתי אחרי את התרמיל. על מבנה בטון דהוי שעמד בצד הכביש אליו ירדתי ואליו בוססתי בחול, היה כתוב צרפתית ירוק על שלט צהוב ודהוי: "גאר וואייאג'ר". תחנת הנוסעים של נואדיבו.
הקפתי את המבנה ונכנסתי אליו בין המסילה הארוכה ששקים, חביות, אנשים, תיבות וחבילות הצטברו לאורכה. בתוך מבנה התחנה שהיה קטן ופתוח אל המסילה ישבו כמה אנשים, על הרצפה היו כמה מוכרי סנדוויצ'ים (באגטים) ואחד שבישל תה מאוריטני חום וקוצף בקומקום קטן, מוכרת סיגריות והמון זבובים על זרבובית הקומקום והספלים המתוקים מסוכר. משמאל היה אשנב שמאחוריו ישב מוכר הכרטיסים.
"אתה קונה כרטיס?" שאל אותי ג'וזפה, האיטלקי המזוקן בן השישים ומשהו שנשען על הקיר ועישן סיגריה. בעשר הדקות הראשונות להיכרות הוא סיפר לי שהיה די הרבה במרוקו ונסע דרך מאוריטניה ומאלי והיה בסנגאל וירד לגנה והכיר את בורקינה פאסו והרחיק לקונגו ושהוא מדריך תיירים אבל עובד בעבודה עירונית ושיצא להדריך במרוקו ויש לו עוד שבועיים עד לראש המולד והוא לא מאוד רוצה לחזור אבל אין לו ברירה כי אשתו ש-
ניגשתי אל החלון לקנות כרטיס. "אבל אף אחד לא קונה כרטיס, אני לא חושב שבאמת צריך כרטיס-" והוא צדק. היינו היחידים שטרחו לקנות כרטיס או לשלם.
כשחזרתי לספסל התיישבה לידי אישה שראשה היה גלוי. היא עשנה סיגריה והחזיקה טלפון סלולארי ביד ושאלה אותי מאיפה אני ולאן אני נוסע. היא נגעה בזרועי. שתינו תה ביחד מהכוס הדביקה שהבחור הצעיר מזג לתוכה אחרי ששטף אותה במעט מאוד מים, כיבדתי אותה בסגריה שגלגלתי והיא העבירה אותה למוכר התה שהביט בה בבוז וזרק אותה לתוך הכלי אליו שפך את עלי התה הירוק המשומשים. זה היה חלק מהטעם הבלתי נסבל של התה. זה שהוא היה עשוי מעלי תה שיובש מבלי שהתחמצן. תה שיש לו מתיקות משל עצמו ופה הוא בושל והורתח עם המים, בהפוך מהחליטה המהירה שהסינים. הזדעזעתי כמו שמרכז אסיאני או סיני היה מזדעזע . פטפטנו בנעימות והיא שאלה מה היא צריכה לעשות כדי לקבל ויזה לאירופה ואם אני נשוי ו-

הרכבת בין נואדיבו לשום

לפתע עבר מעין רחש, חשמל של התרגשות, רובצים התרוממו, חבילות הונפו. הרכבת נראתה מתקדמת לאיטה מכיוון האוקיאנוס האטלנטי שהדגים והלובסטרים רוחשים בו ובלילות יש לעיתים שמיכה לחה של ערפל על שוניות האלמוגים המאובנות.
ענן שחור של דיזל התרומם מעל שלושה קטרים שמשכו את קרונות הברזל לאיטם, מרעידים את המסילה. הרכבת הארוכה בעולם. הקטרים המשיכו להתגלגל קדימה לתוך המדבר, באיטיות, אבל כאילו הם לא עומדים לעצור. חריקת גלגלי הברזל על הפסים, רעד, ריצה והצטופפות. היו שני קרונות בזנב הרכבת שעצר ממש לידנו ומעבר היה אפשר לראות שוב את המדבר את הדיונות ואת הסלעים הצהבהבים של אבן החול.
"מכאן!" צעק ג'וזפה. היו שם שני קרונות, אחד כמו שהובטח, קרון עץ עם מעין קומה שנייה שהתנשאה מעל מרכזו ואחריו, בזנב הרכבת, קרון שניראה קרון נוסעים כמו שיש באירופה. טיפסתי לתוכו. הפתעה גדולה. קרון של מה שניראה כמו מחלקה ראשונה. תאים - תאים, ריפוד אדום, דלתות, חלונות. בתא אחד ישבו שלוש נשים. נכנסתי פנימה. וג'וזפה אחרי, נער צעיר התיישב לידי. מחוץ לחלון עמדה האשה שישבה לידי ורצתה לבוא איתי לאירופה. היו לה עיניים חומות ומחייכות, שיניים לבנות וישרות, קמטים של חיוך והצעיף הכתום אדמדם היה מונח ברכות על שערותיה וכתפיה שכוסו בסוודר כתום.
"אתה נוסע לשום?"
"כן."
"לאטאר?"
"כן."
"ותחזור לנואדיבו?"
"אולי."
"שתהיה לך נסיעה טובה." היא אמרה וכיוונה אלי את הטלפון הסלולארי שהיתה בו מצלימה. היא רצתה זיכרון. היפוך תפקידים. הרכבת התחילה להתגלגל באיטיות, מטלטלת אותי מליד החלון הצר שנפתח מעל החלון הגדול שאי אפשר היה לפתוח. היא התקדמה בהליכה לאורך הפסים, מגבירה את הליכתה. נפרדת ממני בניפנוף, מסובבת את הטלפון הסלולארי, מראה לי את הצילום שצילמה אותי נספג באור השמש השוקעת שהרעידה את צללי הרכבת והטילה אותם רוטטים על החולות שלצד המסילה.
"אתם נוסעים לשום?" שאלה אותי האשה הצעירה הגדולה והמאוד נעימה שישבה מולי. שכנתה השמנמנה הביטה בי וחייכה. ידיה היו מקושטות בחנה בציורים פרקטליים שחזרו וכיסו את גב היד ואת כף היד ונמשכו עד למקום בו נעלמו הזרועות בתוך שרוולי השמלה. היא כיסתה את אפה ושפתיה ועיניה חייכו. הגדולה לא טרחה לכסות את עצמה שמלותיהן הרכות. היה נעים, אינטימי וידידותי בתא.
שלוש פעמים ביום עולות ויורדות רכבות הקילומטר מנואדיבו לזוארט. חמישים, מאה אלף טון ברזל על כל רכבת? מנואדיבו מפליגות הספינות לסין. סין היא הדוחפת העיקרית של מנוע הצמחיה העולמי. יונקת ושואבת, שואפת לתוכה את כל מה שהעולם יכול למכור, לתת, לטובת הענק שלא יודע שובעה.
שלוש הנשים בתא המשיכו לפלרטט עם ג'וזפה ושלושה נערים נדחקו על הספסל שלנו ופיטפטו איתנו בתערובת של צרפתית וערבית. השמש נעלמה ואז הגיע הכרטיסן. הוא ניקב את הכרטיסים שלי ושל ג'וזפה וביקש מהנשים.
"אין לנו."
"אז תעברו קרון."
"תעבור אתה!" הן צחקו צחוק רחב, עמוק ומתגרה.
"יש לכן כרטיס?"
"אל תבלבל את המוח." הן אמרו בחביבות.
"ולכם?" הוא פנה לשלושת הנערים. לא היה להם. "צאו מפה." הם הביטו בו וחייכו. "עכשיו!" הם יצאו מהתא וכשעבר לתא הבא, חזרו הנערים וצחקו צחוק עליז.

3 אחיות ברכת לשום

האור נעלם. עצרנו לרגע ארוך (רגע ארוך עד שעצרנו ואז הגיעה המכה כשהקרונות נחבטו אחד בשני במרחק של קילומטר וחבטה מושהה אחרי כמה דקות כשהמכה חזרה מקדימה). הבטתי מהדלת אל חולות הסהרה, לתוך הלילה המדברי הצונן. החושך עטף את הקרון. הכרטיסן חזר, מביא גזיה, קומקום, כוסות ונרות. הנערים הדליקו את הנרות ואחר כך הדליקו את הגזיה מהנרות והתחילו לבשל תה, משגיחים על הקומקום שלא ישפך בתנודות הרכבת שעצרה באמצע שומקום ליד כמה אורות צהבהבים. חזרתי אל בדלת והבטתי לתוך המדבר. אי אפשר היה לראות כלום. הרכבת היתה אפילה. החולות היו חשוכים. השמים היו מלאים כוכבים יבשים ומנצנצים כמו שכוכבים נוצצים במדבר. זה היה כל כך מוזר שלא היתה שום אפשרות אחרת. הייתי מאושר.

וואוואדן

שער אבן בחומה הוביל לחצר פנימית שהיתה עמוסה באבני שחיקה, מחרשות עץ ישנות, חרוזים, כיסאות ישנים שרק השביל הצר שהוביל אל דלת היה פנוי מהם. בתוך החדר ישב איש חייכן שפניו עטורי זקן, היה לו שיער כסוף, עיניים חומות ועצמות לחיים צרות וגבוהות, מלבניות. הוא חייך והזמין אותנו להיכנס. חלצנו סנדלים. מוחמאד למין כתאב לא הפסיק לדבר לרגע. הוא היה שם דבר במדריכים והוזמן להרצות על ידי אונסקו פה ושם. הוא דיבר בהתלהבות על תור הזהב של וואוואדן, העיר שיוסדה בסהרה על ידי הברברים ב- 1147 בקצה הרמה של האדראר. והיתה למעלה מ-400 שנים תחנה חשובה בדרכן של השיירות ממאלי למאגרב, לאל ג'זיר, תמרים, מלח זהב, עבדים. שום דבר לא השתנה חוץ מדרכי התעבורה. משאיות מטוסים וכבישים החליפו את הגמלים. אבל כבר סופה של המאה ה-16 שינה מוחמד אל מנסור המרוקני את זרימת דרכי הטראנס סהרה. מפנה אותן לכיוון אל ג'זיר. וואוואדן הפכה לאי שצף על רמה סלעית בתוך מרחבי הדיונות.
"היהודים היו המלומדים של וואוואדן!" אמר מוחמד אל כתאב. כתאב בערבית הוא הסופר. שאלתי אותו אם כתב ספרים. הוא כתב. "יש לי כתב יד שמאשר את הדברים שאני אומר, כשירד החושך ואנשים יפסיקו לבוא למוזיאון אתה תבוא איתי הביתה ואני אראה לך את כתב היד על היהודים. זה היה מרכז של עושר!"
חיים שוורצבויים, חוקר יהודים גדול שכתב על נידחי ישראל באפריקה ובסין, כתב על היהודים שישבו על צמתי המסחר בין ארצות הסאהל ומרכז אפריקה ובין הצפון המוסלמי. האם הגיעו עם הפניקים, עם הרומאים? היהודים כבר היו שם כשהגיעו הערבים במאה ה-8. היו ממלכות ומלכות יהודיות בצפון אפריקה שנלחמו נגד ובעד הכובשים המוסלמים.
יצאתי אל היום המתכלה. ילדים שיחקו ברחובות החול מאושרים וחייכניים. השמש נעלמה בתוך מסך של אובך חורפי והעיר האדמדמה שהיתה בנויה מאבן חול קשה נראתה כהה ונטושה. מגדל המסגד היה מרובע ומחוספס והיתה בו קשיות. אבל וואוואדן, כמו כל מה שראיתי במאוריטניה, היתה כמו בגד ישן שמונח על גוף קטן ממנו אבל הלובש אותו מרגיש נוח, התפרים פרומים הטלאים מוטלאים אבל כמו בסיפור הישן על גן העדן, אין לאדם מושג שמשהו לא בסדר. כי גם שם, עד שהנחש (החכם, הנוכל, הצדיק והצדקן) לא סיפר לאישה את מה שהוא חושב על העולם, היה הכל גן עדן.

וואוואדן

לאורך המדרגות האדומות שירדו אל הואדי התגלגלה אשפה. אפשר לכעוס על התרבויות התמימות שהן מגלגלות מגבעת העיר את האשפה במורד. ואפשר לסלוח. כל כך מעט אנשים, כל כך מעט אשפה, הכל פה צנוע ולא מוטורי. חציתי את הואדי החולי עם הדקלים והבוסתן הקטן והצנוע ונכנסתי אל שערי החניון של זיידה.
זיידה ישבה על כיסא הפלסטיק ואני מולה על גדרת האבן הנמוכה. היא דיברה אלי בערבית של המזרח התיכון – הפוסחא – המסורתית. הסתגרנו בעולם השפה, עוזבים את הצרפתית והחאסנייה, הולכים ברחובות שהפכו עם השפה לשבילים פרטיים של שנינו, בוחנים את המרחבים של שני אנשים שנגלתה להם שפה משותפת.
כשהחושך היה מלא חלצנו נעליים והשתרענו על מחצלות הקש הנוקשות במה שהיה תערובת של סוכה עגולה שחציה התחתון גדרת אבנים. חוץ ממני ומפיטר ישבו מסביב לשולחן ג'וזפה האיטלקי, האנגלי השמנמן ומוריס. צרפתי נמוך בן קרוב לשישים וזיידה שישבה על המחצלת מול הפתח. מרק ואורז ולחם עשיר ושמנוני – בלילת קמח וגבינה שטוגנה בחמאה.
"איך היה לך היום?" שאלה זיידה את מוריס.
"מצוין. קשה ומפחיד, אבל אני לומד כל יום- סלים השאיר אותי לבד עם הגמל ואמר לי להסתדר. זה לא קל להסתדר עם גמל לבד."
מוריס היה צרפתי ממרסיי שבא למצוא את עצמו במדבר המאוריטני. ללמוד על המדבר ועל עצמו. לחפש. זו השנה השלישית שהוא בא לוואוואדן. לזיידה. חי במשך חודשיים בחורף הסהארג'י בחדר האבן עם גג כפות התמרים, מתרחץ במקלחת הקרה שמזרזפת, אוכל את האוכל שהוא כמעט תמיד צמחוני ויוצא למסעות שמעמיקים יותר ויותר לתוך המדבר.

הסהרה. רמת אבן החול

"אבל לפחות הגמל לא ברח לי כמו בפעם הקודמת." האם ידע יום אחד לחצות את המדבר עם גמל לבדו? חשתי חיבה גדולה לאומץ שיש באדם שמנסה למצוא טעם בחייו, על הפגיעות שלו כשהוא מניח את עצמו בידיהם של אנשים שהוא לא מכיר בסביבה שאולי קצת מאוחר בשבילו להיות באמת חלק ממנה.
"מחר אני אמור לרכוב עם סלים ולישון לבד במדבר ולחזור לבד." הוא אמר.
"אני מקווה שתחזור." צחקה זיידה. "זה מדבר גדול."
"כן." אמר מוריס, "זה היה יום ארוך ומחר יש לי יום עוד יותר ארוך אבל מזל שיש לי פה את זיידה."
הם הביטו אחד בשני. אלא שהמבט לא היה שווה. מוריס היה החלש וזיידה, היתה החזקה.
"כשאבנה את המקום שלי, במדבר של ישראל, אני אזמין אותך לנהל אותו."
" לנקות בשביל מישהו אחר?" נשפה זיידה את המילים בזעם עם עשן מסיגריה חדשה שהציתה.
"לא, לא-" הרגיע אותה פיטר שהבין מייד את חוסר ההבנה, בצרפתית מנג'ה פירושו לנקות ואני השתמשתי בפועל האנגלי של לנהל. "הוא מתכוון שתנהלי לו את המקום."
"לא בשביל לנהל מקומות של אנשים אחרים התגרשתי!" היא אמרה בפסקנות "גם הוא חשב שיוכל להגיד לי מה לעשות ולעשות את מה שהוא רוצה בזמן שאני עובדת בשבילו. אני אשה חופשיה, זה המקום שלי ואני לא אוותר על החירות שלי בשביל אף אחד!"
"בת כמה את?"
"27."
"אקסקוזה" אמר ג'וזפה שהיה עייף מהנסיעה ופרש ואז קמו מוריס ואחריו האנגלי לפרוש אל השינה.
"אתה יכול לנסוע איתי מחר." אמר פיטר כשעמד לקום "החלטתי שאסע בחזרה דרך הכביש ולא דרך החולות."
נשארנו זיידה ואני. שוכבים אחד מול השני. זיידה כיבתה את הסיגריה ומשכה חדשה מהקופסה שהיתה מונחת על המחצלת שביננו. גלגלתי סיגריה מחפיסת הטבק שלי. הגנרטור כבה ורק הנרות האירו את הגדרה המחופה בה ישבנו.
"מה יש לעשות כאן?"
"לצאת מפה למסעות."
"לאן?"
"לצ'ינגווטי. זה שבוע דרך המדבר."
"ואני יכול לקחת גמל?"
"כן. זה יעלה לך 75 יורו ליום. גמל ומדריך ואוכל ולינה"
"הרבה."
"ככה זה." אמרה זיידה. "אלו המחירים."
"אלו לא יכולים להיות המחירים. הלכתי לא מעט עם גמלים בסיני ובירדן. עשרה יורו ליום לגמל, עוד חמישה לאוכל. אני ישן בשטח. למה זה כל כך יקר?"
"ככה. זה מה שמוריס משלם. זה מה שהצרפתים משלמים."
"אני לא צרפתי."
"לא," חיכה זיידה. "אתה לא צרפתי. אבל ככה זה עולה."
"כמה עולה גמל?"
גמל טוב? 6000 עוגיה."
בדיוק כמו שעולה גמל בכל מקום אחר במדבריות מפה ועד ערב הסעודית. 200 יורו. 1000-1500 שקלים.
"משתלם לי לקנות גמל להליכה לצ'ינגווטי."
"והאוכל? והמדריך? והלינה?"

זיידה

"זיידה." אמרתי "הלכתי כבר במדבריות. הם לא שונים. מקהיר לנאת סיווא זה יותר רחוק מה-70 קילומטרים שבין צ'ינגווטי לוואוואדן. גם הדיונות לא שונות. ואוכל אפשר לקנות בחנויות. אם היית אומרת לי שזה עולה לי 15 יורו ליום, אפילו 20, לא הייתי חושב פעמיים. אבל לא 75 יורו."
"אתה יודע מה-" אמרה זיידה, אני אביא לך מדריך וגמל ותדבר איתם."
"וכמה הוא ירצה?"
"2000 עוגייה ליום לגמל ועוד 2000 לעצמו."
" כמו שאמרתי. 15 יורו."
"כן." אמרה זיידה.
ומאותו רגע הסתיימה שיחת המיקוח והפכה לשיחה בין שני אנשים שבאו משני קצוותיו של אותו מדבר. אבל יותר מזה, ובפעם הראשונה בחיי, ישבתי עם אשה ערביה מוסלמית, מתרבות מדברית, שהיתה עצמאית, חזקה ושווה ולא פחדה לבלות איתי בחושך המואר בנרות ולדבר איתי על הכל.
"בני כמה הילדים שלך?"
"חמש ושבע."
"ומי שומר עליהם?"
"אמא שלי. אני מפרנסת את אמא שלי ואת שלוש האחיות שלי."
"ותתחתני שוב?"
"בשביל מה? שוב להכניס גבר לחיים שלי שיגיד לי מה לעשות ואיך?"
"לא," אמרתי לתוך האפלולית שקצה הסיגריה שלה האירה "חבר. שותף, מישהו שיבנה איתך את המקום."
"המקום הזה בנוי מצוין." היא אמרה "והוא כל שנה רק יותר טוב. גבר מאוריטאני?"
באפלולית יכולתי להרגיש את המתח, וחשבתי שאולי, בחיים אחרים- כי פתאום יכולתי להרגיש מבעד לאפלולית את שבירותה של זיידה, את כל הכוח והעוצמה שהיא מייצרת איתו שיריון קשוח כדי לשרוד, להיות עצמאית, לבנות את שה-זיידה, נתמכת על ידי הגברים שרואים בעין יפה את עוצמתה של האשה הצעירה והשחורה שמטפחת צהובה חיפתה על שערה. היה רגע שבו אולי יכולתי להושיט יד מעבר למרחב שביננו, לתמוך בה, לתת לה מעט רכות בעולם שבו אין הנחות שהיא לא ביקשה, שבו היה הכל מקח ומימכר וידעתי שמכיוון שניצחתי במיקוח על מחיר הגמל, מכיוון שדיברנו באותה שפה שאינה שפת התיירים, יכולתי שתשכב איתי באותה גדרה מחופה, היא על המזרון שלה, אני על המזרון שלי, מביטים אחד בשני ורואים את קצות הסיגריות המאבכות והמתכלות בחושך.

גלריה מאוריטניה

| הדפסה || המלצה || דף קודם || ראש הדף |